סמ"ע/חושן משפט/רלו
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) אם יש ביד הבעלים ליקח מיד המציק כו' דברים הללו נעתקו מדברי הרמב"ם פ"י דגזילה ולכאורה משמע מהן דאם קדם הלוקח ולקחו מיד המציק דאין ביד הבעלים לסלק ללוקח בדמיו ולפ"ז צ"ל מ"ש אח"כ או שהתה י"ב חדש כו' ר"ל כשבאים לקנות ויש לבעלים דמים כיון ששהת' י"ב חדש ולא קנה רשאי אחר להקדים את עצמו ולקנות אף לכתחל' ומ"ש בס"ג אם קנאה מהעכו"ם תוך י"ב חדש היינו שלא הי' לבעלי' מתחלה דמים אלא אח"כ בא לקנותו אבל ז"א דהא כתב המחבר אחר זה בס"ג סתם שאם קנאה מהעכו"ם תוך י"ב חדש שהבעלים יכולים לסלקו אם ירצו והן רברי הטור שכ"כ בהדיא ולמה סתם ולא חילק ובדרישה כתבתי טעם לדברי הטור (וגם מדברי הרמב"ם הללו עצמן מוכח כן) מדכ' או ששהת' הקרקע ביד המציק שנים עשר חדש כל הקדם ולקח מהמציק זכה ומדכתב "ולקח וזכה משמע דוקא אם כבר שהתה ביד המציק שנים עשר חדש ולקח כבר הוא דזכה זה שהקדים נפשו הא קודם לכן אפי' כבר קדם וקנא' מהמציק לא זכה ויכולין לסלקו אפי' אחר כמה שנים וצריכין לו' דס"ל דזה תול' בזה דכשיד בעלים משגת לקנות כמו שהן קודמין ליקח מהמציק כך יש להם כח לסלק להלוקח וכן היה הדין מתחלה אפי' שהתה ביד המציק כמה שני' עד שבא ר' ותיקן שאם שהתה ביד המציק י"ב חדש שוב לא יכול לסלק להלוקח. שוב ראיתי ל' המשנה פ' הניזקין (דף נ"ה ע"ב) ז"ל ב"ד של אחריהן אמרו הלוקח מסקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל אם יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם עכ"ל הרי שלא כ' ליקח מהמציק אלא בידן ליקח סתם וגם ל' אימתי משמע דקאי אמ"ש נותן לבעלים רביע וקאמר דהיינו דוקא כשאין בידו ליקח משמע מכל זה דמ"ש דאין בידם ליקח ר"ל גם עתה אין בידן ליקח מיד הלוקח מ"ה נשארה השדה ביד הלוקח ונותן לבעלים רביע הא יש בידן כדי ליקח לא סגי במה שרוצה הלוקח ליתן לו רביע אלא מסלקים הבעלים ור' תיקן שכן יהיה עד י"ב חדש ולא יותר ונראה שכן היה דעת בעל הטור שכתבו ג"כ בל' זה וא"ש טפי ודו"ק ועד"ר:
(ב) או שליש המעות. פי' שליש מלגיו דהיא רביעי' מלבר וכשיעור רביעית קרקע דקאמר. וגם אחר זה חזר ופירש דבריו וכתב דאם לקח בל' נותן להם עשרה או רביעי' קרקע:
(ג) מפני שזה המציק מוכר בזול. עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דאף אם קנוהו כדי שויו או ביוקר יותר לא חלקו חז"ל בתקנתן והצריכו להלוקח ליתן להבעלים שליש במעות שנתן להמציק או רביע בקרקע דאל"כ לא אשתמיט בשום דוכתא בגמרא ובפוסקי' לתלות הנתינה לבעלים לפי הסך שקנוהו מהמציק. וא"ל שהן מיירי דוקא מסתמא כשאינו ידוע בכמה קנאה מהמציק דאז אמרינן מסתמא הוזיל שליש גבי הלוקח דז"א דהא בזה היה נאמן הלוקח בשבועה בכמה קנאה וגם בלא"ה הוכחתי מהטור וגם מדברי המחבר מוכח מדכתבו אחר זה ז"ל אם אינו מאמין בכמה קנאה או אם אין עדים כו' ש"מ דברישא איירי אפי' יש עדים בכמה קנאה אפ"ה צריך לתת לבעלים שליש ממה שנתן להמציק ולא קאמר שליש לפי שוויו ומפני שלפ"ז לפעמים יבחרו הבעלים ברביעית קרקע והיינו כשקנא' ע"ד משל שוה מ' בך'. ולפעמים יבחרו שליש במעות כשקנה שוה מ' בנ' מ"ה כ' הטור דאם רוצים הבעלים להשביע ללוקח בכמה קנאה ועפ"ז יבחרו וכמ"ש שצריך הלוקח לישבע ובלה"נ אם צריכים הבעלים למעות ואינם חפצים ברביע הקרקע הברירה בידם ואין הולכין בשליש המעות אחר שיווי הקרקע אלא אחר מה שנתן להמציק ע"ז קאמר דישבע כמה נתן אם הם מחולקים בזה:
(ד) ואח"כ יקנה הכל. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ונראה דאנותן להן עשרה קאי וקאמר דאחר שנתן להן עשרה בזה יקנה כל הקרקע משא"כ קודם לכן דהרביעית מהקרקע הוא בגזל בידו וכדמסיק:
(ה) היו הבעלים אומרים כו' מדברי הירו' הוא זה הביאו הר"ן בשמעתין דפ"ה ניזקין אבל הפוסקים השמיטוהו ובדריש' כתבתי דנר' דמ"ה השמיטוהו דס"ל דלפי דברי הגמ' שלנו דין זה אינו בנמצ' דאימת יטענו הבעלים אם בתוך י"ב חדש או לאחר י"ב חודש דכשהלוקח קנא' תוך י"ב חדש הא כבר הוכחתי דאף אם כבר קדם הלוקח וקנאוהו יכולין הבעלים לסלקו וכמ"ש לפני זה א"כ מאי טענתו ויתן עדיין מעות ויסלקו ואם לאחר ששהתה ביד המציק י"ב חדש טוען עם הלוקח שהיה לקנותו מהמציק ושהלוקח דחה אותו והקדים נפשו לקנותו הא כבר כתבתי דזה תולה בזה דכמו כשהוא קדים לקנותו תוך י"ב חדש יכול לסלק להלוקח דה"ה איפכא דלאחר י"ב חדש כיון דתו אינו יכול לסלקו ג"כ לענין הקנייה אמרינן כל הקודם זכה והר"ן שכתבו ומור"ם ז"ל שהביאו ס"ל דזה אינו מוכרע דלענין קדם לקנותו מהמציק אין תלוי בסילוק ושומעין להבעלים שאומרים שהיה בידם לקנותו כשקנהו הן קודם ששהתה ביד המציק י"ב חדש הן אח"כ ודו"ק:
(ו) אם אינו מאמין בכמה קנאה כו' הנ"מ הוא לענין שליש המעות דתלוי במה שנתן לעכו"ם וכמ"ש דלענין רביעית קרקע נוטל לעולם רביעית הקרקע כשירצ' ודו"ק במ"ש לענין זה ובפרישה שם:
(ז) צריך להחזירה להם נראה דאף לאחר כמה שנים הרשות ביד הבעלים לסלק ללוקח כיון שקנייתן מתחלה היתה באיסור תוך י"ב חדש להגזילה וכמ"ש לעיל ודו"ק:
(ח) אבל אם קנאה מהעכו"ם תחלה כו' דמוכרח הי' הבעל להסכים במכירת המציק וגם לכתוב לו שטר כמו שמתחלה היה צריך ליתן לו השדה בנתינה גמורה כדי להציל נפשו אבל אם קיבל עליו הישראל אחריות ודאי במכירה גמורה מכרה להלוקח דזה ודאי לא היה מבקש ממנו המציק כמו שלא בקש ממנו מתחלה כשפדה נפשו בשדה זה ליתן לו אחריות על השדה:
(ט) או שהודה בפרישה כתבתי דנ"ל דצריך להיות שהוא מודה פירוש שעדיין מודה שקבל המעות רק שאמר שמחמת יראה קבלתיהן אין שומעין לו דה"ל למסור מודע' אבל אם כבר הודה שקיבל המעות ועכשיו אומר מעולם לא קבלתי מעות והוצרכתי כבר להודות מחמת יראה שומעין לו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' ר"ה ע"ש:
(י) שטוענין לו דקי"ל דטוענין ללוקח וליורש כל מאי דהוה המוכר או אביו מצי למטען אי הוה לפנינו וה"נ אם היה קיים וטען כבר קניתיו מהבעלים בהשליש שנתתי להם היה נאמן שהרי יש כאן חזקה ג"ש וטענת לקוח:
(יא) ונתן להם שליש אם קנאם תוך י"ב חדש דמצי מסלקי ה"ה דמצי למימר נמי שקנהו תחלה מהבעל ואחר כך מהמציק אלא דחדא מניהו נקט:
(יב) אלא יום אחד כו'. דאז גם כן אמרי' דלא גרע זה השני מלוקח הראשון ואם היה ביד הראשון עד הנה והיה טוען נתתי לו השליש היה נאמן והאי יום אחד ל"ד אלא כלומר זה השני קנאה מלוקח הראשון שהיה בידו שעה אחת דנוכל לומר דפייס באותו זמן להבעל בהשליש שנתן לו אבל אם לא היה זה לוקח שני אלא לוקח ראשון אפי' שהה בידו כמה שנים אנן לא טענינן ליה כיון דהוא עצמו לא טען דה"ל חזקה שאין עמה טענה וכל זה מבואר לעיל בהל' חזקת קרקעות מסי' ק"מ והלאה:
(יג) אבל אם הוא עכו"ם כו' טעמו פשוט הוא דהעכו"ם ודאי לא חש לפייס הבעל בהשליש כדי שלא יהא גזילה בידו:
(יד) שיש לו נזק כו' כן פי' הרמב"ן ל' אנפרות הנזכר בגמ' ובברייתא:
(טו) אין הבעלים יכולים להוציא כן הוא דעת הרמב"ם אבל הרא"ש בשם ר"ג והטור כתבו דיכול להוציא מיד הלוקח אפי' שהתה בידו דהעכו"ם יותר מי"ב חדש ונותן להלוקח מה שפרע בשבילו דדוקא בסקריקון ומציקין הנ"ל דהישראל מסור בידו להרגו ופדה הישראל נפשו ונתן לו מעצמו השדה להניחו בהא הוא דאמרו דלאחר י"ב חדש זכה בו הלוקח משא"כ בזה ואף על פי שאמת הוא שחייב לו מ"מ אין לו עליו אלא דמי חיובו והרי זה בא לתנם להלוקח ודברי טעם הן ובתראי נינהו ולא ידעתי למה לא הביאן מור"ם ז"ל:
(טז) כשהודו הבעלים בזה דאין כאן יראת מציק להרגו א"ש נוסחא כשהודו וא"צ להגיה כשמוד' כמ"ש לעיל ס"ד:
(יז) ולא היה מסור בידו להרגו. כבר נתבאר דינו בס"א וגם אין לו עליו טענת ממון הנזכרים בס"ז מ"ה צריך להחזירו:
(יח) וא"צ להחזירו בחנם. פירוש לאפוקי מדעת רש"י דפסק להחזיר' לו בחנם משום דהוה הלוקח כמבריח ארי מנכסי חבירו ועד"ר:
(יט) אלא שמין כו' בפריש' כתבתי והוכחתי דר"ל דא"צ להחזיר להלוקח כל הדמים שנתן להעכו"ם עבורו אלא מה שהי' צריך הבעל ליתן להעכו"ם אם הי' יכול להשתדל בזול ממנו ולא יותר. ומ"ש דצריך ליתן לו עד כדי דמי הבית היינו אם אין הבעלים יכולים להשתדל בזול יותר ואם נתן הלוקח בעדו יותר מדמי הבית מזה לא איירי כאן דאטו בשופטני עסקינן גם כבר נתבאר בס"א דכל אנס דרכו להזיל במכירתו כ"ש שאינו מבקש עבורו יותר מדמי שוויה:
(כ) ומ"ש וגם א"צ כו'. לשון גם צ"ל דה"פ כמו שיד הבעלים על העליונה דאם היה הבעל יכול להשתדל בזול יותר דא"צ ליתן להלוקח אלא כפי אותו סך כמו שנתבאר כן נמי ידו על העליונה אם הוא איפכא דהבעל הי' צריך ליתן עבורו יותר דא"צ ליתן להלוקח אלא כפי מה שנתן הוא בעדו ובפרישה פירשתי לשון וגם דכתב הטור קצת בע"א ע"ש:
(כא) אין הבעלים. ל' הרא"ש דאיך יעשה הלה סחורה בביתו או שדה של זה:
(כב) שיכול לומר טול עציך ואבניך. ע"ל סימן שע"ה בם יתבאר בדברי הטור והמחבר:
(כג) ולא יתן לבעלים כלים. ואע"ג דגם זה העכו"ם מסתמא מיזל במכירת השדה כיון שבא לידו בעקיפין בחנם מ"מ כיון דנתייאש לא נשאר לו זכות בו מה שא"כ במציק וסקריקון הנ"ל בס"א דאין הוכחה דנתייאש דמחמת יראה שמסר בידו להורגו הוצרך לשתוק מ"ה תקנו שצריך הלוקח ליתן לבעל שלישית כנ"ל בס"א וזה ברור ולא כע"ש דכ' ז"ל והכא לא אמרינן דמוזיל האנס ומכר דהא לא בא לו הקרקע בחנם שהרי בחובו או בטענתו לקחה ממנו כו' הרי דס"ל דזה לא איירי אלא בעכו"ם הלוקחו בחובו וזה אינו דהא הטור וגם המחבר כתבוהו אעכו"ם שלקחוהו בעקיפין מישראל בלי שום טענה ואפ"ה א"צ ליתן להבעל שליש גם לסברתו ק' למה תלה הטעם בייאוש בלא ייאוש נמי אמרי' כיון דלא תבעו ודאי הדין עם העכו"ם ומחל לו בחובו וגם יתור גמור הוא לסברתו דהרי כתבו שם בס"ז:
(כד) דהא בדין מכרה כו' ז"ל ב"י שם ס"ס ק"ן מכיון שעבר זמן שא"ל לפרעו יש רשות בידו למכרו אבל אם מכרו בפחות משוויו אפילו כל שהוא חוזר כדין שליח שטעה עכ"ל ובל' זה הביאו בד"מ ג"כ בס"ס זה ע"ש ור"ל כיון שלא חלט הישראל הקרקע להעכו"ם אם לא יפרע לזמן שקבע לו אלא שיהיה לו רשות למכרה ובדיננו ובכיוצא בזה אין לו אלא דין שליח (אף אם א"ל בל' המועיל דלא הוה אסמכתא כמ"ש בסי' ע"ג) ואף אם תאמר שבדיניהן אין הדין כן הלא מסיק הב"י שם סי' ק"ן בשם הרשב"ץ שכתב ז"ל וכיון שמכר זה בטל בדיננו אפי' אם הי' קיים בדיניהם אנו מבטלין אותו והביא ראיה לדבריו ע"ש בב"י שהביאו ולא כע"ש שכ' אדין זה ז"ל ואם מכרה בפחות משוויה אפי' כ"ש חוזר לבעלים דחזינן שלא ביקש עכו"ם לזכות אלא במה שמכרה (כוונתו דאף שאמר להעכו"ם אם לא אפדהו בתוך זמן יהי' שלך לא ביקש העכו"ם לזכות בכולה אלא כפי מה שמכרה וקיבל דמיו ולא במה ששוה השדה יותר נמצא דיש לבעלים עדיין זכות בהשדה) עכ"ל ולא נחת בעל ע"ש לעיין מקור מוצא דין זה וכתב טעם מנפשו ואין טעם לטעמו:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |