אור שמח/גזלה ואבדה/ג

אור שמח ‏ גזלה ואבדה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

התוקף (ספינה) [ספינתו של חבירו וכו'] אם אינה עשויה לשכר כו':

כתב הרב המגיד, וסובר הרב דאם אינה עשויה (למלאכה) [לשכר] וכו' דהא גזלן (הוי) [הוא] וכן עיקר ודברי הרב אף בשהשכר יותר על הפחת, בא להוציא מדברי רשב"א בחידושיו שכתב דלא הוי גזלן כיון דלא נחית אדעתא דגזלנותא רק לשלם שכר, ותמה אמאי אינו משלם רק פחת הא מגלגלין עליו הכל ורצה לאוקמי כשהפחת יותר על שכר, ואח"ז חילק דבמטלטלין אין מגלגלין הכל רק הפחת, כ"ז הוציא הרהמ"ג, ורק טעמו דגזלן הוא כיון דלא קיימא לאגרא הוי גזלן במטלטלין ומשלם כשעת הגזילה ופחת משלם משום דהאי פחתא הוי מחמת שימושו בה והולכתו אותה במים וחייב כמו אדם המזיק שחיסרו ולכן לא שייך כאן הרי שלך לפניך, ותמוהין דברי הראב"ד בשיטה שהקשה נימא הרי שלך לפניך, ולכן כתב לעיל בהלכה ו' אינו חייב לשלם כלום כו' ולא הכחישה, פירוש דאילו הכחישה אפילו הכחשה דהדרא ע"י מלאכתו בה אז היה חייב לשלם כמו מזיק בידים אף במכחיש הכחשה דהדרא, ומש"כ הסמ"ע סק"ח דגזלן שהכחישה קצת שוב משלם על כל המלאכה, זה פלא דהא בגזלן אינו משלם אף בזה נהנה וזה חסר כמו עבד בשעת מלאכה, משום דקני לה ונכנסה ברשותו ואינו משלם רק כשעת הגזילה ודוק:

ט

הדר בחצר חבירו וכו':

והא דפטרינן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו כו' אבל אי גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא הנאה אפילו בהוצאה חייב כדתנא אם עמד ניקף כו' מגלגלין עליו את הכל, הגהות, וכן הוא בתוספות, ולפ"ז תמוה הא דא"ר בר ר"ה אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן ונמצא הבית של שמעון מעלה להן שכר, ופריך תרתי, והא א"ש, כיון דנחית לשלם אגרא הרי גילה אדעתיה דניחא ליה בההיא הנאה לשלם שכר ולכן חייב לשלם, וכבר עמדו ע"ז, ועיין פרישה וסמ"ע שהעיר דא"כ כל גברא דעביד למיגר הרי גלוי דאם לא היה מוצא חצר זה היה שוכר בדמים והוי כאילו גלי אדעתיה דניחא ליה בהאי הוצאה יעו"ש, ולדעתי פשוט, דזה ודאי דיכול להוציאו ולומר אינני רוצה שתדור בחנם אצלי וכמוש"כ בהגהות ובתוספות פ"ק דב"ב (דף יב), וכיון שכן א"ש, דאימת גלי אדעתיה דניחא ליה למיהב אגרא אם יהיה שכור הבית אצלו על זמן ששכר כמו מכר, דשכירות ליומא ממכר הוא, אבל באופן דכל שעה אינו בטוח שמא יוציאנו בעל כרחו מן הבית וקשה טלטולא דגברי ומאן בעי למיגר בלא זימנא, הא סתם כי אגר אינש אדעתא דתלתין יומין אגר כמפורש פ"ק דרה"ש, לא ניחא ליה למיהב אגרא אם לא בחנם, וא"ש טובא, דכיון דנמצא הבית שאינו של משכיר א"כ אינו בטוח כי כל יומא יבוא בעה"ב ויפנה אותו ואת כליו וההוא גברא בהאי פחדא יתיב, אדעתא דא לא נתחייב למיתב אגרא, וכי קא בעי למיתב אגרא באופן שיהא מכור לו על זמן ששכר ממנו, אבל באופן שאינו מכור לו לא נתחייב למיתב אגרא וברור ופשוט לדעתי:

אולם באמת אין דברי התוס' מוכרחין דאטו שם אם הקיפו לא חסר הלא הוציא ממון הרבה על הגדר, רק כיון דעביד משום דאיהו צריך להאי גדר, ואילו במקום שנהגו לגדור בבקעה כופין שניהם דכמו דאיהו צריך כן איהו צריך, רק מקום שנהגו שלא לגדור אין כופין משום דמצי אמר לא ניחא לי בהאי נטירותא ולא בעינא, אבל כי גלי אדעתיה דניחא ליה בהאי נטירותא תו הוי כמו שותף וצריך גם איהו לתת חלקו בהאי כותל וגדר דמה דהיו שניהם צריכין להוציא היה מוציא אחד עבורו וגובה ממנו החצי וזה אינו ענין לבית דלא קיימא לאגרא שלא חסר כלום כי גלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה מאי עביד ועיין יש"ש בזה ודוק:

ובש"ע ישראל שברח מן העיר ולקח השר ביתו והשאילו לישראל א"צ להעלות שכר לבעלים דהא לא קיימא לאגרא דאי לא הוי דר בו ישראל השני הוה דר בו העו"ג, ולא קשה מדברי התוספות והובא בהגהות, דבתחב לו חבירו בבית הבליעה כו' אע"ג דבההיא שעתא לא חסר בה, מיהו כיון דהנאתו של זה באה לו ע"י חסרונו של זה משלם מה שנהנה כו', דאזלי בשיטת ר"י שפירש שם בכתובות דמיירי שתוחב ברצונו התרומה לתוך פיו, וא"כ אף דאיהו לא חייב שלא גזלו ולא עביד מעשה, חייב על ההנאה כיון שהחסרון בא בשבילו, אף ע"ג דפטור על החסרון מכל מקום מתשלומי ההנאה לא מיפטר, וכן באכלה מתוך הרחבה דעל ההיזק לא משלם דהוי שן ברה"ר, מכל מקום החסרון בא על ידו לכן לא מיפטר מההנאה, אבל כאן שהחסרון לא היה בשביל ישראל הדר בו ולא על ידו בא החסרון ודאי דהוי זה נהנה וזה לא חסר, אולם באופן שאם לא ידור בו הישראל ידור בו העו"ג והוא חלוט עכשיו ביד העו"ג, ומסולק תלונת המחנ"א סימן י"ג ודוק:

י

מי שהיה לו צמר וסמנים שרוין כו' וצבע הצמר בסמנים שלא מדעת חבירו כו':

איתא בגמרא כגון דגזל צמר וסמנים דחד וצבעו לההוא צמר בהנך סמנים כו' עיי"ש, ונתבונן דבריש השמועה אמר ה"ד אלימא דגזל סמנים ודקינהו ותרנהו תיפוק ליה דקנינהו בשנוי, ל"צ דגזל סמנים שרוין וצבע בהו כו' דמוכח כיון דסמנים היו שרוים וצבע בהו לא מקרי גבי הסמנים שינוי אף שהן עדיין על הבגד ולא מצי שקיל להו, כיון דזה קיום של סמנים שרויים לצבוע בהן ובענין אחר אינו מתקיים אין זה גבייהו שינוי, ונראה אם גזל צמר וסמנים דחד וצבע לצמר בהנך סמנים, הלא אם נאמר דצמר וצבעו הוי שינוי תו קני לצמר ונעשה הצמר של גזלן והוי שלו, וא"כ מאי אמר דאם יש שבח סמנים ע"ג צמר לא משלם ליה עבור סמנים דהא קא מהדר ליה, הא על הצמר משלם כשעת הגזילה דקנהו בשנוי, וא"כ איך מקיים השבה בהנך סמנים הא המה נצבעים על בגד של הגוזל ואינו יכול ליטלן ע"י צפון דעבורי מעביר השבה לא עביד, וא"כ לא הושב הסמנים להנגזל ואיך אמר הרי שלך לפניך הא אמר שם ברישא אלא לאידך גיסא כו' או דילמא יש שבח סמנים ע"ג צמר וא"ל הא מנחי קמך שקלינהו במאי כו', א"כ כאן דהצמר הוא של הגזלן ובעי לשלם ליה כשעת הגזילה א"כ לא קיים השבה בסממנים ומצי אמר ליה תן לי דמי סממני, לכן פירש רבינו דהסוגיא נקטא בגזלן הך בעיא דאזלא למאן דאמר דצמר וצבעו כיון דמצי שקיל ליה ע"י צפון לא הוי שינוי והוי הך צמר של נגזל ומקיים ליה השבה במאי דמהדר ליה צמר וסממנים שלו אם יש שבח סממנים ע"ג צמר, אבל לפסק רבינו לעיל צמר וצבעו הוי שינוי א"כ לא מצי נקיט ליה לדינא בגזלן, לכן מפרש הך בעיא באופן דצבע שלא מדעת בעל הצמר והסממנים אך לא לגוזלן רק לצורך בעל הצמר נתכוין וכמו הנך הלכות דסמיכי בדר בחצר חבירו שלא מדעתו [דחצר אינו נגזל] ובתוקף ספינה שלא בתורת גזל לכן בהוזל הצמר הצבוע עד כי תחשוב הוצאת הסמנים לא יעלה דמי צמר לבן משלם לו דמי הפסידו בצמר, שצמר לבן יקר יותר, אבל עבור הסממנים לא משלם ליה דמצי אמר ליה יש שבח סממנים ע"ג צמר והריני מהדר לך, והשולחן ערוך דנקט לשון הגמרא על כרחין קאי אם צבעו בצבע שיכול להעבירו ע"י צפון דפסק רמ"א בהגה"ה סימן ש"ס סעיף ז' דלא הוי שינוי לכן כתב כאן מי שהיה לו צמר כו' ובא אחר וגזלן וצבע הצמר בסממנים כו', ומדברי הסמ"ע ס"ק כ"ח ובש"ך ס"ק י"ד נראה דאפילו בשנוי גמור דקני לצמר, מ"מ אם אינו משלם רק בצמר תו אמר על הסממנים הרי שלך לפניך אע"ג דהמה מונחים על דבר שהוא של גזלן, דהצמר מדין תשלומין וסממנים מקיים בהו השבה:

אבל דעת רבינו כיון דהמה מונחים על דבר שהוא של הגזלן באופן דאם יסיר אותם יהיו אבודין, תו לא מקיים בהו השבה ואין לך שנוי גדול מזה, ולפ"ז מיירי רבינו בזל צבעא, פירוש בעת הצביעה ואז הפסידו בצמר זה משלם לו, דאם הוזל הצמר צבוע אחר הצביעה, כיון שלא גזל אמאי משלם, שבעת הצביעה לא היה היזק, ועל כרחין דבעת הצביעה הוזל צמר הצבוע, והא דמשלם על היזק הצמר יותר מעל היזק הסממנים, כיון דהוי שינוי לגבי צמר הוי היזק הניכר שניכר הזיקו שצבע את הצמר, וכיון דהוי שינוי הרי ניכר, אבל על היזק הסממנים אינו משלם דכיון דלא הוי שינוי לגבי סממנים אינו היזק ניכר וכמו שפרשו בתוס' פרק הניזקין גבי הא דמותיב מתרומה ונטמאת כו' יעו"ש, וה"ה אפכא אם הוי שינוי הוי היזק ניכר, ולא סבר כשיטת המלחמות והמאור דחייב מדינא דגרמי, וראיתי בשיטה בשם המאירי שהביא דין רבינו בלא גזל, וכן ראיתי להרמ"ה שם דברים אינם מובנים לי במעט השקפה, והנראה לענ"ד בשיטת רבינו כתבתי, אף כי דברי הסמ"ע והש"ך מתנגדים לכ"ז ודוק היטב:

יד

הכופר בפקדון בב"ד:

למדנו חדשות דדוקא בב"ד ומסתברא כן, דכפר שלא בב"ד אכתי אינו גזלן להתחייב באונסין דאולי ספק מלוה ישנה וכיו"ב יש לו עליו, ולא עביד אינש דמגלי טענתיה אלא בב"ד כמו שאמרו בפרק חזקת, רק דלפי זה מאי מקשה מאילפא דשבועה קונה דילמא בשבועה אף שלא בב"ד קונה להתחייב באונסין, ויש לדחות דאם הוי אמרינן דאף בקיימא באגם ג"כ נעשה גזלן אין סברא לחלק בין בב"ד בין שלא בב"ד, וראיתי בלשון הרי"ף בפ"ק דמציעא והנ"מ דאייתי סהדי, דההיא שעתא דכפריה בב"ד אולם בשו"ע ובטור סימן רצ"ד לא נזכר בב"ד, ופלא איך לא זכרו דעת רבינו. והמאירי בשמ"ק כתב שיהא דוקא בב"ד, אמנם אח"ז ראיתי למהר"ם לובלין בשו"ת סימן פ"א שהאריך ואין דבריו מוכרחים:

טו

היה כלי ביד בנו כו' או ביד עבדו ולקחו אחד מהן ונשתמש בו כו' לפיכך אם החזירו לקטן שהיה בידו או לעבד:

פירוש שהעבד נתן לו להשתמש בו, א"כ הרי השאיל לאחר שלא מדעת בעלים, ואין לך שנוי מדעת בעלים גדול מזה וכלתה ליה שמירתו ולכן בעי למיהדר ליד בעלים, ומה שמהדר ליד העבד אין זה חזרה לרשות בעלים וחייב באונסין כמו כל גזלן כ"ז שלא החזיר לרשות בעלים ופשוט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.