משנה למלך/טוען ונטען/יד

משנה למלך ‏ טוען ונטען יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

אין מחזיקין בנכסי קטן כו'. דברי רבינו ז"ל צריכין ביאור דלפי דבריו שטוען לקטן אתה מכרת לי למה לו לתלות הטעם משום דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו דהוי דינא דמחזיקין כיון דע"כ אי אפשר למחזיק לטעון כשהיית קטן אין בדבריו כלום דקטן לאו בר מכירה הוא למכור קרקע עד שיגדיל נמצא שלא החזיק אלא שתי שנים משהגדיל ואין חזקה פחות משלש שנים. ואפשר ליישב דכיון שזה החזיק שתי שנים כשגדל מצי לטעון שקנה כשגדל ויצטרף שנה של קטנות כיון שלא מיחה. ויש סמך לזה ממ"ש לעיל בפי"ב אכלה האב שנה והבן שתים כו' וכתב ה"ה פירוש הבן בין קטן בין גדול ואע"פ שהוא סבור דאין חזקת הקטן כלום בדין זה שהתחיל האב להחזיק הרי זו חזקה והתם כיון שהתחיל מהני וכאן לא מהני כיון שהתחיל בקטנות אין מחזיקין בנכסי קטן. זהו מה שנראה לי ליישב דברי רבינו ז"ל ודו"ק:

יב

כל חזקה שאין עמה טענה כו'. כתב הטור ז"ל סי' קמ"ו ס"ד ודין הפירות שאכל פירשתי למעלה כו'. ולא ידעתי מה שייך הכא דין הפירות דמ"ש למעלה דהיינו בסימן קמ"ה הוא בחזקה שיש עמה טענה אבל בחזקה שאין עמה טענה לעולם מחזיר הפירות וצ"ע:

יד

הרי שאכל שדה זו שנים רבות כו'. ואם המוכר כפר בו וטוען חזקה שאין עמה טענה אי מהימן או לא עיין בתשובות מהריב"ל ח"ב סימן ע' בני אהרן סימן א' הרב מהרשד"ם סימן תס"א ועיין בתשובות מהרש"ל סוף סימן א' מהריב"ל ח"ב סימן ע"ה. ועיין ב"י סימן רמ"ה סי"ב במה שנחלקו הראב"ד ורש"י ודו"ק ועיי' פ"מ ח"א סימן ס"ג. עיין בתשובות מהרימ"ט חה"מ סי' כ"ז (דף ל"א ע"ג) במ"ש ואע"ג דלא ידעינן שזה קנאה ממנו כו'. ודברי הרב ז"ל הם כספר החתום מסיבת כמה טעיות שנפלו בכל דף ודף עד שלא יוכל הקורא להבין כוונתו. מיהו מה שנראה בכוונת דבריו הוא לומר דאפילו לא נודע בבירור שדר בה המוכר יום אחד בחזקת שהיא שלו אלא שנודע בעדים שמכרה לזה המחזיק סגי דאם לא היתה שלו ודאי לא היה מוכרה ועדיף מעדים המעידים שדר בה חד יומא וזו שחידש הרב ז"ל לא ראינו לשום אחד מהמחברים שכתב כן ובאמת הם דברים תמוהים דלעולם צריך שיעידו שדר בה המוכר למחזיק הזה חד יומא בחזקתו ועדי מכירה בלא חזקת חד יומא לאו כלום הוא. וכן מוכח בבירור מההיא שמביא ה"ה בפרקין אם צריך נמי עדי מכירה מההוא שדר בה חד יומא או נאמר מאחר שנתברר שדר בה חד יומא וזה החזיק שלש שנים נאמן בטענתו שהוא לקחה והרמב"ן הכריח שא"צ עדי לקיחה ע"כ משמע דדוקא בעדי לקיחה הוא מחלוקתם אבל בעדים שדר בה חד יומא כ"ע לא פליגי בזה. והנראה שהרב המחבר נרגש מזה בסוף דבריו ורצה ליישב זה ולא ידענו כוונתו מרוב הטעיות שנפלו ואיברא דקושטא דמלתא אנו בעניותנו לא נראה לנו כלל דבריו בזה וצ"ע. ועיין בפירוש רשב"ם ז"ל שכתב והכא בהאי עובדא כו'. ומה שהכריחו לומר דהאי עובדא מיירי בשהודה המחזיק מעצמו הוא משום דס"ל כסברת הרמב"ן דאי לא ידע שהיא של המערער כ"א ע"פ המוכר אין מוציאין אותה מידו אף שלא דר בה המוכר חד יומא ולא טענינן ליה אפ"ה אין מוציאין אותה מיד המחזיק משום דלא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי וכמו שהאריך בזה הרמב"ן. ולפ"ז ניחא דברי רשב"ם שכתב והכא בהאי עובדא אפילו הביא עדים דדר בה חד יומא לא מהני כיון שאין לו שני חזקה וסתם הדברים ולא פירש דכיון דע"כ האי עובדא מיירי בשידע המחזיק מעצמו דאי לא ידע מעצמו אפילו אם לא הביא עדים אין מוציאין אותה מידו מש"ה כתב בסתם דאפילו הביא עדים אינו מועיל ולפ"ז אזדא לה קושית הרא"ש שכתב דלא מוכח לישנא כלל כו' דהא כפי סברת ה"ר יונה מוכרחין אנו לומר דסוגיין מיירי בשידע המחזיק מעצמו דאלת"ה היכי קאמר רבא דינא קא א"ל והרא"ש לא הקשה לרשב"ם אלא משום דסבור דאף דלא ידע מעצמו אמר רבא דדינא קאמר ליה ומש"ה הקשה לרשב"ם דאמאי לא טענינן היכא דדר בה חד יומא. וכ"ת דס"ל דפשטא דעובדא מוכח דהודה המערער הא ליתא דהא לא מוכח כלל שהודה המחזיק ועל זה הביא דברי ה"ר יונה דקאמר דע"כ מיירי בשידע המערער ומש"ה שפיר קאמר רשב"ם וע"ז כתב ולי נראה כו'. שבא להשיב על דברי ה"ר יונה שכתב דסוגיין מיירי בשידע המחזיק משום דס"ל דאי לא ידע אמאי קאמר רבא דינא קאמר ליה דזה אינו דאף דנימא דלא ידע המחזיק שהיתה של המערער כ"א ע"פ המוכר שפיר קאמר רבא דדינא קאמר ליה משום דאין מגו זה טוב לגבי אותו שלקחה וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דהיכי קאמר רשב"ם דבעובדא דידן אפילו אם יש עדים למחזיק שדר בה המוכר אינו מועיל דאמאי לא טענינן ללוקח מאי דמצי אבוהון למיטען. וכ"ת דס"ל לרשב"ם ז"ל דהך עובדא איירי בשהודה המחזיק מעצמו ומעשה שהיה כך היה הא ליתא דהא לא מוכח מידי שהודה המחזיק מעצמו וא"כ אמאי לא טענינן ללוקח. ומ"מ אעיקרא דמלתא נ"ל דמה שתמה הרא"ש על רשב"ם אינו מה שהקשה הרמב"ן דאמאי לא טענינן ללוקח שהרי דין זה דרשב"ם דאפי' דר בה מוכר חד יומא דלא טענינן ליה לא הביאו הרא"ש בהלכותיו אלא עיקר קושית הרא"ש היא על דברי רשב"ם שכתב דטעמא דמצי א"ל זיל לאו בעל דברים דידי את הוא משום שהרי הודה שהיתה של המערער וכו' הלכך יחזיר הקרקע למערער דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי וע"ז תמה דהא לא מוכח לישנא כלל דהודה למערער שהקרקע היתה שלו אלא שאמר מפי המוכרה לו שהוא אמר לו שקנאה ממנו ואילו היה עומד בפנינו אותו שמכרה לו היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במגו שלא היתה שלך מעולם וא"כ זה הבא מכחו אמאי לא מהימן נמי בטענה זו וממ"ש אמאי לא מהימן מוכח דקושייתו אינה משום דאמאי לא טענינן ללוקח אלא דמאי לא מהימן לומר שכך אמר לו המוכר במגו והן הן הדברים שהקשה הרמב"ן להראב"ד שהלוקח נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי פלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתיה בדין מיגו כו' ועל זה הביא סברת ה"ר יונה שכתב דמיירי בשהודה המחזיק ובזה ניחא דלא שייך לומר דלהימניה משום מגו משום דהן לו יהי שכך אמר לו הוא ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש כתב דלעולם דמיירי בשלא ידע שהיתה של המערער כ"א ע"פ המוכר וכ"ת כי היכי דהמוכר היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במגו דלא היתה שלך ה"נ להימניה ללוקח שכך וכך אמר לו המוכר משום האי מגו ותירץ דאין מגו זה טוב לגבי אותו שלקחה. וקודם שנבאר תירוץ זה דהרא"ש ראיתי לחקור בזה שאומר מפלניא זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך באיזו דבר אנו חושדין אותו דמשקר עד שהוצרך הרמב"ן לומר דנאמן משום מגו והרא"ש כתב דאינו נאמן משום דאין מגו זה טוב לגבי הלוקח אם נאמר דמאי דחשדינן ליה הוא במאי דקאמר דלקחה דאפשר דלא לקחה זה לא יתכן בדברי הרמב"ן שכתב שזה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי פלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא משמע דמאי דאצטריך להאמינו משום מגו הוא במאי דקאמר כך וכך אמר לי פלוני לא במאי דקאמר מפלוני זבינתיה והנראה דמאי דחשדינן ליה דמשקר הוא במה שאמר שהמוכר אמר לו שהיתה של המערער אך לא אמר לו שלקחה הימנו וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל דנאמן הוא לומר שהמוכר אמר לו שלקחה משום מגו דלא היתה שלך מעולם והרא"ש סובר שאין זה מגו טוב דירא לומר לא היתה שלך מעולם שמא ימצא המערער עדים אבל עכשיו שאומר שהמוכר אמר לו שלקחה הוא סבר דכיון שמכרה לא ימצא עדים שהמערער מכרה לו ואפילו אם יביא המערער עדים שהיתה שלו לא יועילו לו. ואיכא לעיוני דודאי אם זה המחזיק לא היה אומר אלא מפלניא זבינתיה ואיני יודע אם היתה שלך או לא פשיטא דלכ"ע אין מוציאין הקרקע מיד המחזיק שהרי אפילו חזקה שאין עמה טענה דקי"ל דאינה חזקה אפ"ה כל שלא הביא המערער עדים שהיתה שלו וגם המחזיק לא הודה לו שהיתה שלו אין מוציאין אותה מידו וכמו שכתבתי במקום אחר ואפילו אם אין למחזיק שני חזקה דינא הכי וכמו שיע"ש וא"כ כ"ש באומר מפלניא זבינתיה וע"כ לא קאמר הראב"ד דמוציאין אותה מיד המחזיק אלא משום דהודה הלוקח שהמוכר אמר לו שהיתה של המערער והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לחובתו ופשיטא דנאמן אף בלא שום מגו דהא לית ליה למחזיק שום אחיזה בקרקע זה עד שנסתפק אם שקר ענה המחזיק אם לא והרי האומר שלא אמר לי דבר מעולם אין מוציאין אותה מידו אף דליכא שום טענה בדבריו כדי להאמינו ופשיטא דהרא"ש מודה בזה דאף דלית ליה שום מיגו מ"מ אין מוציאין אותה מידו כיון שזה הלוקח לא ידע שהיתה של המערער לא מעצמו ולא מפי המוכרה לו ואילו היה אומר מפלניא זבינתיה והוא אמר לי דשלך היתה ולא אמר דאמר לו המוכר שלקחה מהמערער נראה דלכ"ע מוציאין אותה מיד המחזיק שהרי הודה שאמר לו המוכר לו שהיתה של המערער ולא אמר לו המוכר שלקחה א"כ פשיטא דמוציאין אותה מידו ולא שייך הכא להאמינו במגו דהא לא טען שום טענה כדי להאמינו וגם לא הביא עדים שדר בה המוכר יום אחד שנטעון לו מאי דמצי מוכר למיטען דודאי כל שהביא עדים שדר בה המוכר טענינן ליה אף שלא אמר שאמר לו המוכר שלקחה מהמערער וכדמוכח ההוא עובדא דקשתא דאמר מפלניא זבינתיה דזבנה ממך ופירש רשב"ם בחזקה שהייתי סבור דזבנה מינך לקחתיה ממנו ואמרינן התם דאי אית ליה סהדי דדר בה קמא חד יומא טענינן ליה ה"נ הכא לסברת הרמב"ן וסייעתו והכא מה שנחלקו הראשונים הוא באומר מפלניא זבינתיה שאמר לי דשלך היתה ולקחה ממך דהוי קול ושוברו עמו דהרמב"ן סובר דנאמן במה שאמר שהמוכר אמר לו שלקחה משום מגו והרא"ש ז"ל ס"ל דאין זה מגו טוב. אך קשה לי דהתינח אם לא היה כאן כי אם מגו דלא היתה שלך מעולם ניחא דאין זה מגו טוב משום דסבור שימצא עדים שהמערער מכרה ואינו ר"ל לא היתה שלך כי ירא שמא ימצא עדים שהיתה שלו אך קשה דלהימניה במאי דאמר שאמר לו המוכר שלקחה במגו דאי הוה שתיק ולא היה אומר אלא מפלניא זבינתיה ותו לא ואם היה אומר כדברים האלה אם היה מוצא עדים שהמערער מכרה יועילו לו אף אם יביא עדים המערער דהיתה שלו וכבר כתבנו לעיל דלכ"ע אם לא היה אומר כי אם מפלוני זבינתה לא היו מוציאין אותה מידו כיון דלא ידע שהיתה של המערער מפי שום אדם הן אמת שקושיא זו שייכא לכל הפירושים שכתבנו בדברי הרא"ש ודו"ק:
ודע שכפי פירוש זה שכתבנו בדברי הרא"ש ז"ל דקושייתו איננה הקושיא שהקשה הרמב"ן לרשב"ם כ"א מה שהקשה הרמב"ן להראב"ד ז"ל א"כ ליכא שום גלוי דעת לא בה"ר יונה ולא בהרא"ש מה היא סברתם בההיא דנחלקו הרמב"ן ורשב"ם אי איכא סהדי דדר בה קמא חד יומא אי טענינן ללוקח או לא דהא אינהו לא קא מיירו בדאיכא סהדי דדר בה קמא חד יומא אי טענינן או לא אלא בנאמנות דברי המחזיק שאמר מפלניא זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך ואי איכא סהדי דדר בה קמא חד יומא וידע המחזיק מעצמו ששדה זו היתה של המערער אפשר דיסברו ה"ר יונה והרא"ש דלא טענינן ליה וכסברת רשב"ם ז"ל ואפשר דיודו לסברת הרמב"ן דטענינן ליה והיכא דאיכא סהדי דדר בה חד יומא ולא ידע המחזיק שהיתה של המערער כ"א מפי המוכרה לה"ר יונה אפילו בלא טעמא דטענינן ליה ללוקח אין מוציאין אותה מיד המחזיק ולהרא"ש ז"ל אפשר דיודה וטענינן ליה ואפשר דס"ל דלא טענינן ליה:
ולפי הפירוש האחר שכתבנו דלעולם דקושית הרא"ש על רשב"ם היא קושית הרמב"ן על רשב"ם ז"ל דאמאי לא טענינן ליה כיון דדר בה קמא חד יומא וכתבנו דמ"ש ול"נ כו' הוא לדחות דברי ה"ר יונה ולחזק קושיתו שהקשה בתחלה נמצא דדעת הרא"ש ז"ל הוא דהיכא דידע המוכר מעצמו שהיתה של המערער ודר בה קמא חד יומא פשיטא דלא טענינן ליה ומאי דפליגי רבינו יונה והרא"ש אינו אלא היכא דלא דר בה קמא ולא ידע המחזיק שהיתה של המערער כ"א מפי המוכרה לו דלה"ר יונה ז"ל אין מוציאין אותה מיד המחזיק וכסברת הרמב"ן ולהרא"ש אפ"ה מוציאין אותה מיד המחזיק וכסברת הראב"ד ומיהו אף דס"ל כסברת הראב"ד מודה דאי דר בה קמא חד יומא דטענינן ליה וכבר כתבנו דאפשר דגם הראב"ד ז"ל מודה בזה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף