נודע ביהודה/תניינא/בחתימת הספר
נודע ביהודה 
תניינא בחתימת הספר [[נודע ביהודה/תניינא/בחתימת הספר|]]
|
< הקודם · הבא > |
אמר שמואל אחר שיצא הכרך או"ח ויו"ד מבית הדפוס וקודם שנגמר כל הספר הזה מסר לי כבוד מחותני ידידי הרב המופלא החריף ובקי מהור"ר משה נ"י בן הגאון מהור"ר מאיר פישלס זצ"ל, קונטרס הלזה אשר כוננו ידיו במשא ומתן של הלכה על דברי תשובתי שנדפס לעיל בחלק או"ח סי' נ"ז והן הן הדברים כהוייתן, אך מפני הוצאות הדפוס כי רבה היא נשמטו קצת דברים אשר הרחיב הרב מהר"מ הנ"ל ברוחב לבבו מענין לענין באיזה הערות אשר אין להם שייכות להויכוח אשר בינינו. וזה לשון הרב מהר"מ הנ"ל:
שפע שכל שוטפות שפתים וכו'. כבוד מוהר"ר שמואל נר"ו:
כאשר שמעתי כן ראיתי. כי הזכר הזכירני ואמר דבר בשמי. הנה הוא בהערותיו ובנימוקיו הנספחים אל הספר הנכבד והמפואר נודע ביהודה מהדורא תניינא שחבר אמ"ו אביו הגאון זצ"ל בחלק או"ח סימן (כ"ז) [נ"ז]. אך הוד רום כבוד תורתו קצר את דברי. והנה אדברה נא אך הפעם את אשר אמרתי כבר פא"פ למר מחותני ולא אכפיל הדברים רק אכתוב את שארית דברי אשר לא באו בדפוס. והנה עפ"י מ"ש הגאון מהרל"ח ליישב ההתנגדות אשר בין פסקי הטור או"ח בסוף סימן תנ"ה ובס"ס תס"ב מצאתי מענה על תמיהת מר שפסקי הרמב"ם סותרים זא"ז. הלא הוא כתוב על ספר הישר:
אמנם גם אם נקבל הסברא החלושה הזאת מאת הרב מהרל"ח עדיין יש טענה שתמיהת מר בסתירת פסקי הרמב"ם במקומה עומדת. והיא, הרי לא אמר הרב דכל מלח שנתערב במים אף מה שלא נתרכך ונמס למים חוזר הוא להיות מינם לפי שהוא מתולדתם. כי כוונתו ליישב סתירת דברי הטור שאמר שאין טעם ברור לאסור מליתן מלח בעיסת מצה הנילושה במים ודעת הטור כי כל זמן שהמלח אינו מרוכך ונמס למים אין כאן חשש חימוץ משום שאין המלח מחמם את העיסה ודומה לקצח ושומשמין וכדומה ופלפלין הוא דאסור לפי שהוא חד ומחמם העיסה. לאפוקי מדעת המרדכי וסייעתו שאמר כל האוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ ולדעתם היה אסור לתת מלח בעיסת מצה אף אם היה בטבעו להתרכך ולהמוס במים אבל דעת הטור שאין למלח רתיחה להחמיץ אך כשנתרכך בעיסה ונמס מעט מעט למים היה לו לאסור מטעם דהוי מי פירות. וע"ז השיב מהרל"ח כי אין למי מלח האלו דין מי פירות לפי שנתערבו במים שבעיסה וחזרו מי המלח להיות מינם לפי שהמלח מתולדות המים והרמב"ם שאמר ואלו מעלין ולא פוסלין השלג וכו' ונפל לתוכו סאה מאחד מאלו ה"ז עלה למדתו מיירי אף אם לא נתרסקו ונמסו למים. לא מבעיא לדעת הש"ך ביו"ד (סי' י"א ס"ק ע"א) שכל הרמב"ם את ידו לכתוב וריסקו בסיפא ולא כתב כן ברישא גבי מעלין דס"ל כהראב"ד ורש"י דלענין אשלומי משלים השלג כמות שהוא וא"צ ריסוק עד שנעשה כמים נוזלים. וכיון דכלל ונקט מלח עם שלג וברד וכו' בחד בבא אין ספק דגם מלח א"צ ריסוק. אלא אפילו לדעת הכסף משנה וכן כתב בספרו בית יוסף דהאי וריסקו שכתב הרמב"ם היינו שמעך חללו. וכדי ליישב מה שהקשה הש"ך עליו נדחק ונאמר שכוונתו דבין ארישא ובין אסיפא קאי. הרי סתם הרמב"ם עוד יותר את דבריו ולא רמז לנו שצריך אחר המיעוך ריסוק עד שנמס למים. וא"כ מלבד שסברת מהרל"ח אינה חזקה כברזל נוסיף עוד להרחיב את גבולה ונאמר כי לא לבד מי מלח שנתערבו במים דין מים יש להם אלא אף מלח קשה (ואפי' מלח אסתרוקנית כאשר אמר מר בתשובתו מדסתם הרמב"ם את דבריו) שאינו נתך ונבלל מהר בהתחברו עם המים חוזר הוא להיות מינם. והמקוה כשר בעוד שהמלח קשה ואינו נמס ואין עירוב מלח קשה עם המים כעירוב מי המלח עם המים כי עדיין פרוד ומונח המלח לבדו בצורתו הראשונה בלא שינוי בתוך המים. ואף שיש להטעים הענין שאין לחלק בין מי מלח למלח קשה שלא נתרכך בהתחברו עם המים לפי שהוא מתולדתם, אין חפצי להרבות בדברים. אך עוד רגע תהיה שמורה אצלי סברת מהרל"ח ואומר כי לדעתו לא העלה הוד רוכ"ת ארוכה להערת הבית יוסף מדוע השמיט הטור ביורה דעה ולא זכר דגם מלח מעלה את המקוה. ועכ"פ היה לו להביא שאם נתן מלח בתוך מקוה חסר וריסקו עד שנמס למים שעולה למדתו וחוזר הוא להיות מינם:
אולם לפי מיעוט דעתי יש לאשר ולקיים בדרך פשוט שני פסקי הרמב"ם יחד ולא תהיה סתירה ביניהם אם נדייק בלשונו (כמו שדייק מהרל"ח בדברי הטור) שכתב אבל מי רגלי בהמה והמלח שנמחה הרי הן כמי פירות, בכ"ף הדמיון. ורצונו לומר שמלח דומה בדין הכשר למי פירות שאינם מכשירין. אבל אין כוונתו שעצמות מי המלח תיוחס לעצמות מי פירות אלא בעצמותם הם ממין המים ממש ואפ"ה אינם מכשירין. ולכן כשאמר על דברים שאינם מכשירין שהם כמי פירות רצונו לומר שהם בדינם כמי פירות הגדלים על צמחי האדמה והם האילנות לפי שכל מי פירות הללו כולם חוץ מהיין והשמן אינם מכשירין, (ובאמת היין והשמן אינם נקראים מי ענבים מי זיתים כמו מי תותים ומי רימונים ודומיהם זולת לענין חימוץ כללו היין והשמן תחת סוג מי פירות שאינם מחמיצים), ומן הנמנע שתהיה כוונתו לומר שהם כמי פירות לפי ההנחה האמתית שיכלל שם פירות גם שאר דברים הנבראים. הרי הדם והדבש והחלב שהם ג' אבות מז' משקין המכשירין וכן מי העין וכל תולדות המים ומי חלב מ"פ הם. ואיך יצדק לומר על דברים שאינם מן המכשירין שהם כמי פירות אשר הרבה מאד מהם מן המכשירין ומן ההכרח שכוונתו על מי פירות הגדלים על האילנות. והדמיון שאנו מדמים הדברים שאינם מכשירין להם הוא רק דמיון שלילת ההכשר אבל לא דמיון העצמות. כי מי רגלי בהמה והמלח שנימוח ודומיהן אינם ממין מי פירות הגדלים על האילנות, ולזה כיון גם רבינו בריש פ"י מהל' טומאת אוכלין ואמר שהשאר מה שאינם מז' משקין קרויין בקריאה לבד לענין שאינם מתטמאין ולא מכשירין מי פירות והיינו פירות הגדלים על האילנות. ולפענ"ד הדברים ישרים ופשוטים בכוונת דברי הרמב"ם. אך תמיהתי עצומה מאד לדעת הפר"ח שהבין ג"כ דברי הרמב"ם שמי מלח מין מי פירות הם ואינם מתולדות המים והסכים לדעת הטור שהמלח אינו מחמיץ נגד דעת הר"ן. וגם מענה הראשון שאמרתי ליישב התנגדות פסקי הרמב"ם עפ"י סברת מהרל"ח לא יעזור לו כי הוא מתרץ סתירת פסקי הטור או"ח מסימן תנ"ה לסימן תס"ב בדרך אחר ולא עלה על לבו לחלק בין מי מלח כשהן לבדן בלי מים ובין כשהן בתערובת עם המים. אלה הדברים אשר אמרתי לפניו בהיותי אצלו בביתו:
ולהשלמת הענין האמור למעלה הנני אוסיף לחזק דברי ולסלק מעליהם טענה אחת והיא דלפמ"ש שדעת הרמב"ם כדעת הר"ן שהמלח מתולדות המים הוא ומש"ה הוא מן המעלין את המקוה מדוע אינו מכשיר מלח נימוח את האוכלין. אשוב ואומר טעם נכון כי מי מלח אינם נקראים משקה. ולפענ"ד יש לי ראיה ברורה ע"ז כי לדעת רש"י ותוס' בפ' לא יחפור (כ.) המלח אינו מקבל טומאה דלאו אוכל הוא באנפי נפשיה, והתוס' שכתבו שם משמע מהכא וכו' כוונתם גלויה כי בתר דמשני הש"ס הך תיובתא אדשמואל ומוקי לה במרירתא והקשה עוד והא חזיא לעורות ומשני דאית בה קוצי ואין סופו ליטלו. א"כ נוכל לומר דמלח שאין בו פסולת ואינו מר אוכל הוא ומקבל טומאה. אך מדעת המקשן מוכח דכל מלח לאו אוכל הוא ומש"ה חוצץ דאינו מקבל טומאה. ומדברי הרמב"ם פט"ו מהל' טומאת מת דין ב' אין הכרע. אמנם מדבריו שם פי"ג דין ה' שסיים כל אלו לא מביאין ולא חוצצין שאעפ"י שהאהילו אינו אהל המתקיים. מוכח דגם דעתו כן דמלח לאו אוכל הוא. וע"ז רמז המשנה למלך בפ"א מהל' ט"א דין י' והוא האיר עיני לעיין בסוגיא דפ' לא יחפור ובדברי הרמב"ם מהל' טומאת מת גם בפירוש הר"ש במס' אהלות פי"ג משנה ה'. וא"כ יש לומר גם כשנמס המלח למים לאו משקה הם ולא עדיפי מציר דמוכח ממתני' דמכשירין פ"ו משנה ג' דלאו משקה הוא כאשר פירשוה בגמ' במס' בכורות כ"ג ב' דמש"ה בנפל לתוך ציר טהור מים כל שהן טמא לפי שנחשדו ע"ה לערב בצירן מים עד מחצה אבל הציר לאו בר קבולי טומאה הוא כדאמר לעיל ריש לקיש משום ר"י נשיאה. ורש"י שפירש שם דזיעה בעלמא הוא כוונתו שאינו משקה. והנה דברי הרמב"ם בפירושו שם במתני' דמכשירין (ונמשך אחריו הר"ע לפרש המשנה כמוהו) וגם בחבורו תמוהים כאשר השיגו הראב"ד. גם התוי"ט הקשה על פירושו והעיר על דבריו דיוק אחד מהמשנה גופה. ונחזור לעניננו כי לפענ"ד נראה דמי מלח לאו משקה הם לענין קבלת טומאה וכשם שאין שם משקה עליהם לענין קבלת טומאה כך אין שם משקה עליהם לענין הכשר וכן נראים דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות טומאת אוכלין דין ד' ובפירושו פי"א משנה ב' דמסכת תרומות שהעתיק הכסף משנה שם דדיני הכשר ודיני קבלת טומאה לענין משקה שוין הם. ואפילו לדעת הראב"ד שם שחולק בזה על דעת הרמב"ם ולדידיה מי פירות בני קבולי טומאה נינהו וא"כ יש דברים שאינם מכשירין ואפ"ה קבולי טומאה מקבלין. מ"מ בזה מודה הראב"ד שמה שאינו משקה לענין קבלת טומאה אינו משקה לענין הכשר. וחפשתי הרבה ולא מצאתי דבר שיהיה ממין שאינו מקבל טומאה בעבור שהוא אינו משקה ויהיה מכשיר, ומדברי הר"ש במס' מכשירין (פ"א משנה ד') שאמר שם וצריך לחלק בדברים בין קבלת טומאה להכשר אין סתירה לדברי כי אחר השקפה מעוטה נראה שאין בדבריו דמיון לעניננו ולא אאריך בזה, ויש לנו טעם נכון הא דאין מי מלח מכשירין אף על פי שהם ממין המים משום דלאו משקה הם:
והנה מדברי הרמב"ם ריש פי"ב מהל' טומאת אוכלין משמע קצת שכל דברי הכשר אוכלין לא לבד שבעה משקין אלא גם כל תולדותיהן דקחשיב לעיל בפ"י דברי קבלה הן. ויותר מפורש כן בדבריו בפירוש המשנה במס' מכשירין פ"ו משנה ד' שסיים שם ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני עכ"ל. ואחר הדיוק באלו הדרשות נראה שאין לנו בכל התולדות אפילו אסמכתא ואולי כל פרטי דברים המכשירין וכל פרטי דברים שאינם מכשירין ועמהם גם מלח שנימוח דברי קבלה הן. אף שמצינו בפ"ו דמכשירין פלוגתא במקצתם, ולדעת רבינו בהקדמתו לפירוש המשנה לא יתכן מחלוקת בדבר שהוא הלכה למשה מסיני (והרב בעל חוות יאיר בתשובותיו (סי' קצ"ב) מעורר ספיקות ותמיהות רבות על דבריו וברהיטא לא ראיתי שם זכרון מזה הענין. ויש קצת תפיסה עליו במ"ש באותה תשובה דף קפ"ב סוף ע"א) אין זה תימא כ"כ ויש ליישב. גם אין קושיא מהך פלוגתא דר"א ור"י בפי"א דמס' תרומות ולר"א כל מי פירות מטמאין ומכשירין. די"ל דמטמאין ומכשירין לאו מדאורייתא אלא מדרבנן קאמר וע"ז השיב ר"י לא מנו חכמים ז' משקין כמוני פטמים ז' משקין מטמאין ומכשירין מדאורייתא אבל מי פירות אפי' מדרבנן אינן מטמאין ומכשירין (והיינו לדעת הרמב"ם). וע"כ כן הוא דהא לר"א אין טומאה למשקין מן התורה כל עיקר ומה דמטמא ע"כ מדרבנן קאמר. ואף אם נאמר דמטמא דקאמר ר"א היינו לטומאת עצמו שמקבל טומאה אבל לטמא אחרים לא. הניחא לשמואל דאמר דכין מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להם אבל לרב דאמר דכין ממש מאי איכא למימר. ויש לי עיונים הרבה בדברי הכסף משנה בפ"א מהל' ט"א דין ג' ודין ד' ובדברי מרנא ורבנא אביו הגאון זצ"ל בחדושיו על מס' פסחים בשיטת ר"ח סגן הכהנים סי' פ"א . ואם יהיה למר מחותני פנאי אכתוב אליו קונטרס מיוחד בענין זה ובחון יבחן את דברי אם כנים הם. ויען כי תמיד אנכי מחבב את דבריו אמרתי אקח מועד לעיין היטב גם בשאר שתי תשובותיו הנעימות הנדפסות רצופות זא"ז ובכל הענינים המתיחסים להם. ואחר העיון אמרתי ללקט מפרי מחשבותיו רק אותן ההערות שהעירותי על דבריו ולפי דעתי ראויות הן להשים עליהן עין:
והנה בראשית דבריו בתשובתו השניה תפס את הרב מו"ה איסרל שתמה והיה זרות בעיניו שמלח אסתרוקנית (והוא מה שחופרין מהקרקע לדעת רש"י במס' מנחות (כא.) שהוא דבר קשה כאבן מאבני האדמה) שיעלה למדת מי מקוה ועלה על דעתו לומר דבאמת מלח אסתרוקנית אינו מעלה את המקוה. והשיב הוד רוכ"ת הא לדעת הדרכי משה באו"ח סי' תס"ב ע"כ הר"ן ס"ל דאפי' מלח שחופרין מהקרקע כמים הוא לענין חימוץ. וא"כ עדיין תמיהתו על דברי הר"ן תסוב מדוע יחמיץ המלח שחופרין מהקרקע הלא הוא כאבן מאבני האדמה. ויותר יש לחזק דברי מר דלדעת הרב מוהר"א מלח אסתרוקנית אינו מעלה את המקוה אפי' אם נשחק ונמס למים וגם אינו מכשיר לפי שאינו מתולדות המים. והסביר הוד רוכ"ת כי דעת הר"ן שגם המלח שחופרין מהקרקע תחלת הוייתו היה מים מלוחים ונעשה מוצק והדברים נעימים. ואני אוסיף כי סברתו הנעימה מפורשת בלשון הטור שהרי אמר מצאתי כתוב שאם נמצא במלח (והיינו מלח שחופרין מהקרקע לדעת הד"מ) חטה מלוחלחת מחמיץ כי המלח מתולדות המים הוא. והמג"א כתב וז"ל אבל בטור משמע לכאורה דבמלח שחופרין מקרקע לכ"ע אינו מחמיץ וכוונתו לפי שכתב הטור שהוא מתולדות המים. והאמת שדעת הדרכי משה שגם המלח שחופרין מהקרקע תחלת הוייתו היה מים מלוחים כמו שכבר האריך רומכ"ת. ואין רצוני לפקפק בזה רק ארמוז עוד מקום לעיין בפירוש המשנה להרמב"ם במסכת מעשר שני פ"א משנה ה' ובתוי"ט שם משנה ג' ד"ה אינו נלקח בכסף מעשר:
ומ"ש מר דמש"ה נקט הרמב"ם מלח שנמחה (והוא לשון התוספתא) דאם הוא יבש ונגוב אינו מכשיר ודעתו שאפי' מלח הנקפא ע"י בישול וקודם הבישול היה מים אם הוא נגוב אינו מכשיר היא דעת תורה כאשר כפל ושילש רומכ"ת דבקרא כתיב (ויקרא יא לח) וכי יותן מים על זרע וצריך שיהיה במלח משקה טופח שיתלחלח האוכל. ולדעתי לא היה נעלם דבר זה מאת הרב המופלג בתורה מו"ה איסרל אף לא שכח מה שכתוב בתורה ולמעלה כתוב (שם שם לד) מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא ודרשו רבותינו בספרי אין לי אלא מים מנין הטל והיין וכו' ת"ל וכל משקה. ועל המקראות הללו סובבים והולכים כל דיני הכשר אוכלין במשנה ובתלמוד. והעיקר הראשון שהדבר המכשיר צריך שיהיה גשם זב וניגר כמים שיזוב ממנו לחות שיעור כדי שיטפיח את האוכלין ואח"כ מוכשרים לקבל טומאה. ולא ירדתי לסוף דעת מר שהאריך להביא ראיות. ומכתב הרב מוהר"א היה לנגד עיני וכמדומה לי כי כוונתו היתה לחזק דבריו כי לא לחנם דייקו בתוספתא וכן הרמב"ם בלשונם ואמרו המלח שנמחה והיה די באמרם מלח סתם וממילא נבין ונדע כי במלח לח מיירי כי זולת זה אין כאן דבר המכשיר או שהיה להם לומר מי מלח בשיווי הלשון מי רגלי בהמה דתנא בתוספתא, ורבינו כלל שניהם בחד בבא כדי לרמוז שממלח אסתרוקנית מיירי שהוא קשה כאבן מאבני האדמה וצריך שחיקה וריכוך רב עד שיהיה נימוח ונמס למים מי מלח הללו לפי שאינם מתולדות המים לדעתו אינם מכשירין. אבל מי מלח סדומית שהים משליכו לאגפיו מכשירין. ובאמת דייק קלוש הוא אך בצחות ונעימות לשון הרב מוהר"א נתן בו מעט דבש להמתיק הענין ובכל זאת רחוק הוא מאד בכוונת התוספתא ובכוונת דברי הרמב"ם כמו שאמר מר:
והראיות שהביא מר יש לי פקפוקים עליהן. הראיה הראשונה מדברי התוס' במסכת חולין (ל"ג א' ד"ה ונאכלין בידים מסואבות) לא הבינותי כי כוונתו להביא ראיה שהדבר המכשיר צריך שיהיה דבר לח וע"י לחלוחו מטפיח את האוכל ואז מוכן הוא לקבל טומאה. וכן גבי מלח כל זמן שהוא קשה ונגוב ואינו נימוח ונמס כמים אינו מכשיר. והנה נראה מדבריו שסובר בדעת התוס' דמש"ה אין בשר זה מוכשר ע"י מלח הנתון עליו אחר הדחתו במי פירות לפי שלא נתרסק אבל במלח נימוח ונמס מכשיר. ואני לא ידעתי היכן רמזו התוס' דמש"ה אין מלח זה מכשיר לפי שלא נתרסק, יותר יש לפרש את דבריהם שדעתם כדעת הרמב"ם שמלח נימוח ונמס אינו מכשיר וכמו דתנו בתוספתא אף שהוא ממין המים ומעלה את המקוה וכן הוא לענין חימוץ כדעת הר"ן אפ"ה אינו מכשיר כמו שהארכתי לעיל. או שדעתם כדעת הטור דמי מלח הוי מי פירות וכן משמע קצת מדבריהם במסכת מנחות (נ"ד א' ד"ה אין מחמיצין). והנה אין ספק שהמלח הנתון על הבשר אחר הדחתו כדי להוציא את דמו נתרכך ונמס ולדעת האו"ה והת"ח הובא בש"ך יו"ד סימן ס"ט סק"ו וכ"כ שאר האחרונים אין להמתין במליחה אחר ההדחה עד שיתנגב הבשר לגמרי דאז לא ימס המלח ולא יוציא דם. וגם אם נאמר שדעת התוס' בזה אינו כדעת האו"ה והת"ח מ"מ אין ספק כי אין המלח עומד בניגובו בעת הנתנו על הבשר. הרי חיוב המליחה הוא כדי להוציא את דמו וכל זמן שהמלח כולו קשה ונגוב לא יפעל כלל להוציא את דמו. ואתמה מדוע לא טען מר מדברי התוס' הללו טענה גדולה להביא ראיה נגד מה שעלה על דעת הרב מוהר"א שאמר דדוקא מלח אסתרוקנית שהוא קודם שחיקתו וריכוכו קשה כאבן מאבני האדמה ולדעתו אינו מתולדות המים מי מלח הללו אינם מכשירין אבל מי מלח סדומית מכשירין. דמדכתבו א"נ לקדירה והודחו במי פירות ולא הוסיפו לפרש עוד ונמלחו במלח אסתרוקנית ע"כ שדעתם שאין לחוש ע"ז וכל מלח שנתון על הבשר יהיה מאיזה מין שיהיה אף שהוא מלח סדומית או הנקפא ע"י בישול וקודם הבישול היה מים אינו מכשיר את הבשר וכמו שהאריך מר לבאר היטב דברי התוס'. הגם שהמלח הזה יתרכך וימס כי כל זמן שהוא קשה ואינו נמס לא יתכן להוציא את הבשר מידי דמו ומוכח מדבריהם שדעתם דאפי' מלח הנקפא ע"י בישול וקודם הבישול היה מים גם אם נתרכך ונמס אינו מכשיר. אך עלה בדעתי כי יש לדחות הוכחה זו ואפשר לומר האי מלתא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד תליא. וז"ל הרמב"ם בפט"ז מהל' טומאת אוכלין דין ד' מי פירות שנתערבו בשאר המשקין הולכין אחר הרוב נתערבו במים כ"ש הרי הכל משקה ומתטמא טומאת משקין ומכשיר, והראב"ד חולק דחכמים לא חלקו בין מים לשאר משקין. והנה המלח הנתון על הבשר תחלת ריכוכו ומסיסתו ע"י תמצית הבשר הוא ותיכף יש כאן ציר המעורב ממי מלח ותמצית הבשר שאינו מכשיר כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהל' טומאת אוכלין דין ג' ומפורש בתוספתא. ומפני יראת האריכות אחסום את פי הקולמס בענין זה:
והראיה השניה שהביא מר מהא דתניא שלג אינו לא אוכל ולא משקה. הנה קצר מאד בלשונו וכוונתו דכשם ששלג לא הוי משקה לענין קבלת טומאה כך מלח אפי' מה שמבשלים ממים אם הוא יבש ונגוב אינו משקה לענין הכשר אוכלין אפי' אם היה יהיה לאחר הריסוק והמסיסה מן הנמנים תחת דברים המכשירין. (והנה כל אריכות דברים שאמרתי לעיל שדיני קבלת טומאה והכשר אוכלין לענין משקה שוין הם אמר מר כאן במילין מעטים). אך יש לפקפק קצת דהא כבר תמהנו איך יעלה על הדעת דמלח קשה ונגוב מכשיר הרי לא נתלחלחו ממנו האוכלין ודי לנו בראיה מן התורה ומבואר הוא במשניות ובתלמוד וכאשר האריך גם הוד רוכ"ת ואין ספק שהדבר המכשיר צריך שיהיה גשם זב וניגר כמו המים והמשקין שעל ידן יוטפחו האוכלין. וחשבתי שרום כ"ת רצה להוכיח ולהשיב גם להטוען טענה זרה ורחוקה מן הדעת דלמא מלח נקפא וקשה שנעשה ממים מכשיר (והיינו אם היה אחר מסיסתו מן הנמנים תחת דברים המכשירין מה שבאמת אינו), כי דבר המכשיר צריך שיהיה רק ממין המים והמשקין וגם שיהיה נקרא בשם משקה אף אם אין לו שיווי ממש ר"ל אף אם לא יוטפחו על ידו האוכלין. ולהטוען הזה יאות לו לכנות גם מלח קשה בשם משקה. ולטענה שאינה הגונה כזו אין ראיה לסותרה מהך ברייתא דשלג אינו לא אוכל ולא משקה כי איך נביא ראיה משלג דאינו מקבל טומאה לפי שאינו לא אוכל ולא משקה ולפשוט מיניה דגם מלח לא נקרא בשם משקה דהתם היינו טעמא לפי שהשלג אינו מיוחד למאכל ולשתיית אדם וכל דבר שאינו מיוחד למאכל אדם אינו מקבל טומאה ואף שחישב לאכילה לא תועיל המחשבה ובטלה דעתו, ובאמת אם חישב עליו למשקה בעודו שלג קודם שנתרסק ונמס מטמא טומאת משקין. ועדיין יאמר אותו הטוען כי המלח יותר ראוי לקרות משקה מהשלג. ולפענ"ד יש ראיה מפורשת יותר מריש פ"ג דטהרות משנה א' ומשנה ב'. ודברי הרמב"ם בפ"א מהל' טומאת אוכלין דין י"ט ובריש פ"ט מבוארים היטב בספר ברכת הזבח במס' מנחות ל"א א'. ולבעל מנחת כהן יש דרך אחר ואין להאריך:
וזה ימים מעטים שאלתי ספר פירוש המשניות סדר זרעים להרב הגאון החסיד מו"ה אליהו ווילנא ז"ל. וראיתי מה שכתב בפ"י דתרומות משנה ג' ואולי יביא הטוען הנזכר קצת ראיה מדבריו לחזק טענתו אבל לדעתי אין בה ממש ואדרבה ראיה לסתור טענתו היא:
ובראיה השלישית דקדק מר למה לא זכר הרמב"ם בפ"ז מהל' מקואות תנאי הריסוק גם ברישא גבי דברים המעלין את המקוה. הנה הראב"ד בספר בעלי הנפש והרא"ש בפרק תינוקת הסכימו יחד דהני דקתני גבי השלמה משלימין כמות שהן אף אם לא נתפשרו והביאו ראיות לזה. והשלג צריך מיעוך שיהא נכבש יחד וקשה אבל התפוח והחלול כמות שהוא לא כי המים היוצאים ממנו הם פחותים במדה ממה שהיה השלג קודם שנימוח. ועוררו להקשות מדוע יעלו את המקוה כיון דחשיב להו מיא לאשלומי מ"ט לא פסלי משום פסול שאיבה. והשיב הראב"ד בנועם אריכות הלשון משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה בתחלה אלא אצטרופי בלחוד הוא דמצטרפין לרובא דכשרים ומש"ה אין להם פסול שאיבה ומקוה מים הוא דאיתקש למעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אבל שאר משקין לא איתקש הלכך שאר משקין בשינוי מראה הוא דפסלי משום דמתחזי כמקוה של שאר משקין אבל משום שאובין לא והנך כולהו כיון דליכא בהו שינוי מראה פסול שאיבה נמי ליכא והוסיף הראב"ד להקשות הרי אנשי מידבא עשו ע"פ רבי ישמעאל מקוה לכתחלה מן השלג ואפ"ה כי נותנו בידים כשר והשיב דרבי ישמעאל הכשיר להם כשיתפשר כל השלג וכשנפשר מלתא אחריתא הוא וממילא קא הוי מקוה וכ"ז העתיק הב"י. ותוכן דברי הראב"ד דגבי השלמה משלימין כמות שהן וא"צ פישור והשלג צריך למעך אבל אם עשה כל המקוה משלג כל זמן שלא הופשר פסול מטעם פסול שאיבה. ולכן כתב הש"ך ודייק ג"כ מה שדייק מר מדכתב הרמב"ם וריסקו רק בסיפא ולא כתב כן ברישא מוכח שפירושו ריסוק ממש שהשלג נתפשר עד שנעשה מים דסובר כדעת הראב"ד דאם עשה כל המקוה משלג כל זמן שלא נתפשר פסול מטעם פסול שאיבה משא"כ ברישא לענין אשלומי משלימין כמות שהן וא"צ ריסוק. כי גם אם לא נתפשרו המקוה כשר ואין כאן פסול שאיבה כמ"ש הראב"ד. אבל לדעת הרב"י שאמר דהאי וריסקו שכתב הרמב"ם היינו מעך חללו כי המים היוצאים ממנו פחותים הם במדה אבל פישור א"צ דלא כדעת הראב"ד קשה שהיה לו לכתוב וריסקו גם ברישא. ודברי הש"ך נכונים וברורים:
ואפשר שכוונת מר היתה לתת טעם לדבר על מה שזכר הרמב"ם תנאי הריסוק והיינו שנתרסק השלג עד שנעשה מים בסיפא ולא ברישא גבי מעלין גם אם דעתו שאין פסול שאיבה במקוה שכולו שלג אף אם לא נתפשר ולא כדעת הראב"ד ואפ"ה צריך ריסוק עד שנעשה כמים נוזלים משום דגבי טבילה מים כתיב בקרא וכאשר ביאר הוד מכ"ת את דבריו ולא כדעת הש"ך שאמר דמש"ה הודיע רבינו שצריך ריסוק דסובר כדעת הראב"ד דבלא פישור המקוה פסול מטעם פסול שאיבה. והוד רוכ"ת קצר מאד בלשונו ולא משמע כן בדבריו שכיון לזה. (וכבר כתבתי לעיל דאפשר לדחוק ולומר בדעת הרב"י דהאי וריסקו שכתב הרמב"ם גם אראשית דבריו קאי). ועוד קשה לי לדעת הרב"י אם כיון הרמב"ם בתנאי זה שכתב וריסקו היינו שצריך למעך חללו אבל א"צ ריסוק עד שנעשה מים ואפילו עשה כל המקוה משלג כמות שהוא ר"ל שלא נתפשר כשר. מדוע שתק ליה הראב"ד ולא השיגו. אך גם לדעת הש"ך יש לדקדק מדלא זכר הרמב"ם ברישא גבי שלג שצריך למעך חללו מוכח שאם יש במקוה מ' סאה חסר אחת ונפל לתוכו סאה אחת שלג תפוח וחלול כשר ולמה לא תפסו הראב"ד שצריך למעך חללו:
ומ"ש הוד רום כ"ת דלכן כתב הרמב"ם וריסקו והיינו שנתרסק עד שנעשה מים לדעת הש"ך רק בסיפא שדעת רבינו דאם עשה כל המקוה משלג כמות שהוא בלא פישור פסול משום דגבי טבילה מים כתיב בקרא וכל דבר שאינו ניגר ונוזל כמים ממש לא יתכן בו שם טבילה במים ודוקא גבי אשלומי הוא דקמשלים. ולכאורה יש להקשות מדברי רבינו שם בפ"ח דין י"א דלא זכר תנאי הריסוק אפילו ביבחושין. אבל לא קשה מידי דרבינו שתק מזה בפ"ח וסמך על מ"ש בפ"ז גבי שלג תנאי הריסוק. והרמ"א באו"ח סימן ק"ס סעיף י' העיר כן על דבר הש"ע גבי נטילת ידים. ולדעת המג"א בסי' קס"ב ס"ק י"ז שהבאתי לעיל אפי' מאן דפליג בשלג וסובר דא"צ ריסוק מודה ביבחושין דאם לא נתרסקו אף אם אפשר לטבול בהן טבילה זו לא מקרי טבילה כלל ואם נתרסקו אפשר שהם ימסו כ"כ עד שיהיו נוזלים כמים הנגרים:
הרב מוהר"ר איסרל הראה סתירה בפירש"י דבמסכת ב"ב כתב מלח סדומית עבה וקשה כאבן, הפך פירושו שכתב במסכת ביצה [וכבר תמה על זה הרב בס' ברכת הזבח במסכת מנחות כ"א א' והניח בצ"ע]. ואמר אולי ט"ס יש בדבריו בפ' לא יחפור ונחלף סדומית באסתרוקנית ורום מכ"ת הגיה כבר כן בספר התלמוד שלו. ואפשר שיש בדברי רש"י חסרון שתי תיבות האלו דקה אסתרוקנית בין תיבת סדומית ובין תיבת עבה, וגם במסכת מנחות פירש שתיהן סדומית דקה אסתרוקנית גסה וגם במסכת ביצה כבר פירש"י אסתרוקנית שהיא גסה ונזכרת במתני'. ומה נעים דברי מר כי אין די בתיקון זה וגם בגמרא בסוף הסוגיא דפרק לא יחפור [גם בזה התעורר הרב בספר ברכת הזבח] צריכין אנו להחליף תיבת אסתרוקנית בסדומית אף שקשה הדבר להגיה ובפרט שגם בעל הערוך פירש כפירש"י בפרק לא יחפור. וראיתי להר"ש בפי' המשניות מסכת אהלות פי"ג משנה ה' שהביא הך סוגיא דב"ב ואמר שם פעמים רבות שמלח סדומית מתקיימת יותר והיינו לפי שהיא עבה וקשה ממלח אסתרוקנית לפי שהיא דקה וכפירש"י שלפנינו במסכת בבא בתרא. ואין ספק שהערוך והר"ש גרסו כגרסת הדפוס שלפנינו וכמדומה לי שרש"י במסכת ביצה רמז ע"ז שגרסת הגמרא במסכת ב"ב אינה נכונה. ולכן כתב ותדע שהסדומית דקה היא שלא כמנהג לשונו בכל מקום בהביאו ראיה ממקום אחר ואולי כיון לסתור פירוש הערוך, ומברייתא דמנחות והיא מהספרא דתני ומניין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח אסתרוקנית ומשמע שמלח סדומית עדיפא אין לברר פירושם, כי יש דרך לפרש שמלח דקה עדיפא מגסה וכן להפך. גם בפירוש הברייתא דתני הבא מלח שאינה שובתת ואיזו זו מלח סדומית וכתב רש"י שמצויים בקיץ ובחורף ומלח סדומית הים משליכה לאגפיו. אבל בעל קרבן אהרן הביא פירוש הראב"ד לפי שהיא עזה ואינה נמחית מפני שהיא קשה. א"כ גם דעת הראב"ד מפרש הספרא שמלח סדומית עבה וקשה כפירוש הערוך והר"ש. ולפענ"ד אין הוכחת רש"י במסכת ביצה מכרעת כ"כ. ומדברי הרמב"ם בפ"י מהל' ברכות דין ג' והמגדל עוז באר דבריו היטב משמע שמפרש מה שאמרו מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים בענין אחר דלא כפירש"י לפי שהיא דקה. ולפי דעת הוד רוכ"ת שגרסתנו בגמרא בפרק לא יחפור היא טעות הדפוס והגרסא האמתית היא והקורה מעמדת את המלח אפי' מלח סדומית. קשה מדוע לא הוכיח רש"י במסכת ביצה מסוגיא דפ' לא יחפור שסדומית דקה היא:
ובתשובה השלישית אשר השיב מר על דברי אמר כי אין דעתו נוחה בסברת מהרל"ח דלא מצינו שהדבר שנתערב יתהפך להדבר אשר בו נתערב. הנה אף שהגאון מהרל"ח הטעים סברתו לפי שהמלח מתולדות המים חוזר הוא להיות מינו ומי המלח לבדם נמי לאו מ"פ ממש אלא בכלל מ"פ הן. רואה אני את דברי מר ואקבל את דעתו הרחבה ואין סברת מהרל"ח חזקה כ"כ שישען עליה הטור להקל בשני דינים והקולות (נראית) [נראות] כמתנגדות זא"ז. והרי יש לנו יישוב אחר לתרץ סתירת פסקי הטור והוא תירוץ הפר"ח דכיון דמלח שנותנין לתוך העיסה הוי דבר מועט לא הוי מלתא ברירא כ"כ לאסור ויש בידי כדמות ראיה שדעת הטור כן ואין כאן מקומה. ואין לדמות דין מלח שנמוח ונתערב במים לדין הרר"י בחתיכת איסור שנתערב בדבש. כי ע"כ דעת הרר"י שהדבש בטבעו מהפך כל דבר שנתערב בו להיות כמוהו במראה ובטעם ואין זה טבע המים שיהפכו מי המלח שהן בכלל מ"פ להיות כמוהם והיינו למים ממש. אך ההבדל שכתב מר אף שראיתי בספר שיירי כנסת הגדולה סי' תס"ז שהאריך בזה ודעתו מסכמת לדעת מר וכן נוטה דעת הרב בספר חק יעקב, אנכי לא אבין דבריו כי ע"כ לדעת הרר"י לא לבד במראה ובטעם נתהפכה אותה חתיכה לדבש אלא גם הויית האיסור פרחה מינה ונתהפכה להיתר דהא הרר"י לא התיר מטעם ביטול אלא מטעם ההתהפכות ומה תועיל התהפכות המראה והטעם לאמר דבתר השתא אזלינן הרי עדיין הוא כדבש של איסור שנתערב בדבש של היתר אע"כ גם הויית האיסור נתהפכה להיתר. וראיית המתירין דבש שיש בו חשש עירוב מים מדברי הרר"י כן הוא דכשם שהתיר באם נפל חתיכת איסור לדבש מטעם שהדבש מהפך כל דבר שנתערב בו להיות כמוהו לא לבד במראה ובטעם אלא גם הויית האיסור נתהפך להיתר כן מהפך הדבש את המים שנתערבו בו להיות מינו ר"ל לדבש ממש ואין כאן דבר המחמיץ. ומה שגרם תסיסת היין להפיג טעם המים שנתערבו בו קודם התסיסה להיות כיין ונשתנו מברייתן כמ"ש האחרונים בסימן תס"ב כן גרם טבע הדבש להפך המים שנתערבו בו ונשתנו מברייתן לדעת הרר"י. והמג"א הביא דברי ספר כנסת הגדולה ואין לי ספר ההוא לעיין בו ומה שכתבתי בשמו הוא אשר ראיתי בספרו הנקרא שיירי כנסת הגדולה. אמנם כבר העיר רומכ"ת שרבים מיאנו בסברת הרר"י והטור בעצמו בסימן רט"ז העתיק דברי אביו בפ' כיצד מברכין (סי' ו) שאמר וראיית הרר"י צריכה ראיה:
ועל הוכחתו לסתור סברת מהרל"ח מדברי הרא"ש בפרק תינוקת לכאורה יש להשיב דהא ע"כ מ"ש הרא"ש ואפילו עשה כל המקוה מאלו לאו דוקא כמ"ש הרב"י ביו"ד סימן ר"א מדאמרינן בספ"ק דסוכה טיט הנרוק יוכיח שמצטרף לארבעים סאה והטובל בו לא עלתה לו טבילה. וא"כ אפשר לומר דגם על מלח לא נתכוין הרא"ש. אך דחוק הוא מאד להוציא שנים מן הכלל. אמנם יש תשובה אחרת כי אין מדברי הרא"ש בפ' תינוקת הוכחה לסתור סברת מהרל"ח דהוא אמר כן לדעת הטור דסובר דמלח הוי מ"פ ומצא מהרל"ח מקום לחלק דכשהמלח נתערב במים חוזר הוא להיות מינו. והוד רום כ"ת הביא ראיה מדברי הרא"ש שאין דעתו כדעת בנו הטור דמלח הוי מ"פ דגם אם המלח בלי תערובת מים לא הוי מ"פ ומר בעצמו השיב כן לסלק תפיסת הרב מוהר"א הנזכרת בתשובתו השניה על תירוצו שתירץ מדוע השמיט הטור ביו"ד שהמלח כשר למקוה. וטען הרב מוהר"א דלפי תירוצו דברי הרא"ש מתנגדים שהרב בפר"ח העלה דהרא"ש עומד בשטת בנו דמלח מ"פ הוא ואינו מחמיץ. והרי הוא העתיק בפרק תינוקת המשנה כהוייתה ולא השמיט מלח כאשר השמיטו בנו. והשיב מר דדברי הרא"ש במסכת פסחים משתמעים לתרי אפי וא"כ אין הוכחה זו מספקת לסתור סברת מהרל"ח אלא הוכחה זו תועיל לראיה שדעת הרא"ש אינו כדעת בנו הטור דמלח הוי מ"פ. ובאמת מדברי הרא"ש במס' פסחים לחודייהו יש הוכחה נגד סברת מהרל"ח שכתב אדברי הרי"ף וז"ל וקשה לדבריו מההיא דלקמן דאמרינן ותיקא במיא ומלחא אסירי וכו' אלמא מוכח בהדיא דמי פירות עם מים מחמיצין עכ"ל. הרי קרא הרא"ש מיא ומלחא בשם מי פירות ומים ולפי סברת מהרל"ח המלח שנתערב במים חוזר הוא להיות מינו ואין כאן מ"פ כלל אלא מים לחודייהו. והנה הרב הפר"ח סימן תס"ב סק"א וס"ז הרבה לתמוה על דברי הרא"ש ודבריו נכנסים אל לב כל מעיין ישר ודברי הרא"ש נראים כנבוכים וסותרים. ונא אם יש אתו מקום יישוב ליישב דבריו יודיעני:
ומה דפשיטא ליה למר בסיום התשובה ואמר דלדעת הרב"י שפירש מ"ש הרמב"ם וריסקו היינו מיעך חללו וא"צ ריסוק עד שנעשה מים, ובברד וכפור וגליד ומלח אי אפשר לטבול עד שנמסים ונעשים מים וזה לא צריך הרמב"ם להשמיענו דודאי אין בהם פסול שאיבה. מדברי הראב"ד בספר בעלי הנפש לא משמע הכי. ולולא הך הוכחה ממעשה דאנשי מידבא היה אסור לעשות מקוה משלג אף אם נתפשר לאחר נתינתו במקוה. ולפענ"ד לשטת הרז"ה דמוקי להך מתניתין שהוליכו השלג עם הקרקע או ע"ג טבלא שאין לה לבזבז המונחת תחת הצינור וכדתנן במסכת מקואות פ"ד משנה ב' אסור להעלות וכ"ש לעשות את המקוה משלג שהובא בכלים אף ניתן במקוה כמו שהוא ואח"כ נתפשר מטעם פסול שאיבה [והנה לדעתו דשאיבה פוסלת בשלג צריכין אנו לדחוק גם במה שאמר ר' יצחק בר אבדימי מטבילין בעינו של דג היינו באופן שלא היה נעקר מן המים או מן הקרקע וכן גבי יבחושין וממה דתני בתוספתא דטהרות מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נימוחה כשר להקוות. הביאה הש"ע ביו"ד סימן ר"א סעיף ל"א והרב"י העתיק דברי תשובת הרא"ש ודברי הסמ"ג אין קושיא] והרב"י הביא דברי המרדכי בס"פ במה טומנין שר' שמריה הורה שהטובל בשלג שאינו מפושר ומחזיק מ' סאה שעלתה לו טבילה מדתנן השלג וכו' מעלין את המקוה ובלא הופשרו היא דאי בהופשרו פשיטא דהוי כמו שאר מים. והר"ר אליעזר מפרש מתניתין בשהופשרו והא קמ"ל דאין דין שאובין עליהם עכ"ל. הרי לדעת הר"ר אליעזר מוכח דלאו מלתא דפשיטא היא דבשלג וברד וכו' אין בהם פסול שאיבה אף אם נתפשרו אחר נתינתן במקוה. ואיצטריך תנא דמתניתין לאשמועינן הך דינא ומדוע לא זכרו הרמב"ם:
והנה בהך מעשה שבא לפני ר' שמריה לא מצאתי מפורש אם היה השלג שאוב ואפשר דלאו בשאוב היה אותו מעשה אלא שטבלה בשלג שהריקו העבים על הקרקע לתוך העוקא. ואף שהש"ך בסי' ר"א הביא בשם מהרי"ל בהל' טבילה הך מעשה בזה הלשון, שאחד היה כופה את אשתו לטבול בכרי שלג גם בלשון זו אינו מפורש שהיה השלג שאוב. וא"כ אפשר לומר דהר"ר שמריה סובר כדעת הרז"ה דמתניתין דמקואות לאו בשאובין מיירי אלא בשלג וברד וכפור היורד מן השמים לתוך המקוה וגליד שנקפאו קצת ממי המקוה או באופן זה כמ"ש הרז"ה ומלח הוליכו עם הקרקע או ע"ג טבלא שאין לה לבזבז לתוך המקוה ומתניתין מיירי במלח שחופרין מן הקרקע או דלא גרס במתניתין מלח כמו דל"ג ליה הראב"ד והטור ובכה"ג נוקי מעשה דאנשי מידבא. וכ"ז אנחנו מוכרחים לומר לדעת הרז"ה וא"כ שפיר קאמר הר"ר שמריה דע"כ מתניתין בלא הופשרו מיירי ובא תנא דמתני' לאשמועינן דאע"ג שאינם מים ממש מעלין את המקוה וגם מותר לעשות מהשלג מקוה בתחלה ולאפוקי מדעת הר"ר שמחה שאוסר מטעם כי א"א שכל השלג העולה למ' סאה יגע בבשרה ועוד דאמרינן אין מטבילין בכיפין אבל אי מתניתין בהופשרו מיירי פשיטא דהא לאו שאובין הן. אבל הר"ר אליעזר סובר כדעת כל הפוסקים דמתניתין דמקואות בשאובין מיירי ואחר נתינתן למקוה הופשרו וקמ"ל דאין דין שאובין עליהן, והרב"י לא הבין כן דברי הר"ר שמריה כי באמת מסתימת לשון המעשה יותר משמע דהוראת ר' שמריה בשלג שאוב הוה. גם אין רמז בדברי המרדכי שיש פלוגתא בין הר"ר שמריה ובין הר"ר אליעזר בפירוש המשנה. ומדברי הגהת מרדכי נמי אין ראיה מפורשת דהוראת ר"ש בשלג שאוב הוי [והתמיה שכתובה שם בשם הר"ר מרדכי מדברי רש"י במסכת סוכה לפענ"ד אין התמיה גדולה כ"כ]:
הן הן הדברים שעלו ברעיוני אחר העיון כפי כחי וכפי מיעוט דעתי להעיר על דבריו. ואצפה כי יורני ויודיעני אם שגיתי הרבה או מעט ואשמח אם יבטיחני כי מקצת דברי נכונים בעיניו:
והנה אסיים את מכתבי בקושיא אחת על דברי הרב"י ביו"ד סי' ר"א וז"ל אבל מדברי רש"י בסוף פ"ק דסוכה נראה דאף שלג אם עשה ממנו מקוה בתחלה פסול. דכתב שם דהכי תנן במס' מקואות אלו מעלין ולא פוסלין השלג וכו' אשלומי אין בפני עצמו לא ות"ק פליג אדר' ישמעאל וקיי"ל כת"ק. ומיהו אפשר למדחי דכר' ישמעאל נקטינן משום דעבד בה מעשה ומעשה רב. א"נ דת"ק נמי מכשיר בשלג ומשום אינך נקט לישנא דהשלמה. וקשה לי איה ראה הרב"י בדברי רש"י שפירש דת"ק פליג אדר"י דלמא דעת רש"י כדעת הראב"ד וכדעת כל הפוסקים דכל הני דתני גבי מעלין כמות שהן מצטרפין ר"ל אף אם לא נתפשרו ולא כדעת יחיד והוא הר"ר אליעזר דמשמע מדבריו דגם גבי מעלין מיירי בהופשרו אבל הך מעשה דאנשי מידבא מיירי בהופשר כדעת הראב"ד ודעת רש"י מסכמת עם דעת הראב"ד בכל מילי הן גבי אשלומי והן בפני עצמו ושפיר קאמר אשלומי אין בפני עצמו לא דגבי אשלומי משלימין כולן השלג והברד וכו' כמות שהן אף אם לא הופשרו, אבל בפ"ע והיינו אם עשה כל המקוה משלג כמ"ש אף לר' ישמעאל פסול בעוד שלא הופשר ודוקא בנתפשר הכשיר לאנשי מידבא כמ"ש הראב"ד דכשנפשר מלתא אחריתא הוא וממילא קא הוי מקוה. וכן גבי ברד וכפור וכו' אם הביא מ' סאה מהן והניחן בעוקא אף אם נאמר דאפשר לטבול בהם גם אם לא נתרסקו היטב עד שנעשו מים אין המקוה כשר עד שנמסו ונעשו מים מטעם פסול שאיבה. ורש"י במס' סוכה לא בא לפרש מתניתין דמקואות ולא האריך בזה:
נא אל ישת עלי חטאת אריכת לשוני והעתקת דברי הראב"ד והרב"י וראוי היה לקצר שלא להעמיס על חכם גדול בתורה כמוהו משא טרחת הקריאה. אף כי ידעתי שטרדותיו מרובות. ובפרט עתה שעוסק בהדפסת ספר מרנא ורבנא אביו הגאון זצ"ל ובכל יום ויום יש לו עיונים רבים בענינים עמוקים שונים. יסלח נא לאשמתי זאת. ואם ברוב דבר לא חדלתי מפשע יאמר סלחתי. דברי מחותנו ואוהבו:
מ"ש ליתן טעם לפסק הרמב"ם שמלח נחשב מים למקוה אפ"ה אינו מכשיר הואיל והמלח קודם שנמס לא מקרי אוכל א"כ י"ל דגם כשנמס לאו משקה הוא ולכך אינו מכשיר. לא ידעתי איך מדמה זה לזה דודאי כל זמן שאינו נמס המלח לא מיחשב אוכל הואיל ואינו ראוי לאכילה כמו שהוא לבדו. [ובאמת צריך טעם למה לא חשיב בפ"ג דעוקצין משנה ה' וכן הרמב"ם בפ"א מט"א הלכה ו' גם מלח בהדי אלו שאינן נאכלין להנאת גופן אלא לתת טעם במאכלות ואין כאן מקומו להאריך בזה]. אבל אם נמס אף שאין שם משקה עליו דג"כ אינו ראוי לשתיה מ"מ למה לא יכשיר אוכל והלא כל הני דחשיב במסכת מכשירין בפ"ו משנה ה' בתולדות המים אין שם משקה עליהם ואפ"ה מכשירין את האוכלין הואיל והם תולדות המים וא"כ גם מלח כיון שמעלה את המקוה ונחשב מים לענין מקוה לא גרע מתולדות המים ואין לדמות זה לציר שאינו נחשב למים כלל אלא הוא זיעה בעלמא:
ומה שהשיב על הראיה שהבאתי מדברי התוס' (חולין ל"ג ע"א ד"ה נאכלים בידים מסואבות) שכתבו לצלי איירי דלא בעי הדחה א"נ לקדירה והודח במ"פ, והקשיתי הלא הוכשר ע"י מליחה דהא לקדירה בעי מליחה. וע"ז השיב מעלתו דלמא באמת ס"ל להתוס' כדעת הרמב"ם ותוספתא דמלח אינו מכשיר:
הנה אני לא באתי כ"א להשיב ע"ד הרב מוהר"א שכתב ליישב סתירת פסקי הרמב"ם אשר הקשיתי מדין מקוה לדין הכשר וכתב הרב מוהר"א דהרמב"ם בהל' מכשירין מיירי במלח אסתרוקנית הואיל וכתב שנמחה מכלל דמיירי במלח שאינו נמס מהר והיינו מלח אסתרוקנית וזה אינו מכשיר שאינו תולדה דמים אבל במקואות לא כתב הרמב"ם שנמחה הואיל ומיירי במלח שנעשה ממים שנמס מהר וכיון דאיירי במלח שהוא תולדה דמים שפיר דין מים יש לו. וע"ז באתי אני להוכיח שדעת התוס' ע"כ אינו כן וע"כ ס"ל להתוס' אחת משתים, או שכל מלח אינו מכשיר כדעת התוספתא וגבי מקוה ל"ג מלח כמ"ש בתשובה לדעת הטור שהשמיט מלח בהני דתני במתני' ברפ"ו דמסכת מקואות דמעלין את המקוה. או דס"ל להתוס' דכל מלח אינו מכשיר הואיל והוא גוף יבש ואינו טופח על האוכלין. ולא באתי רק להוכיח שדעת התוס' שאין לחלק בין מלח למלח לענין הכשר דאל"כ ה"ל להתוס' להתנות כמו שהתנו שהודח במ"פ כך ה"ל להתנות ג"כ שנמלח במין מלח שאינו מכשיר:
שנית הקשה מעלתו דלפמ"ש דלכך לא התנו התוספות שנמלח במלח שחופרין מן הקרקע הואיל וס"ל דכל מלח שאינו נמס ונעשה נגר אינו מכשיר משום דאינו טופח על האוכל. וע"ז השיב מעלתו דאכתי קשה שיוכשר ע"י מליחה דהא נתרכך המלח ונמס כשעושה הפעולה להוציא את הדם מן הבשר וא"כ אחר שנתרכך עכ"פ יוכשר הבשר ע"י מליחה:
הנה לא שם מעלתו עינו על דברי ואני נשמרתי מזה וכתבתי בזה הלשון א"ו דמלח שלא נתרסק ונעשה כמים אינו מכשיר דאין זה בכלל נתינת מים על זרע אם בשעת הנתינה על האוכל אין המשקה טופח עליו עכ"ל. הרי דקדקתי דצריך להיות בתחלת נתינה על האוכל משקה טופח אבל אם בשעת נתינה על האוכל היה נגוב ואח"כ נמס על הבשר אינו מכשיר דקרא קפיד כי יתן מים על זרע דהיינו שבשעת נתינה צריך להיות מים הנגרים:
אמנם כעת עלה בדעתי שאין הדבר ברור כ"כ ואפשר לא צריך להיות משקה טופח בשעת נתינה על האוכל ואף אם נמס אח"כ על גבי האוכל ונעשה משקה טופח ג"כ מכשיר. ועל גוף הדיוק מהקרא דכי יתן מים על זרע שיהיה דוקא בשעת נתינה על הזרע מים הנגרים יש להסתפק דהא לענין לרצון דרשינן במסכת בבא מציעא כ"ב ע"ב דכל משקה שסופו לרצון אף שתחלתו לא הוי לרצון ג"כ מכשיר דכי יותן דומיא דכי יתן הרי דלענין לרצון מרבינן אף שתחלתו בשעת נתינה לא היה לרצון ועיין בפה"מ להרמב"ם ריש מס' מכשירין א"כ גם לענין שיהיה משקה טופח ג"כ ליכא לדייק מקרא שיהיה בתחלת נתינתו דוקא משקה טופח וג"כ יש לדרוש כי יותן דומיא דכי יתן. והן ולאו ורפיא ועדיין אין בידי דבר ברור בזה דיש לומר לאידך גיסא דמה דדרשינן כי יותן דומיא דכי יתן היינו לענין מה שכולל במלת הנתינה דהיינו שיהיה נתינה דניחא ליה אבל שיהיה מים בשעת הנתינה יש לדייק מקרא דקודם שנאמר בהכשר אוכלין מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים ופשיטא דקרא משמע שיבא עליו מים היינו שבשעה שבא על האוכלין הוא מים משא"כ כשהיה בשעת ביאה דבר נגוב ואח"כ נעשה מים. באופן שלפי דעתי הדבר ספק אם מכשיר וצ"ע בזה:
אמנם כבוד מעלתו יפה כתב שאף שהמלח נימוח אחר מליחה על הבשר מ"מ הנימוס ומסיסתו הוא מציר של הבשר ותליא בפלוגתא שבין הראב"ד והרמב"ם:
ומ"ש מעלתו בדעת הרר"י בחתיכת איסור שנתערב בדבש שמותר דדרך דבש להפך את כל מה שבתוכו לדבש, ובזה השיב מעלתו נגד דברי אשר כתבתי להשיב על סברת מהרל"ח ורצה להוכיח דדעת הרר"י ע"כ דגם הויית האיסור פרחה מינה ונתהפכה להיתר דהא הרר"י לא התיר מטעם ביטול כ"א מטעם ההתהפכות ומה מועיל המראה והטעם לאמר בתר השתא אזלינן הרי עדיין הוא כדבש של איסור שנתערב בדבש של היתר עכ"ל מעלתו. ודברים אלה אין להם שחר וזה שבעיני מעלתו נחשב לדבר זר לדעתי אינו רחוק מהחוש וכור הבחינה והאמת כן הוא שאם אין טעם האיסור נרגש נתהפך לטעם ההיתר אף שאינו נתהפך הויית האיסור לכל מילי הוא ומותר דהא קיי"ל באיסור שנתערב בהיתר מין במינו בטל חד בתרי מדאורייתא אף שתערובת מין בשא"מ צריך ששים והיינו טעמא הואיל ומין במינו אין טעם האיסור נרגש לכך סגי ברובא אבל מין בשא"מ צריך שיהיה ההיתר רבה על האיסור עד שאינו נרגש ובכל תערובת איסור בהיתר אנו דנין אם נרגש טעם האיסור או לא ובעבור זה קיי"ל גם נטל"פ מותר כיון שאין טעם באיסור לשבח ודרשינן בנבילה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה והכל הולך אחר הטעם וחיך אוכל יטעם אם נרגש טעם האיסור. ומעתה בשר נבילה שנתערב בדבש מתיר הרר"י הואיל ודבש מהפך טעם האיסור לטעם דבש ואינו נרגש טעם האיסור כלל דהאיסור היה בשר ועתה אין בו טעם בשר כי אם דבש וא"כ אף אם לא נתהפכה הויית האיסור מה בכך סוף סוף אין טעם בשר הנבילה נרגש כלל. ולא ידעתי איך מדמה מעלתו דבש של איסור שנתערב בדבש של היתר לבשר נבילה שנתערב בדבש:
ואחר אחרון אני בא מה שהשיב מעלתו על דברי בסיום תשובתו שכתבתי בדעת הרמב"ם בפ"ז ממקואות שהביא שאם עשה כל המקוה משלג והשמיט ברד וכפור וגליד וכו' וכתבתי דלשיטת הב"י י"ל דנקט הרמב"ם שלג הואיל ובשלג יכול לטבול בו כמות שהוא שהוא רך בטבע משא"כ שאר דברים שהם קשים א"א לטבול בהם עד שימסו למים וזה לא צריך הרמב"ם להשמיענו דאם נמסו למים פשיטא דיכול לטבול בהם ודין שאיבה לא צריך לאשמועינן דממילא נלמד דאין שאיבה פוסל בהם ולשיטת הש"ך ביו"ד סי' ר"א י"ל דהרמב"ם נקט שלג לרבותא דאפי' שלג שהוא רך בטבע אפ"ה אין לטבול בו עד שנתרסק ונעשה מים. וע"ז השיב מעלתו דהרמב"ם ה"ל לנקוט גם אינך לאשמועינן דאין שאיבה פוסל בהם:
הנה שותא דמעלתו לא ידעתי בזה דכיון דשמענו מדברי הרמב"ם דבשלג אין שאיבה פוסל בו דהא כתב אפי' הביא מ' סאה שלג בתחלה והניחן בעוקא וריסקו שם ה"ז מקוה שלם וכשר, הרי מפורש דמיירי שהיה השלג שאוב דהא כתב שהביא שלג והניח בעוקא ולא מחלק אם הביאו בכלי או בטבלא שאין לה לבזבז ממילא ידעינן דגם באינך אין שאיבה פוסל בהם דלענין פסול שאיבה ליכא סברא לחלק בין שלג לברד ואינך. ואני לא באתי אלא ליישב מה שדקדק הכ"מ דלמה לא הזכיר הרמב"ם גם אינך ולמה בחר דוקא בשלג וכתבתי דלדעת הב"י נקט שלג דוקא דראוי לטבול בו כמ"ש משא"כ באינך בלא"ה א"א לטבול בהם כמ"ש מתוך שהם קשים. ולדעת הש"ך נקט שלג לרבותא כמ"ש בתשובה:
וסוף דבר נשמע מה שתמה מעלתו על דברי הרב"י ביו"ד סי' ר"א (וכן העלה בספר כסף משנה בפ"ד ממקואות הלכה ג') להוכיח מרש"י ז"ל במסכת סוכה (י"ט ע"ב ד"ה טיט הנרוק) דמדייק ממתני' דמסכת מקואות דתני ואלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד וכו' אשלומי אין בפ"ע לא עכ"ל רש"י. מזה הוכיח הכסף משנה דרש"י לא ס"ל כדעת הרמב"ם וס"ל דאם עשה מקוה כולו משלג פסול. וע"ז הקשה כבוד מעלתו דמנ"ל להרב"י זה דלמא הדיוק שדייק רש"י ז"ל אשלומי אין אבל בפ"ע לא היינו כמו שהן קודם שנתרסקו אז משלימין ומצטרפין למקוה ואין טובלין בו אם עשה כל המקוה מהם ולא נתרסקו אבל הרמב"ם נקט בשלג שנתרסק בזה י"ל דגם דעת רש"י שטובלין בהם:
הנה מתחלה אני אומר דלהב"י לשיטתו שמפרש דברי הרמב"ם שכתב שנתרסק היינו שמיעך חללו ולא נתרסק למים א"כ שפיר הוכיח דרש"י לא ס"ל כדעת הרמב"ם דהא הרמב"ם מתיר מקוה שכולה שלג אף שלא נתרסק ולענין מיעך חללו בודאי אין לחלק בין אשלומי ובין בפ"ע דהך מיעוך הוא רק כדי שידע שהוא מ' סאה שלמים שאם אינו ממעך חללו הרי יש שם אויר ואין בו מ' סאה ואף לאשלומי למי מקוה לא צריך למעך דיכול למדוד גובה המקוה ורחבה אשר המים בתוכן והחלל שיש בהשלג ממילא נתמלא ממי המקוה ועכ"פ במה שמעך חלל המקוה לא נשתנה השלג ממה שהוא ועדיין הוא שלג ולא מים הנגרים ואין חילוק בין שלג המגובל וקשה לשלג תפוח רך וזה וזה נקרא שלג וא"כ להב"י לשיטתו אין מקום לתמיהת כבוד מעלתו:
ובר מן דין אני אומר שס"ל להרב"י דכיון דתנא במתני' דשקלים בהנך דמעלים את המקוה כולל שלג וברד וכפור וגליד וטיט הנרוק בחד בבא וכיון דלדעת רש"י דייקינן ממתני' אשלומי אין בפ"ע לא ע"כ דשוים הם והרי בטיט הנרוק לא שייך בו הפשר ושם טיט הנרוק עליו כל זמן שהוא רך וראוי להריק מכלי אל כלי וא"כ כיון שהדיוק בטיט הנרוק הוא אבל בפ"ע לא שאין מטבילין בו ואין לו תקנה וכמו שמפורש במתני' בפ"ב ממס' מקואות משנה יו"ד (הביאו התוס' שם במס' סוכה ד"ה טיט) מכלל דגם אינך שחשיב שלג וברד וכו' ג"כ אין להם תקנה לטבול בהם בפ"ע דאל"כ שיש חילוק כזה בין טיט הנרוק לשלג וברד ואינך קשה למה כולל התנא דמתני' כולם בחד בבא. א"ו דלדעת רש"י שדייקינן כן במתני' לפסול את כל הנך לעשות מהן מקוה בפ"ע שוים הם ואין לו תקנה וא"כ שפיר כתב הרב"י דרש"י חולק על הרמב"ם דלהרמב"ם ע"כ לא דייקינן כלל במשנה אשלומי אין בפ"ע לא וס"ל להרמב"ם דהתנא לא נחית כלל לדיוקי למידק הדין אם עשה מהן מקוה בפ"ע. ולכאורה יש הוכחה בזה לדעת הרמב"ם דאי כרש"י דדייקינן ממתניתין דתני מעלין את המקוה אשלומי אין בפני עצמו לא אם כן קשה למה נקט ריב"א שם במסכת סוכה טיט הנרוק יוכיח טפי הוי ליה למנקט שלג יוכיח שהוא הראשון שחשיב שם במתניתין ולמה אחז האחרון ושביק לראשון. אלא ודאי שממתני' ליכא למידק מידי וגם אם עשה מקוה כלה משלג כשר כדעת הרמב"ם ולכך נקט טיט הנרוק דוקא שכן מפורש בפ"ב דמקואות משנה יו"ד דאין מטבילין בטיט כמ"ש התוס'. וראיתי במהרש"א שהניח זה בצ"ע על רש"י ז"ל. ולתרץ שיטת רש"י נלע"ד דנקוט טיט הנרוק יוכיח שזה מפורש במתני' דפ"ב ממקואות משא"כ שלג ואינך אינו מפורש ונפקא לן רק מכח דיוקא דמתני'. אך לפ"ז יש להקשות כיון דגם לרש"י צריכין אנו להך מתני' דפ"ב ממקואות א"כ למה נקט רש"י ההוכחה דבפ"ע לא מדיוקא דמתני' דפ"ז ממקואות טפי ה"ל לרש"י להביא הך מתני' דב"פ דמפורש דאין מטבילין בטיט וגם היא משנה קדומה. בל"ז ל"ק זה על רש"י די"ל דרש"י סובר דהאי טיט דתני במתני' דפ"ב אינו זה הטיט הנרוק דהא שם פליגי תנאי בסימני הטיט דר"מ אומר טיט שהקנה יורד מאליו וכו' ולא נזכר בדברי התנאים הסימן שנרוק מכלי אל כלי. ורש"י לא ס"ל כדברי התוס' בד"ה טיט אלא דרש"י ס"ל דטיט הנרוק אין לו ענין לזה הטיט דפליגי בו התנאים בפ"ב דמקואות. אבל לפי דברי הנ"ל שכתבתי לתרץ קושית המהרש"א ע"כ גם לרש"י צריכין לומר דלא נקט ריב"א שלג יוכיח הואיל ובשלג ואינך אינו מפורש דאין מטבילין בהם ולא אתיא אלא מדיוקא דמתני' משא"כ טיט הנרוק דמפורש במשנה דפ"ב דאין מטבילין בו א"כ ע"כ צ"ל דגם רש"י ס"ל כתוס' דהאי טיט דפליגי בו התנאים בפ"ב הוא טיט הנרוק א"כ למה לא הביא רש"י הך מתני' דפ"ב דתניא בהדיא דאין מטבילין בו. אמנם נלע"ד דגם זה לק"מ דהא מה דאמרינן דטיט הנרוק מצטרף ומשלים למי מקוה לא ידעינן רק מהך מתני' דפ"ז דמקואות דתני אלו מעלין ולא פוסלין וכיון דרש"י צריך להביא הך מתני' ללמוד דטיט הנרוק מצטרף למקוה שוב א"צ להביא גם משנה דפ"ב ללמוד דבפ"ע אין מטבילין בו דגם זה אנו יכולים ללמוד מהך משנה מדיוקא מעלין אשלומי אין בפ"ע לא. ומפני הטרדה אין הזמן מסכים להאריך ולא הבאתי כ"א משנלע"ד בהשקפה ראשונה. דברי מחותנו ידידו:
ואפריון נמטיה לבן אחותי החתן תמים במדות ומושלם במעלות. הבח' המופלא ומופלג החרוץ ושנון כה' אפרים בן גיסי המנוח האלוף כהר' אהרן בער ז"ל בן הנגיד הרבני המופלא ומופלג בתורה המפורסם מו"ה אפרים וועלי ז"ל אשר הי' לי למסייע שיש בו ממש בהעתקת הספר בהשגחה פרטית, וכמה טעיות אשר נפלו בהעתקה הראשונה נתקנו על ידו, וגם בסדר מראה המקומות מש"ס ופוסקים היה לי לעזר בעבודה תמה. תהי משכורתו שלימה, ויעלה ברמה, בתורה וחכמה. ולמען יהי' לו זכרון לטובה הרשיתי לו לרשום סנסן אחד בשמו מה שעלה במצודתו:
במסכת יבמות דף ס"ז ע"א דבת ישראל שניסת לכהן וכו' מביא הרא"ש קושית הראב"ד על הרי"ף דפסק כיון דקיי"ל שאינו ילוד אינו מאכיל את העבדים ואין לעובר קניה בנכסי אביו עד שיולד הלכך אפי' עובר במעי גרושה לא פסיל את העבדים מלאכול בתרומה בשביל חלקו דכל זמן שאינו נולד לית ליה קניה ואוכלין העבדים בתרומה בשביל חלק שאר האחין. והשיג עליו הראב"ד ז"ל כיון דקיי"ל כר' יוחנן דסבר במס' ב"ב דף קמ"ב דאף דהמזכה לעובר לא קנה מ"מ בבנו קנה ואמרינן התם דירושה הבאה מאליה עדיפא ממזכה לעובר ואי במזכה אמרינן בבנו דקנה כל שכן בירושה הבא מאליה וא"כ איך נדחי למלתא דר' יוסי דהכא מהאי טעמא דאמרינן דעובר אין לו זכיה הא קיי"ל בבנו אית ליה זכיה ע"ש ברא"ש, ועיין ברמב"ם פ"ח מהל' תרומות הל' ד' בהשגת הראב"ד ובכסף משנה שם:
ולענ"ד נראה ליישב דעת הרי"ף ז"ל דהנה בירושלמי ריש פ' החולץ סוף הלכה ב' איתא תניין האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו' ילדה זכר נוטל מנה וכו' אמר ר' אלעזר לא אמרו אלא בבנו ר' יוסי אמר אפי' אחר על דעתיה דר' אלעזר בלבד מטלטלין אבל לא קרקעות. והנה הש"ך בחושן משפט סי' ר"י מביא הך דירושלמי וכתב דלא קיי"ל כהאי ירושלמי דלא מצינו בש"ס דידן שחילקו בכך ע"ש בש"ך. אמנם בנימוקי יוסף שם במס' בבא בתרא מפורש דלא כש"ך ומסיק להלכה כהאי דירושלמי דבמתניתין לא אמר אלא אם ילדה זכר יטול מנה והיינו מטלטלין וכיון דלאו מדינא הוא דקונה לא מוסיפין אלא במה דאשכחן ע"ש בנ"י. הרי שביאר לנו הנ"י טעמא דמלתא דלא צריך לחלק בהכי כיון דדבר פשוט דלא מצינן במתניתין דבבנו אית ליה זכיה אלא במטלטלין אבל בקרקע אוקמינן אדינא דקיי"ל המזכה לעובר לא קנה. אך יש להקשות דאי גם תלמוד דידן סבר להאי חילוקא בין מטלטלין לקרקעי מאי פריך שם בסוגיא דב"ב רב נחמן לר' הונא בההוא דאמר לדביתהו נכסי להאי דמעברא דהוי מזכה לעובר ולא קנה ופריך ר"נ ממתניתין דאמר אם ילדה אשתי זכר דיטול מנה. ומאי פריך הא מתניתין איירי במטלטלין דהא אמר יטול מנה ור"ה איירי בקרקעות. ולתרץ זה י"ל דהואיל בהך דר"ה אמר סתם נכסי להאי דמעברא ונכסי כולל גם מטלטלין ושפיר פריך ליה ר"נ ממתניתין דרב הונא אמר סתם דהוי מזכה לעובר דעכ"פ במטלטלין היה להעובר זכיה. ומעתה כיון דנתבאר דמה דאמרינן במקנה לעובר דקנה בבנו דוקא במטלטלין אבל לא בקרקעות יש להסתפק אם העובר קונה בעבדים שהניח אביו דלפי דקיי"ל בעלמא דעבדים הוקשו לקרקעות א"כ גם בעבדים אין להעובר זכיה. אך ראיתי בתוס' במס' ב"ק דף י"ב ע"א בד"ה אנא מתניתא ידענא כתבו התוס' דמה דאמרי' בעלמא דעבדי כמקרקע דמיא היינו במילי דאורייתא כגון לענין אונאה ושבועה וכדומה לזה אבל במילי דרבנן נקטינן דעבדי כמטלטלין דמיא ע"ש בתוס'. ולפ"ז מצאתי מקום לחלק בהך פיסקא אי ולד במעי גרושה פוסל בעבדים לאכול בתרומה יש לחלק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן דבתרומה דאורייתא יש לעבדים דין קרקעות ולפי דעת הירושלמי אין לקטן זכיה בקרקעות אף בבנו א"כ אין העובר פוסל בחלקו דאין לעובר זכיה בעבדים ואוכלין בשביל האחים דגם בירושה הבא מאליה אין העובר זוכה בעבדים, אבל בתרומה דרבנן יש לעבדים דין מטלטלין כמו שהבאתי בשם תוס' במס' ב"ק דבמילי דרבנן יש להעבדים דין מטלטלין וא"כ יש להעובר זכיה ופוסל בשביל חלקו את העבדים מלאכול בתרומה דרבנן. והנה ידוע הפלוגתא דאיתא בגמרא ופוסקים אי תרומה בזמן הזה היא דאורייתא או דרבנן עיין ברמב"ם סוף פרק א' מהל' תרומות ובטור וש"ע יו"ד ריש סי' של"א. והנה במס' נדה מ"ז ע"ב מסקינן דר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה הוא מדרבנן. ולפ"ז מה דקאמר בסוגיא דיבמות אליבא דר"י דאי עובר במעי זרה זר הוא ולא מאכיל העבדים בשביל חלקו של העובר וכן במס' נדה דף מ"ד ע"א אמרינן אליבא דר"י עובר במעי גרושה פוסל בשביל חלקו בעבדי אביו לאכול בתרומה דמסיק שם מתניתין דלא כר"י ע"ש. זה הוא לר' יוסי לשיטתו דסובר תרומה בזמן הזה הוא מדרבנן ובמילי דרבנן יש להעבדים דין מטלטלין ושפיר יש לעובר זכיה בעבדים. אבל הרי"ף שפיר פסק דעובר במעי גרושה אינו פוסל בשביל חלקו הואיל והרי"ף סובר דתרומה בזמן הזה הוא דאורייתא וא"כ במילי דאורייתא יש לעבדים דין קרקעות וא"כ אף דקיי"ל דעובר יש לו זכיה בנכסי אביו היינו במטלטלין אבל עבדים יש להם דין קרקעות ובזה סובר הרי"ף דאין לעובר זכיה כדעת הירושלמי ושפיר אין העובר פוסל את העבדים בתרומה בשביל חלקו כנ"ל. ומסולק השגת הראב"ד מעל הרי"ף ודוק. ע"כ דברי הבח' אפרים נכד הגאון המחבר ז"ל: