משנה ברורה/אורח חיים/רמח
הנה קודם שנכנוס בביאור דברי השו"ע נעתיק לשון הברייתא הנאמר בזה בגמרא דף י"ט ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי ופוסק עמו ע"מ לשבות ואינו שובת דברי רבי רשב"ג אומר אינו צריך ומצור לצידון [שהוא מהלך יום אחד] אפילו בע"ש מותר ע"כ לשון הברייתא. והנה הרבה טעמים נאמרו ע"ז בפוסקים (א1) י"א הטעם שמא יצטרך הישראל לעשות מלאכה בעצמו בשבת משום פיקוח נפש דמקום סכנה הוא (ב1) או שיעשה הא"י בעל הספינה עבורו מלאכה בקשירת הקלע ושאר חילולים (ג1) או משום איסור תחומין כמבואר בב"י באריכות והרי"ף ס"ל דאי משום חשש מלאכה או תחומין ודאי היה אסור אף קודם ג' ימים וגם לדבר מצוה לא היה מותר אלא דעיקר האיסור משום ביטול מצות עונג שבת דכל ג' ימים הראשונים יש להם צער מחמת נענוע הספינה שגופו משתבר וכדכתיב יחוגו וינועו כשכור וגם מחמת סרחון העולה מן הימים המלוחין ואין רוחו חוזרת לבוא עד אחר ג' ימים שהורגל בזה וכמ"ש ס"ב (ד1) וי"א דהטעם שאסרו להפליג בספינה הוא מפני שנראה כאלו צף ושט ע"פ המים בשבת וזהו אסור לכו"ע מפני גזירה שמא יעשה חבית של שייטין וכדלקמן בסימן של"ט וקודם ג' ימים שרי דע"י שהוצרך להפליג זמן הרבה קודם שבת אית ליה היכרא ולא יבוא לעשות חבית של שייטין ואותן הפוסקים הנ"ל דס"ל דהטעם הוא משום מלאכה או משום תחומין מה שחילק הברייתא לדידהו בין תוך ג' ימים לקודם ג' ימים הוא משום דשלשה ימים קודם שבת מקרי קמא שבתא וחל עליו להזהר שלא יבוא לידי חילול שבת אבל קודם ג' ימים דהם מקרי בתר שבת העבר עדיין לא חל עליו אזהרת שבת הבאה ושרי להפליג בהם ואז אף אם יצטרך אח"כ לבוא לידי חילול שבת משום פיקוח נפש שרי. והנה המחבר אף שנמשך בס"ב אחר הרי"ף שהעתיק פירושו מ"מ גם הוא ס"ל כהפוסקים דקודם ג' ימים שרי אף במקום שיצטרך אח"כ לבוא לידי חילול שבת ע"י מלאכה וכמ"ש ס"ד [ועיין במה שכתבנו שם] אלא דס"ל דאף (ה1) אי לא היה בו שום חשש מלאכה ותחומין [כגון שהיא כולה של א"י דכשנעשה בה מלאכה מסתמא אדעתיה דא"י נעשה וגם היא במקום שעמוק יותר מעשרה טפחים דאין בזה משום איסור תחומין להרבה פוסקים וכדלקמן בסימן ת"ד ע"ש] אפ"ה אסור משום ביטול עונג שבת לחוד. ועתה נבוא לבאר בעז"ה את דברי השו"ע:
(א) אפילו בע"ש. היינו אף דבודאי לא יקיים עונג שבת עי"ז כמ"ש המחבר בס"ב אפ"ה מותר כיון דלצורך מצוה הוא וקי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מבעיא אם הספינה הולכת במקום שהמים עמוקים יותר מעשרה טפחים דמותר ואין לחוש ליציאת חוץ לתחום דקי"ל אין תחומין למעלה מעשרה טפחים אלא אפילו יש מקומות שהמים מועטין פחות מעשרה טפחים ג"כ מותר לצאת בע"ש בספינה כיון שהוא לדבר מצוה [א"ר]:
(ב) ופוסק עמו וכו'. כתב המגן אברהם דבשבת אסור להפליג אפילו לדבר מצוה דהא לא יוכל לפסוק עמו שישבות ולא ילך ויש שמצדדים דאפילו בשבת שרי לדבר מצוה ועיין בשערי תשובה סוף סימן זה ובחיי אדם כלל ד':
(ג) שישבות. בין אם הוא מפליג מערב שבת בין מקודם כיון שהוא תוך ג' ימים הסמוך לשבת [ט"ז]. בספר עו"ש נסתפק אם א"א לו לפסוק כגון שהא"י אומר לו שלא ישבות וכה"ג אי מעכב או לא (א) והסכימו רוב האחרונים דהפסיקה הוא רק למצוה בעלמא ואינו מעכב:
(ד) פחות משלשה ימים. דהיינו ביום רביעי בשבת אסור [מ"א בשם הרבה אחרונים] אבל הגר"א הביא בשם הרבה ראשונים דהג' ימים נחשבין עם השבת גופא וביום רביעי מותר ועי"ש שכתב שכן מוכח בתוספתא ובירושלמי:
(ה) קודם השבת. וה"ה (ב) קודם יו"ט דיו"ט ושבת שוין (ג) וכן ביו"ט שני אין מפליגין:
(ו) אפילו בספינה וכו'. ר"ל דלא נימא דדמי להליכה בקרון דאסור ליסע בשבת אפילו אם ישב בהקרון קודם ג' ימים ועיין בס"ב בהג"ה דלפי מה שרגילין למשוך הספינות בבהמות בנהרות אפילו בתוך ג' ימים (ד) מותר להפליג אלא דנקט קודם ג' ימים משום שאר ספינות [הגר"א]:
(ז) ואפילו אין בגובה וכו'. דהו"א דאסור משום תחומין קמ"ל דלא והטעם כיון שהתחיל קודם ג' ימים וכמש"כ לקמיה:
(ח) ואפילו במקום וכו'. הטעם כמו שכתבנו למעלה דשלשה ימים קודם השבת שייכים לשבת הבא וחל עליו להזהר שלא יבוא לידי חילול שבת וכשיצא בתוך הזמן הזה הרי הוא כאלו מתנה לחלל עליו את השבת אבל קודם לזה שייכים לשבת שעבר וכיון שהפליג בהיתר אין לו להמנע מחמת שבת הבא שאז אם יארע לו סכנה ויצטרך לחללו משום פיקוח נפש אין כאן חילול ועיין לקמן בסקכ"ה מה שנכתוב בזה:
(ט) לעשות אח"כ וכו'. היינו דאין לו למנוע מחמת זה מלישב בספינה כיון שהוא קודם ג' ימים אבל מ"מ כל מה שיכול לעשות שלא יצטרך בעצמו לחלל את השבת כגון ע"י א"י וכדומה פשיטא דמחויב לעשות כן:
(י) בבוקר. דאם ימשך שעה ושתים על היום אסור דלא יגיע לשם קודם השבת [ב"י]:
(יא) מפני שאפשר וכו'. ר"ל כשיש רוח טוב הולכין ביום אחד (ה) לכן שרי להלוך בע"ש לפי שאפשר שיהיה רוח טוב:
(יב) אפילו בע"ש. ואין צריך לפסוק עמו שישבות ולענין להפליג בשבת עיין בס"ג:
(יג) והוא שלא וכו'. דכיון (ו) דתחומין דרבנן הוא ואפילו תחומין די"ב מיל קי"ל דבימים ונהרות אין בהן איסור דאורייתא לד"ה שאין דומין לדגלי מדבר לפיכך תלינן בספיקו להקל ואמרינן דעמוק עשרה טפחים מקרקע הספינה לקרקע המים ואין תחומין למעלה מעשרה:
(יד) שמקרקע הספינה. פי' אע"פ שהמים עמוקים עשרה אם הספינה משוקעת במים שאין בין קרקע הספינה לקרקע המים י"ט לא מבעיא אם הוא יושב בספינה למטה מיו"ד נמצא מהלך למטה מיו"ד (ז) אלא אפילו אם הוא יושב בספינה במקום גבוה שהוא למעלה מיו"ד מקרקעית המים ג"כ אסור כיון שהספינה רחבה ארבעה וניחא להילוך כעומד למטה דמיא (ח) ויש מתירין כשהוא יושב למעלה מיו"ד טפחים (ט) ואין רגליו תלויות למטה מיו"ד טפחים (י) ויש לסמוך על דבריהם כשהוא צריך לכך:
(טו) אסור לצאת וכו'. היינו (יא) בכל הג' ימים שקודם שבת אם יודע שיזדמן לו שם בשבת מקום ההוא ויצטרך לעבור עליו על איסור תחומין אבל קודם לזה מותר וכמו שכתוב בס"א בהג"ה:
(טז) לידי מלאכה. אפילו מלאכה דרבנן [אחרונים]:
(יז) לכנוס בה שלשה ימים. הטעם כמו שכתבנו למעלה בסק"ח:
(יח) אין איסור במה שהבהמות וכו'. ר"ל דאם לא היה איסור אחר כגון בנהרות הנובעים ולמעלה מעשרה וגם לא יצטרך הישראל לעשות מלאכה שם אין לאסור ליסע בספינה היכא שהבהמות מושכות הספינה דיהיה דומה כאלו יושב בקרון והבהמה מושכת אותו דאסור לא אמרינן הכי (יב) דהתם הטעם שמא יחתוך זמורה להנהיגה אבל הכא הבהמות הולכות ברחוק ממנו וע"כ מותר אפילו בתוך ג' ימים:
(יט) היכא דמותר וכו'. פי' דהמחבר לא קאמר לעיל להתיר אפילו בנהרות הנובעים ולמעלה מעשרה אלא להפליג בע"ש אבל בשבת לא וכאן אתי לאורויי דלפעמים אף בשבת מותר להפליג בהם:
(כ) שביתה. היינו (יג) שישב שם כל בין השמשות עד שתחשך:
(כא) והוא שלא יצא. דאל"ה (יד) אסור ליכנס בה בשבת מפני שנראה כשט ע"פ המים וזה אסור כמ"ש סימן של"ט:
(כב) דמאחר שקנה בה וכו'. היינו דעי"ז הו"ל הספינה כביתו ואינו נראה כשט כשנכנס בה בשבת (טו) ואפילו לדעה זו אינו מועיל הקנין שביתה אלא שיהיה מותר לכנוס בהספינה בשבת אבל כשמגיע אח"כ ליבשה אסור לו לזוז מד' אמותיו כמ"ש בסימן ת"ד [ואם הגיעה הספינה לעיר המוקפת מחיצות עי"ש בהג"ה] (טז) אבל אם לא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה מותר אח"כ לילך במקום שיגיע ליבשה עד אלפים לכל רוח והני מילי כשהיתה הספינה לעולם למעלה מעשרה טפחים וכמבואר שם (יז) ובספינה גופא מהלך את כולה אפילו אם יצא מבערב לביתו אחר שקנה שביתה כיון ששבת באויר מחיצות מבעוד יום ואם לא קנה שביתה כלל מבעוד יום עיין לקמן בסי' ת"ה ס"ז במ"ב כי שם בארנו כל פרטי הדינים האלו:
(כג) שביתה מע"ש. ואפילו אם חל יו"ט ע"ש שרי לקנות שביתה ואין בזה משום הכנה מיו"ט לשבת [מ"א] ואינו מועיל לזה הקנין שביתה שקנה מעיו"ט ועיין בסימן תט"ז באיזה אופן אין בו משום הכנה:
(כד) שעושין קידוש. גם לדעה זו (יח) בעינן שישב שם (יט) כל בין השמשות לקנין שביתה (כ) אלא שסוברין דלכתחלה נכון לעשות שם ג"כ קידוש ולאכול מעט כדי לפרסם הדבר שקנו שם שביתה ולא יבואו לחשדם:
(כה) לחלל שבת. אפילו באיסור דרבנן [מ"א בשם הריב"ש]:
(כו) וביום א' וב' וג'. כבר נתבאר הטעם משום דהם נקראים על שם שבת העבר ואין צריך להזהר עתה שלא יבוא לידי חילול שבת הבא ובכנה"ג כתב בשם הריב"ל דכשיודע בודאי שיבוא לידי חילול שבת אסור אף בכה"ג וכ"כ הרדב"ז ועפ"ז סומכין עכשיו שמסכנים בעצמם קצת שלא לחלל שבת כדי שלא יהיה איסור למפרע על מה שיצא:
(כז) ואם אח"כ יארע וכו'. ר"ל כיון דממילא נסבב הדבר לבסוף ובאונס של פיקוח נפש אין כאן חילול. ופשוט דלכו"ע אסור לו להבטיח לשיירא בעת שישתתף עמם שיסייעם באיזה עשיית מלאכה בשבת ואפילו מלאכה דרבנן אף שעי"ז תתבטל הנסיעה שלו שלא ירצו להשתתף עמו ואפילו אם הוא דבר מצוה דהרי הוא מתנה בהדיא לחלל את השבת:
(כח) והעולה לארץ ישראל. י"א (כא) דה"ד כדי להתיישב בה וי"א דאפילו ע"מ להחזיר דלהלוך בה הילוך ד"א נמי הוי מצוה (כב) ובפרט לפי מה שהקיל רמ"א בסוף הסימן בהג"ה ודאי דגם זה הוא בכלל דבר מצוה:
(כט) ופוסק עמהם לשבות. והפסיקה הוא לעיכובא ואם לא יתרצו בזה לא ילך עמם וכמו שבארתי בבה"ל:
(ל) יכול ללכת וכו'. אם מתיירא (כג) להתעכב במדבר שמא יפגשו בו חיות רעות או יפגעו בו לסטים ויגזלו ממנו בהמתו ולא יוכל ללכת ברגליו ויסתכן או יקחו ממונו ולא יוכל להחיות את עצמו במדבר או שיקחו ממנו מלבושיו בזמן הקור כולם הוא בכלל ספק פיקוח נפש ומותר לילך עמהם:
(לא) חוץ לתחום. וה"ה (כד) אפילו חוץ לי"ב מיל נמי שרי עד שיגיע למקום שאין שם שוב חשש סכנת נפשות ויפרד מהם וישבות שם ויש לו משם אלפים לכל רוח [אחרונים]:
(לב) ואם נכנס וכו'. דכיון (כה) דבאונס יצא חוץ לתחום מפני פיקוח נפש וגם מתחלתו ברשות נפק ע"כ לא הוי כשאר יצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד"א וכתב המ"א דדוקא כשהלך לדבר מצוה גמורה ולא כשהלך לסחורה דאף דדעת ההג"ה שגם זה מקרי צורך מצוה מ"מ לענין שיהיה יכול להלוך בתוך כל העיר (כו) וכן במה שכתב המחבר ואפילו וכו' יש לו אלפים לכל רוח אין לסמוך ע"ז כיון שהרבה פוסקים חולקין ע"ז:
(לג) דכיון דלדבר מצוה וכו'. אבל אם יצא מתחלה לדבר הרשות אף שעתה היה מותר לו ללכת עמהם חוץ לתחום מפני פ"נ מ"מ כיון שעבר מתחלה על דעת חכמים במה שיצא תוך ג' ימים הרי הוא כשאר יוצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד"א ואם יצא קודם ג' ימים אפילו לדבר הרשות כיון דהשתא היה צריך לצאת מפני פיקוח נפש יש לו אלפים אמה לכל רוח כמ"ש סימן ת"ז [מ"א]. עוד כתב דאם הלך תוך ג' ימים מפני שסבר שמותר לילך תוך ג' ימים הו"ל שוגג ויש לו אלפים אמה לכל רוח וכ"כ ש"א:
(לד) לסחורה. אפילו יש לו מזונות והולך לסחורה להרוחה. ולגבות מעות מא"י שהוא חולה כל עוד שאינו גוסס לא מקרי פסידא ודאית [מ"א] והא"ר מיקל בזה דלא גרע מהולך לסחורה וע"כ מותר להפליג עבור זה בתוך ג' ימים ועיין לקמן בסימן של"ט במ"א סקי"ג ובמ"ב שם:
(לה) והליכת שיירא. ודעת מ"א בשם כמה פוסקים דבהליכת שיירא אין להקל:
(לו) ואין למחות וכו'. אבל במקום שלא נהגו להקל אין כדאי לכתחלה להקל דכמה פוסקים סוברים דבעינן מצוה גמורה:
< הקודם · הבא >