סמ"ע/חושן משפט/קכא
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) שלח לו חובי כו'. סי' זה קאי אמה שהתחיל בו בתחלת סי' שלפני זה שכתב שם המעות באחריות הלוה כו' "עד או ליד שלוחו כו' אזה כתב כאן שאם שלח לו חובו כו':
(ב) אלא ששלח לו בכתב כו'. "עד פטור בע"ש מסיים בזה ז"ל פטור דהכי נהיגי תגרא ומנהגא כי האי מילתא היא עכ"ל ואמת כי האי לישנא כתב ברי"ף וכן הביאו הרא"ש וב"י ג"כ הביא ל' הרי"ף מ"מ הוכחתי בדריש' שט"ס הוא שם וכן מוכח מדברי הטור שבעלי ש"ע נמשכין אחריו בדין זה ושהאי דינא לאו מכח מנהגא הוא אלא דין גמור הואיל שכ' לו שלח ביד פלוני או שכ' לו שלח ביד מי שתרצה ודוקא כשכ' לו שלח לי מעותי סתם ונתנו למוביל הכ' זהו התלוי במנהג ע"ש:
(ג) אפי' השליח עכו"ם. וא"צ לומר שלח והפטר והטעם כתבתי בסי' שלפני זה ע"ש:
(ד) ובדרך שבני אדם רגילים כו'. בפרישה כתבתי שגם זה שייך דוקא כשכתב או אמר לו שלח ביד מי שתרצה אבל אם אמר או ב' לו שלח לי ע"י פלוני לא על המשלח התלונה כ"א אשליח שלא היה לו להוליכו בדרך זה המסוכן לפטור הלוה:
(ה) שישלח על ידך. עפ"ר ודריש' שהוכחתי שכל שאומר או כותב לחבירו אפי' בינו לבינו שלח לי ע"י פלוני ושלחו ונאבד פטור הלוה אם הודה המלוה שא"ל שלח ע"י דאז העמיד לשליח במקומו ולא איברי סהדי אלא לשקרא:
(ו) אלא אם א"ל כו'. ר"ל שלא א"ל שלח "ע"י אלא אם יתנם לך "הביאם לי בזה צריכין דוקא שאמר לו כן בפני עדים ואז אמרי' מדטרח ויחד עדים לזה להכי העמידו בעדים כדי שיצא קול ששלוחו הוא ויאמין לוה לוה ויתנהו לו נמצא שדעתו היה שיהא שליח גמור ומ"ה פטור הלוה אפי' לא הזכיר לשון שליחות כלל אלא "הביאם לי אבל אם לא אמר ליה כן בפני עדים אפי' אמר לשליח אמור לפלוני "שישלח לי ואם יתנם לך הביאם לי מ"מ כיון דלא אמר לו שלח על "ידו אין כאן שליחות גמור ולא נפטר באבידת השליח ועד"ר:
(ז) אלא א"ל יש לי מעות כו' פי' אפי' אם אמר לי' כן בעדים לא מהני לפטור הלוה כיון דלא א"ל הביאם לי:
(ח) לא עשאו שליח בעדים כו' בפרישה ודרישה הוכחתי דר"ל דא"ל ל' שליחות הנ"ל בסעיף שלפני זה מעות יש לי ביד פלוני אמור לו שישלחם "לי ואם "יתנה לך הביאם "לי אבל לא א"ל כן בפני עדים (וגם לא א"ל שישלחם ע"י פלוני שהי' מהני בלא עדים כנ"ל) אלא מסר לו המלוה חותמו הניכר שהוא של מלוה וידע בו הלוה שהוא שלוחו ושיאמין לו על ידו מ"ש ליה בשמו וז"ש ומסרו לו לאמר לך "והבי' לי מעותי ר"ל שכשיראה החותם בידו יאמין שאמר לו לך הבי' לי מעותי ומסיק דאפ"ה אין הסימן מהני לפטור הלוה כאלו "א"ל כן בפני עדים ועד"ר:
(ט) פ' שלחני אליך שתשלח לו מעותיו. פי' שא"ל השליח המלוה א"ל לאמר לך שתשלח' לו כי הוא צריך להן אבל לא שינה השליח לאמר ללוה בשם המלוה שישלחם על "ידו כי זה לא שם המלוה בפיו אלא שבאם יתנם לו יביאם לו כנ"ל ומיירי דאין הכחשה בין המלוה והלוה והשליח בכל זה כי לא בא ללמדינו בדין זה אלא שמסירת החותם הניכר לכל בידו וא"ל הביאם לי לא הוה טוב כא"ל בעדים הביאם לי ומ"ה לא כתב המחבר כאן שום חרם או שבועה על המלוה ומור"ם שכתב כאן די"א דיחרים וי"א דישבע הוא תמוה כי לא כתב הרמב"ם והטור כן אהאי דינא אלא אדינא שכתב הטור בס"ו והמחבר בסעיף ד' והיינו כשמכחיש המלוה הכתב שטוען הלוה שבא לידו כתב המלוה לשלח לו ועד"ר ופרישה מ"ש עוד מזה:
(י) ישבע הלוה היסת שכתב ידו הוא כו' זה מיירי כשאין שט"ח ביד המלוה על הלוה ומ"ה נאמן הלוה במיגו דלהד"ם או החזרתיו לך וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ה וכפל דברים יש בדברי המחבר והיינו משום דבסעיף זה העתיק לשון הרמב"ם שקיצר בדבריו ובסעיף שאחר זה העתיק ל' בעל התרומו' והטור שהוא מבואר יותר ובסעיף זה בדברי הרמב"ם כתב ברישא דישבע שכתב ידו "בא אליו משמע דמיירי שאין הכתב בידו דלרבותא כ"כ ללמדינו דאפי' אין שום כתב לפנינו אפ"ה בכה"ג שטוען הלוה ברי שבא לידו כת"י דמלוה פטור ובסיפא דאין הלוה מכיר כת"י כתב הרבותא דאפי' אם הכת"י היא לפנינו אפ"ה חייב הלוה כיון שאינו יודע שהוא כתיבת ידו:
(יא) נאמן בשבועת היסת כו'. דגם כשהי טוען להד"ם או החזרתי' לך הי' צריך לישבע היסת כמ"ש בסי' ע"ה ופ"ז:
(יב) ביד שלוחך. אלא שצריך לישבע שבועה חמורה יש כאן חסרון מוכרח וניכר (דק' דמתחיל וכתב דנאמן בשבועת היסת וסיים בשבועה חמורה וגם אין טעם לחייבו שבועה חמורה בהפקידו בלא שטר דהא בטען להד"ם היה נפטר בהיסת וגם ה"ל כפל דברים במה שחזר וכתב "שצריך לישבע. וגם קשה דמתחיל וכתב הדין אם זה הממון נפקד אצלו בלא עדים ובע"פ ולא הקדים לומר אם נפקד אצלו בשטר מה דינו אלא ע"כ צריכין להגיה) וכן צריך להיות ביד שלוחך "ואם נפקד אצלו בשטר "מתוך שיכול לומר נאנסו נאמן לומר מסרתיו ליד "שלוחך אלא שצריך כו' וכן הוא בטור בהדיא ובהיות כן א"צ להגהת מור"ם שכ' אחר זה ז"ל "ודוקא במלוה אבל בפקדון כו' וק"ל:
(יג) ואם הוא מלוה בשטר כו'. דלוה חייב באונסין ואין ללוה שום מיגו:
(יד) אחר שישבע המלוה ש"ח הוא שבועת המשנה וכדין נשבע ונוטל דלעיל סימן פ"ב ופ"ז אבל שבועת הנתבע במפקיד בשטר דלפני זה היא שבועת התורה ממש כיון דאינו נפטר אלא במגו דנאנסו ובטענת נאנסו היה צריך לישבע שבועת התורה ממש שבועת השומרים והחילוק שבין ב' השבועות הללו מבואר בסי' פ"ז ע"ש:
(טו) שנתנם לשליח. הרי זה מחרים על הלוה או הנפקד שנתנו גם זה חסר בדברי המחבר ותקנו מור"ם בהגהותיו וכן הוא בטור. והא דאין משביעים גם כן להלוה משום דטענ' הלוה הוא ודאי פרעתי לשלוחך כמותך וטענת המלוה הוא טענת ספק שמא לא נתת ואין משביעין אטענת ספק אפילו היסת אלא חרם סתם:
(טז) השליח אינו נאמן כו' פי' להיות פטור בלא שבועה בדין שליש (דהא גם כאן אי בעי היה אומר לא נתנם לי הלוה) או לפטר הלוה מהחרם:
(יז) שהם נוגעין בדבר. דק"ל בשליש היכא דיש תרעומות עליו בדבר צריך לישבע כמ"ש הטור והמחבר בסי' נ"ו גם כאן אם הי' אומר לא מסר לי הלוה היה צריך לישבע ואף לאחר שנשבעו השנים היסת שמסרוהו להמלוה אינן נחשבים כעדים להפטר הלוה מהחרם דכל שצריכין העדים לישבע אין תורת עדים עליהן ועפ"ר:
(יח) נשבע השליח ללוה כו'. וכתב בתשובת מהרי"ל סימן ☜ קע"ב על ראובן ששלח מעות עם שמעון ללוי שהלוה לו ושמעון טוען שנתנו ללוי ע"י אשתו ולוי אומר שלא קבלם שמעון ישבע שמסר' לאשתו ואין בזה משום שומר שמסר לשומר דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואשת שמעון תשבע שנתנה ללוי ופטורה ולוי ישבע דלא קיבל וראובן צריך לשלם לו עכ"ל ד"מ ס"ס זה וע"ל סימן רצ"א סכ"ג:
(יט) והלוה או הנפקד נשבע למלוה דאע"ג דטענת המלוה על הלוה היא טענת ספק וכמ"ש מ"מ כיון דהעד מסייעו להמלוה אע"ג דאין תורת עד עליו כיון דצריך לישבע וכמ"ש מ"מ מצרף העד עם טענת המלוה להצריכו שבועת היסת וכמ"ש ועיין בת"ה סי' ש"ח:
(כ) והמלוה אומר לא עשיתיו שליח כו'. כל הג"ה זו הוא חסר בדברי המחבר והגיהו ותקנו מור"ם בהגהותיו וכן הוא בטור בסי' י"ב ע"ש:
(כא) ישבע השליח שנתנה למלוה. פירוש נשבע היסת ואע"ג דטענת הלוה עליו הוא טענת שמא מ"מ מצטרפין לטענתו טענת המלוה שאומר בברי שלא קיבל שום דבר מהשליח ומזקיקין לשליח לשבועות היסת לפחות:
(כב) בנקיטת חפץ כדין נשבע ונוטל. ואע"ג דאין ללוה עליהן אלא טענת שמא. שמא קבל מהשליח מכל מקום מצטרפין לטענתו טענת השליח שאומר בברי שנתנו להמלוה:
(כג) שהשליח אינו נאמן כו' שאלו היה נאמן היה מזקיקו למלוה לשבועה דאורייתא וכמו שאכתוב אחר זה שהיא חמור' משבוע' בנק"ח וכנ"ל:
(כד) ואפילו יפטור הלוה כו' משום דאיכא למימר בשביל ההוא הנאה דפטרן מהשבוע' הן מעידין לו:
(כה) יש מי שאומר דמהני ולא חיישינן לקנוניא דאין העדים חשודים ע"ז דא"כ כל עד נמי וכיון שפטרו מתחלה מהשבועה הרי הוא ככל עד דעלמא:
(כו) ומזקיק למלוה שבועה דאורייתא. בפרישה כתבתי אף דאין עד אחד מזקיק לש"ד וליטול כ"א לפטור וכמ"ש בדרישה לעיל סימן פ"ד וק"ח מ"מ יכול להביאו לידי שבועה דאורייתא והוא שיפרע לו שנית בפני עד הראשון ולפני עוד עד א' שיהיו שני עדים על הפרעון השני ולא יוכל לכפור ויחזור ויתבענו על מה שנתן לו תחל' בעד הראשון ואז יצטרך לישבע ש"ד לפטור וק"ל וכמ"ש הט"ו בא"ע סי' צ"ב סי"ג ע"ש:
(כז) הם עדים ופטור הלוה זהו ג"כ חסר בדברי המחבר ותקנו מור"ם וכן הוא בטור ס"ס י"ב ומ"ש מור"ם עוד ז"ל ולי נראה דאינו נאמן. גם בזה כוונת מור"ם להגיה בדברי המחבר דעלי' קאי מ"ש המחבר לשווינהו עדים וכ"כ הב"י בפנים בספרו וז"ל שם ויש לתמוה בשלמא כשהוא א' דין הוא שיהא נאמן הלוה לחייב המלוה ש"ד ע"פ העד כיון שאינו מחייבו ממון אבל האיך נאמן לאפקועי ממון עכ"ל ור"ל לאפקועי ממונו דמלוה שיש לו ביד הלוה ועפ"ר שם כתבתי דלפי סברת הב"י גם לש"ד לא היה לן להאמינו בעד א' שהרי אם לא ירצה המלוה לישבע לא ישלם לו הלוה וכזה כתב הטור בשם הרא"ש סימן צ"ג ס"ז שאין חילוק בין ממון לשבועה דשבועה אתיא לכלל ממון ע"ש ובעיקר הקושיא נראה דהטור דכתב דיש להאמינו איירי שקודם שידענו שום ערעור מהמלוה שמעו מהלוה שאמר אני ראיתי שהשלוחים עשו שליחותם והרי זה דומה למ"ש המחבר לפני זה (והוא מדברי הר"ן הנ"ל) דאם פטר להו הלוה מתחלה מהימני ולא חיישינן לקנוניא עפ"ר שם כתבתי עוד ישובים ע"ש. וע"פ מ"ש י"ל דא"צ להגיה כ"כ בש"ע. די"ל דחזר המחבר ש"ע ממ"ש בפנים בב"י (כי כן דרך המחבר ב"י בכמה מקומות שתמה בב"י על מ"ש הרמב"ם או הטור ואפ"ה בש"ע לא סמך על תמיהתו וכתב להלכה כדבריהן) (וא"צ להגיה כאן אלא תיבה אחת וכן צ"ל שליחותן נאמן לשוינהו כו'. והא דכתב לאפקועי ממונא דמלוה ולא קאמר בקיצור דנאמנים לפטור הלוה י"ל לרבותא כ"כ אף על גב דע"י זה יופקע ממונא דמלוה אפ"ה נאמנים ודוק:
(כח) ובא ב"ח לתבוע כו' עיין בת"ה סי' ש"ך ובמהרי"ק שורש ק"ח שהאריך בזה:
(כט) הדין בזה כמו שנתבאר באומר תוליך כר לשון הטור אין חילוק בזה בין הולך מנה ובין "תן מנה לפלוני ועפ"ר שכתבתי שר"ל דאף על פי שבעלמא לענין זכייה יש חילוק בין הולך "לתן וכמ"ש הטור והמחבר בסימן קכ"ה ורמ"ג בזה אין חילוק והיותר נראה דקמ"ל דה"א שיש חילוק בין א"ל תן לו מה שאתה חייב לי שאינו בעין ושמא אין לו ומשמט נפשו לומר שנתנו לו עד זמן שיהיה לו ובין א"ל תוליך מעות הללו שמוסר לו עתה בידו שחזקה ששליח עושה שליחתו וק"ל:
(ל) מי ששלח שלוחו למשכן כו'. כפול לקמן סי' קפ"ה ס"ט כתבו המחבר רק שהשמיט קצת מיניה והוא השמטת סופר כמ"ש שם בסמ"ע:
(לא) ואיני יודע אצל מי הוה פשיעה. כעין זה כתב לקמן בסימן רצ"א בטור ובדברי המחבר דשומר חנם שאומר איני יודע היכן הנחתיו דהוי פשיעה:
(לב) דה"ל למשכנו בעדים. ע"ל בסימן מ"ח מ"ש בסמ"ע:
(לג) ישלם שמעון אחר שישבע המלוה כו'. משום דה"ל טענת ראובן ברי לא שלחתיו לקבל כל המנה ולא קבלתי יותר מך' וטענת שמעון היא ספק וטענת ברי עדיף וכנ"ל וע' בטור שחולק ע"ז וחילק דשאני הכא דראובן המלוה מודה שעשאו שליח וברשות נתן לו אף על פי שראובן טוען שלא בשביל כל כך שלחו ראובן אפסיד אנפשיה במה ששליח שליח שאינו נאמן לשולחו וישבע שמעון שנתן לו כל החמשים ויפטר ועיין בב"י ועיין בדרישה מ"ש בישוב זה. (הג"ה ועיין בב"י שכתב עוד דין אחד בראובן ששלח ללוי הלויני מעות משמעון ולוה לו שמעון אומר חמשים נתתי לך על ידו וראובן אומר לא קבלתי ממנו אלא עשרים בכה"ג שהוא להוציא מיד ראובן גם הרמב"ם (הטור) מודה דנשבע ראובן ש"ד דמודה מקצת ונפטר ע"ש:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |