סדר משנה/דעות/ז

סדר משנה דעות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

איזהו רכיל זהו שטוען דברים והולך מזה לזה וכו' יש עון גדול מזה וכו' והוא לה"ר. וכתב הראב"ד לא אלא קשה הראשון מן השני דהראשון תליתאי והורג נפשות והשני תניין ואינו הורג אלא את עצמו בינה זאת, וכוונתו הוא דמה שאמרו בגמ' דערכין ט"ו ב' במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי הורג למספרו למקבלו ולאומרו קאי על מי שהוא אומר רכילות דמתוך שהרוכל הזה אומר ראובן חשב רעה על שמעון תעורר השנאה בין שניהם והורגים זה את זה וגואלי הדם של ראובן ושמעון בשמעם בשל הרוכל הלזה נעשתה הרעה הזאת הם הורגים את הרוכל וכן פירש"י שם ד"ה לישנא תליתאי וכן ד"ה לאומרו פירש"י לרכיל עצמו וכו' ועיין תו' ד"ה לישנא תליתאי ולא ניחא לי' לרש"י לפרש הכי דשמעון יהרוג את ראובן דחשב עליו רעה ואח"כ יבוא גואל הדם של ראובן ויהרג לשמעון, דהגואל הדם של ראובן יאמר כדין הרגו שמעון מפני שחשב עליו רעה חנם אבל נקרא לשון תליתאי הרכילות שהדבר נוגע ומזיק לשלשה, אבל בלה"ר שהוא מדבר דופי על ראובן בפני שמעון אין מגיע מזה הפסד אלא לשנים לראובן המדובר בו דופי ולזה המספר הלה"ר שהוא הורג את עצמו דאם ישמע ראובן שזה דבר עליו לשון רמי' יהרוג אותו אבל הגואל הדם של המספר לה"ר לא יהרוג את ראובן דידע הגואל הדם כי בנפשו הוא מפני שסיפר עליו לה"ר ולכן כתב הראב"ד דלה"ר נקרא תניין דהיינו שנים ודלא כמו שנראה מדברי מרן דמפרש לדעת הראב"ד לה"ר הורג שנים ולא ידעתי בזה לכוון מ"ש הראב"ד ואינו הורג אלא את עצמו, והנה המהרש"א בח"א שם כתב על פרש"י והתו' שהוא דוחק ודעתו דמש"ה נקרא לה"ר לישנא תליתאי דהוא שקול כנגד ג' עבירות חמורות ע"ז ג"ע ושפיכות דמים, והך לה"ר דשקול כנגד ג' עבירות ע"כ אין הכוונה על ההולך רכיל אלא על לה"ר ממש דמספר בגנות חבירו והראי' לזה דהתלמודא מייתי שם ראי' דלה"ר שקול כנגד ג' עבירות מדכתיב לשון מדברת גדולו' דאתי' בג"ש, וזה הוא במי שהוא מספר בגנות חבירו שהוא מדבר גדולות כאלו הוא משולל מכל הפחותים אשר העמיס על חבירו וכן פי' הרד"ק בתהלים בפסוק מדברת גדולות וכן כתב רבינו דקרא דכתיב יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' קאי על לה"ר המספר בגנות חבירו והיינו מטעם האמור רק רבינו מוקי להאי קרא במי שהוא רגיל לעשות כך ולא במי שמספרו רק דרך עראי ומקרה, ועכ"פ מוכח דלשון מדברת גדולות היינו זה שמספר בגנות חבירו וההבדל הוא בזה דמי שהוא בעל לה"ר ורגיל בכך ענשו קשה ועליו נאמר יכרת ה' וגו' אבל המספר דרך מקרה אין עונשו קשה כ"כ, ושמעינן דהך לה"ר דשקול כנגד ג' עבירות הוא המספר בגנות חבירו וממילא לדעת המהרש"א מה דאמרו במערבא לישנא תליתאי היינו לה"ר שמספר בגנות חבירו והוא ההורג ג' לא רכילות וזה הוא כדעת רבינו דלא כראב"ד ומטעם שכ' מרן דגם זה הורג ג'. אמנם לדעת הראב"ד ג"כ קשה ולא בינת אדם לי להיות הלב מבין כוונתו בזה דאף לפי דעתו דרכילות הורג ג' ולה"ר המספר בגנות חבירו אינו הורג שלשה מכל מקום מה זו ראי' דרכילות חמור עונו מעון לשון הרע המספר בגנות חבירו דבערכין ט"ז כתב רש"י ד"ה אהנו מעשיו ואי קשיא אמאי לא מותיב לי' משפיכות דמים גלוי עריות דקאמר לעיל נגעים באים עליהן והכא תניא דבגדי כהונה מתכפרין דהתם מכפרין לאו עלי' דידי' אלא על האחרים שעל ידו נענשי' וכו' אבל לה"ר לא אשכחן דמיענשי אחרי', הרי להדיא דש"ד וג"ע גורמין רעה גם לאחרים (ובע"א הוא מפרש בקרא הרבה פעמי') שגם האחרים נענשים על ידו של זה שגילה ערוה או שפך דם ולא לו בלבד דם יחשב לאיש אשר שפך דם או עשה זמה בג"ע אלא גם לזולתו גורם רעה, אבל לה"ר אינו גורם רעה לאחרי' ואין אחרים נענשים על ידו וכן הוא ברכילות אין האחרים נענשים על ידו של זה שהולך רכיל ומכח הראי' עצמה שהביא רש"י אפ"ה קאמר בגמ' דלה"ר שקול כנגד ג' עבירות החמורות ואף אם נאמר דהך לה"ר דקאמר היינו רכילות הא אף בשביל עון רכילות אין אחרים נענשים על ידו אלא הוא עצמו בעונש שמים דאותן ב' שהרוכל ממית אינו עונש שמים אלא אשמעינן דענין רע דהרכילות גורם להיות נהרגים על ידו שנים, וש"ד וגילוי עריות גורמים עונש הרבה לאחרים ועוד במה נחשבו ג' ב"א נגד רוב העולם והאיך לה"ר המדבר בגנות חבירו או מדבר רכילות יהי' גדול עונם מש"ד וג"ע וע"א, וע"כ נאמר דגודל העון אינו תלוי במה שנענשו אחרים על ידו דאפשר שלא יגרום העון רעה לאחרים ומ"מ הוא חמור בעצמותו עד שענשו המגיע לו בעה"ב גדול ועצום הוא מהעונש המגיע לו על ג' עבירות החמורות ואין בשכל האנושי להשיג מסבת העונשין הנבדלים, על עבירה שאינה חמורה כ"כ מגיע ג"כ עונש לאחרי' ועל החמורה כגון רכילות ומספר בגנות חבירו העונש מגיע אל העובר לבדו, כי אל דעות ה' הוא יודע הפרטים אשר בעבורם יענשו גם אחרים שהי' לאל ידם למנוע העושה מעשות הרעה הזאת, ואותם שאין לאחרים כח למנוע בעליהן מהם ואין ידם משגת להסיר המכשלה אשר יצאה מתחת ידי הרשע ולכן נפש החוטאת היא תמות, גם אין אתנו יודע עד מה הג' עבירות החמורות ובאחרות שאינם חמורות כ"כ עונשן מסור לב"ד להמיתן וברכילות ולה"ר דשקול כנגד כולן לא תגע בו יד ב"ד להמיתן או ללקותן, זאת ידענו כי אל אמונה ואין עול הוא כל משפטיו צדיקים אמת דינו ואנחנו קרוצי חומר דעתינו קצרה, וא"כ גם לענין עון רכילות ועון לה"ר המספר בגנות חבירו אפשר לומר אף דבסבת הרכילות נהרגין ג' אפ"ה עון לה"ר חמור מעון רכילות אע"ג דאין נהרגין כ"כ בסבתו לדעת הראב"ד, אולי מפני שמבזה צלמו של האדם בתתו דופי בו או בסבה אחרת לא נודעה לנו, ואולי גם ענשו ליום הדין קשה יותר מעונש הרכילות ואפשר דהראב"ד ס"ל כיון דרכילות גורם לש"ד ובשביל הש"ד יגרום רעה גם לאחרי' שנענשו על ידו ולפיכך עון לה"ר דהוא רכילות לדעת הראב"ד חמור מג' העבירות החמורות אבל זה דוחק דהא סבת החומר ברכילות איננה מצד עצמותו אלא מצד הנמשך ממנו דהיינו ש"ד גם למה יהי' הגורם לש"ד חמור משלש החמורות יחד וצ"ע. ואתה תחזה מ"ש רבינו בהל' רוצח פ"ד דאעפ"י שיש עונות חמורים מש"ד כגון ע"א וחילול שבת אין בהם השחתת ישובו של עולם כש"ד וכו' הרי מבואר בעבירות חמורות כמו אלו וגם ענשם רב ועצום הוא מאד בעה"ב והרי בג"ע העונש חמור במיתת ב"ד החמורות מהעונש המגיע לש"ד דהוא בסייף מ"מ מפני שיש בש"ד חרבן ישובו של עולם יותר מכל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עבד ועבר אמימרא דרחמנא לחודא ולא תמשך מהם השחתה והפסד לאחרים, לפיכך על הב"ד להשגיח לבער שופכי דם נקי מה שאין עושין בשאר מחויבי מיתות ב"ד מפני תיקון העולם האמנם העון בעצמותו והעונש המיועד עליו קשה וחמור יותר מעון ועונש שופך דם האדם, הכי נמי אפשר לומר בעון רכילות דיש בו השחתת העולם כי ריב ומדון יתרבו בעיר ופירוד בין הדבקים יהי' ופתאום יבוא הפרץ ואין לך חרבן גדול מזה לכן אף דאין העון והעונש גדול כ"כ כמו שהוא עון ועונש לה"ר המספר בגנות חבירו דבזה אין כ"כ השחתת העולם כמבואר מלשון רבינו שכתב גבי רכילות הרי זה מחריב את העולם משא"כ בלה"ר המספר בגנות חבירו, אפ"ה אם הי' דינם של עוברי עבירה דרכילות ולה"ר מסור לב"ד להענישם הי' בהולך רכיל נענש אף במקו' דמצד עיק' הדין ראוי לפוטרו כמו הנך גווני שכת' רבינו בהל' רוצח בפ' הנזכר אפ"ה בהשפטו יצא רשע ולא הי' פוטרים אותו הואיל ויש בו חורבן העולם כמו בש"ד לא כן גבי לה"ר המספר בגנות חבירו, אף שעונו וענשו בידי שמים הוא חמור, אף אם היה דינו מסור לב"ד לא היה מחייבין אותו שום עונש אם היה באחד מן אופני הפטור שאמרנו לעיל, הואיל ואין העבירה הזאת גדולה אלא לאלקים נאץ נאץ את אויבי ה' אבל אין בו השחתת וחורבן העולם כלל, הרי העבירה הזאת כמי שעבר העבירות החמורות שבמקום שהוא פטור מעונש אדם מצד הדין, פוטרין אותו לגמרי מכל עונש אדם אף כי הב"ד יודעים בבירור ובודאי שעבר העבירה ההיא אלא שאין דינם ועונשם של הולך רכיל ושל לה"ר ובעל לה"ר מסור בידינו כלל, שהרי אין הב"ד לוקין עליהם וכמו שכתב רבינו וא"כ במה שרכילות הורג ג' ולה"ר שהוא המדבר מגנות חבירו שאינו הורג כי אם לעצמו לפי דעת הראב"ד אין מזה ראיה לדעתו ולא קושיא על רבינו שיהיה מוכח מזה שעון רכילות בעצמותו הוא עון גדול יותר מעון לה"ר לענין עונשי שמים דכבר אפשר לומר כדעת רבינו וכפשטיות לישנא דהגמרא דערכין הנ"ל דלה"ר המספר בגנות חבירו גדול יותר לענין עונשי שמים מעון רכילות.

על זה אמר הכתוב יכרת ה' וכו' מדברת גדולות. וכתב רבינו על זה אמר הכתוב מאי על זה דקאמר נראה לענ"ד בס"ד כוונתו הוא עפ"י מ"ש מרן דרבינו מנה כאן ארבעה אנשים מצורעי המדות, אחד רכיל, השני מספר לה"ר, השלישי מוציא שם רע, והד' בעל לה"ר, דהיינו הג' הקודמים כגון המספר בגנות חבירו דרך מקרה ולפעמים זה אינו נקרא בעל לה"ר אלא נקרא בשם מספר לה"ר, אבל מי שמורגל בכך שתמיד מספר לה"ר איש כזה הוא הגרוע שבכולן הנקרא בשם בעל לה"ר וגריעותא הוא כמו שאומר שהרי רבינו לקמן בהלכות תשובה כתב שבעלי לה"ר אין להם חלק לעוה"ב והיינו דוקא ברגיל בכך וכמבואר שם הלכה י"ד לפיכך נקט רבינו שם בעל לה"ר ולא נקט המספר לה"ר דאינו רגיל בכך, וכדברי מרן ומי שאינו רגיל בכך אף כי גדול עונו ועונשו מרובה אבל יש לו חלק לעה"ב משא"כ מי שהוא רגיל בכך זה הוא שאין לו חלק לעוה"ב וא"כ זה שהוא בעל לה"ר שאין לו חלק לעוה"ב כלל איש כזה נכרת לגמרי מארץ החיים מעוה"ב ולא ישוב עוד לראותו משא"כ בג' אלה שמונה רבינו שאף שנידונין זמן זמנים טובא על רשעתן מ"מ אינן נכרתים לגמרי מעוה"ב שאחרי כלות עונשם ישובו עוד לראות באור פני המלך ד' צבאות בעוה"ב, ולפיכך דייק רבינו וכתב על זה אמר הכתוב יכרת ה' וכו' לשון מדברת גדולות וכו' שכבר כתבנו לעיל דלשון מדברת גדולות לא שייך ברכילות אלא על המספר בגנות חבירו ואשמעינן רבינו אף שאמר דוד שהמספר בגנות חבירו יהיה נכרת מעוה"ב אל יעלה על דעתך אפי' אם סיפר כן במקרה ודרך עראי עונשו שיהיה נכרת מעוה"ב אבל כוונתו על הבעל לה"ר שהוא רגיל בכך על זה האיש אמר דוד שיהיה נכרת מעוה"ב אבל לא אמרו על הג' המנוים פה ודע דגם מכאן יש קצת ראיה בס"ד לדעת רבינו דעון לה"ר גדול וחמור מעון רכילות ודלא כדעת הראב"ד בהשגות דהא מכח עון זה של לה"ר אפשר לו לבא שלא יהיה לו חלק לעוה"ב כלל דהיינו אם יהיה בעל לשון הרע משא"כ בהולך רכיל שלא מצינו לו בשום מקום שלא יהיה לו חלק לעוה"ב, ודע דמה שכתב רבינו בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ו' דבעל לה"ר אין לו חלק לעוה"ב אף כי מרן לא הערה מקורו נראה לענ"ד בס"ד דיצא לו כן מהא דדואג ואחיתופל דתנינן במשנה דר"פ חלק שאין להן חלק לעה"ב ולא מצינו בהם מה שעשו להתחייב בעונש זה אלא מה שספרו לשון הרע על דוד והיו רגילים בכך שהרי כל ימיהם רדפו לדוד בלשונם הרע דואג אמר על דוד שאינו ראוי לבא בקהל וכדאמרינן ביבמות דף ע"ו ע"ב ובילקוט שמואל א' פרשה כ"ב בד"ה ושמו דואג וכו' ר' חנינא אמר מה אדום מבלע זכיותיו וכו' אף דואג מבלע זכיותיו של דוד והיינו שסיפר עליו גנאי והיפך כל זכיותיו וטובותיו לרעה, וכן מה שאמר עליו יודע נגן עיין בסנהדרין דף צ"ג ע"ב דאמרינן התם כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע וכו', וברש"י שם ועיין לקמן הלכה ד' שכתב רבינו וכל המספר בטובת חבירו וכו' הרי זה אבק לה"ר וכו' ועיין בכ"מ שם, וכן מה שאמר שלקח מאחימלך לחם וחרב גלית הפלשתי לא בלבד שהיה בזה רכילות אף זו היה בזה לה"ר שהיה מגנה לדוד ולאחימלך הכה"ג שהם מורדים במלכות ומתגאים להיות מתנשאים לכל לראש ורודפי הכבוד והגדולה (ודלא כמרן שרוצה לומר שלא היה בו כי אם רכילות כי אם גם שניהם יחדיו) וכן כל ימי חיי שאול רדפו דואג בכל אלה, וכן אחיתופל רדפו בסיפור גנותו של דוד בחטא בת שבע עיין בסנהדרין דף ק"ז ע"א ובב"מ דף נ"ט ע"א דרש רבא מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו וכו' בשעה שהם עוסקים בד' מיתות ב"ד וכו'.

ג

אמרו חכמים ג' עבירות נפרעין מן האדם וכו' ועוד אמרו חכמים כל המספר לה"ר כאלו כפר בעיקר. על כל אלה הדברים לא העיר מרן מקורו, ומה שכתב בהגהות מיימוני אות ב' דבכולהו נאמר גדולה בע"א נאמר חטא העם הזה חטאה גדולה וכו' אם אמת נכון הדבר כי כן אמרו בגמ' דערכין דף ט"ו תנא דבי ר' ישמעאל כל המספר לה"ר מגדיל עונות נגד ג' עבירות ע"א ג"ע וש"ד וכו' חטא העם הזה חטאה גדולה וכו' אבל שם לא נאמר שנפרעין ממנו בעולם הזה ואין לו חלק לעוה"ב ושהוא ככופר בעיקר, כי לא מלבו ענה כן רבינו ככל הדברים וככל החזיון האמור, ובענין מה שאמר רבינו שהמספר לה"ר אין לו חלק לעוה"ב עיין מה שכתבתי בס"ד לעיל הלכה הקודמת ומשם תבין כי מה שכתב רבינו פה ולשון הרע כנגד כולם וכו' היינו בבעל לה"ר הרגיל בכך אבל לא כשאירע לו כן רק דרך מקרה ועראי אף כי גדול עונו אבל אחרי קבלת עונשו יש לו חלק לעוה"ב, אבל אני בעניי אהיה הולך רכיל ומגלה סודו של רבינו כי דברים אלו יצאו לו לרבינו מן הירושלמי דפאה פרק ראשון על פיסקא דוהבאת שלום בין אדם לחבירו וכו' כי שם נאמרו הדברים להדיא ר' מנא שמע כולהון מן הדין קריא כי לא דבר וכו' וכנגדן ארבעה דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעוה"ב ואלו הן ע"א ג"ע וש"ד ולה"ר כנגד כולן ע"א מניין דכתיב הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מה ת"ל עונה בה מלמד שהנפש נכרתת (רצונו שמת בעוה"ז בכרת) ועונה בה (ור"ל שאף שנענש בעוה"ז שמת בכרת מ"מ עדיין העון קיים על הנפש ההיא שנידונת גם בעוה"ב) וכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וכו', ג"ע מניין ואיך אעשה הרעה הגדולה (והיינו דילפינן בג"ש גדולה גדולה מע"א וכן גבי ש"ד ולה"ר) אצל לה"ר מהו אומר, לא גדול ולא גדולה ולא הגדולה אלא גדולות יכרת ה' וגו' לשון מדברת גדולות (ר"ל גדולות הוא לשון רבים ששקול כנגד כולן) והנה מה דקאמר שהקרן קיימת לו לעוה"ב היינו שאין לו חלק לעוה"ב כלל, אלא או שנידון לדורי דורות או לפחות לא חיים ולא נידונין שרוים בלא טובה ובלא רעה וכמ"ש כן התוס' בב"מ דף נ"ח ע"ב דא"ל דיש להן חלק לעוה"ב רק דהירושלמי קאמר שנענשים בעוה"ז בכרת ובעוה"ב ביסורין זמן מה ואח"כ יש להם חלק לעוה"ב תקשה איהו גופי' למה מחלקם הקב"ה העונשים לשני מקומות נפרדים ואם כי רצה הוא יתברך להענישו גם בעוה"ז למען יוסרו האנשים ולא יוסיפו לעשות כהנה אבל למה נענש ביסורין גם בעוה"ב היה לו להקב"ה להענישו ביסורין אף בעוה"ז טרם ילך ואיננו כיון שכבר התחיל בעונשו בעוה"ז והיפלא מה' דבר לשלוח לו יסורין רעים ונאמנים בעולם הזה שקשים לו כאותן היסורין שבעולם הבא, אלא ודאי דכוונת הירושלמי הוא שאין לו חלק לעולם הבא כלל ממילא העונש הוא נצחיי ר"ל ובדבר זה הוא מן הנמנעות להיות נענש בעולם הזה כל כך אפילו אם יהיו יסורין הגדולים ביותר סוף סוף יש להן קץ ותכלה עד פה יבאו ולא תוסיף, ומתוך דברי הירושלמי הנ"ל ראה רבינו כי טוב ג"כ לבאר הברייתא שהובאה בערכין דף ט"ו כל המספר לה"ר מגדיל עונות נגד ג' עבירות ע"א ג"ע וש"ד וכו' שגדולת עונש של אותן העבירות החמורות שנענשים עליהן בעוה"ז וגם בעוה"ב שאין להן חלק לעוה"ב וסרה בזה בס"ד קושית מהרש"א בח"א שם מה שהקשה דלענין מה לה"ר הוא גדול מעון ע"א וג"ע וש"ד, שהרי אדרבה הם חמורים דהא בשלש אלה חייבים עליהם עונש מיתה בידי אדם ואלו על לה"ר אין עליו עונש מיתה בידי אדם אבל לפי האמור ניחא בס"ד כי מלבד דבהך אין לו חלק לעוה"ב יש בו ג"כ מדרגות מדרגות שונות כידוע ליודעים ומובן למבינים ומוכח כן מכמה מקומות בש"ס, אף זו גם לפי פשטיות הדברים, הלא בזה שאין לו חלק לעוה"ב יש בו ב' מדרגות, הא' שהוא הקל דהיינו לא חיים ולא נדונין שרוים בלא טובה ובלא רעה, וזאת השנית החמור ממנו, והוא שנידון לדורי דורות ביסורין ותוכחות על עון וכמ"ש בשם התוס' דבב"מ וא"כ כבר יש חילוק בין הנך ג' עבירות ע"א וג"ע וש"ד שאע"פ שאין להן חלק לעוה"ב אבל נדונין בקלה דלאחר י"ב חדש לא חיים ולא נדונין, לבין עון לשון הרע שהוא נידון ביסורין לדורי דורות, גם בענין היסורין יש מדרגות שונות בענין גדלות היסורין והצער והמכאוב, ומה שהקשה מהרש"א דעל ג' עבירות הנ"ל נענש בידי אדם במיתת ב"ד משא"כ לה"ר וכוונת קושיתו דא"א לומר כסברת הסמ"ג בחלק הלאוין במנין מ' שכתב הטעם דמעביר כל זרעו למולך דפטור ממיתת ב"ד דאדרבה עונשו קשה כ"כ שגם במיתת ב"ד אינו מתכפר לו וא"כ למה יעשו הב"ד ש"ד חנם מבלי תועלת וגם מהרש"א ז"ל גופא בסנהדרין כתב כן, דהא הכא לא שייך טעמא של הסמ"ג שהרי גם בג' עבירות הללו דממיתין עליהן בב"ד אמר הירושלמי שאין לו חלק לעוה"ב וא"כ בהנך ג' עבירות אין המיתת ב"ד מכפר לו עונו לגמרי ואפ"ה הם נדונין במיתת ב"ד ולמה לא יומת גם על לה"ר אם הוא חמור מאותן ג' עבירות אף שאין המיתה מכפרת לו לגמרי החטא ההוא אשר חטא, זהו הנראה לענ"ד בס"ד בכוונת קושית מהרש"א (ואם לא כוון לזה מ"מ הדברים בעצמותן הם נכונים לכאורה). ואני אומר בס"ד דאדרבה מטוניה שזה הוא החומרא של עון לה"ר דהא הא דאמר בירושלמי דע"א וג"ע וש"ד אין להן חלק לעוה"ב זה הוא דוקא כשלא הומת בב"ד אבל כשהומת בב"ד אז מיתתו היא כפרתו ונכפר לו ויש לו חלק לעוה"ב ולא מלבי בדיתי החילוק האמור אלא יסודתו בהררי קדש בספר אס"ז על מסכת ב"מ דף נ"ח ע"ב בשם הריטב"א שכתב שם על מה דקשיא לי' דאמרינן התם הבא על אשת איש אין לו חלק לעוה"ב ואלו שם דף נ"ט ע"א אמרינן דרש רבא מאי דכתיב ובצלעי שמחו וכו' אומרים לי דוד הבא על א"א מיתתו במה ואני אומר להם מיתתו בחנק יש לו חלק לעוה"ב אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב הרי דהבא על א"א יש לו חלק לעוה"ב וכו' ותירץ הריטב"א דמי שהומת בב"ד סר עונו וחטאתו תכופר וכן כתב בספר ת"ח שם, איברא כי לכאורה קשיא לענ"ד על דברי הריטב"א דהיאך קאמר דוד כדי להתנצל על עצמו שיש לו חלק לעוה"ב דהא הוא לא הומת בב"ד, וא"כ היאך יתכפר לו עונו שיהי' לו חלק לעוה"ב, ואם נאמר דכוונת הריטב"א הוא דאם לא הומת בב"ד רק שעשה תשובה וקיבל על עצמו יסורין במקום מיתה שזה ג"כ מועיל לו שיהיה לו חלק לעוה"ב ז"א דהא גם המלבין פני חבירו ברבים אם עשה תשובה כראוי וריצה ופייס את חבירו בודאי אין לך דבר שעומד בפני התשובה שיש לו ג"כ חלק לעוה"ב וא"כ מה הבדל שיש בינו לבינם ואם מפני שהוא כבר עשה תשובה והם עדיין לא עשו תשובה הרי גם הוא לא עשה תשובה מיד בשעת עשיית העבירה עד בא אליו נתן הנביא והוכיחו ויסרו למשפט וכמבואר בקרא וא"כ דלמא גם הם ישובו בתשובה גמורה ויפייסו אותו ובודאי לא יהיה ח"ו דוד אכזרי למחול (ואף שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ה"מ לדונו בדיני אדם בדינא דמלכותא אבל לא בדברים הנוגעים לדון המקניטו בשמים ממעל כי שם קטן וגדול אחד הוא) וצריכין לדחוק ליישב בס"ד דברי הריטב"א כך והוא דס"ל דלכאורה בלאו הכי לא קשיא מדוד דשאני התם דהוא לא היה אלא ספק א"א ועיין בתוס' שם ריש דף נ"ט בד"ה נוח לו לאדם וכו' ובספק א"א הוא דסגי בתשובה ויש לו חלק לעוה"ב אבל בודאי א"א לא סגי בתשובה לחוד להיות לו חלק לעוה"ב, אלא דקשיא לי' להריטב"א נהי דהם כוונו להקניטו שאם דין א"א ודאי חמור כ"כ א"כ גם ספק א"א נקה לא ינקה, אבל הא קשיא דהיאך השיב מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב דכיון דמיתתו בחנק הרי הוא ודאי א"א ובודאי א"א הא אין לו חלק לעוה"ב לזה תירץ הריטב"א דאם מיתתו בחנק שהומת בב"ד אז שפיר המיתה מכפרת עליו ממילא נחתינן דרגא בספק א"א דדי בתשובה וקבלת יסורין במקום מיתה לחוד, אבל מלבד הדוחקים הרבה שאנו צריכים לסבול בזה צריכין אנו לסבול דוחק יותר מזה דבא"א ודאי או במלבין פני חבירו ברבים דלא מהני תשובה גמורה והוא דבר הקשה לאמרו שאין לך דבר שעומד בפני התשובה וכן כתבו התוס' להדיא בב"מ שם דף נ"ח ע"ב וכן כתב רבינו לקמן בהלכות תשובה במה דברים אמורים שכל א' מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו וכו' הרי זה מבני עוה"ב וכו' אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעוה"ב שנאמר וכו' ועיין בתוס' דמסכת' סוטה דף ד' ע"ב בד"ה היא תצודנו וכן אמרו בירושלמי גופא בפרק ובפיסקא הנ"ל ר' יונה ורבי יוסי ח"א כקלות וח"א כחמורות, מה אנן קיימין אם כשעשה תשובה אין כל דבר עומד בפני בעלי תשובה וכו' ולקמן בסמוך אביא עוד ראיה בס"ד לדברי הריטב"א.

ונחזור לעניננו דהריטב"א מחלק בין אם הומת מיתת ב"ד דאז מתכפר לו ויש לו חלק לעוה"ב לבין מת על מטתו דאין לו חלק לעולם הבא (ואף התוס' בב"מ דף נ"ח ע"ב שתירצו תירוץ אחר לקושית הריטב"א מ"מ בודאי דסבירא להו כסברת הריטב"א ומה שלא תירצו כתירוצו של הריטב"א הוא מכח מה שהקשינו לעיל על תירוצו של הריטב"א) וא"כ אזדא לה קושית מהרש"א דאדרבה הואיל דע"א וג"ע וש"ד קילי מעון לה"ר לפיכך אמרה תורה בהו שידונו במיתת ב"ד ויתכפר להן משא"כ עון לה"ר שהוא חמיר טפי וגדול מהם לפיכך לא רצתה התורה שיתכפר בעוה"ז כלל לפיכך לא פסקה התורה עליו מיתת ב"ד כדי שלא יתכפר לו בעוה"ז ולא יהיה לו חלק לעוה"ב וכעין סברתו של הסמ"ג חלק הלאווין מנין מ' ומהרש"א ז"ל בסנהדרין ועוד יש ראיה לחילוקו של הריטב"א בין אם לא הומת מיתת ב"ד לאם הומת מיתת ב"ד דיש לו חלק לעוה"ב והוא מדתנן במשנה דסנהדרין דף מ"ג ע"ב היה רחוק מבית הסקילה יו"ד אמות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב שכן מצינו בעכן וכו' וכן פסק רבינו לקמן בהלכות סנהדרין פרק י"ג הלכה א' הרי שכל המומתין בב"ד אפילו ע"א וג"ע וש"ד יש להן חלק לעוה"ב ועיין בסנהדרין דף מ"ד ע"א שעכן עבר על כל חמשה חומשי תורה ובודאי איש כזה אין לו חלק לעוה"ב וגם שהיה משוך בערלתו וגם זה אין לו חלק לעוה"ב וכמו שכתב רבינו לקמן הלכות מילה פרק ג' הלכה ח' וכן אמרינן בסנהדרין שם שבעל נערה המאורסה הרי ג"ע ואפ"ה תנינן שם במשנה דיש לו חלק לעוה"ב, הרי דכשהומת בב"ד והתודה יש להם חלק לעוה"ב אפילו אותן שנאמר בהן אין להם חלק לעוה"ב והיינו כדברי הריטב"א.

ועוד אמרו חכמים ג' לה"ר הורגת, האמרו והמקבל, וזה שאומר עליו וכו'. עיין בכ"מ שהעיר מקורו ובירושלמי דמסכ' פאה פרק א' על פיסקא והבאת שלום בין אדם לחבירו וכו' אמר שם ובימי שאול נהרגו ארבעה דואג שאמרו שאול שקיבלו אחימלך (ר"ל שנאמר עליו) ואבנר (והיינו או כרבנן דמייתי התם אח"כ שאמרו שנהרג מפני שלא הניח לשאול להתפייס מדוד ולולי לה"ר של גלית לא היה דוד צריך לאותו הפיוס ולא היה אבנר נהרג או כי"א דאייתי בירושלמי שם שנהרג אבנר הואיל ולא מיחה בשאול שלא להרוג נוב עיר הכהנים ואחימלך וגם זה גרמא בניזקין לה"ר של דואג) אמנם בגמרא דילן בסנהדרין דף כ' ע"א איתמר ג"כ משמיה דרב דנהרג אבנר מפני שלא מיחה בשאול בהריגת נוב עיר הכהנים אבל ר' יצחק ורנב"י התם פליגי עליה דרב ואמרו דנהרג אבנר מפני ששיהה מלכות בית דוד ב' שנים ומחצה ומשמע התם דסתמא דהגמרא ג"כ ס"ל כר"י וכרנב"י (ועיין בסנהדרין דף מ"ט ע"א דאמרינן התם בור וסירה גורמו לו וכו' ועיין במהרש"א ח"א שם דף כ' ע"א מה שחולק על רש"י במה שפירש על מימרא דרב מפני שהיה לו למחות וכו') ולפיכך לא הביא רבינו דברי הירושלמי וגם בגמרא דילן בערכין דף ט"ו ע"ב דקאמר התם במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי הורג למספרו ולמקבלו ולאמרו וכו' ומדלא קאמר הגמרא ובני מערבא שבימי שאול היה הורג ארבעה וכדי להגדיל עון לשון הרע ללמדנו אורחות מוסר כמה צריך להרחיק מעון זה אלא ודאי דגם הגמרא דערכין פליג על הירושלמי וסובר כר' יצחק וכרנב"י דאבנר נהרג מטעם ששיהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה דבאמת עשה כפי חק החיוב התוריי להוכיח ולא אהני מעשיו וכדאמרינן בסנהדרין דף מ"ט ע"א.

ד

וכל המספר בטובות חברו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע שזה גורם להם וכו'. עיין בכסף משנה שהעיר מקורו, אמנם רש"י בערכין דף ט"ז ע"א והרשב"ם בבבא בתרא דף קס"ד פירשו להך דתני רב דימי דמיירי במרבה לספר בשבח חבירו וכן פירש הרי"ף בפרק במה מדליקין ומהרש"א בח"א בבבא בתרא שם הקשה על פירש"י והרשב"ם מהך עובדא דר' שמעון בר רבי התם דאמרינן התם אמר רבי כמה מיושר כתב זה אמר לי' (ר"ש בר רבי) לאו אנא כתבתיה אלא יהודה חייטא כתביה אמר ליה (רבי) כלך מלשון הרע הזה וכו' דתני רב דימי וכו' לעולם אל יספר אדם וכו' והרי הכא לא היה מרבה בשבחו יותר מדאי ואפילו הכי היה אומר לו רבי כלך מלה"ר הזה, ולענ"ד נראה בס"ד ליישב דרש"י והרשב"ם סוברים דכשם דאסור להרבות בשבחו בהרבה מיני שבח כגון שהוא משבחו שהוא חכם וסופר מהיר ויפה תואר וכדומה, כך נמי אסור לו לספר בשבח חבירו אפילו בשבח אחד אם מפליג בשבח ההוא, דכשם דאם מרבה במיני שבחים לבסוף אומר הוא או אחרים השומעים חוץ ממדה גרועה זו שיש בו עיין ברש"י בערכין שם כך נמי הוא הדרך של ב"א אף כשאומר רק שבח אחד רק שמפליג בשבח ההוא לבסוף אומר הוא או אחרים השומעים אך מדה גרועה זו יש בו והנה הכא בהך עובדא דב"ב אמר רבי כמה מיושר הוא כתב זה ולא אמר סתם מיושר הוא כתב זה אלא שרבי בא להפליג השבח (והוא לא הזכיר שם אדם וליכא חשש הנ"ל) שהוא מיושר ביותר הכתב ההוא לפיכך דייק ואמר כמה מיושר כתב זה וכו' להורות הפלגת יושר הכתב ההוא ולזה כשאמר ר"ש בר רבי שיהודה חייטא כתבו שפיר אמר לו רבי כלך מלשון הרע הזה וכו' דתני רב דימי וכו' שהרי אתה מזכיר שמו של הכותב ואני הפלגתי שבח הכתיבה א"כ בהזכרת שמו יש חשש שמתוך שבחו יבא לידי גנותו כי השבח בריבוי מיני שבחים והשבח המופלג בשבח אחד שקולים הם, ואדרבה מדויק בזה לישנא דהברייתא דתנא רב דימי לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו וכו' דלפי פירש"י והרשב"ם היה לו לומר בשבחיו אבל לפי האמור ניחא דבא להורות דאפילו בשבח אחד ג"כ אסור אם מפליג בהשבח ההוא, איברא אני תמה על מהרש"א דלמה לא הקשה ג"כ מהך סוגיא על שיטתו של רבינו שהם מפרשים הך ברייתא דתני רב דימי במספר בפני שונאיו, וא"כ קשיא מהך עובדא דר"ש בר רבי התם דהיאך אמר לו רבי כלך מלשון הרע הזה שהרי לא היה בפני שונאיו של יהודה חייטא, ודוחק לומר דרבי היה יודע שיש שם בהתלמידים קצתם שהם שונאיו של יהודה חייטא, וצריכין לומר עפ"י מה דאמרינן התם לעיל מיניה ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי וכו' חזא בי' רבי בבישות, אמר ליה לאו אנא כתבתיה ר' יהוד' חייטא כתביה אמר ליה כלך מלשון הרע הזה וכו' ולכאורה צריך ביאור דהיאך עלה על דעתו של ר"ש בר רבי לומר דיהוד' חייטא כתביה, נהי דהוא היה סובר דאין בזה משום לישנא בישא אבל הא מיהא כבר היה רואה שרבי היה כועס על האיש ההוא שכתב השטר מקושר, וא"כ להתנצל את עצמו מחשד אביו שהוא כתבו הלא היה די באמרו לאו אנא כתבתיה וכמו שכתב ג"כ כך הרשב"ם בד"ה כלך מלשון הרע הזה וכו' ולמה לו לרשב"ר לומר שיהודה חייטא כתבו, אלא ודאי צריכין לומר דרשב"ר היה לו איזה טינא בלבו על יהודה חייטא ולפיכך אף הוא אומר כן לרבי שיהודה חייטא כתביה כדי שיחזה ביהודה חייטא בבישות, וא"כ כבר היה רבי מרגיש מהך מעשה דר"ש בנו הוא שונאו של יהודה חייטא, ולפיכך בהך עובדא אחרינא שאמר ר"ש בר רבי לאו אנא כתבתיה אלא יהודה חייטא כתבה, שפיר אמר רבי כלך מלשון הרע הזה וכו' דתני רב דימי שהרי אם אסור לו לספר שבחו בפני שונאו (לפי שיטתם של הרי"ף ורבינו) שמתוך כך יבא השונא לספר בגנותו מכ"ש שאסור להשונא עצמו לספר בשבחו שהוא בודאי יספר אחר כך בגנותו פותח בשבחו ומסיים בגנותו.

ה

אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו וכו'. אמרינן בערכין ט"ו אמר רבא כל מילתא דמיתאמר' באפי מרה לית בה משום לישנא בישא אמר ליה אביי כ"ש חוצפא ולישנא בישא אמר ליה אנא כר"י ס"ל דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי וכו' וא"כ פסק רבינו פה כאביי ותמה מרן למה פסק כאביי נגד רבא, ולכאורה חשבתי ליישב בס"ד עפ"י פשוטו והוא דמהרש"א בערכין הקשה להך שינויא לכאורה מאי ראיה מר"י דאימא ה"ק לא אמרתי דבר דהיינו לישנא בישא שהייתי צריך לחזור לאחורי בפני הבעלים וכן נראה מפירש"י בפרק כל כתבי וי"ל הכי קאמר כל מילתא גם שהוא נראה מיניה קצת לישנא בישא אלו האומרה לא היה חש לאומרה גם בפניו אין זה לישנא בישא לאומרה שלא בפניו כגון נורא בי פלניא וכו' וא"כ הרי רבא לא פליג על אביי ומתיר לאמרו בפני מריה אלא דבר שאינו לשון הרע ממש רק נורא בי פלניא וכדומה מה שהוא רק אבק לה"ר אבל לא מה שהוא לה"ר ממש, והרי רבינו מיירי בלשון הרע ממש שכתב המספר בלשון הרע בפני חבירו וכו' ובזה גם רבא מודה דאסור אפילו בפני חבירו, איברא כי יש להשיב ולגמגם על התירוץ הזה והוא חדא דא"כ ראוי היה לרבינו לסדר הדין הזה של אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו וכו' מיד אחר גמר הלכה ג' לא לכתוב תחלה הלכה ד' דמיירי רק באבק לשון הרע ואח"כ לסדר ולכתוב הדין הזה של אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו וכו' דחוזר ומיירי רק בלה"ר גמור וידוע שרבינו הפליג מאד בשמירת סידור הדברים דבר דבור על אופניו נוסף על חכמתו, שנית קשה דלפחות היה לו להביא דין הנאמר בגמרא בפירוש דהיינו לומר נורא בי פלניא וכדומה שהוא מותר לאמרם בפני חבירו כרבא לא למיסתם סתומי כ"כ וביותר דמלת לה"ר כולל ג"כ אבק לה"ר שהרי המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הא כתב רבינו שאינו אלא אבק לה"ר ובהך עובדא דר"ש בר רבי דאמר יהודה חייטא כתביה מיקרי לה"ר וכ"מ ביתר מקומות בש"ס, לפיכך הנראה לענ"ד בס"ד בישוב קושית מרן והוא דהא כבר כתבנו קושית מהרש"א ותירוצו ולכאורה קשה לענ"ד על תירוצו של מהרש"א לפי מה דאמרינן בגמרא התם היכי דמי לישנא בישא רבא אמר (כצ"ל רבא חבירו של אביי לא רבה רבו של אביי שכן הוא הגירסא בהרי"ף והרא"ש בפרק במה מדליקין ובילקוט תהלים פרשה נ"ב וכן הוא הגירסא בע"י) (א"ה ברי"ף וברא"ש פ' במה לא נזכר בזה המאמר ה"ד לישנא בישא שם אומרו אלא העתיקו סתמא אבל בנוסחא שלפנינו הגירסא אמר רבה דהוא רבו של אביי והוא הנכון אבל באידך מימרא בשם רבא תני לה) כגון דאמר איכא נורא בי פלניא, אמר ליה אביי מאי קעביד גילוי מילתא בעלמא היא אלא דמפיק ליה בלישנא בישא דאמר היכי השתכח נורא אלא בי פלניא ואחרי כי כן הנה קשיא לענ"ד ממ"נ על הך מימרא דרבא כל מילתא דמיתאמרה באפי מרה וכו' היאך מיירי אם מיירי שהוא אומר רק נורא בי פלניא היאך תליא במה שאומר אותו באפי מרה ואפילו שלא בפניו נמי מותר וכדאמר אביי גילוי מילתא בעלמא ואם מיירי שהוא אומר היכי משתכח נורא אלא בי פלניא וכו' הרי מוכח מדבריו שהיתה כוונתו לגנותו בדברים הללו אף שאינו נקרא אלא אבק לה"ר כיון שאינו אומר אותו בפירוש רק שכוונתו מוכח מדבורו, אבל מה יושיע זה להתיר לאמרו מה שהוא אומרו באפי מרה דהא הדרא קושית אביי לדוכתיה כל שכן חוצפא ולישנא בישא וצ"ל דרבא לשיטתיה אזיל דהא רבא הוא דאמר דאפילו אם הוא אומר נורא בי פלניא ג"כ אסור משום לישנא בישא והנה כשאומר נורא בי פלניא אינו מוכח מדבריו שכוון ללישנא בישא דהא אפשר לפרש דבריו דהוא רק גילוי מילתא בעלמא ונהי דרבא סובר כיון דיש פנים לכאן ויש פנים לכאן אסור לאמרו אבל כשאומר אותו באפי מרה ידעו הכל שלא כוון אלא רק לגלוי מילתא בעלמא ואביי השיב עליו לפי שיטתו, דהיינו דלשיטתך דאסור נורא בי פלניא כיון שיש לו פנים שכוון ללשון הרע א"כ אף אם אמרו באפי מרה יאמרו שכוון לחוצפא וללישנא בישא, ועוד דאביי לשיטתו שפיר פריך ליה כ"ש חוצפה וכו' דאי אמר נורא בי פלניא לאביי לשיטתיה בלא"ה אפילו שלא בפניו מותר, ואם אמר היכי משתכח נורא אלא בי פלניא אפילו באפי מרה יהא אסור דכ"ש חוצפא ולישנא בישא ממילא רבינו דהוא פסק דוקא היכי משתכח נורא אלא בי פלניא הוא דאסור לאמרו אבל נורא בי פלניא מותר לאמרו אפילו שלא בפני חבירו וחילה דיליה למיפסק דלא כרבא בזה הוא דסבירא ליה לרבינו מדקאמר הגמרא אלא דמפיק בלישנא בישא דאמר היכא משתכח נורא וכו' ולא קאמר הגמרא אלא אמר אביי דמפיק בלישנא בישא וכו' ש"מ דלאו אביי הוא דקאמר להך אלא דסתמא דהגמרא הוא דקאמר וידוע דבכל מקום הלכה כסתמא דהגמרא נגד רבא והנה כי כן לא הוצרך רבינו להזכיר הך היתר כשאומר באפי מרה דבר שמשמעותו הוא נוטה לדיבור של היתר כמו לדיבור של איסור כגון לומר נורא בי פלניא שהרי אפילו שלא באפי מרה נמי מותר שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא ואינו אסור משום אבק לה"ר אלא הנך גווני שחשב רבינו לעיל הלכה הקודמת וה"ה לכל הדומה להם שמשמעותו נוטה יותר ללשון הרע, ולהזכיר דדבר שנוטה יותר משמעותו ללשון הרע אם אמרו בפני חבירו שהוא מותר דזה באמת אסור לאמרו אפילו בפני חבירו דאדרבה חוצפא ולישנא בישא ובזה אף רבא מודה דאסור דבזה לית ליה ראיה ממה שאמר ר' יוסי מימי לא אמרתי דבר וכו' דהא איכא למימר כקושית מהרש"א לזה העתיק רבינו דאסור שהרי כתב אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו וכו' דהיינו דברי גנאי ודופי כגון שאומר היכא משתכח נורא אלא בי פלניא ואזדא לה קושית מרן.

דברים הגורמים וכו' להזיק לחבירו וכו' ואם נאמרו דברים אלו בפני ג' וכו' אין בו משום לה"ר. מבואר מזה דאפילו בדבר שיגיע מזה היזק לחבירו בגופו אפילו הכי אם כבר נאמר הדבר בפני שלשה מותר לספרו ולגלותו יותר אם אינו מתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר וזה הוא דלא כמ"ש התוס' בערכין דף ט"ו ע"ב בד"ה כל מילתא דמתאמרה וכו' וכן בתוס' דמסכת' בבא בתרא דף ל"ט ע"ב בד"ה לית בה משום לישנא בישא וכן הרשב"ם שם סוף ע"א בד"ה דמתאמרה באפי תלתא וכו' וכן נוטין דברי רש"י בערכין דף ט"ז ריש ע"א בד"ה דמיתאמרה באפי תלתא וכו' ותמיהני מאד על מרן שלא העיר בזה. איברא הא קשיא לענ"ד לפי שיטתו של רבינו מההוא עובדא דשבת דף ל"ג ע"ב דאמרינן דיתיב ר' יהודה ור' יוסי ור"ש ויתיב ר' יהודה בן גרים גבייהו וכו' הרי שר"ש אמר דבריו בפני ג' ר' יהודה ור' יוסי ור' יהודה בן גרים וח"ו שנתכוון ר' יהודה בן גרים להעביר הקול יותר ולגלותו יותר, או שהיה ח"ו כאותו תלמיד שכתב הגהות מיימוני פה אות ז' שהזהירוהו שלא לאמרו והוא אמרו דהא ר"י בן גרים גדול הדור וצדיק גמור הי' וכמ"ש כן התוס' שם בד"ה ה"ג ר"ת וכו' וא"כ היאך יתכוון ח"ו להעביר הקול ולגלותו יותר שיעבור על הלאו לאמור לאחרים וכן כתב רש"י שם בד"ה וסיפר דבריהם שכוונתו הוא לתרץ דח"ו שצדיק גמור כר"י בן גרים יהיה כוונתו לרעה, וא"כ קשה מה ראה על ככה ר"ש בן יוחאי להענישו לר' יהודה בן גרים אח"כ כשיצא מן המערה כדאמרינן בשבת שם כי מה עשה ר' יהוד' בן גרים שלא כדין במה שסיפר הדברים ויש ליישב עפ"י דברי מהרש"א שהיה לו לר' יהוד' בן גרים להרגיש מדברי ר' יוסי שלא יספר הדברים בפני אחרים ודוחק וצ"ע.

ו

כל אלו הם בעלי לה"ר שאסור לדור בשכונתם. נראה לענ"ד בס"ד דיצא לו לרבינו כן ממה דאמרינן בסוטה דף ה' ע"א ובערכין דף ט"ו ע"ב כל המספר לה"ר אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם שנאמר מלשני בסתר רעהו וכו' אותו לא אוכל וכו' אלא אתו לא אוכל איכא דמתני לה אגסי הרוח ועיין חילוף הגירסא שבין מסכת' סוטה לבין מסכת' ערכין, וסובר דאם הקב"ה אומר כביכול שאינו יכול לדור עמו מכ"ש שאין ראוי לדור לאדם עם בעל לה"ר ויותר נראה לענ"ד דרבינו מפיק להאי דינא מפשטא דקרא דכתיב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל ופיר' רש"י שדוד שיבח עצמו במדה זו שמתרחק מהם וכן מוכח מאידך קרא דכתיב עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו' הרי מבואר ההיפוך מהרישא דהקרא והנה לא אמר מלשני בסתר רעהו וגבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל ולמה אמר גבי מלשני בסתר אותו אצמית שפירושו הוא כמ"ש הרד"ק אותו אצמית כלומר הייתי גוער וכו' וכורת אותו מלפני שההכרתה מלפניו הוא הרחקה יותר ממה שלא יתחבר עמו, אבל הוא כדברי רבינו שבגבה עינים ורחב לבב ליכא למיחש אלא שלא ילמוד ממעשיו ולזה אין צריך אלא שלא יתחבר עמו וממילא לא ילמוד ממעשיו, (וזה לא הוצרך רבינו להעתיק פה כי כבר כתב רבינו ריש פרק וי"ו שראוי לאדם להתרחק מכל פועלי און ועושי רשעה שלא ילמד ממעשיהם) אבל הצמיתה היא החלוטה שמחליט ומתבודד והיינו שהבעל לה"ר יהיה מוחלט שלא ישב אדם עמו ולא ידור בשכונתו אלא ידור הוא לעצמו וזה יגרום לו דוד שיכריז עליו שהוא בעל לה"ר ושיתרחק האדם מלדור בשכונתו, וכן אמרינן בערכין כל המספר לה"ר נגעים באים עליו שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וכתיב התם לצמיתות ומתרגמינן לחלוטין וכו' והיינו שהוא מובדל ומוחלט כמו המצורע שמובדל ומוחלט מבני אדם שמחוץ למחנה מושבו ואין אדם דר בשכונתו, רק שרוח הקדש אמר שהשם יתב' יענוש אותו בצרעת שיהיה מוחלט ומובדל מן ב"א, ודוד אמר וסיפר ממדותיו הטובות שהוא יעשהו ג"כ חלוט ובדוד מבני אדם למי שהוא בעל לה"ר מפני שאסור לדור בשכונתו וכדברי רבינו, והטעם באמת שצריך הבעל לה"ר הרחקה שלא ידור אדם בשכונתו יותר מבעל קנאה וכדומה המזיקין את האדם הוא לענ"ד בס"ד מטעם שכתב רבינו לעיל הלכה ג' ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת וכו' והמקבלו יותר מן האמרו ונפקא ליה לרבינו לענ"ד ממה שעינינו הרואות שדואג שהיה אומר לה"ר לא נהרג אלא הוא, ושאול שקבל לה"ר נהרג הוא וג' בניו הרי דעונש המקבל הוא יותר גדול מעונשו של האומר ולפי שעונשו הוא עצום מאד ומי יכילנו צריך להרחיק ממנו מלדור בשכונתו שלא יבא אליו פעם אחת ויספר לו לה"ר על אדם אחר והוא יקבלנו ממנו (אבל לענין שלא לומר עליו לה"ר לזה לא מהני הרחקה כמבואר מעצמו).

ז

הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום וכו' כיצד היא הנקימה. והסמ"ג בחלק הלאוין מנין י"א כתב ג"כ כלשון הזה ושם מנין י"ב כתב גם כלשון רבינו מה שכתב לקמן בהלכה שלאחר זה ומהרש"ל בביאוריו הקשה על הסמ"ג בשינוי הלשונות והיא גם היא תעבור על רבינו וגם הקו' על הקרא וישוב קושיותיו בס"ד תמצא לקמן.

ואעפ"י שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאוד. ולא זכיתי לעמוד על כוונת דברי רבינו הללו, במה שפסק בהחלט דאין לוקין על לאו זה שלא תקום ולא תטור, והיינו מסתמא מטעם דהוי ליה לאו שאין בו מעשה וקשה לענ"ד דאין דבר זה מוחלט שלא יהיה בנקימה מעשה שכבר אפשר לו לעבור על הלאו דלא תקו' על ידי מעשה והוא שאירע שכבר זה ימים חלפו והשאיל ראובן לשמעון קרדום ובנתים אירע שום שנאה ומריבה ביניהם, והלך ראובן לבית שמעון ונטל מביתו קרדומו שהשאיל לו ופיו פתח ואמר דלכן הוא נוטל קרדומו ממנו כדי לנקום על דברי ריבות אשר עברו ביניהם וא"כ הרי קעביד מעשה רב שנוטל את קרדומו מבית שמעון או מידו ובפיו מילא לאמר הטעם ומה לעשות עוד ולא עשה, והיה לו לרבינו לבאר החילוק הזה פה, גם לקמן בהלכות סנהדרין פרק י"ט הלכה ד' כשמונה הלאוין שלוקין עליהן לא מנה הלאו דלא תקום והיה לו למנותו בהדי הלוקין באופן אם עשה בו מעשה כמ"ש וכמו שעשה כן רבינו שם מנין צ"ט לענין לאו דבל יראה דחמץ, וצריכין לדחוק ולומר דזה הוי כמגדף דאמרינן בסנהדרין דף ס"ה סוף ע"א אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב וכו' ועיין ברש"י שם ושם ע"ב בגמרא שאני עדים זוממים הואיל וישנו בקול וכו' והכא נמי שעל המעשה גופא לא היה לוקה שאפשר שנטל הקורדום שצריך לה אך על מחשבתו ואמירת פיו הוא שיגרום לו המלקות וזה לא הוי מעשה ועדיין צ"ע כי עיין בתוס' שם ע"א בד"ה הואיל וישנו בלבו וכו' ובחידושי הר"ן בד"ה אמר רבא שאני מגדף וכו' ובתוס' שם ע"ב בד"ה הואיל וישנו וכו' ובר"ן שם בד"ה יצאו עדים וכו' וצ"ע.

ח

וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בל"ת. ולעיל בהלכה הקודמת כתב רבינו הנוקם מחבירו עובר בל"ת, הנה שינה רבינו הלשון דגבי נקימה נקט חבירו ובנטירה נקט לא' מישראל וכ"ה בסמ"ג במנין י"א וי"ב והקשה המהרש"ל בספרו עמודי שלמה מה ראה על ככה הסמ"ג לבלתי השוות הלשון בנקימה ובנטירה אם למנקט בתרווייהו חבירו ואם למנקט בתרווייהו בא' מישראל, וקושי' זאת תסוב ג"כ על רבינו, ותי' מהרש"ל תמוה הוא לענ"ד דאי לענין מלקות הא בלא"ה אין לוקין על לאו דנקימה ונטירה כמ"ש רבינו בהלכה הקודמת ואם לענין איסור הרי הוא דבר המסור ללב אם לעקל אם לעקלקלות ואלקים יחקור זאת ומה לי באמתלאותיו, ומה שנראה לענ"ד בישוב דברי רבינו והסמ"ג הוא עפ"י מ"ש החזקוני בסדר קדושים שלא הזהירה התורה על מי שאינו משאיל כליו משום צרות עין אלא למי שאינו משאיל כליו משום השנאה שיש בלבו על חבירו, וכוונתו דאע"ג דאם אינו משאיל משום צרות עין ג"כ הוא עושה קצת איסור עד שאמרו רז"ל דעונש הצר עין הוא דנגעים באים על ביתו, וא"כ מי שהוא קצת צר עין עכ"פ הוא עושה קצת איסור, מ"מ אין בו א' גמור לאו דאורייתא בזה וגם אין בזה לאו דנקימה ונטירה אבל הוא מדה רעה אחרת, ומעתה באדם דאינו רוצה להשאיל לזולתו מאומ' מפני צרות העין כ"א לחבירו האהוב לו ביותר, כגון ראובן שהוא אוהב לשמעון והי' ראובן התפאר בלבבו דגם שמעון אתו כמים פנים אל פנים ונזדמן שעשה שמעון רעה לראובן, כגון דשמעון לא רצה להשאיל כליו לראובן, ונודע לו לראובן דשמעון איננו אוהבו והי' עולה על הדעת לומר דאם גם ראובן אינו משאיל כליו לשמעון אינו עובר על לא תקו' דיכו' ראובן לומר סבת מניעתו מלהשאילך איננה מצד השנאה שיש לי עליך כי אני אוהבך אבל אין האהבה לך לבדיך רק כמו שאני אוהב לשאר ב"א אבל האהבה היתרה אשר אהבתיך מאז אין אני אוהבך עוד היות גם אתה אינך אוהב אותי יותר מהאהבה אשר לך עם שאר ב"א ולכן אין אני משאילך כלי ביתי כשם שאין אני משאילם לזולתך אף שאין אני שנאו, אבל באמת גם בזה יש אי' נקימה דעכ"פ מתנקם הוא לו על מה שעשה לו שמעון שלא השאילו כליו ולולי כן הי' לו אוהב ביותר להשאיל לו מה שאינו שואל לאדם אחר, ותדע דגם זה בכלל לא תקום שהרי התורה אמרה לא תטור וקשה למאי הזהיר הכתוב לא תקום דכ"ש הוא מנטירה אלא אי הוי כתיב לא תטור גרידא הייתי מפרש כדעת התרגום אונקלס דהיינו השנאה לא תנטור בלבבך אבל כשאינו נוטר השנאה אין בו אזהרה, אולם הרמב"ן בביאורו על התורה וכן רבינו והסמ"ג פירשו אזהרת לא תטור שימחה מלבו מה שעשה לו חבירו ולא יזכרנו כלל כאלו לא עשה מאומה מעולם, והיינו מדלא כתיב לא תטור לחודא אלא דהכתוב בא להזהיר בנקימה כה"ג שאינו מחמת שנאה רק מכח שזוכר בלבו מה שעשה לו חבירו וע"י זה הוא אצלו כשאר כל אדם גם זה אסור, משום דהזהיר הכתוב שימחה הדבר מלבו כאלו לא הי' נעשה הדבר והי' אוהבו ביותר עד שהי' משאילו כליו, ומש"ה כתב רחמנא תרתי אזהרות לא תקום ולא תטור דבא זה ולמד על זה דהשתא דכתיב לא תקום ידענו דאזהרת לא תטור הוראתה שלא יזכור כלל הדבר אשר עשה לו שמעון ויהי' לו ראובן אוהב גדול כמו בתחלה, ולכן נקטו רבינו והסמ"ג גבי נקימה מלת חבירו להורות על דבר זה דאף דהי' לו מתחלה אוהב גמור כאח וריע ועתה ע"י הנקימה גם אהבה גם שנאה לא תהי' לו עוד על שמעון אפ"ה אסור אבל גבי נטירה לא איצטרך לאשמעינן זה כיון דהוראתו שלא יזכור כלל מה שנעשה לו משמעון וצריך למחות הדבר מלבו וא"כ כיון שאינו אוהבו כמקדם הרי הוא זוכר הדבר ויוכל לבוא ליד נקימה וא"כ ממילא ידעינן דאפי' אין שונא לו עדיין רק דאהבתו איננה עזה לו כמקדם ע"י המעשה אשר עשה שמעון גם על זה הזהיר הכתוב כי דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום ואחוה וריעות, ואולי גם כוונת התרגום הכי הוא שלא יטור בלבו הדבר המביא לידי שנאה ואף שעתה אינו שונאו מ"מ אם יזכור המעשה אשר לא טובה בעיניו יוכל לבוא ברבו' הימי' לידי שנאה והיינו דבבו או מלת איבה שקראו על שם סופו דהתורה ירדה לסוף דעת האדם, ולפניו ית' נגלו כל מעללי איש והיא תנחנו במעגלי צדק.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.