כף החיים/אורח חיים/שה

כף החיים ‏ אורח חיים שה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] בהמה יוצאה וכו'. לפי שאדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכו' ואחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחיה ועוף מצווה על שביתתם. וק"ל דמידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחה ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא הוי משוי. ב"י בשם רש"י ועו"ש או' א':

ב

ב) שם. אבל אם אינה משתמרת בו. כלומר דאינה משתמרת מזה דאנח עליה אלא דמשתמרת בלאו הכי. עו"ש או' ב':

ג

ג) שם. אז הוי נטירותא יתירתא וכו'. לאפוקי שאם היה דבר שיש בו שמירה בינונית אפי' אם היתה נשמרת בדבר מועט מזה מותר דאינו יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט. ב"י. ט"ז סק"א. עו"ש או' ג' א"ר או' ב' תו"ש או' ב':

ד

ד) שם. וכן כל דבר שהוא לנוי וכו'. היינו במידי דלאו אורחיה אבל בנוי הרגיל בחול שרי. ב"י בשם רש"י והר"ן. אבל הב"ח פסק כהתו' דכל לנוי אסור. והביאו המ"א סק"א:

ה

ה) שם. הילכך נאקה וכו'. נאקה הוא גמל נקבה. ערוך. וחמרא לובא חמור הבא ממדינת לוב. רש"י. והתו' פירשו לוב היינו מצרים יעו"ש:

ו

ו) שם. וסוס יוצא ברסן וכו'. כצ"ל וכן הוא בטור אבל חמור אסור לצאת ברסן שהוא פרומביא כמ"ש סעי' ג' ב"ח. מ"א סק"ב. והכי פירושא גמל באפסר ופרד וחמור ג"כ באפסר הא רסן פרומבייא לא וכבסעי' ג' וסוס יוצא ברסן שהיא פרומבייא או באפסר. א"א או' ב' ועיין לקמן או' י"ב. אבל מ"ש הב"ח להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח. מ"א שם. וה"ה הט"ז סק"ב דגמל אסור בפרומביא. תו"ש או' ג' ער"ה או' א' ועי"ש שהשיג על הא"ר או' ג' במ"ש להוכיח כהב"ח יעו"ש וכ"מ מדברי הש"ע דגמל דוקא באפסר מותר אבל בפרומביא אסור:

ז

ז) שם. אבל לא בשניהם. ואם עסקיה רעים מותר לצאת בשניהם יחד והכל לפי הענין. ב"י בשם המרדכי. ועיין לקמן סעי' ד':

ח

ח) שם. ומותר לטלטל האפסר וכו'. ואין בו משום איסור טלטול שמוכן הוא לבהמה. טור:

ט

ט) שם. ובלבד שלא ישען עליה. והטעם הוא כדי שלא ישתמש בבעלי חיים. ב"י:

י

י) [סעיף ב'] לפי שאינו משתמר בו. דנשמט הוא מפיו ול"ד לאפסר שקשור בו ואינו נשמט. ב"י. ט"ז סק"ג:

יא

יא) [סעיף ג'] לצאת חמור בפרומביא וכו'. נתבאר בסעי' א' דדוקא חמרא לובא מותר בו. ט"ז סק"ד:

יב

יב) [סעיף ד'] כל בהמה שעסקיה רעים וכו'. וכתב הרשב"א והר"ן בחי' כ"י דסוס ופרד בזה"ז כיון דדרכן לצאת בחול בפרומביא אפי' בשבת אינו משוי לכ"ע יעו"ש. ער"ה או' ד' ועיין לעיל או' ו':

יג

יג) שם. והיא צריכה וכו'. וע"כ אפי' פרה שסתמה אינה צריכה שמירה וכדלקמן סוף סעי' י"ז אם היא מורדת מותרת לצאת בחבל סביב צוארה גמ' וכ"כ האחרונים:

יד

יד) [סעיף ה'] בעלי השיר כגון כלבים וכו'. וה"ה סוס יוצא בשיר. משנה שם. וכ"כ הרמב"ם פ"ך דין ח':

טו

טו) שם. וחיות קטנות וכו'. היינו אלו דארחייהו בהכי בחול אבל אם אין אורחייהו בהכי כמו חתול בסורג אסור משום דסגי לה בחבל קטן בעלמא וזה הוא לה נטירותא יתירתא והוי משוי. הרמב"ם שם:

טז

טז) [סעיף ו'] והוא שקושרין ראשי דדיהן. כל אלו אע"ג שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח מ"מ כיון שנעשים לשמירת גופן לשומרן מפני הצער או צמרן ובריאותם וטובתם היו להו כמלבוש של אדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן. לבוש:

יז

טוב) שם. ודוקא כשקושרין אותם וכו'. ואפי' אם קושר כיס בשביל זה על דדיהן שרי אם הוא מהדק. גמ':

יח

חי) [סעיף ז'] חמור יוצא במרדעת. דמצטער בצנה כדאמרינן בגמ' חמור אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה. ט"ז סק"ה:

יט

יט) שם הגה. פי' כמין אוכף קטן וכו'. והפרישה או' י"א כתב דהוא כמין מלבוש לחמם אותה. והלב"ש כתב נראה שצ"ל אוכף גדול ור"ל שמונח על כל הגוף עכ"ד. ולי נראה הא דאמר כמין אוכף קטן אע"ג שהוא על כל הגוף משום דאינו עב כ"כ כמו זה שמניחין בשעת משא ורכיבה. ועיין לקמן או' כ"ב:

כ

ך) שם. והוא שתהא קשורה לו מע"ש. דבאינה קשורה מע"ש לא גלי מאתמול שתהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש. רש"י. אבל הרא"ש כתב הטעם בשם הירושלמי משום דכשקושר משתמש בבעלי חיים ולפ"ז אם עבר וקשרו או אם עשה עכו"ם שרי לצאת בו אבל לטעם הראשון אסור. וכתב הפרישה או' י"ב דכ"ה דעת הטור לאסור וגם הרא"ש ס"ל הכי יעו"ש. וכ"ה דעת הא"ר או' ו' כהאוסרים וכתב דגם הש"ע ס"ל הכי מדכתב טעם הירוש' בסעי' ח' ולא הכא דדוקא לחומרא אמרינן טעם הירוש' ולא להקל כגון הכא וכתב עוד דכ"מ נמי ברמב"ם פי' המשנה וברטנורה יעו"ש. וכ"ה דעת התו"ש או' ז' וכתב ודלא כלבוש יעו"ש. וכ"ה דעת המש"ז או' ה':

כא

כא) שם. ושאר כל הבהמות אסורות. לפי שאין הצנה קשה להן וא"כ הוי המרדעת משוי. תו"ש או' ח':

כב

כב) שם. ולא יצא באוכף וכו'. דאין האוכף מועיל לו והוי משוי. תו"ש או' ט' דדוקא מרדעת מועיל כי מונח על גופה ומחממה אבל אוכף אינו מחמם אלא למקום שמונח עליו משו"ה לא הוי מלבוש אלא משוי. לב"ש:

כג

כג) [סעיף ח'] מותר ליתן מרדעת וכו'. דוקא להלך בה בחצר אבל לא לצאת בה לר"ה דאין החמור יוצא במרדעת אלא א"כ קשורה לו מע"ש. ב"י:

כד

כד) שם. מותר ל תן מרדעת וכו'. ולא חיישינן לטרחא דשבת כיון דאיכא צערא דצנה לחמור. ב"ח:

כה

כה) שם. בלבד שלא יקשרנו וכו'. היינו אפי' בקשר שאינו של קיימא דבקשר של קיימא בל"ה אסור כידוע:

כו

כו) שם. דלית ליה צער צנה אסור וכו'. דמחזי כמטעינו משוי. מ"א סק"ג. ונראה דבשעת שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים מצערין להסוס דמותר להניח מרדעת עליו דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צנה ובזה הוא ג"כ צער מרובה ובלבד שיהיה נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט"ז סק"ו. תו"ש או' יו"ד:

כז

כז) שם. ולהסיר מרדעת וכו'. דהוי טרחא שלא לצורך. מ"א סק"ד. תו"ש או' י"א:

כח

כח) שם. ואוכף אסור וכו'. דאוכף אינו מועיל כלל והוי נמי טרחא שלא לצורך. חויש או' י"ב:

כט

כט) [סעיף ט'] לא יטלנו בידו וכו'. אעפ"י שיש לו קצת צער מחימום המשוי של האוכף עליו מ"מ מאליו יצטנן כשינוח. כן אמרינן בגמ' ט"ז סק"ז. ומ"מ לצורך גופו כגון לישב עליו אין פקפוק בהתרתו. מאירי:

ל

ל) שם. לא יטלנו בידו וכו'. ואם יודע שבעל העגלה לא יציית מוטב שלא ימחה בידו דמוטב שיהיו שוגגין וכו' וטוב לעשות ע"י גוי. ח"א כלל נ"ז או' ב':

לא

לא) [סעיף יוד'] אין תולין לחמור וכו'. וכ"ש לשאר בהמה. ב"ח. דתענוג לבהמה אסור לעשות בשבת משום טרחא שלא לצורך. תו"ש או' י"ד. ומיהו עיין בשו"ת בית יהודה סי' ג' מה שנתן טעם ליישב מנהג העולם שנוהגין לתלות טרסקל לכל הבהמות יעו"ש:

לב

לב) שם. אבל אין יוצאין ב'. אפי' אם היה תלוי עליהן מבעו"י דהוי משוי. תו' שם:

לג

לג) [סעיף יא'] לא יצא הסוס בזנב שועל וכו'. בכל אלו הטעם לפי שא"צ להם כ"כ והוי משוי ובסנדל הטעם דלמא נפיל ואתי לאתויי. תו"ש או' ט"ו. לב"ש:

לד

לד) שם. ולא בזהורית וכו'. פי' שני תולעת. פרישה או' י"ז:

לה

לה) שם. ולא עזים בכיס וכו'. נרא' דהוא משום דלא מהדק שפיר וחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי וכמ"ש לעיל סעי' ו'. ולטעם התו"ש שכתבנו לעיל או' ל"ג נראה שהוא משים דא"צ להם כ"כ:

לו

לו) שם. ולא בסנדל וכו'. ואין בכלל זה הברזל שקובעין ברגלי הסוס מלמטה דכיון שקבוע במסמרין לא חיישינן דלמא נפיל. שה"ל:

לז

לז) שם. ופוקק זוג שבצוארה וכו'. אבל כשאינו פקוק אפי' בחצר לא תצא מפני שהענבל שבתוכו מקשקש ומוליד קול. ב"י בשם רש"י ועי' מ"א סק"ה:

לח

לח) שם. אבל לא תצא בו לר"ה וכו'. משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. גמ' ופרש"י למכור בשוק ותולין לו זוג להנאותו עכ"ל. אבל משום משוי ליכא שבטל אגב אפסר ומשום דלמא נפיל נמי ליכא למיחש דהכא מיירי באריג. תו' ולפ"ז נראה דבתרנגולים וכלבים וחתולים ועופות דליכא טעמא דמחזי דאזיל לחינגא דאין דרכן בכך וגם ליכא משום משוי דבטילי גבי רצועה שבצואריהן וגם ליכא משום דלמא נפיל דאריגי ביה א"כ כי פקקן מע"ש מותרין לצאת בהן. אבל סמ"ג כתב טעם האיסור משום משוי ולדידיה גם כלבים וחתולים ועופות אסורין לצאת בהן. ויש צד לומר דכל אחד יודה לחבירו. שה"ג פ' במה בהמה. ונראה פירושו די"ל דהסמ"ג מיירי כשאין קשור באפסר כמ"ש מ"א דבזה מודו התו' ולע"ד משמע בסה"ת סי' רל"ז ובמרדכי דגם בתרנגולים שייך טעם דאזיל לחינגא יעו"ש. מיהו הכל לפי המקום. א"ר או' ט':

לט

טל) ונראה דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסורה לצאת בו לר"ה דהוי משוי מ"מ בחצר שרי ונראה דאפי' בכרמלית שרי. מ"א סק"ו בשם התו' אבל התו"ש או' כ"ז כתב דהסמ"ג כתב בהדיא דבכרמלית אסור יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' כ"ב ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותה אף לדעת התו' אסור דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. מ"א שם. ועיין א"א או' ו'. שכתב שהתו' לשיטתם אבל לרש"י אין הכרע וי"ל כל שיש איסור תורה ברה"ר גזרו אף בחצר יעו"ש אמנם דעת האחרונים להתיר בחצר שאינה מעורבת כדעת המ"א משום דיש כמה מהראשונים סוברים כדעת התו' דבחצר שרי:

מ

מ) וכתב עו"ש המ"א דבדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אפי' במבוי המעורבת אסור יעו"ש ומיהו הא"א שם מפקפק בזה יעו"ש:

מא

מא) שם. בין אם הוא בכסותה. עושים לסוסים מעילים שלא יטנפו רש"י:

מב

מב) [סעיף יב'] לא תצא בחותם וכו'. גזרה שמא יפסק ויפול ויביאנו בידו ואפי' הוא ארוג בכסתיה שלא חילקו חכמים. ר"ז או' ט"ו:

מג

מג) [סעיף יג'] אפי היא קשורה וכו'. דשמא נפיל ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשליתה כיון דכאיב לה לא מנתחא ליה. רש"י. לב"ש:

מד

מד) שם. ובחוטרתו. חלדרובא שיש לכל הגמלים על גביהם. רש"י. ב"י:

מה

מה) [סעיף יד'] לא עקור וכו'. אפשר דטעמא משום דהוי משוי ויותר נראה דהוי נטירתא ואינו משוי אלא הטעם דלמא נפיל החבל ואתי לאתויי. לב"ש:

מו

מו) שם. שקושר ידה אחת וכו'. אבל אם קושר שתי ידיה ביחד כגון סוסים הרועים בשדה וקושרין ב' ידיו יחד כדי שלא תוכל לברוח מותר דכל מה שעושה לשמירה הו"ל כמו מלבוש. ח"א כלל נ"ז או' ח' וכ"כ קרבן נתנאל או' ך':

מז

מז) [סעיף טו'] לא יקשור גמלים וכו'. משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. גמ'. ואפי' אם היו קשורין מע"ש אינן נמשכין בשבת. הרמב"ם פ"ך דין ט' א"ר או' י"ב. ואפי' אינם אלא שנים ואפי' היא עיר מעורבת. ר"ז או' ח"י. אבל בחצרו מותר למושכם. א"ז:

מח

מח) שם. ויש מי שאוסר גם בזה וכו'. דהא איכא למיחש בהא נמי דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. ב"י. ועיין א"ר או' י"ג שכתב דזו סברה יחידאה היא נגד כל הפו' ונראה דעתו דאין לחוש לה יעו"ש:

מט

מט) [סעיף טז'] מתחת ידו טפח וכו'. היינו דלמעשה צריך ליזהר שלא תצא מתחת ידו טפח אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים. ב"י בשם הגמ':

נ

נ) שם. שלא יגיע בטפח וכו'. היינו משום דמיתחזי כמשוי בעלמא. תו"ש או' כ"ד:

נא

נא) [סעיף יז'] שאינה קשורה לו מע"ש. כבר נתבאר הטעם לעיל או' ך' כיון דלא גלי דעתיה מאתמול שיהא לה למלבוש יעו"ש:

נב

בנ) שם. ולא בזוג וכו'. גם זה נתבאר הטעם לעיל או' ל"ח משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא יעו"ש:

נג

גנ) שם. ולא בסולם שבצוארו וכו'. וטעמא דכולהו משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי. רש"י. לב"ש:

נד

דנ) שם. שלא תכה זו בזו. וי"מ כשנבקעה פרסה של רגל הבהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור כמות שהיתה. רי"ף:

נה

הנ) שם. כדי שלא ישברו וכו'. אבל אם קושרין רגליה כדי שלא תוכל לברוח מותר דכל מה שעושה לשמירה הו"ל כמו מלבוש. ח"א כלל נ"ז או' ח' וכ"כ נזר ישראל סי' יו"ד ח"א בליקוטי רימ"א או' ח' בשם שו"ת מאמ"ר סי' י"ב. ועיין לעיל או' מ"ו:

נו

ונ) שם. ואין העזים יוצאות וכו'. כתב הרמב"ם פ"ך דין י"א עז שחקק לה בקרניה יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת ואם תחבו בזקנה אסור. והכנה"ג תמה על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו דין זה יעו"ש. ואפשר דס"ל כמ"ש הרשב"א בחי' בשם הראב"ד דעז באפסר ודאי נטירותא היא ואתיא כשמואל יעו"ש וא"כ לדידן דק"ל כרב אסור אבל הרמב"ם ס"ל כהרשב"א דכ"ע מודו בעז דמנתח יעו"ש. ער"ה או' ג' וכ"כ התו"ש או' כ"ו דטעמא דהרא"ש והטור שהשמיטו זה משום דהוי נטירותא יתירתא ואנן קיל כרב דנטירותא יתירתא אסור יעו"ש:

נז

זנ) שם. ולא העגל בעול וכו'. וכן הפרה או חמור או סוס. מרדכי:

נח

חנ) שם. בין אם היא לשימור וכו'. דהוי נטירותא יתירתא והוי משוי. תו"ש שם. לב"ש:

נט

טנ) שם. לפי שא"צ שמירה. והוי משוי. מיהו אם היא מורדת מותר לצאת בחבל שבצוארה וכמ"ש לעיל או' י"ג יעו"ש:

ס

ס) שם. אבל עגלים מותרים וכו'. אפי' החבל כרוך סביב צוארן כדי שיוכל לתפשם בהחבל אם יברחו וכמ"ש לעיל סוף סעי' א':

סא

סא) שם בהגה. אעפ"י שהוא מומחה לאדם. דמומחה לאדם לא הוי מומחה לבהמה דאדם אית מזל ומסייע ליה. שבת נ"ג ע"ב:

סב

סב) [סעיף חי'] אין רוכבין ע"ג בהמה וכו'. והטעם כתוב בגמ' גזירה שמא יחתוך זמורה. מיהו בירוש' קאמר מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו וכתב ב"י אע"ג דק"ל דחי נושא את עצמו י"ל כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עובר על שביתת בהמתו יעו"ש אבל לא ק"ל הכי כמ"ש סעי' כ"ב. וכ"כ האחרונים:

סג

סג) שם. אין רוכבין ע"ג בהמה וכו'. ואין חילוק בין אחד לשנים כמ"ש המ"א לעיל סי" ער"ה סק"ה. וכ"כ התו"ש שם או' ה' ועיין בעו"ש סי' תקכ"ד שכתב דלמאן דס"ל תחומין דאורייתא אפי' קיטע בב' ידיו אסור לרכוב ע"ג בהמה בשבת משמע הא לטעם שמא יחתוך זמורה מותר דכיון שידיו קטועות ליכא למיחש למידי אלא שהתו"ש בזה הסי' או' כ"ח כתב עליו דאינו מוכרח דאפשר דלא חילקו חז"ל בזה יעו"ש:

סד

סד) שם. ולא נתלים עליה וכו'. דכולה חדא גזירה היא דאסרו להשתמש בב"ח גזירה שמא יחתוך זמורה. מ"א סק"י. ר"ז או' כ"ג:

סה

סה) שם. אפי' בצדה אסור וכו'. כגון לשפשף התינוק בצדי גבה כדי לשעשעו וכן להסמך בצדה. ר"ז שם:

סו

סו) שם. והוא משתמש בו וכו'. פי' בצדי אותו דבר אבל ע"ג אותו דבר אסור כמ"ש בהגה. מ"א סק"ח:

סז

סז) שם. אפי' במזיד ירד וכו'. זהו לשון הרמב"ם וכתב כן לאפוקי ממ"ש שם ברישא עלה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מו"ש קמ"ל דבבהמה ירד משום צער ב"ח. ט"ז סק"י. ועיין לקמן רס"י של"ו:

סח

סח) שם. מכניס ראשו וכו'. ומיירי אפי' כשהמשוי הוא מקצה כמ"ש בב"י ואע"ג דמקצת טלטול אסור כמ"ש סי' שי"א סעי' ז' מ"מ משום צער ב"ח שרי. וזהו לשיטת הר"ן דס"ל דאין חילוק בין טלטול ביד לטלטול בגופו ולכן כתב הטעם משום צער ב"ח אבל בסי' שי"א סעי' ח' כתב בש"ע דטלטול בגופו שרי אפי' לצורך דבר האסור יעו"ש. מ"א סק"ט. ועיין לעיל סי' רס"ו סעי' ט':

סט

סט) שם. מכניס ראשו וכו'. ומ"מ לא רצו להקל מטעם צער ב"ח לסלקו בידים כיון דאפשר לסלקו שלא בידים. אחרונים:

ע

ע) שם הגה. ואסור לישב על קרון וכו'. ואפי' ישב עליו מע"ש נקרא משתמש בבהמה ואסור ואעפ"י שהעכו"ם מנהיגו שהרי הבהמה מושכת הקרון ולא העכי"ם. לבוש:

עא

עא) שם בהגה. שהעכו"ם מנהיגו וכו'. שאם ישראל מנהיגו בל"ה יש איסור תורה משום מחמר. ואם הבהמה היא שלו עובר ג"כ משום שביתת בהמתו ע"י הקרון. ואפי' היא רק שכורה לו איכא דס"ל דשכירות קניא לחומרא כמ"ש לעיל סי' רמ ו או' כ"ד יעו"ש:

עב

עב) שם בהגה. משום שמשתמש בבהמה. ואע"ג דהו"ל צידי צדדין (דהא העגלה קשורה בצדדי הבהמה וא"כ הוי עגלה צידי צדדין. לב"ש) שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום אבל הכא משתמש בבהמה שהבהמה מוליכתו. ובס' ט"א כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין. ולא נהירא דא"כ נימא ג"כ העץ הארוך הוי צדדין והעגלה הוי צידי לדדין אלא ע"כ התו' והרא"ש וסמ"ג ס"ל דהכל כלי אחד הוא ומיקרי צדדין. מ"א סק"י. תו"ש או' ל"א. ר"ז או' כ"ג:

עג

עג) וכתב עו"ש המ"א דמשמע בתו' והרא"ש דאין איסור במה שהעכו"ם מוליכו חוץ לתחום דאיהו לא עביד מידי. וכ"כ מהרי"ק שורש מ"ו. אבל ר"ל ן' חביב סי' כ"ח כתב שהרא"ש כתב כן לחלוק על הרשב"ם אף בתוך התחום אבל באמת חוץ לתחום אסור משום תחומין וראייה מספינה דאסור וכמ"ש סי' רמ"ח סעי' ב' עכ"ל. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י בשם תשו' רלנ"ח הנז' ובשם תשו' כ"י לאחד קדוש יעו"ש. וכ"כ התו"ש שם. ועיין לעיל סי' רס"ו על סעי' ב' מ"ש שם עוד באלו הענינים קחנו משם:

עד

עד) יהודים מאנשי העצה ואתרמי יום שמחה למלך בשבת וכל אנשי העצה הולכין בקרון למקום הוועד שלהם לכבוד ולתפארת לא יהיו היהודים באותה עצה ולא ילכו בשבת וליכא למיחש לאיבה דמלכי חסד הם ורוצים שכל אחד ישמור תורת אבותיו והגם דרז"ל התירו כמה מילי משום כבוד מלכות אין לדמות מלתא למלתא וישיבת הקרון אית ביה תרי איסורי א' שמא ישכח ויצא ואין לו אלא ד"א ועוד איסור תחומין והדור פרוץ ובהתרא ניח"ל אין לפרוץ להתיר. זר"א ח"ג סי' ג"ל. פתה"ד או' ה':

עה

עה) [סעיף יט'] אם המים המים עמוקים וכו'. שאם אין המים עמוקים והוא יכול לפרנסה שם מפרנסה שם. ב"י:

עו

עו) שם. מביא כרים וכסתות וכו'. ואם עלתה עלתה אבל אסור להעלותה בידים. הרמב"ם סוף פכ"ה. ט"ז ס"ק י"א:

עז

עז) שם. מביא כרים וכסות וכו'. ואם אי אפשר ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא איסור דרבנן. שה"ג וריא"ז. וכ"מ בב"ח סס"י ש"ח. א"ר או' ח"י. מיהו המ"א ס"ק י"א כתב דמדברי הרמב"ם הנ"ל משמע דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור להעלותה בידים. וכ"כ התו"ש או' ל"ג והשיג על הא"ר שכתב דגם לדברי הרמב"ם דאם א"א בכרים וכסתות מותר להעלותה בידים יעו"ש. ופשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה כמ"ש סעי' ך' מ"א שם. תו"ש שם ונראה דלומר לעכו"ם להעלותה מותר יותר מהנחת כרים. א"ר שם:

עח

עח) שם. משום צער בעלי חיים וכו'. דהוא דאורייתא ודחי ביטול כלי מהיכנו דהוא דרבנן. מ"א ס"ק י"א:

עט

עט) שם. שמבטל כלי מהיכנו. דדילמא לא תעלה. רשב"א. והרמב"ם ס"ל דהכא כיון דאינן ראויים להשתמש בהן בעוד המים עליהם מיקרי ביטול כלי מהיכנו אף לכשתעלה הבהמה. מ"מ פכ"ה. ונ"ל דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראויים להשתמש כ"מ סי' ש"א סעי' מ"ה. מ"א שם. ונראה דמדמה לסי' ש"א סעי' מ"ה דמי שנשרו כליו במים הולך בהן וכו' ולא דמי דהתם כשאין לו אחר ומשום כבוד הבריות. גם הכא דמשימן כוונה במים אפשר דגרע. א"ר או' י"ז:

פ

פ) שם הגה. דין קירוד הבהמה בשבת כמו ביו"ט. כ"כ המרדכי בשם רשב"א. וכ"כ רי"ו נתיב ב' ח"י דף פ"ג יעו"ש אבל התו' בשבת דף נ"ג כתבו לחד תירוצא דלא שרי אלא ביו"ט אבל בשבת אסור יעו"ש. ער"ה או' ז':

פא

פא) שם בהגה. דין קירוד בהמה וכו'. אסור לשפוך מים קרים ע"ג בהמה בשבת אף שאינו רוחץ גבה וכריסה אלא לתענוג. שו"ת בית יהודה סי' ג' ברכ"י או' ד':

פב

פב) [סעיף ך'] מותר לומר לעכו"ם לחלוב וכו'. החולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי. הרמב"ם פ"ח דין י"וד. והחלב אסור אפי' חולב לתוך אוכל דכיון דהבהמה אינה ראוי לאכילה הוי מקצה, מ"א ס"ק י"ב. תו"ש או' ל"ד. ועיין סי' תק"ה:

פג

פג) שם. מותר לומר לעכו"ם לחלוב וכו'. ואע"ג דהוי מפרק כשאינו חולב לתוך האוכל וגם יש בו משום בורר אוכל מפסולת דהבהמה מקרי פסולת כיון שא"א לשחטה בשבת ואינה ראויה לאכילה מ"מ שרי משום צער ב"ח. תו"ש שם:

פד

פד) שם. מותר לומר לעכו"ם וכו'. וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזות פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולין לאכול. תשו' רמ"א סי' ע"ט. ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל משום צער ב"ח וטוב לעשות ע"י קטן. מ"א ס"ק י"ב. מיהו הרב נתיב חיים כתב על דברי מ"א הנז' שלא ראה דברי מהרש"ל וגם הרמ"א בתשו' חוזר בו להתיר ע"י ישראל יעו"ש. ועיין לקמן סי' שכ"ד סעי' ט' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

פה

פה) שם. משום צער ב"ח וכו'. אבל אם יש לה עגל שינק חלבה דליכא משום צער ב"ח שהחלב מנערה אסור לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת. חס"ל או' ח':

פו

פו) שם. והחלב אסור בו ביום. משום משקין שזבו ולמו"ש מותר. טור. וא"צ להמתין בכדי שיעשו הואיל ובהתר נחלב בשבת. מהרל"ח בהגהת ב"י:

פז

פז) שם. וי"א שצריך לקנותו וכו'. ר"ל שאומר תחלה שיחלוב הבהמה והחלב יהיה של גוי ואחר החליבה קונה ישראל ממנו החלב. מחה"ש ס"ק י"ג. והיינו שאחר החליבה יאמר הישראל לעכו"ם תניח החלב אצלי שאפשר שאקח אותו ממך ולמו"ש יקנה אותו ממנו בדבר מועט. ויותר טוב שיאמר לו מע"ש למחר תבא לחלוב הבהמה ולמו"ש אקנה אותו ממך באיזה דבר:

פח

פח) שם. וי"א שצריך לקנותו וכו'. נראה דוקא בעכו"ם מן השוק אבל בשפחות שנשכרות לכל השנה א"צ לומר לו טול החלב לעצמך או לקנותו ממנו דכל מה שעושה עכו"ם בבית ישראל אדעתא דנפשיה קעביד לקבל שכרו דאדעתא דהכי נשכר בתחלה. ב"ח סי' ש"ך. וצ"ע דאדרבא כששכרו לשנה גרע טפי כמ"ש סי' רמ"ד סעי' ה' ועוד קשה דבביתו של ישראל אפי' קצץ אסור כמ"ש סי' רנ"ב סעי' ב' מ"א ס"ק י"ג. מיהו התו"ש או' ל"ה תירץ לקושיות הנז' דשאני התם דהמלאכה עצמה היא מלאכת איסור משא"כ הכא דהחליבה שרי משום צער ב"ח אך דכשאומר לעכו"ם נראה כעושה לצורך ישראל אבל שפחה הנשכרת שעושה מעצמה אין בה מיחוש יעו"ש. ומ"מ העולם נוהגין כס' ראשונה דמשום צער ב"ח שרי אמירה לעכו"ם. ומ"מ טוב לחלוב תוך האוכל (משום דאיסורו מדרבנן כמ"ש לעיל או' פ"ב וכשאומר לעכו"ם הוי שבות דשבות) כדי שיהיה שבות דשבות. מ"א שם. תו"ש שם:

פט

פט) שם. וי"א שצריך לקנותו וכו'. ודוקא כשאומר לו בשבת לחלוב אבל אם עושה מעצמו אינו צריך. לבוש. ר"ז או' ל':

צ

צ) שם. בדבר מועט וכו'. והרוקח סי' צ"א כתב דלא ימכור הגוי לישראל בדבר מועט דהוי הערמה יעו"ש. והביאו הער"ה או' ח' אמנם כבר כתבנו לעיל או' פ"ח דהעולם נוהגין להקל כס' ראשונה וא"כ די בחומרת י"א שכתב בש"ע ורק המחמיר תע"ב:

צא

צא) שם. בדבר מועט וכו'. ואפי' בתפוח או באיזה דבר שירצה אפי' אינו שוה פרוטה. תשב"ץ סי' מ"א. א"ר או' כ"א:

צב

צב) שם. כחולב לצורך ישראל. ובענין בהמה שחצי חלבה לישראל וחצי לעכו"ם כבר כתבנו לעיל סי' רמ"ו או' ס' ואו' ס"א קחנו משם. ועיין בתשו' זר"א סי' מ"ה שמתיר לחלוב ע"י עכו"ם עז בשבת לחולה חולי האזמ"א שצוו הרופאים לשתותו תיכף וסמוך לחליבתו מן העז יעו"ש:

צג

צג) [סעיף כא'] גבינות שעושות השפחות וכו'. צ"ע דבהגמ"י פ"ו כתב וז"ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו"ם מותר היינו כשהעכו"ם עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפי' בבית עכו"ם אסור כ"ש בבית ישראל ואפי' הכל בשביל עכו"ם וחייב לגרשו מביתו עכ"ל ועיין סי' רע"ו סעי' א' וצ"ע. ואם עושה בחנם פשיטה דצריך למחות כמ"ש סי' רנ"ב סעי' ב'. מ"א ס"ק י"ד. מיהו בלבוש הוסיף תיבת שלפעמים והביאו א"ר או' כ"ב וכתב להורות דאם רגיל לעשות צריך למחות ובזה מיושב מה שהניח מ"א בצ"ע ועוד דהכא אמרינן שהיתר גבינות אחר השבת עכ"ד. והביאו א"א או' י"ד:

צד

צד) שם. מותר כיון שאינו אומר וכו'. והיינו דוקא לאחר השבת אבל בשבת עצמו אסור שהרי המגבן הוא ממלאכות האסורות מדאורייתא. עו"ש או' ח"י:

צה

צה) [סעיף כב'] א"צ למנעו וכו'. דהא אפי' הישראל עצמו אינו אסור לרכוב עליה אלא מדרבנן ובעכו"ם לא גזרו. לבוש:

צו

צו) שם. שלא יתן עליה וכו'. אבל באוכף ליכא קפידא אם נותן עליה העכו"ם אפי' לסמ"ג דאוסר לישראל. רש"ל. עט"ז. א"ר או' כ"ג. וה"ה כשאין לו אוכף ומניח בגדיו תחתיו תמורת אוכף כדרך הכפרים ג"כ אפשר דא"צ למחות דהבגדים בטלים לגבי הרוכב כמו אוכף דהא הבגדים משמשים מעשה אוכף. מחה"ש ס"ק ט"ו:

צז

צז) שם. שלא יתן עליה וכו'. והא דאיסור שביתת בהמה חל על האדם היינו דוקא שהוא לא יוציאנה אבל אם היא תלך בעצמה בלתי סיוע הישראל כלל אין לנו. הרלנ"ח סי' כ"ח. כנה"ג בהגב"י. ומ"א העתיק בשם הנז' שאם יצאה מעצמה לחוץ ומשאה עליה אין הבעל צריך למנעה והוא מהעו"ש או' ך' ולכן היקשה לו דבשלהי פ' במה בהמה יוצאאה משמע דגם אם יצאה מעצמה אסור יעו"ש אבל הא"ר או' כ"ג כתב דעיין ברלנ"ח גופיה ולא כתב שם דמשא עליה אלא מיירי ביוצאה היא גופה בלא משא ובזה ודאי א"צ למנעה אדרבא גדולה מזה קאמר בגמ' דף נ"ג קורא לה והיא באה ופרש"י דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו עכ"ל אבל כשמשא עליה ודאי צריך למנעה כשיוצאת לר"ה יעו"ש. והביאו א"א או' ט"ז:

צח

צח) שם. שלא יתן עליה בגדיו וכו'. היינו בגדים מקופלים שאין לבוש בהם. א"א שם:

צט

צט) [סעיף כג'] מותר למסור סוס וכו'. משמע אפי' בשבת ואין לחוש אם העכו"ם מוציאה חוץ לתחום. וכ"מ מדברי מורים ז"ל בהגה שהביא דברי הגמ"ר על דברי הש"ע ובהגמ"ר כתוב בהדיא אפי' בשבת כמ"ש בב"י ובד"מ או' ה' יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' כ"א. אמנם הר"ם אלשקאר סי' מ"א כתב דאסור למסור בשבת אבל קודם לכן אפי' ביום ששי שרי ובסי' מ"ב דחה ראיות הגמ"ר דקדושין שהתיר אפי' בשבת יעו"ש. וגם הרלנ"ח בסי' כ"ח הביא דעת מי שרצה להתיר אפי' בשבת עצמו והוא ורב אחר הכו על קדקד סברתו וגם דחה ראיות הגמ"ר דקידושין יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגב"י. עו"ש או' כ"א. וכתב שם העו"ש וכ"נ להחמיר שלא למסור בהמה לרועה בשבת עצמו. ונראה שלא נכנס בזה מה שנותנין שכר לרועה חודש בחודש והוא יבא ליקח הבהמות ביום שבת מאליו כיון שהוא בא מאליו לקחת להנאת עצמו וגם כי עשו השכירות קודם שבת והוי כמו שמסר בהמתו לרועה קודם שבת ועוד כי מסתמא אלו רועי מתא אין הולכין לדרך מרחוק ולצאת חוץ לתחום:

ק

ק) במקום שנהגו איסור למימסר חיותא לרועה נכרי ביום ו' אם נהגו כן על צד החומרא ופרישות אסור להתיר להם אבל אם היו טועים בדין והיו חושבין שהדבר המותר אסור מתירין להם ומודיעין שהיו טועים בדבר. הר"ם הלשקאר סי' מ"ב. כנה"ג שם. עו"ש שם:

קא

קא) הוצאת כלים ע"י נכרי בשבת יש מי שהתיר אותה והרלנ"ח ז"ל בסי' כ"ח נראה שהוא מפקפק בדבר וכתב דבמאמר ישראל לכ"ע אסור. כנה"ג שם ועיין לעיל סי' רמ"ו סעי' כ' ובדברינו לשם בס"ד:

קב

קב) שם. ואינו ממתין שכירות וכו'. ולכך מותר למסור לו לכתחלה דהרועה מרתת להשתמש בה שלא יענש ע"ז בדיניהם כיון שלא מסרה לו למלאכה אבל להשכיר לעכו"ם אסור אפי' אם מתנה עמו שתנוח בשבת כי אין העכו"ם נאמן על כך כמ"ש סי' רמ"ו סעי' ג' יעו"ש. והטעם דכיון שהשכיר את בהמתו למלאכה אז אף אם מתנה שתנוח בשבת מ"מ אין העכו"ם מרתת כ"כ כי יאמר בלבו בעד יום השבת אראה להוסיף לו לפי ערך המגיע ליום משא"כ כשאין מוסרה למלאכה כלל אלא לרעות אותה אז העכו"ם מרתת לעשות בה מלאכה כלל אף שרוצה לשלם לו כיון שאינה עומדת לכך. כ"כ האחרונים וכ"ה כוונת מ"א ודלא כהא"ר. תו"ש או' ל"ח. ואפי' להשאיל לו אסור דיעשה לו טובה כנגדו. מ"א ס"ק י"ז. ור"ל דאפי' אם ישאיל לעכו"ם ויתנה עמו שלא יעשה בה מלאכה בשבת אסור משום דהעכו"ם אינו מרתת כיון שהיא שאולה לו למלאכה שיאמר בלבו אני משלם לו טובה עבור מה שעשיתי בה מלאכה בשבת משא"כ כשאין מוסרה לו למלאכה כלל אלא לרעות דמרתת כנז':

קג

קג) שם בהגה. דהא תחומין דרבנן. ואע"ג שאסור להביאה בידו מ"מ מה שהעכו"ם מוליכה הו"ל כאלו ישראל קורא לה דשרי כמ"ש סי' ש"ו סעי' ב'. מ"א ס"ק ח"י. ומ"מ אם אומר בפי' לעכו"ם צ"ע דהוי שבות כל שהוא אסור לעשות והא דמותר שעכו"ם מעצמו מוליכה וא"כ ראוי למכור או להפקיר. א"א או' ח"י:

קד

קד) שם בהגה. דהא תחומין דרבנן. וא"צ למחות בידו כיון דתחומין דאלפים אמה אפי' באדם הוא דרבנן אבל כשיודע שהעכו"ם יוליכה חוץ לג' פרסאות שהוא תחום דאורייתא אליבא דר"ע נראה שצריך למחות בידו. לבוש. עט"ז:

קה

קה) וכתב שם הלבוש דצ"ע במה שנוהגין עכשיו מוכרי השוורים למסור השוורים לעכו"ם להוליכן בדרך למכור אותם ולפעמים מוליכין אותם יותר מג' פרסאות על מה יסמוכו ואפשר דס"ל כרש"י ורמב"ם (ט"ס דהרמב"ם ס"ל י"ב מיל דאורייתא. תו"ש) ורשב"א דס"ל אפי' י"ב מיל דרבנן עכ"ל. ובד"מ או' ה' כתוב בשם הגמ"ר דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא שרי דכיון דליכא ביה כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו יעו"ש. והב"ד מ"א ס"ק ח"י והתו"ש או' ט"ל. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' צ"ט דהר"ם אלשקאר והרלנ"ח פליגי על הגמ"ר ומצריכין למסור לרועה דוקא קודם שבת אבל בשבת עצמו אסור יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---