תומים/חושן משפט/קכב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט קכב

(א) והטעם וכו'. עיין אורים. ובאמת הרא"ש בפסקיו נתן הטעם שמא יבטל השליחות. ונ"מ אם שלח ע"י בנו יחידו היורשו וא"כ משום ימות לית חשש דאם ימות הרי מסר לו שלו דהוא יורש אבל משום ביטול יש חשש. וכמו כן להיפוך בהרשה בלי קנין א"ק לשמא יבטל ליכא חשש אבל למיתה איכא חשש דמה בכך דא"י לבטל הא שמא ימות והטור נתן שני הטעמים שמא יבטל ושמא ימות וא"כ עדיין הקושיא בהרשאה גרידא מה יועיל הא יש חשש שימות. ולכן נראה דס"ל לטור ודאי מיתה לא שכיח ולא חיישינן ומ"ש בסמ"ע לחלק בין גט לממון דוחק כמ"ש הסמ"ע דרבים חולקים וגם שמא יבטל לא שכיח. דחזקה שיהיה נאמן בדבריו אבל בצירוף תרתי חששות משויה ליה לחששא גמורה כדאמרינן בכל דוכתי וזהו כוונת הרא"ש דהקשה למה לא יועיל הא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ולכאורה קשה הא כך מבואר בגמ' שמא ימות וכו' רק באמת זו מן הקישיא למה ניחוש למיתה הא לא שכיח וע"ז תירץ הרא"ש דיש עוד חשש ביטול ותרי חיישינן וגם הטור הוצרך ליתן ב' טעמים. וא"צ לתי' רש"י דתי' לכך חששו בגמרא למיתה דהיה זקן כמ"ש המחברים ורשב"א בחדושיו דאין הבדל רק לפמ"ש ניחא דתרי חששות חששו ולכך בהרשאה הואיל ליכא חשש ביטול אף דיש חשש מיתה לית לן ביה ודוק:

(ב) שמא ימות וכו'. הנה הבעה"ת שער נון חלק שני דין ד' הביא דברי הרי"ף דאם לא רצה למיהב לשליח לא כפינן ליה דיאמר לאו בע"ד דידי את. וכתב הבעה"ת מכל זה למדנו ששליח בעדים לקבל מעותיו אם ירצה הלוה נותן ואם רצה אינו נותן שאין זה בע"ד. ואר"כ בדין וי"ו חקר ופלפל אם יש לחוש לביטול ולמיתת המשלח והעלה דלא חיישינן כלל וממילא נשמע דצריך ליתן וזה סותר למה דפסק בדין ד' כהרי"ף. וכבר עמד בזה הגי"ת ולא תי' והש"ך ביקש לחדש מכח קושיא זו דין כי מצי אמר לאו בע"ד דידי היינו שיש לו עם המלוה ומפקיד דין ודברים ולכך יש הבדל אם הטוען עומד בעצמו בב"ד ואינו מעיז או שלוחו. אבל אם אין לו דין ודברים כיון דלביטול ולמיתה לא חיישיק צריך ליתן לו עכ"ל ודבריו דחוקים כי זהו שיש לו דין ודברים נזכר גבי הרשאה ומה זה לשליח בעדי' מכ"ש בדברי בעל התרומות מבואר להדיא דקאי על שליח שעשה בעדים בלי ערעור כלל ואין צריך להאריך כי הדוחק מבואר. ומה שנראה בישוב הסתירה נראה ודאי עיקר כהרי"ף דמצי למימר לאו בע"ד דידי את והא דחקר הבעה"ת אי חיישינן למיתה ולביטול נ"מ היכי דהשליח הביא המעות לנפקד או ללוה ואמר פלוני שלח לך מעות להלואה ולפקדון ואח"כ עשהו שליח בעדים להביא מעות וא"כ ל"ל לאו בע"ד דידי דהא מידו קבל ובממ"נ אם הוא שליח לכך אף לכך יהיה שליח משא"כ מטעם דלמא ביטל או ימות אף בכה"ג א"י לכוף לתת לו ולכך העלה בדין ו' דלהך לא חיישינן או י"ל דהרא"ש הקשה היכי מצי למימר לאו בע"ד דידי הא בכל דוכתי קי"ל שליחו של אדם כמותו. ובאמת רש"י כתב לחד לישנא דאי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהוי תופס לב"ח וצ"ל דהוי חב לאחרים דהוא חוב ללוה דהוא מצי לשמש ולישא וליתן במעות והתופס לב"ח במקום שחב לאחרים העלה הרא"ש בב"מ אפי' דשויה שליח ש"מ בכה"ג לא שייך שליחו של אדם כמותו כיון דחב לאחרים ולפ"ז בפקדון צרורים דא"א לשמש בו או במלוה וטוב לו לפרוע לפטור משינוי מטבעות וכדומה דזכות הוא לא שייך דחייב לאחרים וא"כ א"ש במקום דחוב לנוה להוציא שלו בזה מצי למימר לאו בעל דברים דידי ול"ק שלוחו של אדם כמותו דבמקום שחב לאחרים לא אמרינן כהנ"ל. אבל במקום דאינו חובתו של לוה א"כ לא שייך לאו בע"ד דידי ושלוחו של אדם כמותו ואצטריך למימר דלא תימא מ"מ יש חשש ביטול או מיתה לזה קאמר דלא חיישינן וא"ש:

(ג) יהיה חייב לשלם. הרב הש"ך בס"ק ה' חשב מחברים רבים דס"ל אף אם מת פטור. ובאמת עירב שליח שעשהו בעדים עם מי שבא בהרשאה בלי א"ק. דרוב מחברים דס"ל לחלק בין ביטל השליחות דמשלח פשע דלא ה"ל לבטל ובין מת דכ"ע מודים דחייב זולת ב"ע לבד ויחיד הוא לגבי רוב מחברים. וכי נחלקו בהרשאה דזהו דעת הראב"ן והגה"ת הרא"ש דאין מיתה מבטלו ובזו הרבה מחברים חולקים אבל בשליח שעשו בעדים מודים ופשוט למעיין. והנה הש"ך הקשה דלקמן ס"ס ש"מ העתיק הרמ"א דברי מרדכי והגה"ת הרא"ש בשם מהרי"ח בב"מ דאם א"ל שלח וקודם ששלח מת המשאיל ספק אם חייב באחריותו וכאן סתם הרמ"א דחייב באחריות דנתבטל השליחות ולא תי' כלום וגם על מהרי"ח גופיה יש לתמוה דנראה מהגהת הרא"ש בפרק הגוזל משמו דבמיתה בטלה שליחות אבל נראה דמודה מהרי"ח דבטלה שליחות רק הספק הא הוי שומר שמסר לשומר ולא שייך את מהימנת לי דהא אמר לו שלח וא"כ דל מהכא שליחות דנתבטלה ס"ס פטור וקושיא זו הקשה תוס' גבי שליח שעשה בעדים והעלו דמיירי דהשליח הוליכו במקום סכנה אבל זולת זה א"צ לשליחות כלל ואפילו דגרע לשלוחו דהא הוא שואל כל הטעם דהוי פושע ופשיעה ליכא כאן כיון דאמר ליה ומכ"ש לפי שהעלה הש"ך שם ס"ס רצ"א דרוב מחברים ס"ל אם רגיל להפקיד אצלו אפילו דגרע לשמירתו פטור ע"ש וא"כ פשיטא דיש כאן ספק עצום אבל בסימן זה דמיירי בהלואה או שהוליכו במקום סכנה כתי' התוס' פשיטא דבטלה שליחות במותו והרי הוא באחריות הלוה ונפקד ופשוט:

(ד) מיהו אם ידוע שמת וכו'. הש"ך בס"ק ו' האריך לחלוק והביא תשובת הרא"ש החדשים דלאחר שהעתיק עובדא דר' אבא בפרק הגוזל וכו' כתב אלמא דוקא היכי דאקני ליה א"ק לא חיישינן אם מת והיינו לענין אחריות הדרך אם נאנס כיון דאקני א"ק מהני התקבלתי דידיה כאלו בא ליד ר"א מחיים עכ"ל ופי' הש"ך דאפילו ידע שמת מ"מ לא נ"מ דהוי כאלו בא ליד ר"א מחיי' ואני תמה איך אפשר לומר כן בדברי הרא"ש דהא הרא"ש גרס במלתא דר"א מסיק דהוי הלואה כמ"ש להדיא בפ' מרובה ובהלואה הלא מדינא לא מהני א"ק וא"כ פשיטא דנתבטל השליחות כמ"ש הש"ך גופיה בהלואה במיתה נתבטל השליחות והלא הרא"ש בתשובה קאי על עובדא דר' אבא ומיניה קדייק ועכצ"ל דהפירוש הוא דלא חיישינן למיתה אבל באמת אם מת נתבטל השליחות וכמ"ש רמ"א ולכן אין מדברי הרא"ש ראיה אבל מ"מ מסברא נוטים הדברים לדברי הש"ך דכיון דהוא פקדון וקנאם קנין גמור המוחלט ומועיל איך יהיה המיתה מבטל קנין מוחלט ולכן לדינא צ"ע דיכול המוחזק לטעון קים לי כנודע:

(ה) פטור הנתבע. ואפילו ידע שליח כיון דנתבע לא ידע סמ"ע והש"ך השיג ואין דבריו מוכרחים דהא הבעה"ת יהיב טעמא אנא אשליחתך והימנותא דידך קא סמכינא ואת פשעת דהדרת ביה וא"כ מה נ"מ אי השליח ידע או לא ידע אדרבא יאמר הנתבע על הימנותך ועל הימנותא דשליח קסמכינא כי כיון דידע מביטול השליחות לא היה לו ליקח הדבר ממני ופשוט איברא דהסמ"ע נתקשה דבסעיף ג' כתב הרמ"א בביטול הרשאה דאם המורשה לבד ידע מביטול השליחות דג"כ בטל ונחית לחלק בין ממון לדין דיאמר מה אפסידתך וכו' ואין זה מספיק דדין זה מלשון הרא"ש פרק המרובה דכתב דאם לא ידע המורשה ודייקינן הא ידע בעל והרא"ש סיים וכן אם נתן לו ממון ונאנס פטור הרי דגם בזה בעינן דלא ידע הא ידע חייב וזהו דלא כסמ"ע דס"ל לענין ממון לעולם פטור ועיין דרישה ולכן נראה דבמחלוקת שנוי דב"ע ובעה"ת הם סברו דאף שליחות אינו מועיל ביטול וצ"ל הטעם כנ"ל אנן אהימנותא דידך קא סמכינא וכו' וא"כ לפי טעם זה מה נ"מ דשליח ידע כיון דנתבע לא ידע אבל הרא"ש דס"ל בשליח בעדים מהני ביטול ש"מ דלא ס"ל סברא זו משום כיון דאינך חייב ליתן ה"ל לחוש רק בהרשאה ס"ל דלא חשש לביטול כיון דטרח לכתוב הרשאה רק א"כ יערים ויבטל השליחות ויראה אם יזכה בדין הרי טוב ואם לאו יאמר דבטל לכך ס"ל לרא"ש דלא מהני וזהו אם לא ידע המורשה אבל בידע המורשה א"כ תו ליכא למיחש לערמה דמהכ"ת יערים המורשה ושארית ישראל לא יעשו עולה וא"כ הדבר במחלוקת שנוי והרמ"א דכתב דין זה דגם לעיל הביא דעת הרא"ש דיכול לבטל שליחות אבל לדעת המחבר לא תליא כלל בידיעת מורשה ודוק וכן דעת הש"ך בס"ק י"א דהרמב"ם חולק בזה והאריך ולענ"ד א"צ לאריכות דלמ"ד דלא מהני ביטול לשליחות לא מהני ידיעת מורשה ופשוט לענ"ד:

(ו) וזכי. הסמ"ע תמה למה השמיט הטור בנוסח הרשאה זכי דלפי דברי הרי"ף יש קפידא ע"ש ובש"ך הביא בשם רש"ל שהוא ט"ס ולי נראה דודאי לשיטת הרמב"ם דצריך להקנות לו בקנין המועיל לגמרי ודאי א"צ זכי דמה צורך לזכי יותר ממה שהקנה לו בקנין גמור המועיל ולכך הטור בהעתיקי דברי הרמב"ם השמיט מילת וזכי דא"צ בו אבל למסקנא בשיטת הרמ"א דנראה מדבריו דא"צ קנין המועיל ואפילו למטבע סגי קנין סודר ודאי בעי זכי דמזכה לו דהא גוף קנין לית ביה זכיה ועל זה סובב תשובת הרי"ף וא"ש ודוק:

(ז) מחצה וכו'. ודעת מהרש"ל דוקא במקנה לו בק"ג אבל במקנה לו רק קנין סודר דאינו מועיל על הלואה ומטבע לא מועיל למחצה ובעי הרשאה בכולו ודעת הש"ך כוותי' ולא ידעתי דהא הראב"ן ומרדכי פירשו בנהרדעי דצריך למכתב דון וזכי היינו מדינא בעי א"ק כמבואר בהגוזל רק נהרדעי עשו תקנה דא"צ רק קנין גרידא רק צריך למכתב זיל דון ועל זה אמר אביי ואי כתוב ליה למחצה וכו' מגו דמשתעי אפלגא משתעי אכוליה הרי ברור דאפילו בקנין שאינו מועיל מכל מקום סגי בפלגא וא"כ אף דאינו מוכח כן בדעת שארי מחברים מהכ"ת לעשות מחלוקת בין מחברים ולכך סתם בש"ע וכן עיקר:
(מכאן ואילך עד סוף הסימן וגם הרוב מסימן קכ"ג בעו"ה נאבדו וחבל על דאבדן):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.