משנה ברורה/אורח חיים/תרע

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

משנה ברורה TriangleArrow-Left.svg אורח חיים TriangleArrow-Left.svg תרע

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה (צורת הדף)
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז
לבושי שרד




לדף זה באתר "על התורה"


דפים מקושרים

הלכות חנוכה
סימן תרע
דברים האסורים והמותרים בחנוכה


א (א) מתחילין שמונת ימי חנוכה. כי בבית שני (א) כשמלכו מלכי רשעה גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום בכ"ה בכסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה ח' ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו הימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות (ב) להראות ולגלות הנס. והוא מצוה מד"ס כקריאת המגילה[1] וימים אלו הן הנקראים חנוכה ר"ל חנו כ"ה שביום כ"ה חנו מאויביהם. ומפני שהן ימי שמחה והלל לכך אסור בהן ההספד והתענית (ג) נוהגין העניים לסבב בחנוכה על הפתחים (ד) ויש טעם לזה:

(ב) ואסורים בהספד ותענית. עיין לקמן סימן תרפ"ו ס"א במ"ב:

(ג) הנשים. דוקא נשים (ה) לפי שנעשה נס על ידיהם כדלקמיה בס"ב בהג"ה (ו) ויש מקומות שגם האנשים מחמירים בזה:

(ד) בעוד שהנרות דולקות. בביתו (ז) כדי להכיר שאסור להשתמש לאורה והוא כחצי שעה:

(ה) שאין להקל להם. דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין להתיר בפניהם. וכתב בשלטי גבורים וכן הסכים בתשובת חכם צבי שבמקום שנהגו איסור מלעשות מלאכה כל היום (ח) יש למחות בידם כי הבטלה עברה היא ומביאה לידי שעמום:


ב (ו) שלא קבעום למשתה ושמחה. אלא להלל ולהודות. ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים (ט) כי בפורים היה הגזירה להשמיד ולהרוג את הגופות שהוא בטול משתה ושמחה ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם לכך כשהצילם הקב"ה ממנו קבעו להללו ולשבחו ית' ג"כ ע"י משתה ושמחה משא"כ במעשה דאנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם [כמו שאנו אומרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך] ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרין לאמונתם ח"ו לא היו מבקשים יותר אלא שהגביר הקב"ה יד ישראל ונצחום לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות לבד כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדתו ח"ו ובעזרתו ית' לא הפיקו זממם וגברה ידינו לכך אנו מודים ומשבחים לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו [לבוש]:

(ז) דבאותן הימים וכו'. ר"ל בכ"ה בכסליו כדאיתא במדרש דמלאכת המשכן נגמר בכ"ה בכסליו אלא שהמתין הקב"ה בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקב"ה עלי לשלם לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי. וגם שם בימי אנטיוכוס טמאו ההיכל ועשו חנוכת הבית בשמנה ימים אלו בבית:

(ח) זמירות. וה"ה בנישואי בת ת"ח לע"ה אם אומרים שירות הוי סעודת מצוה [מ"א בשם מרדכי]:

(ט) ואז הוי סעודת מצוה. ר"ל בצרוף זה וכ"פ הרש"ל והב"ח כהיש אומרים וכתב הרש"ל (י) שכל שעושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצוה הכל סעודת מצוה:

(י) שהאכילה יהודית. היא היתה בתו של יוחנן כ"ג והיתה גזירה שכל ארוסה תבעל לטפסר תחלה והאכילה לראש הצוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם:


ג (יא) ואין מתענין. כנ"ל ס"א. ואם עבר והתענה יום שמת בו אביו ואמו או ת"ח צריך למיתב תענית לתעניתיה אחר חנוכה ועיין בדה"ח מה שכתב בזה:

(יב) ע"ל בהלכות ר"ח וכו'. ששם כתב (יא) שא"א ביום שא"א בו תחנון וכן לקמן בסימן תרפ"ג ע"ש. אבל לפניהם ולאחריהם נראה דאין להחמיר לענין צדוק הדין עיין לקמן סימן תרפ"ו דלענין הספד גופא הרבה מקילין ואף אם נרצה להחמיר כאיזה פוסקים דמחמירין בהספד לפניהם וממילא גם צדוק הדין אין לומר עכ"פ לאחריהם בודאי אין להחמיר ויוכל לומר צדוק הדין וכ"כ הפמ"ג. אבלות לכו"ע נוהג בחנוכה. אונן פטור מנר חנוכה. וכתב בא"ר דאשתו תדליק. ואם הוא מותר לענות אמן יש דיעות בפוסקים עיין ביו"ד סימן שמ"א. ונראה דאם אין אשתו עמו והוא יחידי בבית ידליק הנרות לפרסומי ניסא ובלא ברכה [פמ"ג] חרש שאינו שומע והוא מדבר חייב בנר חנוכה דהוא כפקח לכל דבריו [שם]:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >


שולי הגליון


  1. עיין רמב"ם פ"א ה"א מהלכות מגילה, ובהלכה יא כתב דעירות המסופקות קוראים בי"ד ובט"ו, ונראה מדבריו דכיון דהוא כדברי תורה החמירו בספקו (ודעת הר"ן דהוא ספיקא דרבנן). וע"ע בכס"מ פ"ג ה"ו דמדבריו נראה דדרכו של הרמב"ם לקרוא לדברי קבלה דברי סופרים ולפ"ז לק"מ [אך עי' קרן אורה ברכות ג. אות ח שכתב דלדעת הרמב"ם כל דבר שאינו מפורש בתורה קרוי דברי סופרים ואמרינן ביה ספיקא לקולא, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה].
    ובמשנ"ב סימן תרצב ס"ק ט"ז מצדד דקריאת המגילה היא מדברי קבלה וצ"ב אמאי העתיק כאן לשון הרמב"ם דהוא מדברי סופרים, ועוד קשה מה בא להשמועינן בכך דחנוכה הוא כקריאת המגילה. ואפשר לבאר ע"פ מה דביאר ברש"י (ראש השנה יח: ד"ה דמפרסם) בטעמא דאע"ג דלא בטלה מגילת תענית בטלה היא בחנוכה דהוי כעין דאוריתא ובא להשמועינן דחנוכה הוי מדברי סופרים אך קרוב לדאוריתא כמו קריאת המגילה.