תומים/חושן משפט/קכא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט קכא

(א) אלא ששלח לו בכתב וכו'. עיין סמ"ע ס"ק ב' דהשיג על ע"ש דהעתיק דברי רי"ף כמו שהוא נוסחת הרא"ש דז"ל דשדר לית כתבא האי מדעם דאית לי גבך שדר לי ביד פלוני ושדר ליה אינו חייב באחריות דכך נהיגי תגרי עכ"ל והסמ"ע כתב דט"ס הוא דקשיא קושית הרא"ש דזה מדינא ולא מחמת מנהג תגרים. אלא הנוסחא דכתב ליה סתם שדר לי ולא הזכיר פלוני והוא שלחן ביד פלוני שאינו מוחזק לנאמן וכדומה מ"מ פטור וזהו לא משורת הדין רק מכח מנהג התגרים וכ"כ בדרישה וכ"כ היש"ש והב"ח. ועדיין לא הבנתי למה כתב זה הרי"ף בבא בפ"ע גבי כתב ולא לעיל מיניה דכתב היכי דאמר לחברי' שלח לי ביד פלוני ושלח דפטור ה"ל להוסיף אפילו לא הזכיר פלוני מ"מ פטור מכח מנהג ומה זה דכתב כן גבי שדר ליה כתבא ומה שינוי יש במנהג בין כותב לאומר והיה נראה לומר דודאי לא הזכיר פלוני רק מ"מ דוקא שזה הנפקד מסרו ביד מוביל כתב זה וא"כ אף שמהדין כיון שלא נזכר ביד מוביל זה אין למוסרו לו שלא עשהו שליח רק להביא הכתב אבל לא לקבל המעות מ"מ נהיגי תגרי בכך דכך היה דעתו למסור הדבר ליד מוביל הכתב אבל למסור לאחר לא נהיגי תגרי. וא"כ צריך להיות דוקא שדר כתבא ולא שייך באמירה וזהו נ"ל דהבו דלא לוסיף על התקנה לבטל שורת הדין. מיהו גם לנוסחת הרא"ש בהרי"ף י"ל דמה דכתב הרי"ף דשדר ליה כתבא היינו דכך כתב בכ"י אבל לא חתם עצמו רק כתב שלו בעלמא ודעת הרי"ף כדעת הריטב"א וסייעתו דהיכי דלא חתם ולא הזכיר שמו אף על פי שהוא כת"י אין בו ממש די"ל לטופס כתבתי ועיין לעיל סימן ס"ט בש"ך ס"ק ד' ולכך מצריך מנהג תגרי כמש"ל בסימן ס"ט מנהג שותפים ע"ש ודוק:

(ב) ובדרך שבני אדם רגילים וכו'. סמ"ע ס"ק ד' כתב דוקא בא"ל שלח ביד מי שתרצה אבל באמר שלח ע"י פלוני לא על המשלח הפשיעה רק על שליח. והש"ך בס"ק ה' כתב דמ"ש. ובאמת מקור הדין בבעה"ת הוא בהתנה בתחילה דמצי לשדר ע"י מי שירצה דהוי תנאי שבממון דקיים ע"ז כתב הראב"ד דמכל מקום על שעת חירום וסכנת דרכים לא היה מתחילה התנאי אבל אם בעת שנתהוה שעת חירום וסכנת דרכים צוה עליו לשלחו מה ה"ל למעבד ואם נאמר דמ"מ לא ה"ל לשמוע בקולו אולי לא ידע מזה א"כ אף בפירוש ביד פלוני עדיין י"ל אולי נעלם ממנו סכנת דרכים וצוק עתים. וא"כ נראה בסברא כש"ך אמנם לשון הטור וש"ע דכתבו כן אהך דינא דשלחו סתם משמע כסמ"ע. לכן נראה ודאי אם שעת חירום וסכנת דרכים בכ"מ וכל דרכים בחזקת סכנה מצויה והוא צוה לו לשלחו פשיטא דמשנח פטור דהרי עשה רצון המפקיד רק ד"מ מירושלים לדמשק דרך צפת יש סכנה אבל דרך חברון אין סכנה וא"כ אם צוה לו לשלחו ע"י פלוני אף שנודע שפלוני הוא מצפת ויעבור דרך צפת כי שם ביתו ודרכו מ"מ פטור כיון דפרט פ' אבל בצוהו סתם והוא שלחו ביד מי שדרכו דרך צפת מקום הסכנה פשיטא דפושע הוא דהיה לו לשלחו ביד איש שאין דרכו במקום סכנה וא"ש וכל דברי ש"ע איירי שלאו בכל דרכים סכנה רק יש דרך שאין בו סכנה ופשוט וברור:

(ג) אלא אמר לו וכו'. וכתב הסמ"ע דוקא בפני עדים הואיל וטרח כו' ולפי דבריו אם לא טרח רק בלא"ה היה עדים במעמד ההוא כשעשהו שליח לא שייך טעם דסמ"ע לכן העיקר בלי עדים חושב דלא יודע לנפקד וללוה וא"כ אומר פטומי מילי בעלמא ולבו בל עמו משא"כ במעמד עדים יש לו קול וא"כ יודע שיודע הדבר ללוה ומ"מ אמר ש"מ שלבו שלם בזה וא"ש:

(ד) אלא אמר יש לי מעות וכו'. הש"ך בס"ק י"א הביא דעת התוס' דדוקא שהלך במקום סכנה ולבסוף דעתו לחלק דתוס' לא כתבו כן רק למ"ד שליח בעדים לא הוי שליח אבל לפי דקי"ל הוי שליח רק בממציא לו שליח לא הוי שליח בזה י"ל לעולם חייב באחריותו וראיה שלו הואיל ופוסקים לא חלקו כמ"ש התוס'. ואין זו ראיה דקושית התוס' על פקדון דמיירי שם בגמרא ושפיר הקשו דהוי שומר שמסר לשומר ול"ל את מהימנא וכו' דהא אמר איניש מהימנא הוא ע"ש אבל כאן כל הפוסקים איירי בהלואה ומה טיבו של שומר שמסר לשומר שייך בהלואה כל כמה דלא צוה המלוה למסור ביד שליח אפילו מסר לנאמן ביותר מ"מ באחריותו של הלוה הוא ופשוט. ואגב שיטפא כתב כן אבל בפקדון באמת צ"ע אי אמר אינש מהימנא אם לא הוי כשומר שמסר לשומר:

(ה) ויחרים וכו'. הסמ"ע בס"ק וי"ו החליט דאם אמר לו שלא בפני עדים אמר לפלוני שישלח לי מעותי ואם יתנם לך הביאם לי דלא מהני הואיל ליכא עדים ולזה הסכים הש"ך לכן כ' בס"ק ט' דמה שנאמר בש"ע מסר חותמו וכו' לך והביא לי מעותי והוא בא ואמר פלוני שלחני אליך וכו' הכל חדא ושיגרא דלישנא נקט ועבור זה תמה על הרמ"א דפסק להחרים חרם זו מה טיבו אף דשלחו מ"מ כיון דליכא עדים לא מהני. והש"ך בס"ק טו"ב כתב דהוא דעת הרמב"ם דס"ל אין משלחים בדיוקני משום הכחשה וכמש"ל בסעיף ד' וזהו קשיא מלבד דא"כ הכפלת הדברים בשני סעיפים זא"ז ל"ל אף גם הלא הש"ך הודה דרמב"ם יחיד בדבר הזה איך יסתום הרמ"א דעתו ואפילו בלשון י"א לא כתבו רק לדין מוחלט מה שהוא לפי פי' הש"ך רוב פוסקים חולקים והש"ך כתב שמצא לרמב"ם חבר שהוא הראב"ן ולא הבנתי דהא הראב"ן מפרש להדיא על הא דאמרינן אין משלחין מעות בדיוקנא אפילו חתם עליו עדים דלכך נקט אפילו דלא מבעיא בלי עדים יכול לטעון אדם אחד גנבוהו והביאו לו אלא אפילו יש עליו עדים דמעידים דנמסר בפניהם ולית חשש כלל מ"מ אין משלחין דלא דמי לשלחו ביד בני דהתם יחד לו השליח משא"כ כאן עכ"ל ועכ"פ מבואר דלא כרמב"ם דאפילו ליכא הכחשה אין לשלח. אמנם באמת לבבי לא ידמה בגוף הדין של הסמ"ע ועיקרא דדינא פירכא דהחליט היכי דאמר אמור לפלוני שישלח לי ואם יתנם לך הביאה לי הואיל לא היה עדים בדבר לא מהני דנ"ל כיון דאמר שישלח לו והודה בכך מהני. ומה לי דאמר ע"י פלוני או סתם שישלח לו ואם יתנם לך הביאם לי היינו ע"י פלוני. והרא"ש בראש דבריו אמר בזה הלשון לך והביא לי מעותי ולא אמר לו אמור שישלח לי. ולפי' הסמ"ע ה"ל לרא"ש לומר ולא אמר שישלח ע"י כי מה בכך שאמר שישלח לו כיון דלא הזכיר פלוני אלא דזה הכל חדא וכ"כ אח"כ ר"י ור"א אמרי שליח שעשהו בעדים היינו שאמר לו לך והביא מעותי ולא הזכיר שאמר שישלח לו והיא גופיה קשיא דלמא כי ס"ל לר"ח דהוי שליח היכי דהזכיר לשון שליחות שאמר אמור שישלח אבל בלי הזכרת שליחות כלל רק הביא לי אף ר"ח מודה דלא נתכוון רק אם רצונו לשלח רק אינו מצוי לו שליח לך אצלו והביא לי וא"כ י"ל משנתינו בכה"ג ואצ"ל בממציא א"ו כשאומר לו לשלח ואמר לו הביא לי סתמא כפירושו לשלח ע"י וכ"כ בדרישה בשם קצת חכמינו. וא"כ בזה לכ"ע הוי שליח וע"כ פלוגתא בלי הזכרת שליחתו ומ"מ ס"ל לר"ח הוי שליח וצ"ל בממציא שליח וכן בתוס' דהחליטו דרבה ור"ח פליגי באומר לעדים שישלח ע"י פלוני רק הואיל ולא היה בפניו א"כ דלמא בלא שויא שליח אף לר"ח כן לא הוי שליח וא"צ לומר בממציא לו שליח א"ו דלשיטת תוס' כל שאומר לו הביא מעות היינו שויה שליח ואי אתה מוצא הבדל רק בממציא שליח ולכן הפי' בש"ע דהמשלח דיוקנא אמר שלא אמר לו רק הביא לי ולא הזכיר לו שליחות אמנם השליח מעל ואמר שהזכיר לשון שליחות והמלוה נאמן וחייב הלוה הא אלו הודה. שהזכיר לשון שליחות א"צ עדים כלל דהוי כאומר שלח ע"י פלוני ולכך כתב רמ"א דיחרים ודוק:

(ו) סימנים ואותיות וכו'. הוא פי' על אין משלחין מעות בדיוקני. והמחבר לעיל סעיף ג' כתב מסר לו חותמו לסימן שהיא גם כך לקצת רבוותא פי' על דיוקני האמור בגמרא וצ"ל דמחבר תפס פי' שניהם לדינא דלעיל מיירי דאין הכחשה בדיוקני רק לא פרטו לשליח כמש"ל וכאן איירי דפרטו לשליח וצוה בפירוש לשלחו על ידו רק גוף הדיוקנא בו הכחשה כי המלוה אומר לא מאתי בא כלל. כמבואר בפנים ולכך הש"ך בס"ק טו"ב דביקש ליישב דברי רמ"א דכתב ויחרים וכו' דנמשך אחר דברי הרמב"ם דמוכח מדבריו אם מודה יפסיד המלוה. אין דבריו מובנים דכאן שלח ליה בפירוש שלח ע"י לוי כמבואר ברמב"ן ופשיטא דאם מודה דהפסיד אבל לעיל בסי' ג' דלא פירשו לשליח רק אמר הביא לי וכו' כנ"ל בזה מה יועיל הודאתו הא אין כאן שליחות ועיין מש"ל:

(ז) ואחרים רימו וכו'. זהו מה שפי' הרמב"ם כמ"ש בגמרא דיוקני אלא שקשה להבין הא בגמרא אמרינן אפילו עליו עדים ואיך מצי טעין אחרים רימו. ומה שתירץ דעדים מעידים רק שסימנים הללו רגיל בו אבל אינם יודעים שסימנים אלו יצאו מן המלוה וזהו דחוק דהא פשיטא שנודע שרגיל בסימנים הללו דאל"כ מהכ"ת לשלוח בסימנים מה שאין נודע לו שהמלוה רגיל בהו ועוד מה טעמו של רבי יוחנן דאמר משלחין אם המלוה צווח ככרוכיא לא יצאו הסימנים מאתו וא"כ לא שבקת חיי דכל אחד יעשה סימנים שלו בזיוף ויוציא מעותיו ודוחק לומר דפי' יש עליו עדים מקיימין שניכר להם שהם סימנים שלו וס"ל לגמ' דוקא בכת"י מהני קיוס דבלא"ה לא חציף אינש לזייף ד"ת אבל בסימנים דחציף אינש לזייף לא מהני קיום בעדים. דא"כ ה"ל לרמב"ם להזכירו בהדיא דאף דמקיימינן אותו דלא מועיל ועוד ה"ל לגמרא לומר הך תקנתא לשמואל בדיוקני עצמו שדיבר בו הגמרא דמעיד עדים שזהו דיוקנא שלו. ואין זה בגדר השאלה כלל לשמואל מה תקנתא. ולכן יותר נראה לומר דהרמב"ם פוסק כרבי יוחנן דמשלחין מעות בדיוקני כדעת הראב"ן וקצת מחברים וס"ל עד כאן ס"ל לרבי יוחנן משלחין היינו כשיש עדים על דיוקני דל"ל אחרים רימו אותך ולכך משלחין לר"י ולשמואל מ"מ אין משלחין כמ"ש המחברים אבל בלי עדים אף לר"י אין משלחין כמש"ל דלא שבקית חיי' וכו' וישר בסברא ומהכ"ת לעשות פלוגתא רחוקה לר"י אפילו בלא עדים ולשמואל אפילו בעדים ושפיר פריך הגמ' לשמואל מה תקנה דאפילו בעדים לא מהני לדעתו ולכך העתיק הרמב"ם דאחרים רימו בו דזהו אף ר"י מודה ומיניה דאם יש עדים דלא מצי למימר אחרים רימו בו מפסיד המלוה וא"ש הכל וצ"ע על הג"ה מיימונית והכ"מ דס"ל דרמב"ם פסק כשמואל:

(ח) ויש מי שהורה שישבע. עיין ש"ך ס"ק כ"ה בשם המבי"ט ביש לו נאמנות בשטר מ"מ צריך לישבע והש"ך פקפק בו וכן נכון דאל"כ מה יועיל נאמנות תמיד יעשה סימנים וכדומה ויזקיקו לשבועה ואי מיירי דשליח לפנינו ואמר שהוא כת"י זהו תליה במחלוקת פוסקים לעיל סימן ע"א אי נאמנות נגד ע"א מהני ומ"מ צ"ע:

(ט) השליח שאומר נאנסו וכו'. הרב הש"ך בס"ק ל"ב פקפק מה ענין זה לכאן ופשיטא דצריך שליח לישבע ש"ש. ונראה דקמ"ל אפילו המלוה אינו מבקש משליח שבועת שומרים כי מה איכפת ליה הוא תובע מלוה והלוה מודה שהוא כת"י של המלוה רק מעליל עליו ומכחיש כת"י וא"כ יש כאן מקום לומר מי יכריח לשליח לישבע המלוה אינו תובעו וללוה יאמר לאו בעל דברים דידי את הלא אתה מודה דהאמת אתי שבאתי בשליחותו של מלוה וא"כ באמת נפטרת במסירה לידי והרי אני שומרו של מלוה ולא שלך ואם כי המלוה מעליל עליך לא בשביל זה אני שומר שלך באמת ומהכ"ת תכריח אותי לשבועה וטובא קמ"ל דמ"מ חייב שבועה דכיון דצורך הלוה לשלם חזר הדבר שנעשה שומר דלוה אף ששילם לפי טענתו שלא כדין מ"מ הוי בבא בהרשאה ממלוה וחייב לישבע ש"ש ודוק:

(י) אם השליח כופר וכו'. הש"ך בס"ק מ"ב הביא תשובת ת"ה ראובן ששלח ע"י שמעון ללוי מעות לקנות בו סחורה ושמעון אמר נתתי ולוי אמר לא קבלתי שמעון מחויב לישבע דע"י אמירת לוי הוי טענת ברי ושמעון מודה שקיבל המעות אבל ללוי א"י להשביעו אף ששמעון אמר שנתנם לו כיון דאמר לא קבלתי כלל אבל שמעון יכול לתבוע ללוי ולהשביע כיון דהוא טוען ברי שנתתי לך. אבל מ"מ א"י לכוף ראובן לשמעון שישביע ללוי אם לא שפוטרו לשמעון מן שבועה הואיל ואחד מהם בא ודאי לידי ש"ש עכ"ל. והש"ך טען יאמר ראובן לשמעון מה איכפת לך הלא לפי דברך אתה תשבע באמת ומה לך אם לוי ישבע בשקר או באמת. ובאמת הת"ה דייק בלישנא דאיכא קפידא לשמעון דהואיל דאחד מהם נשבע לשקר ואין מבחין מי נשבע באמת ומי בשקר ויהיה אצל הבריות לעז וחשדא דהוא בספק בעל שבועת שוא והיש לך קפידא יותר מזה ומה לו להכניס עצמו בחשד הלזה. אלא שקשה לי לכאורה הלא כל טיבו שאנו פסוקים שבועה הוא שאומרים לא נחשדו ישראל לישבע בשקר ולא יעשה שבועה ויודה וישלם וא"כ טוען ראובן לשמעון כיון שברור לך שלוי קיבל מעות הטל עליו שבועה ובאשר יבא לידי שבועה ודאי יודה וישלם כי זה המכוון בהטלת שבועה ולא יהיה כאן שבועת שוא בשום צד אבל באמת הוא הטעם דצריך לפטור לשמעון מן שבועה דאמר בממ"נ אם יודה הריני פטור אם ישבע איך תכריחני לישבע גם כן הרי יש כאן ודאי ש"ש ויש קפידא ופגם כהנ"ל. ולפ"ז אם כבר נשבע שמעון יכול אח"כ לטעון שיטיל שבועה על לוי כי ודאי יודה ולא ישבע לשקר וצ"ל באמת מוכרח הוא לתובעו בב"ד אבל ברואו שלוי הולך לישבע יכול שמעון למחול לו השבועה ואין ראובן יכול לעכב דיאמר אם ישבע הרי כאן קפידא כנ"ל ודוק. אמנם מה שכתב שאין להשביע ללוי ע"י טענת שמעון דהוי נוגע צ"ע אם כבר נשבע שמעון שמסרו ללוי למה לא יכול להשביע לפי דפסקינן לעיל סימן פ"ז דיכול להשביעו היסת בהוגד לי אפילו ע"פ קרוב ופסול והת"ה הרגיש בזה וכתב ה"מ שאר פסול אבל פסול מחמת נגיעה לא. ולא הבנתי דהא בנשבע אין כאן נגיעה כקושית התוס' דהא יש לו מגו דלהד"ם ואי דנשבע הא גם בזה נשבע ותי' דגזרת הכתוב עד המשתבע לא יוכשר לעדות וא"כ הרי זה פסול לא מחמת נגיעה רק מגזרת המלך והרי זה כשארי פסולי קורבה וכדומה ולמה לא יוכל לזקוק לשבועה. והרשב"א בקדושין פ"ב בלוה ששלח למלוה ושליח אמר נתן ומלוה אמר לא קבלתי דצריך המלוה לישבע הקשה הא אין כאן טענת ברי דלוה א"י אם קבל או לא והעדים נוגעים בעדותן ותי' כיון דעדים טוענים ברי וחזקה שליח עושה שליחתו ה"ל ברי א"נ בנוטל החמירו להצריכו שבועה עכ"ל הרי לתי' ראשון מחשיביהו לברי גמורה דחזקה שליח עושה שליחתו ואפילו לתי' השני היינו לרשב"א דלא מצינו לו בשום דוכתי דפוסק דיכול להשביעו ע"פ הוגד לי אפילו הגדת קרובים פסולים אבל לפי דקי"ל דיכול להשביעו נראה ברור לדינא דיש לראובן שבועה על לוי ודוק:

(יא) ואפילו יפטור הלוה. והקשה הש"ך בס"ק נ"ב דלקמן בסימן ק"ם מבואר שם דאם המשכיר מניח שכירתו בב"ד תו לא הוי נוגע ועיין שדחק. ובאמת לפמ"ש רשב"א ור"ן בקדושין וא"ת יפטור הלוה לשלוחים בין נתנו או לא נתנו וי"ל דאין סילוק מועיל אלא כשאין לעדים הנאה בסילוק זה כגון בבני עיר שנגנב להם ס"ת והשותף הכותב דין ודברים אין לי וכו' אבל הכא שיש הנאה בדבר אינן נאמנים ע"כ ולפ"ז התם בשוכרים אלו אינן מעידים שהחזיק בקרקע המשכיר וחזר הקרקע למערער והם צריכים לשלם למערער שכירות הרי תובעים השכירות מיד המשכיר כי אטו בשופטני עסקינן שישלמו שכירות פעמים ואם כן זה שהקדים להניח השכירות בב"ד אין כאן הנאה רק מיעוט טרחה. אבל כאן אם לא יעידו שמסרן למלוה הרי צריכין לישבע ללוה עכ"פ וא"כ הוא שפוטרן משבועה הרי טובת הנאה גדולה שפטרן משבועה כי לולי זאת היו חייבים שבועה והוי נגיעה ואין בעדותן ממש ודוק:

(יב) דאינו נאמן כשנים. הסמ"ע תמה מה לי דאין שנים נאמנים לפטור ומה לי אחד לחייב המלוה ש"ד כללא הוא כל מקום ששנים מחייבים ממון אחד מחייבו שבועה ונראה דאמת הא כתב הגי"ת בדף קל"ג וכן מבואר קצת בש"ך דהא יש ללוה מגו מידי פרעתיך והעדים יעידו כדבריו והרי נאמנים ואי דאין הלוה רוצה לשקר השתא נמי משקר (ומגו דהעזה אמרינן בממון) רק התוס' הקשו הא ה"ל מגו דבי תרי ותי' במקום שמרויחין בממון הם מכוונים עדותן ולא אמרינן מגו דבי תרי ולפ"ז י"ל הלוה יש לו פחד לשקר ולומר דפרע בעצמו (דאולי באמת פרעו עדים וא"כ אין להם רווח ממון ומכוונים דבריהם שהם פרעו) דאם ישקר ויאמר שהוא פרע העדים לא יכוונו דבריהם זה אומר כן וזה אומר כן וא"כ יהיה הלוה מוכחש והן לית להו רווח ממון כי אמר פרעו ומהכ"ת ישקרו כאחד אחד יאמר הלוה פרע ואחד יאמר אני פרעתי וה"ל עדות מוכחשת ולא יהיה בטענתו ממש ולכך אומר שראה שהם פרעו וא"כ לזה יכוונו עדותן בממ"נ או האמת כדבריהם או לא אם כן יש להם רווח ממון ומכוונים עדותן ולכך ל"ל מגו ואם כן אנן אמרינן דעדים נוגעים והוא לא ראה רק אומר שראה להחזיק מאמר העדים. אך זהו בב' עדים אבל בע"א פשיטא דאית ללוה מגו כנ"ל דהוא פרע וע"א מעיד כדבריו וזוקק לש"ד ומגו דבי תרי לא הוי ולכך מחייבו ש"ד וא"ש ודוק. כי זה נכון ומיושב כל קושיא:

(יג) אינו יכול להשביעו וכו'. וכתב הש"ך אפילו טוען לי אמר השליח שפרעך מ"מ הואיל אינו לפנינו א"י להשביעו ויפה פי' כדברי מחבר דס"ל דא"י להשביעו בטענת הוגד לי אבל לפי מש"ל דזה שליח לא קרוי נוגע מחמת ממון כמש"ל באריכות ס"ק י' וא"כ לפי דקי"ל דיכול להשביעו בטענת הוגד לי אף בזה יכול להשביעו:

(יד) דה"ל למשכנו בעדים. עיין ש"ך במ"ש דהא על יתר מכדי דמיו קי"ל דהוי ש"ח א"כ מה יועיל דמשכנו בעדים יטעון נגנב ונאבד דשכיח וע"כ צריך לסמוך אהימנותיה. ונראה חדא דמ"מ פשע דה"ל למשכנו בעדים ולומר לו אל תחזירני אלא בעדים דאם ימות יטענו יורשים אף שנמצא המשכון מנין לנו ששייך לך משא"כ במשכנו בפני עדים ונמצא בעזבנו חייבים להחזיר וא"כ אף דלא מת והוא כופרו ה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס ואונס בא מכח פשיעה דאלו לא הפקידו רק בעדים לא היה שייך כפירה וחייב מיהו בלא"ה יכול לטעון לישבע ש"ח אינו חשוד אצלי אבל לשבועה קלה חשוד ולכך פסקו בנשבע שבועה קלה ובא ע"א חייב לישבע שנית ש"ח וא"כ אלו השכינו בעדים וטען נאנס היה צריך שבועת שומרים ש"ח אבל עכשיו דכופר אין לו עליו אלא היסת רק לתי' זה צ"ל עדים לאו דוקא ה"ה בע"א דזוקק ג"כ לשבועה חמורה ודוק:

(טו) ישלם שמעון. והטור חולק דנשבע שמעון ונפטר ועיין ש"ך דפי' בטור דדייק מרמב"ם ממה שכ' לפני זה דמיירי דטוען הלוה ברי ששלחו לגבות נ' וא"כ למה ישלם ישבע הלוה ויפטר עיין ש"ך שהאריך ונכון כדבריו וברמב"ם י"ל דמיירי בשטר וא"כ אינו נאמן ולכך לא הזכיר הרמב"ם דצריך לישבע כי כך הדין בכל שטרות ופשוט ונכון:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.