משנה למלך/גזלה ואבדה/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה למלךTriangleArrow-Left.png גזלה ואבדה TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מעשה רקח
קרית ספר
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד[עריכה]

אבל אם גזל בהמות כו' או תרומה ונטמאת כו'. בפ' הגוזל קמא (דף צ"ו) תנן גזל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח כו' אומר לו הרי שלך לפניך ובגמרא מאן תנא אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אמר רב חסדא ר' יעקב היא דתניא שור שהמית עד שלא נגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר' יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר מאי לאו בהא קמפלגי דר' יעקב סבר אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ורבנן סברי אין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך א"ל רבה לא דכ"ע אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך והכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי רבנן סברי אין גומרין דינו של שור שלא בפניו א"ל אי אייתיתיה ניהלי הוה מערקנא ליה לאגמא השתא מסרתיה ביד דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה ור' יעקב סבר גומרין דינו של שור שלא בפניו דאמר מאי עבדי ליה ע"כ. והנה יש לתמוה בזה דמה מהני טעם זה דאי אייתיתיה ניהליה הוה מערקנא ליה לאגמא דגם בחמץ בפסח שייך האי טעמא דאי הוה מהדר ליה קודם הפסח הוה אכיל ליה, ועוד לר' יעקב קשה דמשמע דאית ליה דאם היה תועלת לבעלים בחזרה היה חייב השומר אלא שטעם פטור השומר הוא משום דלא היה תועלת לו בחזרה משום דסבר גומרין דינו שלא בפניו דאכתי לימא אם הייתי מחזירו הייתי שוחטו ואוכלו ומה הפרש יש בין טענת מערקנא ליה לאגמא לטענת הייתי שוחטו. והנה רש"י בפ' ד' וה' (דף מ"ה) הוקשה אליו כל זה ותירץ דעיקר הטענה דמחייבי רבנן הוא משום דאמר ליה אתפסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה כלומר שהוליכו לב"ד בידים ושאני חמץ בפסח דאיסור הבא מאליו הוא ולא הזיקו בידים אבל גבי שור כיון שהוליכו לב"ד נמצא שהזיקו בידים ור' יעקב ס"ל דאין ההולכה לב"ד חשיב כהזיקו בידים משום דס"ל גומרין דינו של שור שלא בפניו ואף אם לא היה מוליכו היו גומרין דינו של שור ומש"ה פטור דהיזק דממילא הוא וגם כאן בפ' הגוזל רמז לנו רש"י במלות קצרות כל זה שכתב דא"ל האי איסור הנאה לאו איסור דאתי ממילא הוא כגון חמץ בפסח אלא את קטלתיה בידים שהבאתו לב"ד דאי הוה גבאי הוה מערקנא ליה לאגמא ע"כ. והמתבאר מתוך דברי רש"י הללו דאליבא דכ"ע אם לא התפיסו הוא בידים אלא שב"ד תפסוהו אליבא דכ"ע החזירו שומר מוחזר משום דדמי לחמץ ועבר עליו הפסח דקי"ל דאומר לו הרי שלך לפניך משום דאיסור הבא מאליו הוא. אך קשה מ"ש רש"י בפ' הגוזל אבל סיפא דמתני' ודאי דר' יעקב היא ולא רבנן דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך ע"כ. ואם איתא דס"ל לרש"י דהיכא דתפסוהו ב"ד אף רבנן מודו דאומר לו הרי שלך לפניך אימא דסיפא דמתני' נמי רבנן היא ומיירי בתפסוהו ב"ד:
וראיתי לתוס' בפ"ד וה' שכתבו דטעמיה דרש"י הוא משום דרוצה להעמיד שור היוצא ליסקל דמתני' בתפיסה בידים ליד ב"ד דומיא דברייתא דהיינו בהתפיסו בידים ע"כ. עוד ראיתי לתוס' שם שהקשו לרש"י דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסו ב"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך עכ"ד. ולא הבינותי דברי התוס' הללו כלל דנהי דהיזק זה הוי היזק שאינו ניכר מ"מ כיון שההיזק עשאו בידים פשיטא שאינו יכול לומר הרי שלך לפניך דהא דתנן תרומה ונטמאת אומר לו הרי שלך לפניך הוא דוקא בנטמאת מאליה אבל אם טמאה בידים אף שהוא היזק שאינו ניכר פשיטא דחייב וכ"כ התוספות בפירוש בפ' הגוזל (דף צ"ח) ד"ה הצורם. ועוד הדבר מצד עצמו הוא פשוט מי לא תנן המטמא והמדמע חייב אף שהוא היזק שאינו ניכר וכי בשביל שזה גזלו או שנעשה שומר עליו יהיה לו יתר שאת שיפטר בהיזק שאינו ניכר הא ודאי לא ניתן ליאמר. וע"כ לא פטרו לגזלן בהיזק שאינו ניכר אלא בהיזק הבא ממילא. כללו של דבר דטענה זו דהרי שלך לפניך לא מהני אלא בדאיכא תרתי לטיבותא שיהיה היזק שאינו ניכר וגם שהנזק בא ממילא הא לאו הכי כגון שהוא היזק ניכר אף שנעשה בהיזק ממילא או שעשה ההיזק בידים אף שהוא היזק שאינו ניכר לא מהני טענת הרי שלך לפניך:
וראיתי לתוס' בפ' הנזקין (דף נ"ג) ד"ה גזלן שהקשו לרש"י וכתבו כדברים האלה אי חשיב ליה היזק שאינו ניכר אפילו אתפסיה בידים פטור כדמוכח הכא ע"כ. ונראה שההוכחה היא ממה שהקשה שם בגמרא למ"ד היזק שאינו ניכר הוי היזק ממתני' דתנן גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת כו' אומר לו הרי שלך לפניך וכו' הרי דבגמרא השוו היזק הבא ממילא להיזק הנעשה בידים דאי ס"ל דיש חילוק מה הקשו ממתני' לחזקיה הא חזקיה בהיזק הנעשה בידים מיירי ומתני' בהיזק הבא מאליו היא אלא ודאי דלא שנא ליה לתלמודא בהיזק שאינו ניכר בין נעשה מאליו לנעשה בידים ומש"ה הקשו התוס' דאי חשיב ליה היזק שאינו ניכר אפילו אתפסיה בידים יפטר. ולא זכיתי להבין הוכחה זו דנהי דלמ"ד דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק אין לחלק בין בא מאליו לנעשה בידים משום דהגוזל ונעשה בדבר הגוזל היזק הניכר אף שנעשה מאליו פשיטא דלא מצי אמר הרי שלך לפניך ומש"ה הקשו דאי איתא דהיזק שאינו ניכר הוי היזק א"כ אין הפרש בין היזק ניכר לשאינו ניכר וא"כ אמאי מצי אמר הרי שלך לפניך. אבל איך נוליד מזה דלמ"ד דהיזק שאינו ניכר דלא הוי היזק ומש"ה אומר לו הרי שלך לפניך שלא יהיה הפרש בין היזק הבא מאליו להיזק הנעשה בידים ונהי דאמרינן דבהיזק שאינו ניכר אומר לו הרי שלך לפניך היינו דוקא בהיזק הבא מאליו אבל בהיזק הנעשה בידים אף שהוא היזק שאינו ניכר פשיטא דלא מצי אמר הרי שלך לפניך. וסבור אני לומר דאף דבהניזקין חלקו בהיזק שאינו ניכר בין שוגג למזיד ובשוגג פטור אף שעשאו בידים היינו דוקא היכא דלא אתא לידיה בתורת שמירה וגם לא גזלו אלא שהלך וטימא טהרותיו של חבירו בזה הוא דאמרינן דבשוגג פטור אבל בגזלן או בשומר שטימא בידים תרומתו של חבירו אף שהיה שוגג חייב משום דאלו בעו למיעבד השבה מעלייתא וכיון שהזיקו בידים אף שהן שוגגים והוא היזק שאינו ניכר לא מצו אמרי הרי שלך לפניך. סוף דבר קושית התוס' שהקשו לרש"י דאי חשיב היזק שאינו ניכר אפילו אתפסיה בידים פטור בעניותי לא ירדתי לעומקן של דברים:
עוד הקשו התוס' לרש"י דאם הוא פטור כשתופסים אותו מאליהם כשמתפיסו בידים נמי יפטר דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו בידים היו תופסים אותו מאליהם ולא הפסידו בעלים כלום בהתפסתו ע"כ. והנה קושיא זו נראה דקושיא אלימתא היא דהא פשיטא דע"כ לא אמרינן דמזיק בידים דחייב אלא כשאותו ההיזק לא היה מוכרח לבא אם לא היה המזיק אבל כשאותו ההיזק היה בא אף שזה קדם והזיק פשיטא דפטור ה"ז דומה למ"ש רבינו בפ"ז מהלכות חובל הלכה י"ב הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלים וקדם אחר ושברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ ה"ז פטור כו'. הרי מבואר שכל המזיק דבר שאותו ההיזק היה בא אף אם לא הזיק דלא חשיב היזק ופטור. וכ"ת דשאני הכא שהיזק זה אינו מוכרח לבא לפי שהיה יכול השומר להוליכו לאגם ולא היו גומרים דינו של שור שלא בפניו ושאני ההיא שאותו הכלי היה סופו להשבר בודאי. הא ליתא דכיון דמודה רש"י דכשתפסוהו ב"ד פטור השומר ולא מצו בעלים למימר אמאי לא הולכת הבהמה לאגם אלמא דמודה רש"י דאין השומר מחוייב להצילה מיד ולהוליכה לאגם. וכיון שכן מה שהתפיסה בידים לא הפסיד לבעלים דב"ד היו באים ותופסין אותה. ולהליץ בעד רש"י נ"ל לומר דנהי שאם תפסוהו ב"ד פטור ולא מצי אמר אמאי לא ערקתיה לאגם מ"מ עדיין הדבר היה באפשרות שהשומר יוליכנה לאגם ויצילנה מיד ב"ד וכיון שכן לא דמי לההיא דרבינו דשאני התם שאותו הכלי סופו היה להשבר מיד ובודאי וכמ"ש שם רבינו אבל הכא אינו מוכרח שב"ד יתפסו אותה. ועוד יש לחלק באופן אחר ודוק:
והתוספות כתבו בשם ר"י דבתפסוהו מאליהם נמי חייב דמה שנופל ליד ב"ד חשוב היזק ניכר וכיון דע"י פשיעה נפל ליד ב"ד חייב ולא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח שהוא היזק שאינו ניכר הלכך יכול לומר שם הרי שלך לפניך ור' יעקב לא חשיב היזק ניכר מה שנופל ליד ב"ד וגמרו את דינו כיון שאפילו לא בא לידם היו גומרין את דינו ונמצא שאינו מפסיד ע"י שבא לידם אלא כאילו גמרו את דינו שלא בפניו חשיב לפי שגם אז היה נאסר והוי היזק שאינו ניכר ולכך יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח ע"כ. והנה כוונת התוס' היא מבואר דשאני חמץ ועבר עליו הפסח דההיזק לא בא ע"י אדם אלא ממילא ומש"ה חשיב היזק שאינו ניכר אבל הכא שההיזק בא ע"י שנפל ביד ב"ד חשיב היזק ניכר ורבי יעקב דסבר דגומרין דינו של שור שלא בפניו חשיב ליה היזק שאינו ניכר מה שנופל ליד ב"ד. וא"ת לרבי יעקב דאית ליה דגומרין דינו של שור שלא בפניו ליכא היזק כלל במה שנופל ביד ב"ד, הא ליתא דודאי איכא היזק דאם לא היה נופל ליד ב"ד היה שוחטו אלא שהיזק זה הוא היזק שאינו ניכר דומיא דחמץ שאם היה מוסרו קודם הפסח היה מוכרו. הכלל העולה דלר' יעקב מה שנופל ליד ב"ד כלא חשיב והו"ל כאילו ב"ד גמרו את דינו שלא בפניו דפשיטא דמה שנאסר חשיב היזק שאינו ניכר דומיא דחמץ ועבר עליו הפסח אבל לרבנן דלא היו גומרין את דינו כי אם ע"י מה שתפסוהו מה שנפל ליד ב"ד חשיב היזק ניכר. ודע שמ"ש התוס' בתחלת דבריהם וכיון דע"י פשיעה נפל ליד ב"ד חייב ונראה מדבריהם דאף בהיזק ניכר יכול לומר הרי שלך לפניך כל שההיזק לא בא ע"י פשיעה ואילו מהראיה שהביאו מפ' הניזקין דבהיזק ניכר אינו יכול לומר הרי שלך לפניך מוכח שאף שההיזק אינו בא ע"י פשיעה דאינו יכול לומר הרי שלך לפניך. הא ל"ק דשאני התם שהוא גזלן מש"ה כל שההיזק הוא ניכר אף שאינו ע"י פשיעה אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אבל הכא גבי שומר אף שהיזק ניכר הוא דוקא אם פשע השומר אינו יכול לומר הרי שלך לפניך וחייב אבל אם לא פשע פשיטא דפטור השומר וזה פשוט:
ודע דלסברת התוס' הלזו דרבנן מחייבים אף בתפסוהו ב"ד מאליהם ר' יעקב דפטר הוא אף בהתפיסו השומר בידים. וזה פשוט דהא דעת התוס' הוא דכל שההיזק אינו ניכר אף בהתפיסו בידים פטור וכמ"ש בתחלת דבריהם כשהקשו לרש"י. ועוד דכיון דבתפסוהו ב"ד פטור הוא הדין בהתפיסו השומר וכמ"ש התוס' ז"ל:
ודע דהא דקי"ל דאם גזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך ראיתי בירושלמי פ' הגוזל קמא הלכה ג' דאם נשבע לו קודם הפסח משלם לו חמץ יפה ע"כ. ומתבאר שם דזו הלכה פסוקה היא ולית מאן דפליג עלה וכעת לא ראיתי לראשונים שהזכירו דין זה, (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לקמן בפרקין הלכה ה'):

ה[עריכה]

לפיכך אם כפר בו כו'. גרסינן בפ' הגוזל קמא (דף ק"ה) אמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך בעי רבא נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר ליה או דלמא השתא מיהא הא מנח ועפרא בעלמא הוא ולא כפר ליה ממונא ואמרינן מלתא דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה כו' ה"נ כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא השתא נמי ממונא קא כפר ליה ע"כ. ויש להסתפק במאי דאמרינן דחייב משום דממונא כפר ליה אם הוא דוקא לענין לחייבו קרבן אשם כענין כל הנשבע לשקר בכפירת פקדון או גזל ואשמעינן רבה דאע"ג דקי"ל דאינו חייב בשבועת הפקדון אלא כל שאינו פוטר עצמו מן התשלומין אלא בכפירה זו וכמו שפסק רבינו בפ"ז מהל' שבועות וסד"א דהכא לא פטר עצמו מן התשלומין בכפירה זו דבלא"ה אין כאן תשלומין דכיון דהא מנח עפרא בעלמא ולא כפר ליה ממונא קמ"ל רבה דחייב בשבועת הפקדון דכיון דאי מיגניב בעי לשלומי ליה ממונא קא כפר ליה אבל לענין לשלומי הקרן אפשר דמודה רבה דמצי א"ל הרי שלך לפניך. או דלמא כיון דחייב קרבן חייב נמי לשלם לו את הקרן מדמי חמץ מעליא כי היכי דתהוי ליה כפרה. והסברא נותנת לזה שהרי לא מצינו בשום מקום חיוב קרבן בלא תשלומין דקרן וזהו שכתב רבינו לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם. וברא"ש בפסקיו הביא בעיא זו דרבא וסיים וכתב ולא מיכפר ליה עד דמשלם ליה דמי חמץ מעליא ע"כ. וא"כ יש לתמוה על הרי"ף דלמה לא הביא דין זה דרבה דנפקא מיניה בזמן הזה לענין דינא דלא מצי למימר ליה הרי שלך לפניך. וכ"ת דטעמא שלא הביא הרי"ף דין זה הוא משום ההיא דכתב הרמב"ן במלחמות ה' דטעמיה דהרי"ף שהשמיט דין טוען טענת גנב בפקדון הוא לפי שאינו חייב עד שישביעוהו ב"ד ואין דייני ח"ל דיינין לפי שאינם סמוכים. הא ליתא דע"כ לא אמרה הרמב"ן כי אם בטוען טענת גנב בפקדון דבעינן שישבע בב"ד ומש"ה כתב דאם אינם סמוכים הויא ליה כנשבע חוץ לבית דין דקי"ל דפטור אבל הכא בשבועת הפקדון אפילו נשבע חוץ לב"ד חייב וכמבואר בפ' הגוזל קמא (דף ק"ו) א"כ אין הדבר תלוי בסמוכין. וא"כ הדרא קושיין לדוכתה אמאי השמיט הרי"ף דין זה:
והנראה אצלי הוא דהרי"ף ס"ל כפי הצד הא' שכתבנו דע"כ לא קאמר רבה דחייב כי אם בקרבן אבל לענין תשלומי קרן מצי למימר הרי שלך לפניך ונסתייע לזה ממה שאמרו בירושלמי בפ' הגוזל קמא הלכה ג' אילפי אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמץ יפה ע"כ. והנה מדברי הירושלמי הללו מוכח דדוקא נשבע קודם הפסח משלם לו חמץ יפה אבל אם נשבע אחר הפסח אומר לו הרי שלך לפניך וטעם גדול יש בחילוק זה דבשלמא אם נשבע קודם הפסח ובאותה שעה שנשבע נתחייב בתשלומין גמורים ולרדוף אחריו כאשר ירדוף הקורא כדי לקיים מצות השבה א"כ אף שאח"כ עבר עליה הפסח אינו יכול לומר הרי שלך לפניך משום דנמצא דלא עביד השבה מעלייתא, אך בנשבע אחר הפסח דבאותה שעה לא היה חייב בתשלומין לפי שהיה יכול לומר הרי שלך לפניך נהי דלענין חיוב האשם חייב משום דהא כפר ליה ממונא כיון דאילו מיגניב ממונא בעי לשלומי אך לענין חיוב התשלומין לא תוסיף תת כחה השבועה מהחיוב שהיה חייב באותה שעה. והנה מלבד דברי הירושלמי הללו שמוכיחין בהדיא דכל שנשבע לו אחר הפסח דמצי א"ל הרי שלך לפניך עוד יש להכריע דבר זה מההיא דאמרינן בס"פ הגוזל (דף ק"י) בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין הוו או מקבלי מתנה הוו למאי נפקא מיניה כגון חמץ שעבר עליו הפסח אי אמרת יורשין הוו היינו הא דירתי מורית ואי אמרת מקבלי מתנה הוו מתנה קאמר רחמנא דיתייהיב להו והא לא קא יהיב ליה מידי דעפרא בעלמא הוא ע"כ. ופירש"י היינו הא דירתי ירושה זו נפלה להם והרי היא לפניהם שאילו היה הגר קיים היה זה אומר לו הרי שלך לפניך ע"כ. הרי לך הדבר מבואר דאף בנשבע מצי א"ל הרי שלך לפניך דהא דין זה דגזל הגר דהוי לכהנים אינו אלא כי אם בנשבע דאם לא נשבע פשיטא דזכה הגזלן כדין הזוכה בנכסי הגר, ולפ"ז יש לתמוה על הסוברים דכל היכא דנשבע לא מצי א"ל הרי שלך לפניך איך יתיישב להם סוגיא זו. הן אמת שראיתי למרן בטח"מ ס"ס שס"ז שכתב בדין גזל הגר ומדנקט ונשבע משמע הא לא נשבע זכה מן ההפקר ואינו צריך להוציאו מידו ואפשר דה"ה ללא נשבע ונשבע דקתני להודיעך כחו דר"י הגלילי ע"כ:
והנה כפי הצד האחרון היה אפשר ליישב דמאי דבעי רבא אי יורשין הוו מיירי בשלא נשבע דהוה מצי אמר לגר הרי שלך לפניך אבל לעולם דאם נשבע אף את"ל דהוו יורשין צריך ליתן לכהן דמי חמץ מעליא. אך אעיקרא דדינא דברי מרן הללו הם תמוהים בעיני דא"כ רבינו והטור דפסקו כר"ע אמאי נקטו ונשבע לו לישמעינן רבותא אפי' לא נשבע, ודוחק גדול הוא בעיני לומר דלישנא דגמ' נקטו והדין מצד עצמו הוא פלא בעיני דמעולם לא נתחייב להוציא הגזלה מתחת ידו כי אם בנשבע. וכבר תמהו חכמי אשכנז בדברי מרן ז"ל הללו וכתבו דליכא חיוב להוציא הגזלה מתחת ידו כי אם בנשבע וכ"כ הרשב"א בתשובה בח"ב סימן ש"ח וז"ל ודוקא כשנשבע בין לאביו בין לגר בחייהם וכיון שנשבע וגזלה תחת ידו חייב להוציא מתחת ידו אבל אם לא נשבע דברי הכל שהוא זוכה בגזילה שתחת ידו וכ"כ שם הראב"ד ז"ל עכ"ד. ונראה דאפילו למרן ע"כ לא אמרה אלא לענין הוצאת הגזלה מתחת ידו דס"ל דכיון דגזל וכחש בה אף שלא נשבע צריך להוציא הגזל מתחת ידו כדי לקיים מצות השבה אבל לענין חיוב קרבן וחומש וכן נתינה לכהנים פשיטא שדברים הללו לא נאמרו כי אם בנשבע. וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דמסוגיא זו מוכח דאף בנשבע מצי א"ל הרי שלך לפניך:
והנראה אצלי הוא דאפשר דבעיא זו דרבא בגזל הגר היא באת"ל דהבעיא האחרת דבעא נשבע עליו מהו והכי קאמר את"ל דאף בנשבע מצי א"ל הרי שלך לפניך גבי גזל הגר מהו מי אמרינן מקבלי מתנה הוו ולא מצי א"ל הרי שלך לפניך דלא קא יהיב ליה מידי או דלמא יורשין הוו. הן אמת שראיתי לתוס' שם בד"ה למאי שכתבו ונראה דבחד מנהון גרסינן רבה ע"כ. ולפי מ"ש בהך דרגא דמספקא ליה אי מקבלי מתנה הוו לא גרסינן רבה דהא אמרינן מלתא דמיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה וכיון דלרבה ס"ל דכל שנשבע לא מצי אמר הרי שלך לפניך אין חלות לבעיא זו דגזל הגר אלא בההיא דגזל הגר שאין בו ש"פ גרסינן רבה והכא גרסינן רבא והבעיא היא באת"ל דאידך בעיא דנשבע עליו מהו, ואין זה מהדוחק דיש לנו כיוצא בזה במקומות אחרים, ועוד אפשר לומר דתרי רבא הוו (כמ"ש הר"ב באר שבע יע"ש) ואפשר דהך רבא דהכא פשיטא ליה דאף אם נשבע על החמץ מצי א"ל הרי שלך לפניך ומיהו זה הוא דוחק גדול דאמאי לא קאמרו נמי לעיל דמלתא דמיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לאידך רבא לאידך גיסא דכיון דס"ל דמצי א"ל הרי שלך לפניך פשיטא דאין כאן חיוב קרבן כלל שהרי כבר כתבנו לעיל בתחלת דברים דלרבינו והרא"ש הא בהא תליא. ומיהו אחר כל הטורח הזה אין דברים הללו מעלים ארוכה כי אם להרא"ש:
שוב ראיתי שכל מ"ש ליישב הסוגיא לדעת הרא"ש טעות הוא בידי שהרי לא מצינו לומר דבעיא דכהנים בגזל הגר היא באם ת"ל דאידך בעיא דהא אי אמרת בעלמא מצי אמר הרי שלך לפניך ע"כ היא משום דס"ל דליכא חיוב דחומש ואשם בנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח דאי חייב פשיטא דלא מצי אמר הרי שלך לפניך דהא להרא"ש הא בהא תליא וכמבואר וכיון דאין כאן חיוב קרבן מאי קא מיבעיא ליה גבי כהנים הא לא משכחת גזל הגר לכהנים כי אם בדאיכא חיוב דקרבן וחומש וכמו שנתבאר כל זה וא"כ ע"כ דבעיא דגזל הגר היא במונח דחייב קרבן ואף דרבא ספוקי מספקא ליה אפשר דאת"ל דחייב קרבן מיבעיא א"נ דלבתר דשמעה מרביה קבלה וא"כ כפי זה מוכרח הוא דאף בנשבע שחייב קרבן מצי אמר הרי שלך לפניך באופן שדברי הרא"ש לא יכולתי להולמו. ע"ק על רבינו ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות אלו הלכה ח' הכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנות הם כו' ואילו היה הגר קיים היה אומר לו הרי שלך לפניך ע"כ הדבר הוא תימה בעיני שזה סותר מ"ש בפרקין ומשלם לו הקרן. ולומר דמ"ש חייב לשלם קרן וחומש ואשם דמיירי בנשרפה הגזלה או אבדה זה לא נתן להאמר דא"כ מאי אתא לאשמועינן דהא מלתא דפשיטא היא דע"כ לא מספקא ליה לרבא אלא כשהיא בעין משום דלא כפר לו ממון וכדקאמר או דלמא הא מנח ועפרא בעלמא הוא, ומ"ש רבינו לפיכך אם כפר בו כו' הכוונה היא דכיון דקי"ל דאם נשרפה או נגנבה חייב לשלם דמיה אם נשבע חייב משום דממונא קא כפר ליה וכפשיטות רבה וכ"נ מתוך דברי הראב"ד וה"ה ז"ל דהכא מיירי כשהחמץ הוא בעין בשעת השבועה. ולומר דלעולם דרבינו מיירי דבשעה שנשבע היה החמץ בעין ומ"מ כדי לחייבו בעינן שאח"כ נגנב או נשרף שאז איגלאי מלתא למפרע דבשעה שנשבע כפר ליה ממונא וחייב אף דבשעה שנשבע היה בעין אבל אם בשעת ההשבון הוא בעין דנמצא דמעולם לא כפר לו ממון אז ליכא עלה חיובא כלל. גם זה נראה דליתא דמלבד דחילוק זה הוא דחוק בעיני ופשט הסוגיא אינו מורה כן, זאת ועוד דאכתי תיקשי דאי אמרת דכל היכא דהוא בעין אין כאן חיוב קרבן כלל משום דנמצא דלא כפר לו ממון א"כ היכי פסק גבי גזל הגר דחייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזלה הא ליכא חיובא כלל ליתן לכהנים שהרי כ"מ שאין בו חיוב אשם וחומש אין בו חיוב ליתן לכהנים וכמו שנבאר בעז"ה ועוד דבגמ' פשטו לבעיא דרבא מההיא דאמר רבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי כו' ורבינו הביא דין זה בפ"ח מהלכות שבועות הלכה ח' ומדבריו שם נראה דאף אם בשעת ההשבון הוא בעין דהשתא נמצא דלא כפר לו כלום אפ"ה חייב וא"כ ה"ה הכא גבי חמץ דאף אם הוא בעין דחייב. ולומר דרבינו לצדדין קתני דמ"ש חייב לשלם קרן מיירי בנגנב או נאבד ומ"ש וחומש ואשם מיירי אף כשהוא בעין גם זה לא ניתן להאמר כלל למי שהוא בקי בסדור לשונו. ותו דאי מ"ש חייב לשלם קרן מיירי בנגנב או נאבד דוקא מאי אתא לאשמועינן פשיטא וכי משום דנשבע ס"ד מיגרע גרע. ולצדד ולומר דמ"ש דחייב לשלם הקרן דהיינו שיחזיר לו החמץ גם זה אינו דלישנא דלשלם את הקרן לא שייך היכא דמחזיר לו הגזילה עצמה ובפרט היכא דהיא מאיסורי הנאה דלא שויא מידי וכעפרא בעלמא היא ואין כאן לא קרן ולא תשלומין, ולצדד עוד ולומר דרבינו גבי גזל הגר מיירי בשלא נשבע וס"ל כסברת מרן דאף בלתי שבועה צריך להוציא הגזלה מתחת ידו גם זה אינו שהרי כבר כתבנו לעיל דמלבד דסברת מרן היא תמוה זאת ועוד דע"כ לא אמרה מרן אלא לענין דצריך להוציא הגזלה מתחת ידו אבל חיוב זה דצריך ליתן לכהנים אינו אלא בנשבע דוקא ואמינא לה ממ"ש רבינו בפ"ח מהלכות אלו הלכה י"ג העבדים והשטרות כו' וכן אם היו גזל הגר שאין לו יורשין אינם חוזרים לכהנים ע"כ, וטעמא דכל הני הוא משום דאין נשבעין עליהם וכיון שכן אין בהם חומש אפי' נשבע דחומש לא אתי אלא מכח שבועה וכמ"ש שם ה"ה ז"ל דא"כ כשכתב שם רבינו ז"ל וכן אם היו גזל הגר כו' הוי מה"ט דחיוב זה דחזרה לכהנים אינו אלא במלתא דשייכא בה שבועה הרי לך מבואר בהדיא דכל שלא נשבע אינו ניתן לכהנים וה"ה כתב שם ואם קדם הלה וזכה בהם אחר מיתת הגר ודאי זכה ולא אמרינן בכי האי יוציא גזלה מתחת ידו שאין זה אלא במטלטלין ונשבע עליהם ע"כ וזה מבואר שלא כדברי מרן:
הן אמת שדברי הראב"ד שם שכתב אלא כל הקודם זכה חוץ ממנו נוטים לדברי מרן שכתב דאף אם לא נשבע חייב להוציא הגזלה מתחת ידו ומש"ה כתב חוץ ממנו דהוא אינו יוכל לזכות משום דהוא חייב להוציא הגזלה מתחת ידו וס"ל דלא אימעיטו העבדים והשטרות אלא מדין חומש ואשם ומנתינה לכהנים אבל לענין דבעינן שיחזיר גזילה מתחת ידו לא אימעיטו משום דאף בלתי שבועה חייב להוציא הגזלה מתחת ידו ואם כן לא גרעי העבדים והשטרות משאר מטלטלין דלא נשבע עליהם. אך כבר כתבתי לעיל שהרשב"א כתב בתשובה בשם הראב"ד כדברי ה"ה דלא אמרינן שיוציא גזלה מתחת ידו אלא בנשבע וסבור הייתי לומר דלעולם דס"ל להראב"ד דלא אמרינן דיוציא גזלה מתחת ידו כי אם בנשבע אך ס"ל דהא דמיעט הכתוב העבדים והשטרות אף אם נשבע עליהם הוא דוקא מחומש ואשם ומנתינה לכהנים אבל לענין השבון לא נתמעטו ובעינן שיוציא הגזלה מתחת ידו כיון שנשבע לשקר. הכלל העולה דלכל הפירושים מ"ש רבינו ז"ל הכהנים בגזל הגר כו' מיירי בנשבע עליהם ואפ"ה ס"ל דאם היה הגר קיים היה אומר לו הרי שלך לפניך וזהו סותר למ"ש בפרקין והדבר צריך אצלי תלמוד:
עוד אני תמיה על הטור דאיך לא הביא דין זה דהיכא דנשבע דלא מצי א"ל הרי שלך לפניך. ולומר דס"ל כדעת הרי"ף שכתבנו לעיל דס"ל דאף בנשבע מצי אמר הרי שלך לפניך ומש"ה סתם הדברים משום דס"ל דבכל גוונא מצי אמר הרי שלך לפניך, גם זה הוא תימה איך סתם הדברים נגד דעת אביו וצ"ע. שוב ראיתי להר"ב יש"ש בפ' הגוזל סי' מ"ה שעמד במ"ש ובסי' ס"ה הסכים דאף שמשלם חומש ואשם מצי אמר הרי שלך לפניך ודחה דברי הרא"ש. אלא שמדבריו שם נראה דאף בנשבע קודם הפסח דמצי א"ל אחר הפסח הרי שלך לפניך. שהרי כתב בחד תירוצא דבעיא זו דגזל הגר מיירי שנשבע עליו קודם שנאסר. ולדידי זה אינו דכל שנשבע עליו קודם שנאסר משלם לו חמץ מעליא וכמ"ש לעיל בשם הירושלמי והיא הלכה מוסכמת ולא מצינו מי שיחלוק בדין זה. עיקר קושיתו דהא רבא מספקא ליה בנשבע על חמץ אם חייב קרבן ואילו מבעיא דגזל הגר נראה דפשיטא ליה דחייב קרבן. י"ל כמ"ש לעיל דרבא את"ל דחייב קרבן מיבעיא ליה לענין תשלומין דכהנים. א"נ דלבתר דשמעה מרביה קבלה. א"נ דהכא בגזל הגר גרסינן רבה וכן תירץ הרב הנזכר. אבל לעולם דהיכא דנשבע קודם הפסח לכ"ע צריך ליתן חמץ מעליא וכדברי הירושלמי שכתבנו:

ט[עריכה]

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וכו' ואם החצר עשויה לשכר כו' בפ' כיצד הרגל. וז"ל מרן הב"י סי' שס"ג כתב הרשב"ן ראובן הדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפירוש אלא א"ל דור בחצרי סתם כשהיה פורש שמעון ליה ודאי פטור ואפי' פירש לים ולא א"ל דור בחצר אלא מעצמו נכנס ודר בו פטור כ"ש כשהוא בעצמו א"ל דור בחצרי כו' יע"ש. ועיין בהר"ן בפ' ב' דייני גזרות אמתני' דמי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו שכתב בשם הרשב"א דהמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה וכו' והביא ראיה מהירושלמי דפ' איזהו נשך וסיים דבריו דהמשרה את חבירו סתם ביתו לאו למתנה איכוון אלא לשכירות. והר"ב המפה בסימן הנזכר פסק דהאומר לחבירו דור בחצרי א"צ ליתן לו שכר והיינו מהך תשובה דהרשב"ץ. ותימה איך לא חשש לסברת הרשב"א, והר"ן שם נראה דמודה להרשב"א בדינו יע"ש. (א"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פי"ב מהל' אישות הלכה י"ט):

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף