משנה למלך/טוען ונטען/טו

משנה למלך ‏ טוען ונטען טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אומרים לו בתחלה קיים שטרך כו'. בפרק גט פשוט ת"ר הבא לידון בשטר ובחזקה כו'. וכתב הרב ל"ר סימן קס"ג דיעקב שקנה קרקע מעכו"ם דתיכף נכנס בה ראובן והחזיק בה שני חזקה וטוען דיעקב כשקנאה היה בשליחותו ודמי המקח היו שלו והוא חילה פני יעקב שילך ויקנה אותה על שמו לצורך ראובן דלא מהני ליה חזקה משום דדמי להיכא דנמצא השטר מזוייף דלא מהני ליה חזקה ודבריו ז"ל צריכין לי תלמוד ודמיון זה אינו נראה לי כלל ולהלכה נ"ל דטענתו טענה ונאמן במגו דהוה טעין לקחתיה ממך:

ה

חזר השני והביא אף הוא עדים כו' וכל המתגבר ירד בה. נשאל הר"ב תה"ד בסימן שנ"ב בשתוקי שנתן בית אחד במתנת שכ"מ לאמו ואחר שמת השתוקי בא ראובן והחזיק בבית כדין המחזיק בנכסי הגר והשיב דלדעת רב אלפס וחביריו זכתה האם במתנה וזכיית ראובן לאו כלום היא ולדעת הרא"ש והראב"ד לא זכתה האם וא"כ הרי הבית הפקר וזכה ראובן כיון דספיקא דדינא הוא כה"ג דלא תפיס חד מינייהו דינא הוא דחולקין ולא שייך בזה דינא דכל דאלים גבר משום דלא אתמר דינא דכל דאלים גבר אלא היכא דאיכא למיקם עלה דמלתא דשמא יבואו עדים ויעידו של מי הוא ונמצאו דברי ב"ד שבורים ונסתרים במה שפסקו כבר חלוקה או שודא לכך אין ב"ד נכנסין בדבר ולכך כל דאלים גבר אבל בפלוגתא דרבוותא לא שייך האי טעמא דמי יעיד לנו שהלכה כדברי פלוני או כדברי פלוני הלכך עבדינן חלוקה ואח"כ הוקשה לרב מההיא דפרק הנזקין דאמרינן גבי נהרא עילאי ותתאי והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר וכן מתשובת מהר"ם דפ"ק דבתרא דפסק אף במחלוקת דר"ת ורש"י כל דאלים גבר ותירץ דהתם לא הוה שייך חלוקה ומש"ה אמרו דינא דכל דאלים גבר אבל בדבר דשייך דינא דחלוקה אמרינן דחולקין כיון דלא תפיס לא זה ולא זה והוי פלוגתא דרבוותא עכ"ד. והנה מלבד הטעם שכתב עוד יש להכריח חילוק זה מדברי הרא"ש שכתב בפ' חזקת עלה דכל דאלים גבר דסמכו חכמים על זה דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו ממה שימסור האחר לגזול ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי היום או למחר יביא ראיה ע"כ. והרואה יראה איך טעמים אלו לא שייכי אלא בספק דמציאות אבל בספקא דדינא לא שייכי כלל וכיון דלא שייכי אמרינן דחולקין וכן פסק הרב בעל המפה בסוף סימן קל"ט ועיין שם בלבוש ובסמ"ע ובש"ך אך מה שאני תמיה בזה הוא מההיא דכתב רבינו בפ"ד מהלכות ערכין הלכה כ"ב האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והיא תחת יד הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או תצא לכהנים לפיכך קדמה האשה והחזיקה בה אחר היובל אין הכהנים יכולים להוציא מידה וכן אם קדמו הכהנים והחזיקו בה אינה יכולה להוציא מידם ע"כ. והנה אין ספק שרבינו סבור דלא שייך הכא חזקת מריה קמא משום דהאשה כשהקדישה כבר נסתלקה משדה זו וכשגאלה הבעל מספקא לן אם זכו הכהנים או האשה ולפי הנראה דמדין כל דאלים גבר כתב אם קדמה האשה זכתה ואם קדמו הכהנים זכו ולפי מה שכתבנו היה לו לפסוק דיחלוקו דהא התם בעיא דלא איפשיטא היא וכי תימא דס"ל לרבינו דאפילו במלתא דדינא הוא דיחלוקו אי תפס לא מפקינן מיניה וכמו שכתב הש"ך בס"ס קל"ט וז"ל מיהו כל זה לענין לכתחלה אבל אי תפס חד מינייהו לא מפקינן מיניה דאפילו תפס מרשות חבירו לא מפקינן מיניה בפלוגתא דרבוותא ע"כ מ"מ עדיין אין זה מעלה ארוכה משום דהי"ל לרבינו ז"ל לכתוב עיקר הדין דהיינו דיחלוקו ועוד דהכא לא שייך כלל ההיא דש"ך דאיהו לא אמרה אלא במטלטלין דאז שייך לומר דאף דמדינא יחלוקו אי תפס תפס אבל בקרקע אי מדינא הוא דיחלוקו פשיטא דאי אזל חד והחזיק בקרקע לא עשה ולא כלום דכל היכא דאיתיה ברשות שניהם איתיה. סוף דבר לא יכולתי ליישב דברי רבינו הללו עם ההיא דבעת"ה שכתבנו וצ"ע. עוד אני תמיה בדברי בעת"ה הללו מההיא דאיבעיא לן בפרק חזקת עלה נ"ג בעי ר' זירא החזיק באחד מהם לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו תיקו בעי ר' אלעזר החזיק במצר לקנות שתיהן מהו תיקו:

ט

הביא המערער עדים שזו השדה שלו כו'. הא דקי"ל דבכל ספק שיש בקרקע אמרינן אוקי ארעא בחזקה מריה קמא ובמטלטלין קי"ל דמוקמינן להו ביד מי שמוחזק בהם נראה דבמטלטלין נמי אם הם מונחים ביד שליש שאין שום אחד מהם מוחזק מוקמינן להו בחזקת מריה קמא ולפיכך מי שהקנה לחבירו חפץ אחד על תנאי שיעשה כך וכך והניחו החפץ ביד שליש עד שיקיים התנאי ונפל ספק אי הוי אסמכתא ולא קנה המקבל או לא נראה דמוקמינן החפץ בחזקת מריה קמא דומיא דקרקע דאין חילוק בין קרקע למטלטלין אלא היכא דמוחזק בהם הזוכה דבקרקע לא מהני חזרתו דלא שייך תפיסה בקרקע והוי כאילו שניהם אינם מוחזקין ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא ובמטלטלין דשייך בהו תפיסה מוקמינן להו ביד התופס אבל אם אין שום אחד מהם תפוס מוקמינן להו בחזקת מריה קמא דומיא דקרקע וכ"כ הרמ"ה הביא הריב"ה דבריו בח"מ עלה דההיא דשני שטרות היוצאים ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני יע"ש. אך קשה בהנהו בעיי דפרק המפקיד דמספקא לן אי קנה השומר הכפל או לא ופסקו הרי"ף ורבינו דיחלוקו ולפי מה שכתבנו קשה דהא אין השומר קונה הכפל אלא משום דאמרינן דנעשה כאומר לו לכשתרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך דאי לא אמרינן דהקנה לו הפרה פשיטא שאינו זוכה בכפל וכדאיתא בריש המפקיד וא"כ בהני גווני דמספקא לן אי הקנה לו הפרה או לא ואין שום אחד מהם תפוס בה אמאי לא מוקמינן לה בחזקת מריה קמא. והנה הרא"ש תמה על הרי"ף במה שפסק דיחלוקו וכתב דהכפל זוכים בו הבעלים משום דמוקמינן לפרה בחזקת מריה קמא וכדכתיבנא ולפי זה נראה דהרי"ף ורבינו חולקים בדין זה שכתבנו בשם הרמ"ה דבמטלטלין נמי כל שאין אחד מהם תפוס מוקמינן להו בחזקת מריה קמא והנראה אצלי דלעולם סברת הרמ"ה היא מוסכמת (א"ה חבל על דאבדין ועיין בתשו' מהרימ"ט ח"א):

יא

מי שהלך למדינת הים ואבד דרך שדהו כו'. (*א"ה משנה בפרק אחרון דכתובות פלוגתא דאדמון וחכמים ומפרש בגמרא דרבנן סברי מצי אמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו. ומצאתי בכתבי הקדש של הרב המחבר ז"ל תשובת שאלה דשקיל וטרי בפרט זה ואף שהשאלה לא נמצאה יובנו הדברים מתוך התשובה וזה נוסחה):
תשובה עמדתי על דברי בוצינא דנהורא הרב המובהק כמה"ר אהרן נר"ו הן הראנו נפלאות מתורתו במה שהביא סברות גדולי המורים הם וחילופיהם במה שנחלקו בענין תנאי הנעשה בתחלת המקח או בסופו ובתנאי הנעשה על יד הלוקח שהוא לתועלת המוכר ולא חזקו המוכר זיקק וטהר ובירר הכל באר היטב כפי רוחב בינתו וחכמתו כי רבה היא. האמנם מה שהרב נר"ו הטריח קולמוסו לכל הך שקלא וטריא הוא לרווחא דמלתא ומשום יגדיל תורה דבנדון זה כיון דעסק זה אינו בין ישראל לחבירו ויש יד עכו"ם באמצע יש פנים אחרים לזכות לשמעון הקונה מהעכו"ם הזה ממה שהוגד אלי ושמעתי שהבית הזה הוא ואקו"ף ובדיני הערכאות אין תנאי על פה ולא בכתב מועיל כלום כי כן יסד המלך על כל הואקופי"ס כי כל מי שנכתב שמו עליו הוא הקונה וכיון שהלך המוכר והקונה והעבירו בפנקס המוטיוי"ל אין אחר כתיבת המוטיוי"י שום זכות ותנאי למוכר וכ"ש בתנאי גרוע כזה שאמרו הקונה ולא חזקו המוכר א"כ כפי נמוסיהם ומשפטי המלכות אין כאן תנאי נמצא שישראל הקונה מהעכו"ם קנה כל זכות העכו"ם מצי למימר לישראל המוכר לעכו"ם אנא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ואי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה דומיא דההיא פלוגתא דאדמון ורבנן דאיפליגו בפ' אחרון דכתובות במי שאבדה לו דרך שדהו דקי"ל כרבנן דיקנה דרך במאה מנה או יפרח באויר מוקי תלמודא פלוגתייהו בחד דאתי מכח ארבעה דאדמון סבר מ"מ דרכי גבך ורבנן סברי אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וכיון דקי"ל כרבנן הכי נמי בנדון זה אע"פ שתנאי זה היה קיים בדינינו והיה חייב להחזיר לו מחמת תנאו כיון שהקונה הוא עכו"ם שקנה מראובן והוא לא היה חייב בדיני העכו"ם להחזיר מדיני הערכאות מצי לוי הקונה מהעכו"ם לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה שהוא העכו"ם ולא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וכ"ת לא דמי דהתם אותו חד דאתי מכח ארבעה אותם הארבעה דאתי מחמתייהו מדינא הוא מדחי דזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה דכל חד וחד מדחי ליה אצל חבריה אע"ג דמ"מ דרכיה גבייהו מה בכך כל שאינו יכול לברר אינו יכול להוציא מהם וכל חד וחד זכותו מכר דמה מכר ראשון לשני כל כחו וזכותו אבל בנדון זה אם נניח שכפי דינינו התנאי קיים אלא שכפי נמוסי הערכאות דלא צייתי לן הם דנים כפי נמוסם ומשפטם נמצא עכו"ם זה גוזל לישראל המוכר ואין כח בידינו למחות בידו עכשיו שבא ליד ישראל ויש בידינו לכופו מאן לימא לן דמהני האי טעמא דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה לגרוע כח ישראל המוכר שהוא זכאי בדינינו נראה דאין לומר כן אלא זוכה לוי הקונה מהעכו"ם מטעמא דאי שתקת שתקת כו'. וראיה לזה ממה שנשאל מהרדב"ז הובאו דבריו בתשובת מהרימ"ט בחא"ה וז"ל ראובן יש עליו כתובת אשה וב"ח ומכר קרקע שהיה לו לעכו"ם ואותו עכו"ם מכרו לשמעון ועתה באים כתובת אשה וב"ח לטרוף הקרקע משמעון וטוען שמעון אנא מכח עכו"ם קאתינא ואין לכם כח עם העכו"ם לפי שאין לכם דין טירפא בערכאותיהם והשיב הרב דהדין עם שמעון דמצי למימר לבע"ח אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה כדאמרינן בפרק שני דייני גזירות הלכך יעמוד שמעון בשלו ע"כ דברי הרב ז"ל ודכוותה בנדון דידן דמה לי התם שבא בע"ח מכח שעבודא דאורייתא מה לי בא מחמת תנאי כמו שבדיני העכו"ם אין דין טירפא נוהגת כך אין דין תנאי נוהג ובשניהם יכול הקונה לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וישראל הבא מכח העכו"ם הרי הוא כעכו"ם וזכה הלוקח ממנו כיון דבדיניהם לא מצי ישראל להוציא מיד העכו"ם וכבר מוהרימ"ט ז"ל נשא ונתן בדברי מוהרדב"ז בכל מאי דשייך בדין הנז' ולבסוף קיים להלכה למעשה כדברי מוהרדב"ז ואני בעניי איני נזקק בדברי מהרימ"ט זולת במה שהוקשה לו על דברי הרב ז"ל מההיא דאמרינן בהניזקין גבי לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל ואיפליגו עלה דמתני' רב ושמואל אף בשטר שכתב בעה"ב ללוקח לא קנה עד שיכתוב אחריות דאי לא כתב לו אחריות מצי למימר מחמת יראה הודיתי אבל כשכתב אחריות בעה"ב ללוקח דאי טרפי לה מיניה מגבי ליה מיניה כולי האי לא עבדי אי לא משום דגמר והקנה. והקשה מוהרימ"ט ז"ל דמאי אחריות איכא כיון שבא מחמת העכו"ם מצי למימר מהדרנא שטרא למריה לדעת מוהרדב"ז וכי תימא מ"מ אחר שקבלו הבעלים אחריות הו"ל כלוקח ממנו ויכולים לטרוף כו' עד אי נמי למשנה אחרונה דבשטר גרידא פליגי לרב קנה ולשמואל לא קנה עד שיכתוב אחריות מחמת העכו"ם ע"כ דברי הרב מוהרימ"ט ז"ל. לדידי דברים אלו שגבו ממני ולא ידעתי מאי קשיא ליה למוהרימ"ט על מהרדב"ז מההיא דסקרקון שהוצרך לכל הני שינויי דהא ההיא דסקריקון בין למשנה ראשונה דלוקח מסקריקון לא קנה ובין למשנה אחרונה דלוקח מסקריקון קנה ונותן לבעלים רביע ואם יש בידו לוקח הוא קודם לכל אדם לאו מדינא הוא שקנה הלוקח כלום דסקריקון אנס גמור הוא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה דתליוה ויהיב הוא וקי"ל תליוה ויהיב לא קנה ודוקא גבי מכר דאיכא זוזי הוא דקי"ל זביניה זביני כל שלא מסר מודעא דאגב זוזי גמר ומקני אבל בלא זוזי פשיטא דלאו כלום הוא ומינה דגבי סקריקון דליכא זוזי גזלן גמור חשיב והלוקח ממנו מן הדין חייב להחזיר בחנם כיון שלא קנה סקריקון ואף בדיני הערכאות הוה מצי לאפוקי מיניה בעה"ב מסקריקון ומה שתקנו משנה אחרונה שקנה הלוקח מסקריקון ונותן לבעלים רביע משום תקנה נגעו בה כדי שלא ישתקע הקרקע ביד סקריקון שהרי הבעלים היו יכולים להוציא מיד הסקריקון בדיניהם ונתרשלו ולא תבעוה בדינא להוציא קרקעו מידו בע"כ שהיה ספק בידו קנסו אותו שהלוקח מסקריקון קנה אלא שחייבו ללוקח לתת לבעלים רביע מאי דאוזיל סקריקון גביה וכמו שכבר באר כל זה הריב"ש בתשובותיו באר היטב ולפי זה אם הקרקע היה משועבד לב"ח של בעה"ב דמשעבדא ליה מדינא ובעה"ב נתנו לסקריקון וישראל קנאו מסקריקון דין הוא שלא נסתלק שעבוד הב"ח משום שנכנס ברשות הסקריקון ואף לסברת מוהרדב"ז ב"ח טורף מלוקח מסקריקון דלא שייך לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא למריה דאי נמי מהדר מצי לאפוקי בדיניהם ובזה לא דבר מוהרדב"ז. עוד יש לתמוה על מוהרימ"ט במה שיישב לדעת מוהרדב"ז דאחריות דאמר שמואל היינו אחריות מחמת העכו"ם וא"כ קשה דמאי דוחקה לאוקמי בהכי דאף גבי אחריות ישראל שייך ביה אם נמצא גזילה ביד בעה"ב מעיקרא ובאים לטורפה מיד הלוקח מסקריקון אם קבל בעה"ב אחריות נסתלק מעל הלוקח טענת אונס דאי לאו דגמר והקנה לא היה מקבל עליו אחריות ואי משום דהוא אחריות הבא מחמתיה ולא נסתלק טענת אונס זה ליתא וק"ל. ועוד קשה דרש"י פירש אחריות דאי טרפי לה מיניה מגבי ליה ולשון טירפא אינו אלא טירפת ב"ח:
מעתה חזרנו למה שכתבתי דמהאי טעמא דמהדרא שטרא למריה זכה לוי בנדון דידן במקחו. ועוד אני מוסיף לומר דאפילו היה העכו"ם ציית דינא עכשיו וקבל עליו לדון בדיני ישראל והיו באים שמעון המוכר והעכו"ם בפנינו אין כח ביד ב"ד לומר החזר לו הבית על פי התנאי שהתנית עמו שבתת לך חמש מאות גסים תחזיר לו הבית או אם היינו רוצים לזכות לשמעון מההיא דישראל ועכו"ם שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו בנדון זה לא אמרינן הכי כיון שעל זכות שמעון אינו אלא משום סמיכות דעתו שעל תנאי זה מכר כיון שהתנה הלוקח קודם גמר המקח נהי דתנאי זה חשוב תנאי מישראל לישראל היינו משום דהמוכר סמך דעתיה עליו ואדבורא דלוקח גמר והקנה אבל ישראל המוכר לעכו"ם אשר פיהם דבר שוא וידע המוכר דלא מצי לאפוקי מיניה בערכאות על פי נמוסם אף איהו לא סמך עליה ופטומי מילי בעלמא הוא דעביד ליה דהא דישראל גופיה במקום שכותבין השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר אע"ג דכסף קונה קנין גמור מטעמא דלא סמכא דעתיה לא גמר לקנות ושניהם יכולין לחזור א"כ גבי עכו"ם נמי לא מצינן למימר כך דיננו דבדיננו נמי כל דלא סמכא דעתיה לא קנה ולע"ד לא יחלוק בזה כל הישר הולך. וראיתי למהריק"א בח"ה סימן רנ"ג שהביא בשם הגמ"י שכתב עלה ההיא דאמרינן שכ"מ דאמר הלואתי לפלוני דקנה משום דאיתיה בבריא במעמד שלשתן פסק רא"ם דוקא בהלואת ישראל אבל הקפות של עכו"ם לא סמכא דעתיה ואף במתנת שכ"מ לא קנה ע"כ וזה סיוע למה שכתבתי ואע"פ שמוהריק"א תמה עליו וז"ל ואיני יודע מאי איכפת לן אי סמכא דעתיה דמקבל מתנה או לא מ"מ דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ע"כ דברי הרב, איני יכול להולמם שכבר הוכחתי חילוף הדברים דכל שאין דעת המקבל לקנות אף שדעת הנותן להקנות לא קנה. כללא דמלתא מכל הרשום בכתב זכינו לדין שלוי הקונה מהעכו"ם קנה קנין גמור ואין לערער בקנייתו. מעתה אסורה נא ואראה במה שכתב הרב המובהק המורה נר"ו דאף במונח שתנאי שהתנה הלוקח שהוא לתועלת המוכר ולא חזקו המוכר היא פלוגתא דרבוותא אי חשיב תנאי או לא כיון דזה מכר ודאי והספק הוא בתנאי אי חשיב תנאי או לא לא אמרינן בכי הא אוקי ארעא בחזקת מריה קמא אלא הלוקח חשיב מוחזק ולא מפקינן מיניה והביא ראיה הרב נר"ו מתשובת הרשב"א בראובן שמכר כרם לשמעון ובאו שנים ואמרו תנאי היה במכר ושנים אומרים לא היה תנאי וכתב הרב ז"ל כיון שזה הלוקח החזיק בכסף או בחזקה הרי יש כאן מכירה ודאית וזה ירד בתורת מקח ודאי אלא שיש כאן שתי כתי עדים כת אחת אומרת שיש להסתלק מחמת התנאי וכת אומרת שאין לו להסתלק מוקמינן ארעא ביד הלוקח כו' זהו תוכן דברי הרשב"א ז"ל. והנה אף שבנדון דידן דידין היא משנה שאינה צריכה כמ"ש הרב המורה נר"ו מיהו להתלמד במקום אחר צריכין אנו למודעי. אציגה נא מה שעלה על דעתי בתחלת המחשבה דאפשר היה לחלק בין נדון זה לההיא דהרשב"א ולומר דלא אמרה הרב ז"ל אלא בספק הבא מכח תרי ותרי משום דחשבינן להו כמאן דליתנהו דאוקי תרי בהדי תרי ונשאר המכר שהוחזק בו הלוקח שקנאו בדרכי ההקנאה קיים אבל בספיקא דדינא דלעולם הספק בפנינו דלמקצת רבוותא התנאי קיים הספק ההוא מי מוציאנו מידי ספק ואפשר שספיקא בדינא אמרינן לעולם אוקי ארעא בחזקת מריה קמא. (א"ה עיין לעיל פ"ז מהל' שכירות הלכה ב'). ומה שעלה על דעתי לחלק בכך משום שהיה קצת קשה לי בסברא זו של הרשב"א שהרי עדים האומרים שלא היה שם תנאי הרי הם כאומרים שלא מכר והיינו טעמא שנחלקו כת של ראשונים גבי עדים החתומים בשטר ואמרו תנאי היו דברינו נאמנים דקצת מרבוותא מוקמי לה דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אם כתב ידם יוצא ממקום אחר הו"ל חוזרים ומגידים ואינם נאמנים דלמיעקר לשטרא קא אתו והרשב"א ז"ל הוא מכללם דמוקי לה בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכן בדין שהרי כל שלא נתקיים אין כאן מכר או מתנה והדרא ארעא והדרי פירי ולכן היה נראה לחלק דבשתי כתי עדים המכחישין זה את זה דוקא אמר הרב משום דחשבינן לה כמאן דליתנהו לתרוייהו והרי יש כאן ודאי מכר לפנינו אבל בספיקא דדינא לעולם היה עולה בדעתי לומר שלעולם מוקמינן בחזקת מריה קמא. ואל תשיבני ממ"ש רשב"ם בפרק חזקת גבי ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא ואמר ליה מינך זבינתה והא שטרא א"ל שטרא זייפא הוא ואסיק תלמודא הלכתא כרבא בארעא והלכתא כרב יוסף בזוזי ופרשב"ם משום דמספקא ליה לרב דימי הלכתא כרבא או כרב יוסף גבי קרקע מוקמינן ביד המחזיק שלא להוציא משום ספיקא וגבי זוזי מוקמינן ביד הלוה שלא להוציא והתוס' הקשו לפירושו מההיא דאמרינן בכתובות אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתמריה קמא ותירצו דדוקא גבי תרי ותרי הוא דאמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא משום דחשבינן כמאן דליתנהו כלל להני סהדי אבל בספיקא דדינא מוקמי לה ביד הלוקח שעומד בה ומוחזק בקרקע ע"כ. והשתא ניחזי אנן היאך נתפוס סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה דלדעת רשב"ם בתרי ותרי מוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא ובספיקא דדינא מוקמינן ארעא ביד המוחזק שהוא הלוקח ולדידי כפי מה שחילקתי בתר איפכא קאזילנא דבתרי ותרי מוקמינן לדעת הרשב"א בחזקת הלוקח ובספיקא דדינא מוקמינן בחזקת מריה קמא וזה דוחק לחלוק בסברות הפוכות לגמרי וכד מעיינינן שפיר הא לא קשיא ומלבד דלא קשיא לי על פי דרכי שכתבתי אפשר נמי יש לי סמך מסברת רשב"ם וזה שהכל תלוי בעיקר הספק מאיזה צד הוא דכשהספק בעיקר המכר אם זה מכר או לא מכר בהא הוא דיש לחלק בין ספק דתרי ותרי לספיקא דדינא משום דחשבינן להני סהדי כמאן דליתנהו ומוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא משום דאעיקרא דמלתא מספקא לן אם יש כאן מכר או לא אבל בזה מכר ודאי ויש כאן מכר אלא דמספקא לן בתנאי אם הוא מכר בהחלט או מכר על תנאי בהא גבי תרי ותרי הדעת נותנת לאוקומי ארעא ביד הלוקח דכמאן דליתנהו דמי והרי יש כאן מכר ודאי אבל בספיקא דדינא דליכא למימר כמאן דליתנהו דמי אפשר דאמרינן ארעא בחזקת מריה קמא דעדיף טפי מתרי ותרי גבי ספיקא דתנאי באופן שהכל תלוי כפי הנושאים והתוס' ז"ל שדחו פי' רשב"ם היינו משום דלא ניחא להו לחלוקי בין תרי ותרי לספיקא דדינא דלעולם כשהספק הוא בעיקר המכר מוקמינן בחזקת מריה קמא אבל בנדון דהרשב"א ז"ל שהספק בתנאי עדיף טפי ספיקא דדינא לאוקמי בחזקת מריה קמא:
והואיל ואתא לידן סוגיא זו ודברי רשב"ם קשה לי בדברי התוס' ז"ל במאי דקאמרינן עליה דרשב"ם דדוחה לסברת רשב"ם לחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא דאמאי לא הקשו עליה ממתני' דמציעא גבי השוכר בית מחבירו דינר בחדש שנים עשר דינרין לשנה דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון היכא שנתעברה השנה וקאמר ר"נ דאפילו בא המוכר בסוף החדש כולו למשכיר דארעא בחזקת מריה קמא קיימא הרי דבספיקא דדינא נמי אזלינן בתר מריה קמא. ואחר העיון לאו מלתא היא דגבי שכירות שאני דכיון דס"ס עתיד לחזור לבעליו הרי הוא כמוחזר וכל ספק דאתייליד בחזקת המשכיר היא אע"פ שבא בסוף החדש דהשוכר מוחזק בחדש העיבור. וראיתי להראנ"ח בשניות סימן מ"ו שהפריז על המדה בזה דכל מלתא דלחזרה קאי אפילו במטלטלין דמוחזק בהם המחזיק כל ספק דאתייליד מוקמינן ליה בחזקת בעליו וזה שכתב בסימן הנז' על ראובן שהוציא שטר על שמעון מסך מה לפורעו בזמנים ידועים ונפל הספק בלשון השטר אי חיוב הלוה הוא לסוף ששה חדשים או לסוף שלש שנים ואסיק הרב וז"ל כל שהלשון מסופק בעצמו או איכא תרי לישני ומספקא לן מלתא אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון דיינינן לזכות המלוה דומיא די"ב דינרים לשנה דינר לחדש נתעברה השנה נתעברה למשכיר דקרקע בחזקת בעליה עומדת והכא נמי ממון בחזקת בעליו עומד והלוה בא להחזיק מחמת תנאו שהאריך לו הזמן ועליו הראיה כתב הרמב"ם הדין מפורש פי"ג מהל' מלוה אמר המלוה היום הגיע הזמן והלוה אומר עדיין יש לי חמשה ימים כו' המלוה נאמן מן הטעם שכתבתי עכ"ל הרב ז"ל. עוד כתב בסוף דבריו ועוד כיון דהני זוזי לחזרה קיימי הרי הוא כאילו אינו מוחזק בהם וכדאמרינן גבי אילן שקדם (ב"ב כ"ד) ספק זה קדם או זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים הלכך במקום שטר מלוה נאמן ע"כ. כתבתי כל לשון הרב ז"ל משום דקשיא לי טובא בגוייהו תחלה מה שדימה הרב לי"ב דינרין לשנה דינר בחדש לא דמי כלל אע"פ שכוונתו לדמותו לבא בסוף החדש כולו לשכיר אף שלא הזכירו הרב סמך על המבין מיהו שאני התם כיון דאתי מכח קרקע שדינו קרקע בחזקת בעליו עומד שכרו נמי אע"פ שמוחזק בו השוכר לא חשיב תפוס אבל בעלמא גבי הלואה דלאו מכח קרקע קאתי לעולם גדול כח המוחזק וכל דמספקא מלתא אין מוציאין מיד הלוה אלא בראיה ברורה ואפילו מאן דסבר בעלמא דתפיסה אחר שנולד הספק לא חשיב תפיסה הכא ברשות תפיס שירד בה ברשות בעליו וזה דבר פשוט ובהדיא כתבו התוס' נגד דברי הרב בפרק השואל גבי מימרא דרבא דקאמר האי מאן דאמר לחבריה אושלן מרא למירפק פרדיסא דאי אמר ליה למירפק פרדסי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה הקשו בתוס' דבפ' המוכר אמרינן ארעתא תרי משמע ותירצו דהתם המוכר מוחזק ויד לוקח על התחתונה והכא יד המשאיל על התחתונה שהשואל מוחזק וכ"ת לא מיקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר כדאמרינן לעיל גבי קרקע דאפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר לא דמי דהתם הוא קרקע שאין יכול לשומטו ואזלינן בתר מריה קמא אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתפיס השתא היכא דליכא חזקת קרקע כנגדה עכ"ל. הרי בהדיא כתבו התוס' נגד דברי הראנ"ח. גם מה שהביא ראיה לדבריו מדברי רבינו שבפ' י"ג גבי אמר המלוה היום הגיע הזמן כו', באמת דבריו תמוהין הרבה ומה זו סמיכה דהתם איירי בשטר סתם שכתוב סך ההלואה ולא הזכיר זמן דהתם ליכא מידי לספוקי לטענת הלוה מאחר עבור ל' יום דסתם הלואה אבל כל היכא דמתוך השטר איכא צדדים לסיוע דלוה בזה לא דבר רבינו כלל דבכה"ג הו"ל ככל ספיקי דעלמא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומה שנסתייע הרב ז"ל מההיא דאילן הסמוך לעיר דספק זה קדם או זה קוצץ ואינו נותן דמים, גם בזה לא ירדתי לסוף דעתו דמאי איריא דהתם בין שהאילן קדם בין שהעיר קדמה אילן זה לקציצה קאי אלא דאם האילן קדם קוצץ ונותן דמים הלכך אם מספקא מלתא כיון דכל טענתייהו על עסקי דמים אמרינן הבא ראיה וטול ויקוץ ואינו נותן דמים אבל גבי נדון הרב דעל זה אנו דנים אם חיוב הלוה הוא עכשיו או לאחר זמן מה טיבו של ההיא דאילן לכאן ודברי הרב צ"ע. באופן שחוזרני למה שאני דן בדברי הרשב"א לחלק בין ספיקא דתרי ותרי דשנים אומרים היה שם תנאי ושנים אומרים לא היה שם תנאי לספיקא דדינא דאפשר אם יהיה הספק בתנאי בהא לא קאמר הרשב"א דמוקמינן הקרקע ביד הלוקח, ותרתי בלבי להביא מכמה מקומות דשייכי לחילוק זה ואחר העיון ראיתי שיש לדחות ואין מהם לא סייעתא ולא תיובתא. אח"כ בינותי דגדולי האחרונים מסכימים לדעת הרב המובהק המורה נר"ו דאין לחלק בין ספק דתרי ותרי לספיקא דדינא ובכולם לדעת הרשב"א הדין שוה דאם הספק הוא בתנאי אמרינן כבר מכר או נתן ועליו הראיה שיש כאן תנאי. הנה הראנ"ח בראשונות סימן ע"ז כתב על אשה שנתנה מתנת נכסים לאיש אחד וכתוב בשטר המתנה ור' יוסף קבל עליו לומר קדיש ולקרות הלכה בכל יום למנוחת נפשה. והרב ז"ל נסתפק אי קבלה זו שקבל ר' יוסף הוא תנאי בגוף המתנה או אם הוא חיוב נפרד ומילי מילי קאמר ובסוף כתב הרב דאף לכשתמצא לומר שהמתנה תלויה בקבלה עדיין אין המתנה בטלה בשביל הקדיש שיש לספק אי סגי ביום אחד או אם צריכה לקרות ההלכה בכל יום ואסיק הרב כיון דהספק הוא בתנאי אם נתקיים התנאי או לאו והמתנה מפורשת שהוא זוכה בה ומספק אתה בא לבטלה מצד התנאי על האומר שלא נתקיים התנאי הראיה ע"כ. הרי שהשוה הרב ז"ל ספיקא דדינא לענין זה לומר דבכל ספק בתנאי מוקמינן בחזקת מקבל מתנה שהיא ודאית. איברא שהרב ז"ל לא הזכיר תשובה זו של הרשב"א ומטי לה משם הר"ן שכתב וכיוצא לזה כתב הר"ן בגיטין והטור בחה"מ ובודאי שעדותו נאמנת אבל הרב נכדו מוהר"ר משה בספר פני משה בתשובה ע' על מתנה שכתב יעקב לבנותיו והתנה ע"מ שיתנו לדינה שני אלפים לבנים ולא פירש אם הוא לכל ימי חייה או בנתינה אחת יצאו ידי חובתן ונסתפק הרב שמא בכל שנה ושנה קאמר או דוקא שני אלפים דוקא ולא יותר צידד הרב כמה צדדים וכתב דכיון דמספקא מלתא מאחר שבגוף המתנה לא נפל הספק אלא בתנאי לא אתי ספק דתנאה ומוציא מידי ודאי של מתנה והביא סייעתא לדבריו מתשובה זו של הרשב"א שהביא הרב הפוסק נר"ו באחד שמכר כרם כו'. וכתב עלה הרב דכי היכי דכתב הרשב"א בנ"ד דיד המקבל על העליונה משום דיש כאן מכירה ודאית והספק הוא בתנאי ה"נ בנ"ד כיון דמאי דמספקא לן הוא בלשון התנאי אי הוי לכל שנה ושנה או נתינה אחת של שני אלפים ולא יותר אינם חייבות ליתן אלא נתינה אחת וידן על העליונה. הרי שני גדולי הדור שלפנינו לא חילקו בדבר אלא שבכל ספק שנופל בתנאי יד הלוקח על העליונה ומה גם שמהראנ"ח ייחס סברא זו להר"ן והטור כמו שכתבתי לשונו וזה הולך על דרך הרב המובהק המורה נר"ו שלא לחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא:
וזה חזיתי בדברי הרב בעל פני משה בתשובה הנז' אף על פי שאינם נוגעין לנדון דידן אמנם דרך הלוכי ראתה עיני חזות קשה ומה שהרב ז"ל צידד דאפשר לומר דהתנאי שהתנה יעקב לבנותיו ע"מ שיתנו לדינה שני אלפים לבנים אפשר שיהיה פירושו מוחלק שהוא בכל שנה ושנה ואין כאן מקום לספק כדי שנאמר ידה על התחתונה אלא משמעות הלשון הוא לעולם הכל סתם כמפורש דמי שהוא לעולם והביא סעד לדבריו מדברי הרשב"א שכתב כל המקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו משמע כו' אלמא כל סתם כלעולם דמי עכ"ל הרשב"א. ומינה דן הרב הנזכר בנדון דידיה דמשמעות התנאי שיתנו לחנוך שני אלפים לבנים שהוא לעולם. ועוד הביא מדברי הרא"ש במי שפטרוהו מהמס ולא קבעו זמן כיון שהוא מחוייב לתת מס לקהל והוא בא לפטור עצמו בטענה שהם פטרוהו ידו על התחתונה דמתנה נתנו לו ויש לדון לשון הפיטור בפחות מהלשונות והביא פלוגתא דאביי ורבא כו' עד אבל בעלמא אין הולכין להחמיר ואם יאמרו הקהל שלא נתכוונו אלא לשנה ראשונה שומעין להם זהו תורף דברי הרא"ש ומשמע דפליגי הרשב"א והרא"ש ומינה דן הרב בעל פני משה כיון דפלוגתא דרבוותא היא המע"ה ובנתינה אחת של שני אלפים סגי דדינה מוציאה מיקריא ורחל ולאה המוחזקות מיקרו ומצו למימר קים לן כהרא"ש ע"כ תמצית דבריו ז"ל. ותמוהים הם בעיני דלא דמי נדון דידיה לההיא דנחלקו הרשב"א והרא"ש כעוכלא לדנא דדוקא במתחייב כסות או מזון או הנקה או שמוש וכן פיטור המס הוא חיוב תלוי במה שהאדם צריך לו תדיר לכל ימיו הן מזונות או כסות או שמוש אביו וכן כיוצא בזה נמי בענין פיטור המס שהוא דבר הוה ורגיל מש"ה הוא דאמרינן לכל ימי חייו קאמר לדעת הרשב"א וכן בהנקה לכל זמן דצריך לו קאמר אבל מי שחיובו הוא בנתינת דמים שאמר שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי מאתים זוז כיון שלא תלאו במה שהוא צורך האדם דמים בעלמא הוא שהתנה מה מקום לומר שכוונתו לכל שנה ושנה ונוסיף על תנאו מה שלא התנה דזה מאתים קאמר ונחייבהו ליתן מאה מנה וכבר רמז הרב ז"ל בסוף דבריו קצת מזה אלא שלא היה לו לרב להטריח קולמוסו והאריכות בזה יגיעת בשר. וע"ק לי בדבריו אסוף דינא צירף דעת הסוברים דגבי ממון נמי בעינן תנאי כפול וכיון דיעקב לא התנה נתינת השני אלפים לבנים בלשון ע"מ אלא בתנאי דאם ולא כפל לתנאו תנאי בטל ומעשה קיים וזכו הבנות בשליש החנות בלא נתינת דמים ותמיה לי מלתא דאי אתי הרב ז"ל מהאי טעמא א"כ זכתה דינה לגמרי בשליש החנות שהרי בדבור אחד נאמרו שני התנאים שגם יעקב כשהתנה שאם ימות חנוך בלא זרע תסוב החנות לשתי בנותיו הא נמי תנאי הוא ואם לא מחמת תנאו במות חנוך דינה היתה יורשת אותו וכיון שלא כפל תנאו נשארה מתנת שליש החנות נתונה לחנוך ולבאי כחו דתנאי בטל ומעשה קיים והרי נתן מתנת בריא שליש לחנוך ובתנאי גרוע עקר מתנתו וממקום שבא הרב לזכות לשתי בנותיו מצדה תברא ואף על פי שהסבת הנחלה מחנוך לבנותיו הוי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני מה בכך לענין זה הא אם הניח זרע חנוך לא היו זוכות בנותיו וע"י תנאי אם ימות בלא זרע הוא דקא זכו בנותיו ולא כפל תנאי לא הוי תנאי ומעשה קיים דהיינו מתנת החנות שנתן במתצת בריא לחנוך וממילא דינה תירשנו. עוד יש לגמגם בדברי הרב ז"ל ממ"ש הראב"ד במסכת יו"ט עלה דשכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ולנסוב ברתי הרי זה נוטל מאתים וברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אמר לינסוב ברתי ותנו לו מאתים זוז אי נסיב ברתא שקיל ואי לא לא שקיל ורבו הסברות בהאי מימרא וכתב הראב"ד להשיב למי שתלה הטעם מטעמא דתנאי קודם למעשה דלא צריכינן למשפטי התנאי אלא במעשה המתקיים עכשיו שאז המעשה חזק ואין תנאי גרוע יכול לבטל כגון הרי זה גיטך או הרי את מקודשת לי שהמעשה הוא מיד אבל מעשה הבא לאחר מכאן כגון אם הלך פלוני למקום פלוני תנו לו בית זה כיון שאין המעשה חל עכשיו אין אנו צריכים למשפטי התנאי לא תנאי כפול ולא הן קודם ללאו וכבר הרמב"ן ז"ל קלס סברא זו וכתב עליה שפתים ישק וכו' ובזה תפסו המורים ז"ל סברא זו (א"ה עיין לעיל פ"ג מהלכות זכיה ומתנה הלכה ח') מעתה בנדון הרב ז"ל שלא נתן לבנותיו מעכשיו כלום בשליש החנות אדרבה נתנה במתנת בריא לחנוך אלא שהתנה שאם ימות בלא זרע תסוב הנחלה לבנותיו ע"מ שיתנו לדינה שני אלפים לבנים כיון שאין כאן נתינה בחלק חנות מעתה אלא לאחר זמן ובתנאי אם ימות בלא זרע תנאי כזה לדברי הראב"ד וגדולי המורים שתפסו דבריו להלכה אינו צריך תנאי כפול ומשפטי התנאים אפילו למאן דסבר דבממון נמי צריך תנאי כפול. כל זה ראיתי לישא וליתן בדברי הרב בעל פני משה ז"ל ובאמת לא נעלם ממני בשתי קושיות אלו שהקשיתי לרב דיש מקום לדוחה לדחות ולעיולי פילא בקופא דמחטא ולברר זה היה בלבי להרחיב הדברים ולהעמיד חזוקי וליראת האריכות הנחתי הדברים לפני כל יודעי דת ודין והאמת יורה את דרכו:
ונחזור לענייננו למ"ש הרב המובהק המורה נר"ו דאף שהיה עסק זה בין ישראל לחבירו והיה הדבר ספק שקול בתנאי שהתנהו הלוקח ולא חזקו המוכר אי הוי תנאי או לא מההיא דהרשב"א ז"ל מתשובה שהביא הרב במי שמכר כרם ובאו שנים כו' למדנו דיד לוקח על העליונה ואין חילוק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא כיון דיש כאן מכר ודאי והספק הוא בתנאי וההיא דכתב הרב בעל תרומת הדשן על מי שנתן מתנה ידועה לפלונית שתקנה בהם חגורה ונסתפק הרב אי לתנאי גמור נתכוין הנותן דוקא או לספירת דברים ומורה מקום בעלמא ואתי עלה מטעם שהמקבל הוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה אחר העיון אין ממנה לא תיובתא ולא סייעתא ומה שהרב זוכר מטעם תפיסה ה"ה אפילו לא היו שניהם תפוסים זכתה המקבלת וקושטא דמלתא נקט ולאלומי כח המקבלת. ועדיין יש להסתפק בענין זה דאפשר דהרשב"א לא כתב כן אלא בנדון דידיה ששנים אומרים היה כאן תנאי ושנים אומרים לא היה תנאי ודכוותה גבי ספיקא דדינא אם זה חשוב תנאי אבל אם נפל הספק בקיום התנאי כגון שהתנאי מוסכם בין הכתות אלא שבקיומו נחלקו שנים אומרים נתקיים ושנים אומרים לא נתקיים בכה"ג שכולם מודים בעיקר התנאי אלא שבקיומו נחלקו אפשר שאף לדעת הרשב"א יד המקבל על התחתונה כיון שע"כ יש כאן תנאי ומינה בספיקא דדינא ויש ללמוד דבר זה מההיא דכתב הר"ן במי שאחזו מהיקש גט לממון דהמוכר או נותן דבר לחבירו ע"מ שיתן לו מאתים זוז וכיוצא בתנאי שהוא בקום עשה על המקבל לברר שקיים תנאו ע"כ ואף על גב דמידי ספיקא לא נפקא ואפשר שקיים תנאו והל"ל לפי סברת הרשב"א כיון דיש כאן נתינה ודאי והספק בתנאי אין ודאי נתינה מוציא מידי ספק תנאי אלא טעמא דמלתא דכמו שיש ודאי נתינה הכי נמי יש כאן ודאי תנאי והספק הוא אם נתקיים התנאי משא"כ בנדון הרשב"א דהספק הוא בעיקר התנאי אם יש כאן תנאי או לא ואפשר לדחות דשאני התם שהיה בידו לברר לקיים התנאי בפני עדים וכיון שלא בירר איתרע מלתא ולא חשיב ספק אבל מדברי הראנ"ח בתשובה הנז' נראה דיש הוכחה לחלק בין ספק אם היה שם תנאי מעיקרא לספק הבא על קיום התנאי אם נתקיים או לא נתקיים וזה שבתנאי אמירת הקדיש כבר כתבתי דברי הרב דהחליט המאמר לומר דכיון דמספקא לן מלתא אם חיוב הקדיש הוא יום אחד או כל י"ב חדש הו"ל ודאי במתנה וספק בתנאי ויד מקבל על העליונה. אמנם בתנאי אחר שהתנתה הנותנת עם ר' יוסף מקבל המתנה שנתחייב ר' יוסף הנז' לעלות לארץ ישראל לשנה הבאה ולהסתופף תחת כנפיו ולכבדה ולהיות לה כבן להחזיק בידה כו' ובין כך מתה הזקנה ולא איצטריך לה הליכת ר' יוסף שלא התנית תנאי זה אלא להיות חוטרא לידה ומרא לקבורה והא לא איצטריך, צידד הרב ז"ל כמה צדדים בההיא דתנן בגיטין ע"מ שתניקי את בני על מנת שתשמשי את אבא מת הבן או מת האב הרי זה גט דאיכא מ"ד דוקא מת בתוך ההנקה או האב אחר השמוש אבל לא הניקה ולא שמש כלל אינו גט והוצרך הרב ז"ל לכמה ספיקי וספיקי דספיקי הנופלין בפירושה דמלתא עד שלא נתקררה דעתו של הרב ז"ל עד שצירף טעמים רבים לזכות לר' יוסף. והשתא ניחזי אנן אמאי הוצרך הרב לכל האי שקלא וטריא הא מטעם הראשון של תנאי אמירת הקדיש שזכרו הרב מטעם שהמתנה היא מבוררת והספק הוא בתנאי אין ספק תנאי מוציא מידי ודאי מתנה ה"נ בתנאי הליכה לא"י כיון דלא איצטריך לדעת קצת מרבוותא הו"ל כאילו ספק בתנאי וברי במתנה אלא ע"כ לחלק בין כשהספק הוא בעיקר התנאי כההיא דאמירת הקדיש שמא באמירת יום אחד קיים תנאו ואין כאן חיוב תנאי כלל בהאי שייך לומר אין ספק תנאי מוציא מידי ודאי מתנה אבל בעליית א"י שיש כאן תנאי ודאי אלא שהספק הוא אם נתקיים או לא בהא הוא שהוזקק הרב ז"ל לכמה ספיקות ומיניה למה שאנו דנים בדברי הרשב"א דאם נולד הספק בקיומו מוקמינן ארעא בחזקת הנותן. שמא תאמר דיש לדחות ראיה זו דשאני נדון הראנ"ח דתנאי עליית א"י אחר השנה לא נתקיים בפועל כלל שהרי מתה הזקנה וזה לא עלה אלא שאנו באים לפוטרו מתנאו דהא לא איצטריך ולדעת קצת לא חשיב קיום והרי לפנינו תנאי שלא נתקיים אלא כדי לזכותו צריך לתפוס דברי הסוברים דלא בעי קיום ולכך הצריך הרב ז"ל לכל הני טעמי אבל בעלמא אפילו בספק הנופל בקיום התנאי לכשתמצא לומר דקיים התנאי אין כאן מחסור דבר. זה היה נראה לחלק אבל המתבונן בדברי הרב ז"ל יראה דאין לחלק בענין זה וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף