משנה ברורה/אורח חיים/שה
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
במה בהמה יוצאה בשבת
(א) בהמה יוצאת וכו'. דהנה כתיב (א) למען ינוח שורך וחמורך וגו' הרי הזהירה התורה שגם בהמת ישראל תנוח בשבת ולאו דוקא בהמה ה"ה עופות וכל בעלי חיים ולכן דוקא כשתצא בדבר שהוא לה לשמירה (ב) הוי תכשיט ואורחא (ג) והרי הוא כמלבוש לאדם ולאו משוי הוא אבל בדבר שאינה משתמרת בו הוי משוי ואסור וה"ה כשתצא במה שהיא שמירה יתירה לפי ענינה דלאו אורחה בהכי ג"כ בכלל משוי הוא ואסור:
(ב) ביותר. דוקא (ד) בשמירה יתירה הרבה אבל אם רק מעט יותר ממה שצריכין לא הוי משא דאי אפשר לצמצם:
(ג) שהוא לנוי. עיין לקמיה בס"ק י"ב:
(ד) הילכך וכו'. נקט והולך בתחלה הבהמות החזקות שצריכות שמירה ביותר ולא די להם בשמירה קלה כגון נאקה שהיא גמלא נקבה לבנה שצריך לשמירתה דוקא זממה דפרזלא בחוטמה (ה) ולא די לה בפגא דפרזלא וכ"ש באפסר ואסורה לצאת בהם וחמרא לובא [הוא חמור הבא ממדינת לוב] בפגא דפרזלא (ו) אבל לא בזממא דזה הוא לה נטירותא יתירתא:
(ה) בפגא דפרזלא. היינו בפרומביא הכתוב בס"ג ודוקא חמרא לובא אבל חמור אחר לא דהו"ל אצלו נטירותא יתירתא וכמו שכתוב לקמיה בסעיף ג' (ז) ואיתא בגמרא דחמרא לובא יוצא אף באפסר דגם בזה משתמר:
(ו) והגמל באפסר. אבל לא בזממא דפרזלא שהוא לו שמירה יתירה ובפגא דפרזלא מסתפק המ"א (ח) והט"ז פסק לאיסור:
(ז) ופרד וחמור. צ"ל (ט) וכן פרד וחמור דהיינו שגם הם יוצאים באפסר אבל ברסן שהוא פרומביא אסורים לצאת וכמו שכתב בס"ג לענין חמור וה"ה פרד:
(ח) וסוס יוצא וכו'. כצ"ל (י) דאלו חמור אסור ברסן:
(ט) שהוא פרינ"ו. היינו (יא) בריג"א הנ"ל שהוא פרומביא ובלשוננו (יב) קורין צוי"ם ואפסר הוא מה שקורין אברי"ץ:
(י) אבל לא בשניהם. דדי לה באחד והשני משוי הוא ואם עסקיו רעים שאין משתמר באחד מותר לצאת בשניהם יחד והכל לפי הענין. [מרדכי]:
(יא) ומותר וכו'. דוקא באלו שמותרים לצאת באפסר מותר גם לכרוך סביב צוארה החבל היוצא ממנה אם הוא ארוך אבל פרה (יג) אסורה לצאת באפסר וכן לכרוך חבל סביב צוארה לפי שהיא משתמרת בלא"ה וכדלקמן בסי"ז ע"ש:
(יב) סביב צוארה. מרש"י ור"ן משמע דאע"ג שכרוך בחוזק סביב צוארה שאין אדם יכול להכניס ידיו בין אפסר לצואר שתהא נוח לימשך כשירצה אפ"ה שרי משום דהיא נוי ואע"ג דכל נוי אסור וכנ"ל בריש הסעיף וכדלקמן בסוף סי"ז היינו דוקא בנוי דלאו אורחיה בחול לאפוקי דבר (יד) שדרך כל אדם לעשות כן בחול לנוי לבהמה לאו משאוי הוא אבל התוספות וכן רבינו ירוחם ס"ל דנוי אסור בכל ענין והכא מיירי ברפויין ומקרי לשמירה דהא יכול לאחוז בחבל כשתרצה לברוח וכ"ש אם יצא קצת מן החבל תלוי סביב צוארה דשרי ופסק הב"ח כהתוספות לחומרא:
(יג) האפסר. וכן הרסן דמוכן הוא לבהמה ואינו מוקצה:
(יד) שלא ישען עליה. ר"ל כשנותן בראש הבהמה יזהר שלא ישען בראשה דהוי משתמש בבע"ח:
(טו) לפי שאינו משתמר בו. דנשמט הוא מפיו (טו) ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט:
(טז) לצאת וכו'. נתבאר בס"א דדוקא חמרא לובא מותר בו:
(יז) כל בהמה וכו'. וע"כ אפילו פרה שסתמה אינה צריכה שמירה וכדלקמן בסוף סי"ז אם היא (טז) מורדת מותרת לצאת בחבל סביב צוארה:
(יח) כגון כלבים וכו'. וה"ה דסוס יוצא בשיר [משנה שם]:
(יט) וחיות קטנות. היינו אלו דאורחייהו בהכי בחול אבל חתול אסור דסגי לה בחבל קטן בעלמא וזה הוא לה נטירותא יתירתא [כ"מ בגמרא שם]:
(כ) בשיר הכרוך. ר"ל שהרצועה התלויה בשיר כרוך על צוארן וכנ"ל בס"ק י"ב:
(כא) ויכולין למשכם בהם. היינו שאם רוצה (יז) יוכל למשוך אותה ע"י הרצועה התלויה ועיין לקמן בסט"ז:
(כב) ראשי דדיהן. בשביל החלב כמו שיתבאר וטעם כל אלו דאע"פ שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח מ"מ כיון שנעשין לשמירת גופן לשמרן מפני הצער שלא יהיו מוכחשים או מפני צמרן ובריאותם וטובתם הוי להו כמלבוש לאדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן [לבוש]:
(כג) ודוקא כשקושרין אותן. ואפילו אם קישר בשביל זה כיס על דדיהן ג"כ שפיר דמי [גמרא ע"ש]:
(כד) וחיישינן דלמא נפיל וכו'. אבל בלא"ה משמע דהיה מותר ולא הוי משוי (יח) דחשיב מלבוש במה ששומר בזה את חלבו וכמו רחלים כבונות דשרי מפני ששומר בזה את צמרן. ועיין לקמן בסעיף י"א דאוסר לעזים לצאת בכיס שבדדיהן שתלוי עליה כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצים (יט) מיירי התם שהיו צריכין עוד להחלב ולא הדקוה שפיר כדי שלא יצטמק החלב ולכך אסור:
(כה) חמור יוצא במרדעת. דמצטער (כ) בצינה דחמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה ונחשב כמלבוש ודוקא כשקשורה מע"ש (כא) דאז גלי דעתו מאתמול שצריכה לכך אבל אם קשרו בשבת (כב) אסור לצאת בו כיון דלא גליא דעתו מע"ש שיהא לה למלבוש:
(כו) כמין אוכף קטן. עיין בלבושי שרד שצ"ל כמין אוכף גדול:
(כז) ושאר וכו'. לפי שאין הצינה קשה להן והוי המרדעת משוי:
(כח) ולא יצא באוכף. דאין האוכף מועיל לו והוי משוי (כג) דדוקא מרדעת מועיל שהוא מונח על כל הגוף משא"כ אוכף אין מחמם אלא במקום שמונח:
(כט) מותר ליתן מרדעת. היינו שלא לצאת לר"ה (כד) כ"א שיהיה בחצר:
(ל) מפני הצינה. היינו דמשום זה (כה) לא חיישינן לטרחא דשבת:
(לא) שלא יקשרנו. היינו אפילו בקשר שאינו של קיימא:
(לב) אסור ליתן עליו. משום (כו) דהוי טרחא שלא לצורך ועיין בביאור הגר"א שכתב דלדעת רש"י גם על הסוס וכן לכל הבהמות מותר ליתן מרדעת בחצר דגם להם יש צער צינה ומועיל החימום. וכ"ז בסתמא (כז) אבל בשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס לכו"ע מותר להניח בחצר המרדעת או שאר בגד עליו דלא גרע מחמור ובלבד שיהיה זהיר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי:
(לג) ולהסיר מרדעת וכו'. דהוי טרחא שלא לצורך ואפילו (כח) אם כבר נתחממה ע"י משאוי שנשאה מבע"י:
(לד) ובין מן הסוס. עיין בבה"ל:
(לה) בין ליטול. הטעם כנ"ל לענין מרדעת ומש"כ בין להניח הטעם דכיון (כט) דאינו מחמם רק מעט הוי טרחא שלא לצורך:
(לו) לא יטלנו בידו. דאף דיש להחמור (ל) עונג בהסרתו מ"מ כיון דלית ליה צער אם לא יסירנו אסור וכבר כתבו בסעיף הקודם ושנאו משום סיפא:
(לז) בצוארו. דכל מידי (לא) שאינו אלא לתענוג לבהמה הוי טרחא שלא לצורך ואסור:
(לח) אין יוצאים בו. אפילו (לב) אם היה תלוי עליהן מבעוד יום דהוי משוי:
(לט) בזנב שועל. בכל אלו הטעם (לג) לפי שאין בהם צורך לשמירת גופן והוי משאוי לבד מסנדל שנועלים ברגלי הבהמה דהטעם משום דלמא נפל ואתי לאתויי וכן בכיס שבדדי העזים משמע מהגר"א דהטעם ג"כ משום שאינו מהודק יפה וחיישינן דלמא נפל הכיס ואתו בעליהן לאתויי:
(מ) ולא עזים וכו'. עיין לעיל בסקכ"ד מה שכ' שם:
(מא) בסנדל וכו'. ונראה (לד) שאין בכלל זה הברזל שקובעין ברגלי הסוסים מלמטה דכיון שקבוע במסמרים לא חיישינן דילמא נפלי:
(מב) ופוקק וכו'. היינו שסותם העינבל שבתוכה בצמר או במוכין דאל"ה אסור (לה) משום דמשמיע קול:
(מג) לא תצא בו. משום דמחזי כמוליכו בשוק למכור [גמרא] ומשמע דבאלו דלא שייך זה כגון בחתולים ועופות וכה"ג שאין דרך להוליכן למכור בזוג מותר כשפקוק ובסמ"ג משמע דאסור אף באלו לצאת משום משוי ועיין במ"א וא"ר. ודע דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסור לצאת בר"ה משום משוי בחצר שרי (לו) ואפילו אם אינה מעורבת ולענין כרמלית יש דעות בין האחרונים (לז) יש מתירים (לח) ויש אוסרים ולענין ר"ה שלנו בודאי יש ליזהר דיש בזה ספק איסור תורה כמו שביארתי בביאור הלכה. ובדבר שהחשש הוא משום דלמא נפיל ואתי בעליו לאתויי אף המתירים הנ"ל מודים דאסור בכרמלית. ובדבר שהטעם הוא משום דמחזי כמוליכו למכור אף במבוי המעורבת אסור כיון דשכיחי שם רבים כ"כ מ"א. והפמ"ג וכן הבית מאיר מפקפקין בדין זה:
(מד) בכסותה. עושה (לט) לסוסים מעילים שלא יטנפו:
(מה) בין שהוא בכסותה. דאף שהוא ארוג או תפור בכסותה דליכא למיחש דילמא מיפסק ואתי לאתויי (מ) אפ"ה אסור דגזרו אריג אטו אינו אריג:
(מו) אפילו היא קשורה. דשמא נפיל ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם (מא) מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשליתה כיון דכאיב לה לא מינתחא לכאן ולכאן:
(מז) ובחטוטרתו. כמין חטוטרת יש לגמל על גביהם:
(מח) ידה אחת וכו'. דמכל זה (מב) יש צער גדול לבהמה (מג) ומשוי הוא לה (מד) ויש שכתבו משום דילמא נפל החבל ומייתי לה. ודוקא ידה אחת (מה) אבל כשקשורים שני ידיה או שתי רגליה כדי שלא יברחו כדרך שעושין לסוסים כשרועין מותר לצאת בהן דנטירותא הוא לה ולא הוי משוי וכנ"ל בריש הסימן:
(מט) לא יקשור וכו'. משום דמחזי כמאן דאזיל למכרם לשוק ומהאי טעמא (מו) אפילו היו קשורין מע"ש ג"כ אסור למשכן ודעת יש מי שאוסר וכו' הוא דס"ל דגם בזה שייך הטעם הנ"ל ועיין בא"ר שהביא דהיא רק דעת יחידאה וכל הפוסקים חולקין עליה ואין לחוש לה:
(נ) טפח למטה. ומ"מ (מז) אם הוציא טפח אחד מתחת ידו לא עשה איסור אא"כ הוציא ב' טפחים אלא דלמעשה יש להחמיר לכתחלה שלא יצא אפילו טפח אחד מידו [גמ']:
(נא) עד שלא יגיע. צ"ל עד שיגיע והטעם דכשיגיע סמוך לארץ (מח) לא תהא נראה כאלו הבהמה נמשכת בה דיהיה מותר מחמת שהוא נטירותא דבהמה אלא כמשאוי בעלמא:
(נב) אין חמור וכו' ולא בזוג וכו'. כבר מובא לעיל בס"א ובסוף סי"א ושנאו משום אינך דנשנה הכל במשנה אחת בגמרא:
(נג) ולא בסולם וכו'. טעם (מט) כל אלו [לבד מאלו שנבאר בהדיא טעמם] משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי:
(נד) והוא כמין טבעת וכו'. זהו פירש"י וברי"ף פירש עוד דכשנבקע פרסה של רגל הבהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור לכמות שהיתה וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה:
(נה) כדי שלא ישברו. כתב הח"א דאם קשרן לרגליהן כדי שלא יוכלו לברוח (נ) שרי לצאת בהן דכל מה שדרך לעשות לשמירתן הוי לה כמו מלבוש וכ"כ בספר נזר ישראל בשם תשובת מאמר מרדכי :
(נו) ולא בזמם. בביאור הגר"א משמע דבזה הטעם הוא דהוי כמו משוי דדמי לחסום שבפי הפרה שבסעי' י"א דשם הטעם משום משוי:
(נז) בין אם היא לשימור. דזה הוי נטירותא יתירתא לפרה והוי משוי וכנ"ל בס"א:
(נח) שאינה צריכה שמירה. והוי משוי ואם טבעה לברוח נתבאר בס"ד דמותר:
(נט) מותרים. אפילו החבל כרוך סביב צוארן דיוכל לתפסם בהחבל אם יברחו וכנ"ל בס"א:
(ס) אע"פ שהיא וכו'. מפני (נא) שהאדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו מלמעלה ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע משא"כ לבהמה:
(סא) אין רוכבין וכו'. גזירה (נב) שמא יחתוך זמורה מן המחובר כדי להנהיגה דחייב ע"ז משום תולש דהוא תולדה דקוצר:
(סב) ולא נתלים עליה. דכל (נג) שמוש בבעלי חיים כללו בכלל רכיבה ואסרו (נד) ואפילו במקום דליכא למיחש שמא יחתוך זמורה כגון במדבר דליכא זמורה או לשפשף את התינוק על גב הבהמה כדי לשעשע אותו ג"כ אסור דלא פלוג רבנן במילתייהו:
(סג) והוא משתמש בו. היינו שסומך את עצמו (נה) בצד אותו דבר אבל אם משתמש על גב אותו דבר המונח על צדה הרי הוא כמשתמש על צדה ממש וכמו שכתב בהג"ה לקמן לענין קרון עי"ש במ"ב:
(סד) אפילו במזיד ירד. ולא (נו) כמו גבי אילן דאם עלה במזיד קי"ל לקמן בסימן של"ו ס"א דלא ירד עד מו"ש משום קנסא הכא ירד משום צער בעלי חיים:
(סה) ומטעם זה פורקין. היינו (נז) אפילו המשוי הוא מוקצה ומ"מ לא רצו להקל מטעם צער בעלי חיים לסלקו בידים כיון דאפשר לסלקו שלא בידים:
(סו) שהא"י מנהיגו. דאם ישראל בעצמו מנהיגו (נח) יש בלא"ה איסור תורה משום מחמר:
(סז) שמשתמש בבהמה. ולא נקרא צדי צדדין מפני שהעגלה מחוברת בצדי הבהמה (נט) כיון שהוא משתמש ע"ג העגלה ודינו כמו על צדי הבהמה ממש וכנ"ל בס"ק ס"ג וגם להשתמש על דף היוצא חוץ לעגלה מאחוריה ג"כ אסור ולא מקרי צדי צדדין (ס) דהכל כלי אחד הוא:
(סח) אם המים עמוקים וכו'. דאם אין עמוקים ויכול לפרנסה במקומה שלא תמות (סא) אין מתירין לו להניח כרים וכסתות לבטל כלי מהיכנו:
(סט) מביא כרים וכסתות וכו'. וה"ה דיכול להניח שאר כלים תחתיה כדי שתוכל לעלות ונקט כרים וכסתות לרבותא (סב) אף דלא יהיו ראוים להשתמש בהן עי"ז בעוד שעליהן לחות המים אף לכשתעלה הבהמה אפ"ה מותר דאתי צער בע"ח דהוא דאורייתא [ממה דהזהירה התורה מצות פריקת המשא מעל הבהמה] ודחי איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת:
(ע) ונותן תחתיה. אבל אסור להעלותה בידים דכל בעלי חיים הם מוקצים ואע"ג דאיכא צער בע"ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה [מ"א ותו"ש שכן מוכח מרמב"ם] ועיין בא"ר שהביא דיש פוסקים שמקילים אף להעלותה בידים אם א"א ע"י כרים וכסתות (סג) וע"י א"י לכו"ע מותר להעלותה וזה עדיף יותר מהנחת כרים וכסתות ושאר כלים תחתיה:
(עא) מותר לומר. וה"ה דמותר משום צער בע"ח לומר לעו"ג להמרות האווזות שהורגלו כבר בהמראה ואין יכולין שוב לאכול בעצמן אבל אין מותר רק פ"א ביום דשוב ליכא צער בע"ח [תשובת רמ"א ] (סד) ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה ע"י ישראל ואע"ג דאסרינן לקמן בסימן שכ"ד ס"ט להמרות האווזות בשבת הכא שאין יכולין לאכול בעצמן מותר משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן.
כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי (סה) חייב לתוך אוכל (סו) פטור [ומ"מ איסורא יש דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור] והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיון דהבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה [מ"א]:
(עב) והחלב אסור וכו'. משום משקין שזבו מפירות העומדים לסחיטה דקי"ל בסימן ש"כ ס"א דאסורין והא נמי להא דמיא:
(עג) וי"א שצריך וכו'. ס"ל דאמירה לחלוב לא הותר כלל כ"א כשהא"י חולב לצורך עצמו והישראל קונה אחר השבת ממנו בדבר מועט והעולם נוהגין כסברא הראשונה דמשום צער בע"ח שרי אמירה לא"י לחלוב בין לא"י מן השוק ובין להשפחות שנשכרות לכל השנה למלאכתו ואין למחות בידם ומ"מ טוב שיחלוב הא"י לתוך אוכל דהו"ל שבות דשבות [מ"א]:
(עד) מותר כיון וכו'. היינו דמסתמא אדעתא דנפשה קעבדה (סז) ועיין באחרונים שהשיגו ע"ז דכיון שנוטלת החלב של ישראל ורואה הישראל ושותק מסתמא אדעתא דישראל קעבדה שיודעת שניחא ליה בזה ואפילו אם היתה עושה זה אח"כ בבית א"י מחוייב למחות בידה וכ"ש שהיא עושה זה בבית ישראל ועיין בביאור הגר"א שגם הוא הקשה ע"ז עוד מטעם אחר עי"ש ובא"ר ובפמ"ג הסכימו דכונת השו"ע הוא רק אם עשתה לפעמים דרך מקרה שמותר (סח) אחר השבת ליהנות מהם אבל אם היא עושה כן תמיד מחוייב למחות:
(עה) שהחי וכו'. ר"ל דאין חל ע"ז שם משא שיהיה צריך למנעו מפני שביתת בהמתו (סט) ואף דמאי דאמרינן חי נושא א"ע היינו רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור וע"כ אסור לאדם לישא תינוק בשבת לא גזרו שבות זה בבהמה:
(עו) עליה בגדיו. אבל באוכף ליכא קפידא (ע) דבטל לגבי הרוכב:
(עז) ולא שום דבר. ואם נשאר איזה דבר עליה מע"ש והיא רוצה מעצמה לצאת לחוץ (עא) בעליה צריך למנעה שלא לצאת מפני מצות שביתת בהמה אבל אם אין עליה שום דבר (עב) אפילו אם היא רוצה לצאת חוץ לתחום אין מחויב למנעה מזה (עג) ורק להוציאה בידים חוץ לתחומה אסור:
(עח) ואינו ממתין לשכירות ממנו. ר"ל דלכך מותר למסור לכתחלה בשבת דהרועה מירתת להשתמש בה בשבת שלא יענש ע"ז בדיניהם כיון שלא מסרה לו למלאכה כלל אבל להשכיר ולהשאיל לא"י אסור אפילו אם מתנה עמו שתנוח בשבת וכדלעיל בסימן רמ"ו ס"ג דכיון שהשכירה לו למלאכה אינו מירתת כ"כ כי יאמר בלבו בעד יום השבת אראה להוסיף לו לפי ערך המגיע ליום וכן בשאלה הוא חושב שיעשה לו טובה כנגדו עבור זה משא"כ בזה שמסרה לו רק לרעות אותה אז מירתת לעשות בה מלאכה כלל אף שרוצה לשלם לו כיון שאינה עומדת לכך [אחרונים] ולפ"ז מה שכתב המחבר דאם רואהו וכו' ה"ה כשנודע לו שעושה בה מלאכה צריך למחות בידו:
(עט) וכל שכן דאין לחוש וכו'. ואפילו (עד) אם הוא רואה אין צריך למחות דדוקא להוציאה בידים אסור וכנ"ל. וכ"ז כשהא"י מוציאה מעצמו אבל לצוותו בשבת להוציאה חוץ לתחום לרעות שם עיין בפמ"ג שמסתפק בזה ונכון להחמיר וכ"כ בח"א ומטעם זה אם מוליכין שוורים למקום אחר למכור (עה) אסור למסור להם בשבת אפילו אם קצץ עם הא"י כבר על זה הענין קודם שבת דהוי כמתנה עמו להוליך חוץ לתחום אבל למסור לו בע"ש אפילו אם יוליכנה בשבת חוץ לשלש פרסאות שרי:
(פ) שהרועה יוציא וכו'. (עו) ויש מחמירין בדבר שלא למסור לו בשבת (עז) והעולם נוהגין כהיום היתר בדבר:
< הקודם · הבא >