אליה רבה/אורח חיים/שה

אליה רבה ‏ אורח חיים שה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] דכתיב לא תעשה וכו'. צריך עיון דהתוס' ריש פרק במה בהמה כתבו דקרא דלא תעשה כל מלאכה למחמר אחר בהמתו הוא דאתא והך דהכא נפקא לן מלמען ינוח וגו', כן כתב הגהות אשירי וברמב"ם פרק כ', גם על מה שכתב בסימן רמ"ו ס"ק קשה:

ב

[ב] ביותר וכו'. לאפוקי מעט יותר מותר דאי אפשר לכוין ולצמצם. נאקה הוא גמל נקבה (ערוך):

ג

[ג] וגמל באפסר וכו'. מה שכתב הב"ח להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח (מגן אברהם), כתב דפשוט שאסור דאם לא כן מדאמרינן בשבת דף נ"א לובדקים וגמל יוצאים באפסר הוה ליה למימר גם כן ובפרומביא, עד כאן, ותמיהני הא כתב הב"ח שמצא כן בסמ"ג וכן ראיתי בסמ"ג ובסימני ספר התרומות סימן רל"ו והגהות מיימוני פרק ד' וכן מוכח מדבעי הש"ס גמל בחוטם מהו ולא מיבעי על פרומביא, והא דתני באפסר נראה לי דרבותא קאמר דאף באפסר מנטרא:

ד

[ד] ופרד וחמור וכו'. כל אחרונים חולקין דפרד וחמור אין יוצאין ברסן דהיינו פרומביא רק באפסר:

ה

[ה] [לבוש] ואם כן תענוג וכו'. אינו מדקדק דבגמרא מפקינן דתענוג אסורא אלא צריך לומר דעושה כן שלא תצטער:

ו

[ו] [לבוש] מפני שכשקושר וכו'. כן כתב הרא"ש בשם ירושלמי ולפי זה אם עבר וקשרו או עשה עובד כוכבים מותר לצאת, אבל בתוס' [שבת] דף נ"ג כתב דרש"י פירש דאם לא קשרה מאתמול לא גלי דעתיה שיהא למלבוש והוי משאוי ועוד דמיחזי כמתכוין להוציא מרדעת והר' פורת פירש דמיחזי כמכוין להוליך הבהמה למקום רחוק, עד כאן, אם כן לכל הטעמים אסור אף דעבר וקשר בשבת וכן מסתבר מדתני במתניתין אין חמור יוצא וכו' ולירושלמי לתני אין קושרין, וזה נראה לי טעמא דרבינו ירוחם דלא סבירא ליה כהך ירושלמי והבית יוסף תמה עליו, ולעניות דעתי לא קשה מידי דאזיל לשיטת הגדולים הנזכרים לעיל וסבירא ליה דלא נזכר בש"ס דילן טעם דירושלמי דלא קיימא לן הכי וכדאמרן דאפשר להשמר לקשר ושלא ישתמש בבעל חיה, ועוד הא מתירין בסעיף ט' להתיר, ודוחק לומר לחלק דבהתרה אין צריך להשתמש כל כך ותו דאם כן תיקשי מאי הוכיח הש"ס השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא הא ליטול צריך ולהניח מיירי דוקא בלא קשירה ומסתמא דהתרה חיישינן טפי לשימוש בעל חי מהנחה בלא קשירה אלא דאף בקשירה לא חיישינן, ונראה לי דגם השולחן ערוך שכתב טעם ירושלמי בסעיף ח' ולא הכא סבירא ליה דוקא לחומרא אמרינן טעם ירושלמי אבל להקל כגון הכא אם עברו וקשרו אסור לצאת באידך טעמים וכן משמע ברמב"ם פירוש המשנה וברטנורה:

ז

[ז] אבל על הסוס וכו' ואוכף אסור וכו'. כן כתב בשולחן ערוך ואזיל לטעמיה דתמה בבית יוסף על הטור דמתיר ליתן אוכף על הסוס וחמור שהוא נגד הסוגיא דשמעתא דף נ"ג עיין שם באריכות ונמשכו אחריו כל האחרונים לדינא אלא שנדחקו לתרץ איך הבין הטור הגמרא והם דברים דחוקים מאוד כמו שיראה המעיין, והט"ז מעקם בזה ביותר דברי הש"ס וקשה עליו טובא ואין להאריך. ולעניות דעתי הטור הבין הגמרא על נכון אך אקדים התמוה שראיתי בספר התרומות סימן רל"ו ומרדכי פרק במה בהמה שנסתפקו אם מותר לתת אוכף על סוס אם כן הוה ליה לבית יוסף לתמוה על הגדולים המוקדמים להזכירן והשתא אפרש הכל בביאור דסבירא ליה דמאי דפריך וכי מה בין אוכף למרדעת ואישתיק היינו משום דפסק להלכה דגם במרדעת מותר ולא כדפירש דסבור הא דאישתיק משום דסבר אוכף נמי שרי, על כרחך דמשמע דלמסקנא אסור באוכף שהוא תמוה דהדבר כפשטן גם להמסקנא ומה דקאמר במסקנא ומאי שנא מאוכף שאני התם אפשר דנפל ממילא אבל להניחו שרי וכן למה דמשני לצננה לית לן צערא היינו נמי להסירה אבל לחממה ולהניחה שרי ואם כן עולה מסוגיא דשמעתא דחמור אפילו באוכף שרי ולכך לא נסתפקו ספר התרומות ומרדכי אלא על סוס גם דברי סמ"ג אפשר דלא אסור אלא בסוס ודעת הטור דשרי גם בסוס דכיון דמצינו דיש חילוק בין לצאת לרשות הרבים דאסור באוכף בסעיף הקודם אפילו בחמור דאין מועיל לצננה והכא בחצר שרי דאמרינן דאף על פי כן מועיל קצת אם כן הוא הדין בסוס אף דאסור לעיל שרי הכא ולספר התרומות ומרדכי זה בספק כיון דלא מצינו היתר בש"ס אלא לחמור דקרירא ליה ומועיל קצת אבל לסוס דלא קרירא אסור והסמ"ג דעתו לפשוט זה וכן נראה לי להלכה למעשה דאוכף לחמור מותר ולסוס אסור:

ח

[ח] [לבוש] דטרחת חינם וכו'. והט"ז פירש משום דחיישינן שיבוא לסמוך על הבהמה וישתמש בבעלי חיים, עד כאן וליתא דבהדיא כתב הרא"ש דאפילו במרדעת שהוא על כל גוף דבלא קשירה אין צריך להתקרב אצל החמור ואין נשען עליו ודוקא ברסן בראש שהוא דבר חמור כתב בסעיף א' שיזהר שלא ישען עליו גם תיקשי איך למד הש"ס דמותר במרדעת קל וחומר מטרסקל הא מרדעת גרע שהוא לכל הגוף כדפירש הוא גופיה ס"ק ו', שוב ראיתי ברבינו ירוחם דתליית דטרסקל הוא על ידי קשירה ולפי זה בעגלים וסייחים אפילו על ידי קשירה מותר ונראה דאזיל לטעמיה בס"ק ו' אבל להרא"ש אסור וכן בכל הפוסקים משמע דתולין בלא קשירה ואפשר לחלק בין קשירת המרדעת לשאר קשירות כמו בקשירת חבל דבהמה פטור וכן ברסן משמע בסעיף ב' שהוא על ידי קשירה וצריך עיון:

ט

[ט] [לבוש] משום דמיחזי וכו'. אבל מאי שאינו מחזי מבטיל אגב אפסר (תוס' דף נ"ד), ולפי זה נראה דבתרנגולים וכלבים וחתולים ועופות דאין דרכן להוליכן למכור בכך מותרין דבטלי גבי רצועה שבצוואריהן והסמ"ג כתב דטעם משום משוי ולדידיה בכולן אסורין ויש צד דכל אחד יודה לדינא לחבירו (שלטי גיבורים דף קכ"ג). ונראה פירושו דיש לומר דהסמ"ג מיירי כשאין קשור באפסר כמו שכתב מגן אברהם דבזה מודה תוס', ולעניות דעתי משמע בספר התרומות סימן רל"ז ובמרדכי דגם בתרנגולים שייך טעם דאזיל לחינגא עיין שם, מיהו הכל לפי המקום, ואין להקשות על הסמ"ג הא קאמר בש"ס טעם משום חינגא דאזיל בספר התרומות שם מתרץ ליה דלרווחא דמילתא קאמר טעמא דאזיל לחינגא או כיון דזוטר לא הוי משום משוי, עד כאן וצריך עיון, וכתבו התוס' שם משום דילמא נפיל ליכא למיחש דמיירי באריג:

י

[י] [לבוש] דלמאי וכו'. צריך עיון מנא ליה הא ומתוס' שבת דף נ"ח ד"ה לא וכו' משמע דאינו משוי אלא טעמא דילמא מיפסיק ואתא לאתויי ואפילו באריג בכסותו חיישינן לזה כמו שכתבו תוס' שם ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' ואף שכתבו הכי בעבד נראה לי דהוא הדין בבהמה דזוג דרך לארוג בבגד ולא חותם ודו"ק, ומה שכתב חידושי מהר"ם בזה לא נראין כלל ומרבינו ירוחם דף פ' משמע דטעמא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא כמו בזוג וכן יש לכוין דברי תוס' שם, ומה שכתב דילמא מיפסיק דומיא דחותם רוצה לומר חותם דעבד קאמר הש"ס לעיל מיניה ודו"ק דמיושב בזה מה שהקשה מהרש"א שם:

יא

[יא] [לבוש] דכיון וכו'. פירש רש"י דף נ"ד וקשה אם כן אמאי הניח הש"ס בתיקו דף נ"ב ע"א בתחוב האפסר בעז בזקנה כשקשר השער למטה הא נמי כאיב לה וכנסת הגדולה פירש הש"ס דמכיר בקשיר בטליתו וגם בזנבו והנה בכנסת הגדולה הניח בתימא על הרי"ף והרא"ש והטור שהשמיטו דין דעז בזקנה דלעיל דעז שחקקה לה בין קרניה יוצאה באפסר, ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה דאפסר בעז הוי נטירא יתירא והש"ס שם קאמר זה אליבא דחנניה דנטירתא יתירא לאו משוי הוא אבל למאי דקיימא לן כרב אסור וסמך לזה הוא מדאמר הש"ס דינים אלו אחר שאמר שם הלכה כחנניא וכו':

יב

[יב] לא יקשור וכו'. אפילו היו קשורין בערב שבת אין נמשכין (רמב"ם פרק כ'):

יג

[יג] ויש מי שאוסר וכו'. כן למד הבית יוסף משמעות הטור, וצריך עיון דהטור הוא יחידאה נגד הרמב"ם ור"ן ורבינו ירוחם שהביא בית יוסף ועוד שראיתי שגם הסמ"ג וסמ"ק וספר התרומות ומרדכי ותניא מתירין, ועוד שכן משמע לשון המשנה דף נ"ד אבל מכניס חבלים לתוך ידו, עד כאן, וחבלים לשון רבים הן ובית יוסף כתב דלענין כלאים ובחול אמרו, עד כאן, ומפירוש רש"י מוכח דליתא דאם כן אמאי פירש על מה דאמר רב אשי לא שנו אלא לענין כלאים האי שלא יכרוך וכו' ולא פירש על הך שמתיר החבלים דהא ציין בש"ס עלה אבל מכניס אלא על כרחך דזה מיירי לענין שבת והמציין סמך אסיפא כדרך הש"ס כן נראה לי ודו"ק, ועוד דאם כן איך סלקא דעתה דש"ס דמיירי בכלאים דאדם אכתי תיקשי אמאי תני חבלים בחבל אחד מבהמה ואדם כלאים, גם נראה לי שגם הטור מתיר והא דקאמר אבל אחת לבדה יכול להוציא היינו משום סיפא ובלבד שלא יצא החבל מתחת ידו טפח דאפילו באחד אסור ועוד דבשנים לא פסיקא ליה דבשני מיני בהמות אסור משום כלאים בהמה או כשאחד צמר ואחד פשתן משום שעטנז כמו שכתב בספר התרומות ופירוש רע"ב יו"ד סוף סימן ש':

יד

[יד] טפח וכו'. לענין מעשה אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים (ש"ס):

טו

[טו] יוצא וכו'. כתב מגן אברהם נראה לי דכל הנך דאמרינן דאסורים לצאת בו לרשות הרבים דהוי משוי בחצר שרי ואפילו בכרמלית שרי דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותו משמע דאסור דחיישינן דילמא נפיל ואתא לאתויי וכמו שכתבו התוס' דף נ"ד ד"ה משום וכו' ובדבר דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורבת אסור מידי דהוי ביום טוב בסימן תקכ"ב עד כאן לשונו, וצריך עיון דתוס' שם קאי על רשות הרבים וכן משמע בתוס' דף נ"ב ד"ה מאי וכו' שכתב דכולהו ברשות הרבים איירי, עד כאן, וסנדל הוא אחד מהן דאסור דילמא משתלפי ואתי לאתויי ומכל מקום בכרמלית אפשר לאסור וצריך עיון מסימן ש"ג סעיף י"ח דלדידן אין רשות הרבים ומכל מקום כל שאפשר ליזהר יזהר דהרבה פוסקים סבירא להו דגם לדידן הוא רשות הרבים:

טז

[טז] אם עלה וכו'. מה שאין כן באילן ריש סימן של"ו ועיין סימן רמ"ו במ"א ס"ק י"ב, ומה שכתב הלבוש ואפילו בצדה וכו' גזירה וכו', מרמ"א משמע דמשתמש בבעל חי אסרו בלא טעמא דגזירה דזמורה והיינו משום שביתת בהמתו וכן משמע בהגהות מיימוני פרק קמא דעירובין, וראיתי בדרישה שכתבו זה לשונו מה שכתבו תוס' עירובין דף מ"ג בסוף ד"ה מלכה וכו' דאסור להשתמש בבעל חי הוא משום חיתוך זמורה, נראה לי דצריך להגיה (וממ"א) [ושמא] ותרי טעמא נינהו עד כאן לשונו, וצריך עיון בפירוש רש"י שבת דף קנ"ה ע"ב ד"ה קא משתמש ובספר התרומות סימן רכ"ה:

יז

[יז] שמבטל וכו'. שאין ראוי להשתמש בהן בעוד המים עליהם (מגיד פרק כ"ה), ונראה לי דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראוי להשתמש (מגן אברהם), ונראה דמדמה לסימן ש"א סעיף מ"ה דמי שנשרו כליו במים הולך בהן וכו' ולא דמי דהתם כשאין לו אחר ומשום כבוד הבריות כמו שכתב תוספות יום טוב פרק חביות גם הכא דמשימן בכוונה במים אפשר דגרע:

יח

[יח] צער בעלי חיים וכו'. ולכך אם אי אפשר על ידי כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא אסור דרבנן (שלטי גיבורים וריא"ז ומז"ה) וכן כתב הב"ח סוף סימן ש"ח, ולפי זה נראה לי מה שכתב הרמב"ם דאסור להעלותה בידים היינו כשאפשר על ידי כרים וכסתות לאפוקי ממגן אברהם שלא הבין כן ואישתמיטתיה כל דברי הגדולים הנזכרים לעיל נראה דלומר לכותים להעלותו מותר יותר מהנחת כרים וכמו שכתב בהגהות מיימוני פרק ח' ותשובת מהר"מ מרוטנבורג סימן מ"ט:

יט

[יט] [לבוש] וכן יותר וכו'. צריך עיון ממה שכתב בתשובת מנחם עזריה סימן קי"ב בהמת ישראל והחלב שלה מחצה לאריס כותים מהו להניח לחלוב בשבת תשובת מנחם עזריה החולב מפרק הוא לפיכך אם הקפידה בעליה או התנה עם הכותי שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת מותר ואם לאו אסור, עד כאן, והכא מתירין אפילו באין אריס ואפשר דמיירי התם אפילו בשאין החלב מצערה וצריך עיון, עיין סימן שכ"ח סעיף י"ג:

כ

[כ] [לבוש] והשפחות מושכרת לשנה. אין צריך לזה דלהכי נשכרות מתחילה (ב"ח), ועיין סימן רמ"ז סעיף ז' וצריך לומר כיון דמותר לומר לכותי משום צער בעלי חיים שאני:

כא

[כא] [לבוש] לקנותו וכו'. השמיט מה שכתב בשולחן ערוך בדבר מועט, וגדולה מזו וראיתי בתשב"ץ סימן מ"א זה לשונו, בדבר מועט בתפוח או באיזה דבר שירצה אפילו אינו שוה פרוטה:

כב

[כב] [לבוש] שלפעמים וכו'. הוסיף לשון שלפעמים להורות דאם רגיל לעשות צריך למחות ובזה מיושב מה שהניח מגן אברהם בצריך עיון ודו"ק, ועיין סימן רע"ו ס"ק י"ג, ועוד דהכא גמרינן מהיתר גבינות אחר השבת ועיין סימן רנ"ב סעיף ד' וסוף סימן ש"ז:

כג

[כג] בגדיו וכו'. ואם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשא עליה שלא על ידי אדם אין בעלה צריך למונעה עיין שם וברלב"ח, ותימא דכולהו פרק במה בהמה יוצאה משמע היא מעצמה אסור (מגן אברהם), והנה גם באליהו זוטא סמכתי על ספר עולת שבת שהעתיק כן דברי רלב"ח ועתה עיינתי ברלב"ח גופיה סעיף כ"ח ולא כתב שם דמשא עליה אלא מיירי כשיוצא חוץ לתחום בלא משא ונראה לי דבזה ודאי אין צריך למנעה ואדרבה גדולה מזה קאמר בגמרא דף נ"ג קורא לה והיא באה ופירש רש"י דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנו ממש בידיו, עד כאן, ועיין סימן ש"ו סעיף ב' אבל כשמשא עליה ודאי צריך למנעו כשיצאת לרשות הרבים כמבואר מרמב"ם שהבאתי ריש סימן ש"ד ולא שום דבר וכו' מיהו באוכף ליכא קפידא אם נתן עליה כותים (פרישה ורש"ל) ועיין סימן רס"ו ס"ק ט':

כד

[כד] מותר למסור וכו' בשבת וכו'. תמיה לי דמקור דין זה כתב בית יוסף בשם שבלי הלקט ואני עיינתי בשבלי הלקט גופיה סימן ל"א שכתב זה לשונו, מותר וכו' ויניחם אצלו ביום טוב וכו' אם כן ביום טוב הוא דמותר משום דאין שביתת בהמה ביום טוב ולכך סיים דאם מסרו קודם יום טוב אף שרואה משתמש אין צריך למחות אלא דכיון שמסרו ביום טוב צריך למחות, אבל בשבת אפשר אף שמסרו קודם שבת סבירא ליה דאסור דלא מהמנינן ליה כדלעיל סימן רמ"ו וכן בספר תניא סימן י"ט הועתק דברי שבלי הלקט ויניחה אצלו ביום טוב, וכמדומה לי כיון שנשמט מבית יוסף בהעתקתו תיבת ביום טוב וכשחיבר ספר שולחן ערוך ראה בבית יוסף חשב דקאי אשבת, והנה בים של שלמה פרק קמא דביצה הביא דברי בית יוסף והקשה על שבלי הלקט אמאי מותר למסור לרועה קודם שבת הא ודאי יעשה מלאכה ושכן פסק בהגהות מיימוני לאסור והאריך לדחוק עיין שם, וזה גרם לו שלא ראה בשבלי הלקט גופיה, והשתא ניחא מה שדחה בית יוסף בסימן רמ"ו דברי רוקח שהתיר בבהמת ישראל ביד כותים בשבת והכא פסק בסתם דברי שבלי הלקט אלא דהכא מיירי ביום טוב, והב"ח העתיק בסימן רמ"ו נמי דברי בית יוסף בשם שבלי הלקט והאריך על בית יוסף דרוקח סבירא ליה כשבלי הלקט וליתא:

כה

[כה] שכירות וכו'. אבל להשכיר לכותי אפילו מתנה שתנוח אסור משום דהכותי על כל פנים מוסיף לו שכירות ואפילו להשאיל אסור דיעשה לו טובה כנגדו (מגן אברהם), ודבריו תמוהין דבסימן רמ"ו סעיף ג' מבואר טעמא דאסור להשכיר דאין הכותים נאמן ולא משום שיוסיף שכירות והוא הדין בשאלה אלא פירוש השולחן ערוך כיון שלא אסרו במלאכה לא אסרו ועיין סימן רמ"ו ס"ק ט', ומה שכתב ואינו ממתין וכו' היינו דאם היה נותן לו שכירות אף שלא מסרו לו למלאכה אלא הכותים עושה מעצמו מכל מקום כיון שממתין שכירות מכח שכותים עושה היה אסור מיהו כבר כתבתי דלעולם אסור:

כו

[כו] [לבוש] כיון דתחומין וכו'. דרבנן ומרש"י שהבאתי ס"ק כ"ג משמע אף בתחומין דאורייתא מותר:

כז

[כז] [לבוש] ורמב"ם וכו' דרבנן וכו'. תימא דבבית יוסף סימן שצ"ד כתב דרמב"ם סבירא ליה שתים עשרה מיל דאורייתא וכן כתב פרק כ"ד, ואולי יש טעות סופר בלבוש וצריך לומר רמב"ם דסבירא ליה הכי ועיין סימן ת"ר, ומגן אברהם העתיק דברי לבוש בהווייתן ולא הרגיש, וביום טוב וכו' עיין סימן רמ"ו ס"ק [י"ח]:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.