סמ"ע/חושן משפט/קכב
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) אפי' אם יש עדים שעשאו שליח להביאו לו. ה"מ למימר רבותא טפי דאפי' יש עדים דאמר להלוה לשלחו לו ע"י זה השליח וכמו שכתבתי בסי' שקודם זה דבהאי לישנא נפטר הלוה לכ"ע אלא שהטור והמחבר (ס"ל) לישנ' דגמ' נקטי דאמר כן אליבא דרב חסדא דס"ל דמהני ל' זה כמו זה ועפ"ר:
(ב) דזכין לאדם שלא בפניו. שם בכתבי מהרא"י סיים בזה וכתב וז"ל ☜ אבל אם הב"ד רואין שזה הרוצה להיות מורש' אינו מכוין לטובת המלוה או המפקיד אין בדבריו כלום ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות וע"ש שהאריך בזה וזהו כוונת מור"ם במ"ש אם נראה לב"ד כו':
(ג) שמא ימות המלוה. הטור כ' עוד טעם אח' שמא ביטל המשלח שליחותו ואז אם נאבד או נאנס מיד השליח היה חייב הלוה או הנפקד באחריותו להמלוה או המפקיד והמחבר לא כתב ה"ט משום דסבר כבעל העיטור שכ' הטור בשמו בר"ס זה דנפטר הלוה או הנפקד בכה"ג מהאחריות אפילו בלא הרשאה וכמ"ש המחבר בס"ב ומור"ם שכתב שם דעת י"א דצריך הרשאה ולא הוסיף ה"ט משום דמור"ם כ"כ שם לדעת הרא"ש דכתב דאין המלוה יכול לבטל ההרשאה והמחבר כתב כאן שצריך להקנות בהרשאה באגב קרקע ולטעם דחשש ביטול א"צ אגב קרקע ועפ"ר שם כתבתי דאף דלא חיישינן למיתה בגיטין ה"מ באיסורא דבין אדם למקום אבל בממון דהוא בין אדם לחבירו מי ימחה בידו שיחוש בזה כדי שלא יבא לידי הפסד מיהו שם כתבתי די"א דאף בממון לא חיישינן למיתה כ"א בזקן:
(ד) מיהו אם ידע שמת לא יתנו לשליח. משמע דס"ל הכי אפי' בהקנה לו אגב קרקע דהא קאי אדברי המחבר וכ"כ בד"מ ס"ז בשם תשוב' הרא"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש הטור בשם הרא"ש (בס"ז) ז"ל אבל אם הקנה לו הממון אגב קרקע כבר זכה בו והוא שלו ואפי' מת המשלח לא זכו בו יורשיו היינו שאין לו לירא מליתן לשליח שמא ימות וזכו בו יורשי הנותן ונתבטל השליחות ואם יאנס בדרך יתחייב לשלם ע"ז כתב דלענין זה אמרי' דלא זכו בו יורשיו אבל לא איירי בידע הנפקד ממיתתו דאם ידע לא יתן להשליח דאף שהקנה לו המפקיד הממון אג"ק מ"מ כוונתו לא היה אלא לעשותו שליח לנפשו ולא עבור בניו ומטעם שכתב הרא"ש בתשובה הבאתי לשונו בהגד"מ ע"ש:
(ה) פטור הנתבע הטור בשם העיטור כתב הטעם שיאמר המלוה סמכתי עליך שהיית עומד בשליחותך שכשם שחזקה ששליח עושה שליחתו כך חזקה שב"ה עומד בדיבורו ולא היה לך לחזור בך ואין לי להפסיד בשביל חזרתך עכ"ל וכתב הב"י והד"מ דאף דידע השליח שבטלו אם הנתבע לא ידע פטור (הנתבע) מן האחריות לדעת הרי"ף והרמב"ם ודוקא אם דן המורשה ונתחייב בדין זה תלוי בידיעת השליח שבטלו וכמ"ש מור"ם בהג"ה בס"ג כיון דאין לו הפסד כ"כ בזה לנתבע שיחזור וידון עמו ע"ש:
(ו) המרשה את חבירו כו'. ע"כ דיברו הטור והמחבר ממי ששלח שליח להביא לו פקדונו או הלואתו שיש לו ביד אחר שאינן מחולקין בו וכאן מיירי במי ששולח שליח לדון עם חבירו שחייב לו ואינו רוצה לשלם לו מאיזה טענה שיש ביניהם מיהא לדינא אין חילוק בין דא לדא דגם בהמפקיד צריך להקנות לו הממון ולכתוב לו דון וזכי ואפיק לנפשך כו' וכמ"ש הטור בשם הרא"ש ס"ד ע"ש:
(ז) צריך ליקח בקנין. דוקא בזה שבא להוציא צריך להקנות לו ולכתוב זיל דון כו' אבל בהרשהו ☜ למכור מטלטלין או קרקע א"צ לזה ב"י מחס"ג בשם ב"ת ד"מ ט':
(ח) דון וזכי ואפיק כו'. גם בסמוך ס"ו כתב דצריך לכתוב זכה וע' בטור דלא כתב בס"ח בנוסח הרשאה ל' וזכה ועפ"ר מ"ש בזה:
(ט) לא ישיב לו דבר מטעם הנ"ל שמא ימות או יבטל השליחות:
(י) דלא גרע משליח כו'. דפטור מאחריות כמ"ש הטור והמחבר בר"ס קכ"א ובר"ס זה:
(יא) מחצה או שליש כו' ויש מי שאומר כו'. בפרישה כתבתי די"א הטעם דבמקנה לו השליש או הרביע ממה שיוציא מיד הנתבע ואז כשידין עמו על הכל ויוציאנו יתרב' שלישו טפי ממה שיגיע לחלקו אם לא יוציא מידו רק השליש וחילוק זה אינו במקנה לו דבר קצוב כגון ק' זהובים אבל אין טעם זה מספיק דא"כ הל"ל נמי דאף אם מקנה לו השליש מהחוב סתם ולא א"ל שליש ממה שתוציא נמי אינו יכול לדון על כולו ולמה סיים וכתב דין זה בהקנה לו ק' זהו' מהחוב אלא ה"ט דבמאמר המצטרף בשם שליש או רביע נכלל כל החוב וכיון שנתן לו רשות לתובעו כל החוב והקנה לו השליש ממנו יש לו שייכות בכולו ולכך ידין עמו בכולו:
(יב) שכך כותבין בהרשאה. עד"ר שם מבואר דאי לא כתב לו כל דמתעני לך מן דינא עלי הדר מכ"ש דצריך לשלם לו כל ההוצאות דהא אם בעי היה מחזיק בכולו אלא שנ"מ שאם נתן לו הממון עד שלא החזיר לו ההוצא' דא"צ להחזיר ההוצאה אם לא כתב לו כל דמתעני ולאחר שכתב לו כל דמתעני נראה דאף אם הוציא הוצאה יותר ממה שקבל צריך לשלם לו כל הוצאה ולא כשיעור מה שקיבל וכמ"ש בסמ"ע בסימן שע"ה ס"ז ועד"ר מ"ש עוד מזה:
(יג) ואם רוצה המורשה להחזיק כו'. והיינו אפי' אם הקנהו לו אג"ק וכנ"ל וכ"ש בזמנינו דנוהגין לכתוב בכל הרשאות דהקנה לו אג"ק ואין דעת המורשה והמרשה רק להיות שליח בדבר דדינא הכי:
(יד) ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו. פי' אותן מעות שקבל שמעון בהעיר אחרת ממעית ראובן מבקש ראובן שיתנם לו שם מיד ואינו רוצה להמתין עד שיבא שמעון לעירו דראובן ויתן לו מעות אח"כ כמ"ש לו בתחיל' מ"ה הדין עם שמעון כי אדעתא דהכי קבלם שמעון ☜ וע"ש בת"ה סי' שי"ג שכתב ז"ל ואע"פ דאי היו המעות עדיין ביד הנפקד פשיטא דראובן יכול לחזור בו אע"ג דקיבל לשמעון הקנין על זה דק"ל אין מטבע נקנית בחליפין מ"מ כיון שכבר קבלם שמעון אין לו דין עליו והביאו ראיה מהמוכר לחבירו פירות עד שלא בא לעולם דאינ' ניקנים לו ואי קדים הלוקח ולקח אין מוציאים אותו מידו וע"ל סימן ס"ו:
(טו) וכן מה שכותבין כו'. ר"ל דגם זה א"צ אלא דהמנהג הוא לכתוב כן וע"ש במרדכי נוסח ההרשאה:
(טז) ואם יש פירות בקרקע כו' ☜ עפ"ר שם הוכחתי דאף אם אין עליו עתה פירות שכבר נתלשו משם מ"מ כיון דהשדה עומד לפירות לשנים הבאים דן גם על גוף הקרקע ולא נתמעט כאן אלא קרקע שאינו מגדל פירות כלל לדעת רב האי ולדעת הרא"ש גם בזה יכול לדון על גוף הקרקע ולא נתמעט אם לא שהבעל והאשה מודים שהפירות נתנו להנתבע על כמה שנים והגוף לאשתו והנתבע אומר שגם הגוף הוא שלו וכן הוכיח מהרא"י בת"ה סימן שי"ב עיין שם ודלא כהריב"ש בתשובתו סימן תצ"ו ובתשובתי השייך לח"מ בסימן כ"ה הארכתי מזה ע"ש:
(יז) אחד מהאחים שלא חלקו. פי' שעדיין לא חלקו עזבון אביהן וכיס א' להן ובשותפים לא הוצרך לומר שלא חלקו דאם חלקו לא היו נקראים שותפים וק"ל:
(יח) שבא לתבוע כו'. ואם יצא חייב כו'. הטור והמחבר דקדקו לכתוב שבא לתבוע אבל אם השותפין הם הנתבעין ותבעו לאחד ויצא חייב אין השני נתחייב מחמת שלא בא אף שהי' בעיר וכמ"ש בפריש' וכ"כ מור"ם לקמן סי' קע"ו סעיף כ"ה בהג"ה ושם מבואר דין זה יותר ע"ש. גם מ"ש בטור כאן מבואר שם יותר בטור:
(יט) אלו הייתי שם הייתי תובעו טענות אחרות כל' זה כתוב ג"כ ברמב"ן [ברמב"ם] ור"ל הייתי טוען טענות אחרות וכן הוא לשון הגמרא ז"ל אלו אנא הואי התם הוי טענינא טפי והשתא א"ש שסיים המחבר וכתב ע"ז ז"ל לפיכך אם היה בעיר אחרת כו' "עד איני מודה בכל מה שטוען שותפי ועד"ר שם כתבתי דל"ת אזה הא אם יש לו טענות אחרות גם כשהי' בעיר אין נתחייב הא' בחיובו של זה וכמ"ש הטור כאן בסימן קע"ו וגם המחבר כתבו שם די"ל דאם לא היה בעיר אף שלא ידענו שיכול לטעון בע"א מ"מ לא חל עליו דינו של זה דדלמא אם היה שם היה מצי טוען שום טענה דלא נתחייב בו (ונ"מ ג"כ לבעל דין בזה דצריך ליתן לו זמן ב"ד מחדש על הפרעון משעה שירד עמו לדין וגם ליתן לו זמן שירד עמו לדין טור) משא"כ כשהי' בעיר והי' לו לבא ע"ש ובטור כתוב האי דינא בסגנון אחר ממ"ש כאן בש"ע ובדרישה הארכתי מזה ע"ש ודו"ק:
(כ) ולפיכך "יש לנתבע לעכב כצ"ל וכן הוא הסכמת הטור כהרמב"ם ולא כהרא"ש דכתב דאין הנתבע יכול לעכב ע"ש ועפ"ר מ"ש אמ"ש הטור בשם הרא"ש דמצי לומר לו אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בו אצטרך לחלק עם שותפי כו'. וע"ז כ' הב"י דאגופ' דדינא פירכא דא"צ לחלק עם שותפו על זה כתבתי ישוב שם אמ"ש כאן בש"ע. וע"ל סימן קע"ו סכ"ח דמשמע שם כהרא"ש דצריך לחלק עמו ועמ"ש בסמ"ע מזה:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |