דרישה/אורח חיים/שה

דרישה ‏ אורח חיים שה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וכן כל דבר שעושין לה לנוי כו' הא דסתם וכתב רבינו לנוי משמע דבכל ענין אסור זהו כשיטת התוס' דאילו לדעת רש"י היינו בדלאו אורחייהו דוקא וכמ"ש הר"ן לדעת רש"י והביאו ב"י:

ב

וגמלא באפסר וכן פרד וחמור וסוס יוצא ברסן כו' כצ"ל וכן הוא בכל ספרי רבינו ישנים וגם חדשים וצריך שתדע דמ"ש רבינו וכן פרד וחמור כו' אינו קאי אלא אלעיל אמ"ש וגמלא באפסר ולא קאי אלמטה וסוס יוצא ברסן כו' דהא חמור אסור בפרומביא ופרומביא היינו רסן כמ"ש ב"י. וכן משמע בב"י שמרשים וכן פרה וחמור בלבד וסוס יוצא ברסן בלבד. ולכן הש"ע שכתב וז"ל והגמל באפסר ופרד וחמור וסוס יוצאים באפסר או ברסן שהוא ברינ"ו אבל לא בשניהם עכ"ל אינו נכון מטעם שכתבתי דהא חמור בפרומביא אסור והיינו רסן. ואף אם תרצה להגיה וסוס יוצא באפסר כו' מ"מ לא נתיישב הלשון מדלא כתב לפני זה תיבת וכן פרד וחמור וכמ"ש רבינו. גם מהרמ"י לא כיון בזה יפה ע"ש. ומ"ש הטור וסוס יוצא ברסן או באפסר אין להקשות מאי או באפסר דקאמר הלא כ"ש שיוצא באפסר דהא יותר משומר ברסן מבאפסר די"ל דאתא לאשמועינן דלא אמרינן שאינו רשאי לצאת באפסר לפי שאינו משתמר בו והוי משוי וק"ל:

ג

כתב בספר המצות אסור ליתן האוכף על הסוס כו' כתב ב"י ותמהני על רבינו שהרי דברי סמ"ג ברורים הם בגמרא דהא תניא אוכף שע"ג החמור לא יטלטלנו בידו אלא מוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאליו וכתב רבינו בסמוך הרי בהדיא אוסר להסיר האוכף מע"ג החמור ובודאי דה"ה מעל הסוס כו' עד הרי הדבר פשוט דאוכף אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס כו' עכ"ל דבריו צריכין ביאור דלפום ריהטא תמוהין דבריו דהא אדרבה לפי התירוצים שתירץ הגמרא שאני התם דאפשר דנפל ממילא רב פפא אמר כאן לחממה כאן לצננה כו' ומש"ה מותר לתת מרדעת על החמור א"כ גם משמע דאוכף מותר לתת על החמור והסוס כמו מרדעת וצ"ל דס"ל לב"י דכל התירוצים דלעיל לא נאמרו אלא דוקא לענין מרדעת אבל לא לענין אוכף. ובודאי זה יצא לו כיון דפירש"י ז"ל כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסובר אוכף נמי שרי ואותביה מברייתא כו' מדכתב רש"י כסבור הא כו' משמע דלפי המסקנא אינו כן. אלא יש חילוק בין מרדעת לאוכף. אבל איני יודע מנין לו לב"י דלפי דבריו שמסקנת הגמרא הוא דדוקא מרדעת מותר לתת לו על החמור אבל לא אוכף א"כ למה אשתיק הל"ל שיש חילוק בין מרדעת לאוכף ועוד דהא המקשן רצה להוכיח שאסור לתת מרדעת ע"ג החמור מכיון שאסור ליטול האוכף מעל החמור. מכ"ש דאסרה ליתן האוכף עליו וממילא ה"ה מרדעת. א"כ משמע להדיא דמרדעת ואוכף שוים הם ובסגנון זה אזלי נמי התירוצים. והשתא כיון דמסקנת הגמרא הוא שמותר ליתן מרדעת ע"ג החמור א"כ נמי מותר ליתן אוכף ע"ג החמור דהא אוכף נמי מחמם כמו מרדעת וכמו שס"ל לרשב"ג דמה"ט מותר לצאת חמור באוכף ע"ש בפירש"י. ואע"ג דאנן קי"ל כת"ק דפליג על רשב"ג וכמ"ש רבינו ולא יצא באוכף ואע"פ שקשור לו מע"ש היינו דוקא לענין הוצאה. אבל בבית שוים שניהם ובשניהם מותר והשתא נתיישב שפיר הא דאשתיק. ואף אם תאמר שדוקא על חמור מותר להניח האוכף מה"ט ולא על סוס מ"מ קשה על ב"י דמשוה חמור וסוס ואוסר בשניהן באוכף ועוד ודאי לא על חנם רוצה להניח האוכף על הסוס כי אם מאיזה טעם ומדקאמר הגמרא שאסור ליטול האוכף מטעם שנופל ממילא או שזולת זה יצטנן וכדפירש"י ממילא נשמע דבדבר שצריך והזולת זה לא יהיה מותר. וראיה גלויה לדברי ממ"ש המרדכי בר"פ במה בהמה וז"ל אבל על הסוס לא ידענא אם מותר לתת האוכף עליו כדי לחממו בביתו ובחצירו כו' ע"ש. ולפי דברי ב"י שתמה על רבינו וכתב שהרי דברי הסמ"ג ברורים הם בגמרא כו' וס"ל דבין בחמור ובין בסוס פשוט דאסור להניח האוכף. א"כ יש לתמוה ג"כ על המרדכי דלמה נסתפקי בזה אבל לפי מה שפירשתי דלפי מסקנת הגמרא שאין שום חילוק בין מרדעת לאוכף אלא בשניהם שרי ליתן ע"ג החמור א"ש ודוקא בסוס נסתפק דכיון דלא נזכר דינים הללו אלא גבי חמור ולא גבי סוס מש"ה נסתפק בסוס וכן הא דכתב רבינו ז"ל בספר המצות אסור ליתן האוכף על הסוס כו' ולא כתב על החמור אלא ע"כ צ"ל דס"ל דגם הסמ"ג מודה דגבי חמור דמותר ליתן עליו האוכף כדאיתא במשמעות בגמרא הנ"ל וכמ"ש אלא דלגבי סוס לא נזכר איך דינו מש"ה הזכירו בדבריהם סוס ודו"ק. ואע"פ שיש לדחות ולומר דמש"ה הזכיר הטור והמרדכי בדבריהם סוס ולא חמור משום דפשוט להו דאוכף ע"ג החמור אסור ליתן כיון דאוכף אינו מעלה ולא מוריד בחמור משא"כ בסוס מ"מ מלשון רש"י משמע שנתינת האוכף ע"ג החמור מתחמם ומותר כיון שכתב אבל נטילת האוכף אינו אלא שתצטנן שנתחממה כו' משמע דוקא נטילת האוכף אבל נתינת האוכף ע"ג החמור מתחמם וק"ל. ובזה נתיישב נמי הא דמסיק רבינו וכתב ולפי זה אין חילוק בין סוס לחמור דר"ל הסמ"ג ס"ל דהגמרא דוקא אחמור קאי ולא אסוס ולפי ה"ט והוכחה שכתבתי אין חילוק בין סוס לחמור. ולא כב"י שפי' דברי רבינו מ"ש ולפ"ז אין חילוק בין סוס לחמור ז"ל כלומר דבלא קשירה אפילו אוכף על הסוס שרי ואם קושר אפילו מרדעת על החמור אסור עכ"ל. נדחק לפי' זה משום דלשיטת ב"י לא עלה על דעתו לחלק באוכף בין חמור לסוס ומש"ה הוצרך לפרשו כאילו אמר אין חילוק בין מרדעת דחמור לאוכף דסוס וזה דוחק. ולפי מ"ש א"ש. אלא אי קשיא הא קשיא דרבינו כתב ז"ל ונראה דשרי ליתן אוכף על הסוס בלא קשירה דטעמא דאסור לקשר מפרש בירושלמי שלא ישתמש בבעלי חיים כי כשקושר צריך לקרב אליה אבל בלא קשירה א"צ לקרב אליה ולפ"ז אין חילוק בין סוס לחמור עכ"ל דקשה מאי הוכיח מזה הירושלמי כתב דטעם איסור קשירה הוא משום דאסור לשמש בב"ח להיות מותר מכח זה להניח האוכף על הסוס ומה ענין זה לזה וגם הב"י מסיק וכתב על רבינו דאין זה ענין לדברי הסמ"ג ולעד"נ דלא כתבה להוכיח מזה דמותר להניח אלא בא לתרץ ולומר דלא תקשה מדאמרו בגמרא חמור יוצא במרדעת ובלבד שתהא קשורה לה מע"ש והיינו סבורים דקשירה לאו דוקא אלא ר"ל בלבד שתהא מונח עליה מע"ש דא"ת הנחה מצד עצמה שרי ומכח איסור קשירה בשבת נגעו בה משום דא"א לצאת בר"ה כל זמן שאינה קשורה עליה משום שמא תפול ולקשר אסור בשבת. קשה דהא אפשר בקשירה ועניבה שהוא מותר בשבת וג"כ לא יפול ממנה אלא ודאי ההנחה מצד עצמה אסור וקשירה מע"ש ל"ד אלא כל המניח עליה המרדעת או אוכף דרכו לקשר וא"כ ש"מ דאסור להניח בשבת וא"ת לפ"ז קשה הא בגמרא מתיר בהדיא במרדעת להניח בשבת וכמ"ש רבינו צ"ל דה"א דאף שיש צד איסור מ"מ התירו לו משום צינה אבל לצאת בו אסור אם לא שקשורה מע"ש. ומש"ה הוצרך רבינו לכחוב דז"א לעולם הנחה בלא קשירה כלל מותר והא דאסור להניח בשבת ולעשות קשירה ועניבה משום דא"א לעשות קשירה ועניבה אא"כ יסמוך ויקרב עצמו לצידי בהמה ואז ישתמש בב"ח וכמ"ש בירושלמי דזהו טעם איסור קשירה וק"ל. גם לשון הרא"ש משמע כאשר כתבתי שם בפרק במה בהמה כתב ז"ל ובירושלמי משמע דהא דאמר שמואל ובלבד שתהא קשורה לו מע"ש משום דאסור לן לקשור מרדעת בשבת משום דמשתמש בב"ח כו' משמע מלשון דאינו אסור משום קשירה וכמ"ש וק"ל:

ד

מי שיש לו נער עכו"ם ורוכב על בהמה כו' כתב ב"י במרדכי פ"ק דשבת כתב וז"ל ולהניח עכו"ם לרכוב על הסוס בשבת כו' עד ולפי מ"ש בסמוך לדעת הירושלמי אפשר דאסור עכ"ל. הא דכתב אפשר משום דיש לחלק דשאני כשרוכב על הבהמה להוליכה להשקותה דאין הדרך רחוק כ"כ עד שיהא שייך לומר שהבהמה מצטערת ברכיבתו ובפרט שרוכב עמה להשקותה דמקבלת הנאה ע"י רכיבתו ואם משקה אותה בנהר ידוע שעדיף לבהמה כשרוכב עליה דאז יכול ליכנס עמה באמצע המים ואין הצער שקול כלום כנגד ההנאה שמקבלת. כתב ב"י בסוף ספר הכלבו בשם רבינו האי גאון כתב ואסור ליה לבר ישראל למימסר חיותא לרועה עכו"ם כו' עד שלא נמצא כתב ידו ביד עכו"ם מעולם עכ"ל. ק"ק מאי ראיה הוא דהא לא קי"ל כרבי יוסף הכהן אלא מותר ע"י קציצה. ומ"ש ב"י על דברי שבולי הלקט נראה שטעמו משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא בי"ט ע"כ ואין להקשות דלפ"ז אף בתוך החג מותר די"ל דבתוך החג אסור מטעם שיהא נראה כשלוחו וק"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.