אברבנאל/דברים/כג

אברבנאל דברים כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

לא יבא פצוע דכא וגו' עד כי תצא מחנה על אויביך, ועתה יבאר הבלתי ראויים ליקח אשה מבנות ישראל כי קהל ה' יקראו האנשים נשואי אשה כמו שבא בקבלתם ז"ל (שם ע"ז) בפ"ח דיבמות, וזכר ראשונה מהבלתי ראויים לישא אשה החולים באברי ההולדה באופן שלא יכלו להוליד והם פצוע דכה וכרות שפכה, כי אחרי שאינן ראויי' להוליד יהיו הנשואין בהם לבטלה. וגם יהיה זה ממה שיסבב שהאשה תזנה עם אדם אחר, והמצוה הזאת כבר באה בפר' קדושים אל תחלל את בתך להזנותה וגו', והמין הב' של זכרים הבלתי ראויים לישא אשה הוא הממזר ועליו אמר לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי וגו', ר"ל שכמו שהאיש שאינו ראוי להוליד לא ייטב בעיני ה' שישא ישראלית. ככה האיש שאין תולדתו ישרה והוא האיש הממזר הנולד מאשה בלא קדושין אין ראוי שיבא בקהל ה' לישא אשה ישראלית מזרע קדש, לפי שהנולד מהם יתדמ' לטבע הזר הנפסד. ויהיו בעם ה' אנשים רעים וחטאים אבל ראוי שיבאו כלם מהשתלשלות ישר מזרע אנשים מבני ישראל נולדים בכתובה וקדושין, ויהיה תועלת עוד בזה שיזהר האדם מלהוליד בן ממזר לדעתו שלא ישא מבנות ישראל, והמין הג' מבלתי ראויים לבא בקהל ה' ולישא אשה ישראלית הוא העמוני והמואבי גם אחרי שנתגיירו ונתן הסבה בזה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך את בלעם וכבר חשב הרמב"ן שאמרו ע"ד אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים יחזור אל העמונים בלבד, כי הנה המואבים קדמו אותם בלחם ובמים, והנה הביאו לזה אמרו בסדר אלה הדברים אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי, כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער עד אשר אעבור וגו', ומאד תמהתי על הרב שהרי הכתו' אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו' ואמר זה בלשון רבים לכלול עמון ומואב, ואשר שכר עליך אמר בלשון יחיד לפי שזה נתיחד למואב וכן אמר בספר נחמיה (סי' יג) ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב אשר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם כי לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואיך יאמר שמואב קדם אותם בלחם ובמים, ועוד שאם היה כדבריו שאדום ומואב קדמום בלחם ובמים, היה לו לומר לא תתעב אדומי על דבר אשר קדמו אתכם בלחם ובמים מוסף על האחוה, גם היה לו להקל על המואבים כיון שכבר קדמו, ולהשוו' דינם עם דין אדום לא עם עמון שלא קדם, ויש מי שפי' שמה שמכרו להם בני עשו והמואבים לחם ומים כאשר עברו בארצם לא תקרא קדימה בשום פני', כי כאשר בלחמו יקדם נודד בשעת דוחקו כאשר עשה (פ' לך לך) מלכי צדק מלך שלם לאברהם ולחיילותיו שהוציא לחם ויין כאשר ידע כי עיפים הם, ההיא תקרא קדימת באמת, וכן היה ראוי להם שיעשו לישראל, ובלבד שיהיה מיד בדרך בצאתם ממצרים כי אז היה להם עת הצורך, כי לא היו יודעים שהקב"ה ימטיר להם מן ושיוציא להם מים מצור החלמיש, וזה ממה שדקדק מאד באמרו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואמנם מה שהשבירום בני עשו והמואבים אחרי כן, זה אינו כלום כי לבד ממכריו ההוא יקרא איחור לא קדימה שהרי היה זה בשנת המ' כשלא הוצרכו להם, הנה אם כן בהעדר הקדימה בלחם ובמים בזמן הראוי שותפין עמון ומואב, והיה ענינם קרוב אל ענין עמלק, כי מניעת המזון לעת הצורך כאילו הוא ממית בידים, אבל הדעת הזה עם כל שאר הדברים הנז' בעיני מיוסדים הם על קו תהו ואבני בהו, באמרם שבני עשו והמואבים נתנו להם לחם ומים בכסף, כי הנה סותר לזה כתו' בפרשה זאת חקת, אבל פי' אוכל בכסף תשבירני וגו' באמת הוא כאשר פירשתי בסדר אלה הדברים שאינו חוזר אל כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבי' היושבי' בער, למה שאמר אוכל בכסף תשבירני כי אם למה שאמר רק אעברה ברגלי ר"ל ואע"פ שלא תתן לי אוכל ומים בכסף, אל תחשוב שאשוב בדרך אשר באתי אינו כן רק אעברה ברגלי עכ"פ כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער שלא נתנוני לעבור בגבולם, ועכ"ז עברתי ובאתי עד כה והיא אמרו עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו וכמו שפירשתי שם, הנה אם כן העמונים והמואבים לא קדמו אותם בלחם ובמי' גם לא השבירום לעברם בארצם, ולפי שעמון ומואב היו בני לוט שקבל חסד רב מאברהם אשר הצילו מהחרב ומהשבי ובזכותו נמלט מהפכת סדום ועמורה, היו הם חייבים לעשות עם ישראל, והם עשו בהפך, ולכן היה ראוי שיהיה עונשם רב ועצום מלבד שמואב הוסיף על חטאתו פשע ששכר את בלעם לקלל את ישראל, ואם לא נעשתה עצתו היה מפני שלא אבה ה' יתברך לשמוע אל בלעם ויהפוך את קללתו לברכה מאהבתו את ישראל, ולכן היה מהראוי כיון שלא תתגר בם מלחמה ולא תקח את ארצם להיותם מבני לוט, ושגם כן לא תדרוש שלומם וטובתם, כי כמו שהם לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ככה לא תקדמו אותם לתת להם אשה מבנות ישראל לפי שבעלי הטבע הנשחת והתכונה הנשחתת והנפסדת אשר כזה אין ראוי שיהיו כלאים עם הזרע אשר ברך ה', ולזה אמר גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה', רוצה לומר כי עד עולם יהיה זה, וזהו אמרו כל ימיך לעולם, וכבר דרשו רז"ל (דף ע"ו) ביבמות פרק הערל ובשלהי קדושין עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית והעד רות המואביה, והמין הד' מהבלתי ראוים לישא אשה מבנות ישראל הוא האדומי, והמין הה' מהם הוא המצרי, אבל אלו אין ראוי לתעבם לגמרי כמו עמון ומואב אם האדומי מפני קורבה כי אחיך הוא וראוי לאדם שיאהב את קרובו אף כי יחטא לו, ואם המצרי לפי שגר היית בארצו וירד יעקב מצרימה מפני זלעפו' רעב ומצאתו בעת צרה, וכמו שאחז"ל (רש"י דברים כ"ג ח') שהיו להם אכסניא בשעת הדחק, ולכן אף על פי שאחרי כן הרע לך ראוי שלא תתעבם ולא תקפח את שכרם וזהו בנים אשר יולדו להם דור ג' ישאו נשים ויבאו בקהל ה', ואמנם למה לא זכר ברית אחים לעמון ומואב כמו שזכרו לאדום, ולמה לא זכר לאדום דבר אשר לא קדמו בלחם ומים כמו שזכר לעמון ומואב, הוא אצלי לפי שאדום אלו היה עליו משטמ' ולא נתן ישראל עבור בגבולו ולא קדמם בלחם ובמים היה להם על זה טענה רבה מפני שיעקב לקח הבכורה מעשו אחיו הגדול ממנו ולקח ברכותיו במרמה, והיה די לאדום שלא יצא לקראת ישראל להלחם בו כמו שעשה עמלק ולכן אמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, ר"ל הקורבה היא חזקה ביניכם, והנה לא הרע עמכם בהיות לו טענה רבה עליו, אמנ' עמון ומואב לא היה להם טענה לשנוא את ישראל ולהרע להם אבל להיטיב עמהם טובה כפולה ומכופלת כפי הטובה אשר היטיב אברהם את אביהם ולא קבל לוט וזרעו מאברהם וזרעו מהעלבונו' מה שקבל עשו מיעקב ולכן היו עמון ומואב ראויי' לעונש רב על אשר חדלו להיטיב לישראל והיה אדום ראוי לשכר גדול על אשר לא הרע עמהם, גם כי קרבת אדום היתה גדולה ועצמית בהיות עשו ויעקב בני יצחק ורבקה, אמנם לוט עם היות לו קרבה עם אברהם כבר היתה מרוחקת מאד מצד שהיה בן אחיו, וגם בני לוט נתגלגלו בסדר בלתי ראוי משתי בנותיו, ומפני זה נקרא אדום בלשון אח בכתובים, ואמנם עמון ומואב לא נקראו אחים בשום מקום, ולכן התיר להם דור ג' ולא התירו בעמון ומואב, הנה הותרו בזה הספקות ט' וי', ואמנם המצות האלו אין ספק שבאו במה שקדם, כי הנה בסוף פרשת קדושים אמר והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וביאר כאן ההבדל הזה בהרחק' העמוני והמואבי עד עולם ובאדומי ובמצרי עד דור השלישי:

ו

כי תצא מחנה על אויביך וגו' עד לא תסגיר עבד. התורה הזהירה פעמים רבו' על הטהר' בכלל והרחק' הטומאה מבין העם הנבחר, ובפרט הזהיר על בעל קרי בפרשת מצורע, שנא' ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב. ואמר בסוף הפרשה והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם, ולפי שלא תחשוב שהיתה המצוה הזאת נוהג' רק בזמן השלום ובמחנה גדול אשר שם המשכן וכליו המקודשים. אמנם בהיותם במלחמה לא יהיו מחוייבים בקיום המצות והטהרות ההם בא לבאר פה שגם בהיותם במחנה למלחמה על האויבים ישמרו עצמם מכל דבר רע שהוא כולל לגוף ולנפש ולכל מין ממיני העברו' והטומאה. ופי' בפרט הענין בבעל קרי באמרו כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה ולא יבא בתוכו. ובפנות ערב ירחץ במים ויבא אל המחנה. ומפי הקבלה למדו שהפרישות הזה יהיה לבעל קרי ממחנה לויה. וזה יהיה לבד כשיהיה שם ארון האלהים אך ממחנה ישראל לא יצאו כי אם המצורע. ומלבד זה הזהירם עוד על הטהרה והשמירה גם בדברים ההכרחיים וצוה בהם ב' דברים הא' שיעשה אותם במקום פנוי ידוע לא בכל מקום שיהיה, וזהו אמרו ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. כי יד פירושו מקום כמו (פ' שלח) על יד הירדן. עוד צוה שבאותו מקום הפנוי לא תהיה צואתו גלויה אבל יכסנה באמרו ויתד תהיה לך על אזניך. ר"ל שיהיה לו יתד על כלי מלחמתו כדי לחפור עמו בעפר ולכסות את צואתו ובזה כבוד לשם ושמירה מהעפוש וההפסד. הלא תראה שספק הקב"ה מזונם כל מי היות באהלים במדבר במזון הנבלע באברים כדי שלא ישקצו את מחניהם בהוצאת המותרות ולא יצטרכו ליד ויתד לפי שאין הנשים יכולות לעמוד על הענין ההוא. מה שלא היה כן במחנ' המלחמה כי כלם אנשים. ונתן הטעם בכל השמירה והטהרה הזאת באמרו כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך. ר"ל הנה מנהג עעכו"ם במלחמותם הנה הוא לאכול כל תועבה ולהיותם שטופי זימה. חמס וגזל ירבו ולא יתבוששו. וגם יתלבשו באכזריות חמה ושטף אף להיות גבורתם בכח וגבור' אנושית אבל מחנה ישראל קדוש יאמר לו להדבק ההשגחה האלהית בו כי אין מלחמתם בכח וגבורה אנושית כי אם בכח אלהי וברוחו להצילם מפגע רע ולתת אויביהם לפניהם, ולכן ראוי שיהיה מעשיהם קדוש וטהור והעם היושב בה נשוא עון וזהו ולא יראה בך ערות דבר. כי בזה ממה שישוב הש"י מהם ויסיר שכינתו מתוכם כמו שאמר ושב מאחריך. ומכאן למדו חז"ל בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"ו) למקום התפלה שנרחיק מן הצואה ד' אמות ולכל מראה העינים, והנה באה פה המצוה הזאת להגיד שעם הש"י ראוי שיהיה טהור מהתערב בו זרע שאינו מחלק השם יתברך ממזר או עמוני ומואבי ואדומי כי הוא גור' הרחקת השכינה. וגם כן יתקדשו ויהיו קדושים וטהורים גם בכל שאר הדברים הבאים מפאת החמר. ולכן הזהירם מיד על טהרתם גם במחנה ובמלחמות:

טז

לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' עד כי יקח איש אשה. לפי שבצאתם למלחמה יתכן שיברחו אליהם עבדים מהאויבים מהעיר ההיא אשר הם צרים עליה. צוה שלא יסגיר העבד ההוא כאשר ינצל אליו מעם אדוניו העכו"ם. כי אחרי שבא לחסות תחת כנפי השכינה אין ראוי שנחזירהו לעבוד עכו"ם. וכבר הזהיר הכתוב בפרשת משפטים וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. וכן במקומות אחרים הזהיר על הגר. ולכן פי' כאן שכאשר יברח עבד מעם אדוניו ויבא אל מחנה ישראל להתגייר לא נסגירהו אל אדוניו. אע"פ שנתן ממון רב בעדו גם כמו שכתב הרמב"ן שכבר ילכדון מדינות רבות בסבת העבדים והשבויים הבורחים מהן. עוד ביאר שאע"פ שהוא עבד שלא ישתעבדו ישראל בו אבל יהיה נקי וחפשי. שאם לא יהיה כן מה הועיל בבריחתו כיון שלא נמלט מעבדות ולכן אמר עמך ישב בארצך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו. ואמר ישב בקרבך להודיע שאין ראוי שיהיה לעבדים עיר בעצמם פן ירבו וימרדו שמה אבל ישבו בקרב ישראל. ואמר באחד שעריך למעט שלא יהיה במקום הבחירה. והנה העבד הזה יהיה גר צדק ויחוייב לשמור המצות. ולפי שהיה גם כן מנהג במלחמות שיהו שמה נשים קדשו' לזנות עם אנשי הצבא וגם היה מנהג מגונה אצלם שהיו גם כן קדשים מזומני' למשכב זכור. לכן צוה בסמיכות מצות המלחמה לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל. מזרע ישראל המקודש אין ראוי בפועל המגונה הזה. והמצות האלה כבר נזכרו בתורה פעמי' רבות. ואמנם לדעת אנקלוס שתרגם לא תהא אתתא מבנות ישראל לגבר עבד ולא יסב גבר מבני ישראל אתת אמה. תהיה המצוה הזאת נכללת באל תחלל את בתך להזנותה. והרלב"ג כתב שמצות לא יהיה קדש שלא יתפרץ האיש לבעול הפנויות כי בהיותו בזה פרוץ ומתמיד יקרא קדש ר"ל מזומן. ור"א כתב שיהיה קדש כמעשה ארץ מצרים והמבין יבין. ואחשוב שירמוז בזה אל מאמר ר' שמואל מוטוט בפירושו. שהקדש הנא' הנה הוא המזומן לזנות עם הבתולות כמעשה ארץ מצרים כי מזג המצריים ותולדותם רפה מפני היאור העובר בתוכו תמיד המוליד בהם ליחה פלגמונית. לא היה בהם כח בהיותם קרובי' למ' שנה לבעול בתולה עד שיביאו נער לשכב עמה מעט כדי שיהיה הפתח פתוח. ולהיות זה אומנות הנער והרגלו נקרא קדש ר"ל מזומן לשכב עם הנשי' הבתולות, וכבר הביא הראב"ע כי זה המנהג במצרים בפירושו לספר חגי הנביא ע"ה והעיקר כפי הפשט הוא כפי מה שכתבתי ראשונה ולהורות על מיאוס פועל הזנות ותיעובו סמך לזה לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם. כי אתנן הזונה הוא שתדור לבית ה' בעד חשוקה. וכמו שאמר שלמה (משלי ז' ד') בתארי האשה הזונה. זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי. ומחיר כלב אחשוב אני שהוא תאר לקדש שזכר. וכתב הרלב"ג שאסר מחיר כלב לבד להיותו שטוף בזמה במשכב זכור מאד ולכן חשבו כמו אתנן הזונה. ואסר אם כן הרובע והנרבע להקריבו על גבי המזבח. והרמב"ן כתב שהוא כפשוטו ושהיה מנהג אנשי הציד כשיאהבו כלביהם יעלו בעבורם עולות ויתפללו אל ה' שיחיים ואסרה התורה לפי שהוא תועבה. רוצה לומר לפי שמחיר הכלב להיותו על ב"ח פחות יהיה מתועב אצלו יתברך ככה יהיה אצלו תועבה רוצה לומר מתנתה או המתנה אשר יתנו אליה תחת זנותה כדברי רבותינו ז"ל בפרק הפועלים ובפ' מרובה ובפ"ו דתמורה והביאו רש"י. והמצוה הזאת כבר באה בפרשת אמור באמרו כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם. ולפי שדרך הולכי מלחמה להוציא מעות ברבית כי צורך המלחמה וכליה יביא האנשים לצורך ממון וללוות מזולתם דגן ותירוש ויצהר וכמו שמצינו בימי התרשתא בספר נחמי' (סימן ה') שנאמר שם ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם. ויש אשר אומרים אנחנו עורבים ונקחה דגן ברעב. ויש אשר אומרים לוינו כסף למדת המלך שדותינו וכרמינו. לכן סמך כאן לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך. והמצוה הזאת כבר באה בפר' משפטים באם כסף תלוה את עמי ובפר' בהר סיני כי ימוך אחיך וגו' אל תקח מאתו נשך ותרבית את כספך לא תתן לו בנשך. אבל ביאר כאן בה ב' דברים. הא' שעם היות בכל דיני ממונות כמו שכתב הרמב"ן שהרוצה להזיק בנכסיו רשאי. הנה בענין הרבית מפני רגילות החטא יזהיר בכאן ללוה שלא יקבל המעות מיד האח ולשלם לו הרבית. כי הנה במקומות הנזכרים הזהיר למלוה שלא ילוה ברבית לאח. וכאן הזהיר ללוה שלא יקח אותו מידו ולא ישלם לו הרבית. וזהו אמרו לא תשיך לאחיך. כלומר אף על פי שמפאת ההכרח תבא לקחת מעות או אוכל ברבית לא תקחהו מאחיך כי תהיה סבה שאחיך יקח ממך נשך ויעבור את פי השם יתברך. והביאור הב' הוא אמרו לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. וזה הדבר לא התבאר עדיין כי אם על צד הדיוק מאמרו אם כסף תלוה את עמי. וכי ימוך אחיך שמורה שהדין ינהג בעם הקדש ובאח. ולא בנכרי. והוא אשר ביאר ופי' בכאן. ובספרי דרשו לנכרי תשיך זו מצות עשה ונמשכו אחרי זה הרמב"ם בספר משפטים בפ"ה מהלכות מלוה ולוה. והרלב"ג בפירוש התורה שלו. אבל הגמרא שלנו אינו סובר כן שביארו בפרק איזהו נשך שלנכרי תשיך רשות ולא מצוה וכן פסקו שאר הפוסקים כלם וכבר נסתייעו הרמב"ם והרלב"ג כשהוא מצוה באמרה שאם היה לנכרי תשיך רשות. הנה המאמר מיותר אחרי שכבר אמר לא תשיך לאחיך. שזה יורה שלגר תושב ולנכרי נוכל להשיך. אבל אין הדיוק הכרחי. כי יאמר האומר שדבר הכתוב בהווה בפ' כי תהיין לאיש שתי נשים. ולא תחסום שור בדישו וזולתם הרבה שדבר הכתוב בהווה ושכן לא תשיך לאחיך לפי שהמשא ומתן שהיה בארץ הנבחרת על הרוב היה עם האחים. ולכן הוצרך לומר לנכרי תשיך שהיה רשות בידו לעשותו לנכרי:

והנה חכמי האומות אמרו שתורתינו בלתי שלמה יען לא תצוה על טהרת הלב ושלמותו במצות כראוי כ"א כפי המועיל. ויוכיחו זה מענין ההלואה ברבית לז' עממים שאמר שהרבית מצד עצמו דבר יוצא מן ההקש הטבעי והוא עון פלילי. ושהיה ראוי שתרחיקנו התורה ותאסור אותו בהחלט. וכבר ירבו התלונות על הענין הזה והוא הספק הי"א אשר הערותי. וכדי לשכך את האזן נתתי על זה ד' תשובות כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:

התשובה הא' היא כי אם לא יקשה עליהם מה שצותה התורה בעממים לא תחיה כל נשמה, למה יקשה בעיניהם הנשך אף על פי שיהיה בלתי ראוי מפאת עצמו ואם ארצם וגופם הותר להם ממונם לא כל שכן, כי היתה הכונה האלהית להרחיק האהבה מבין העם הנבחר והז' עממין ולהטיל ביניהם איב' כדי שלא ילמדו ממעשיהם ולכך צותה על הריגתם, וכאשר לא יוכלו או לא ירצו להרגם איננו מהזרות שיצוה שלא ילוה להם מעותיו בחנם ועל צד החסד כי אם בנשך ותרבית כי אין ראוי לעשות חסד עם האויבים:

והתשובה הב' שאפילו שנודה שהרבית מצד עצמו מגונה, הנה לא התירו השם יתברך כי אם בנכרי שהוא מז' אומות, ואין הנכרי נקרא כל איש אשר לא מזרע היהודים הוא, ואמנם לזרע אדום לא יאמר נכרי כי הוא נקרא אח שנאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, ונכלל בלא תשיך לאחיך, וכן ישמעאל ושאר האומות לא נקראו בשם נכרי, ולנכרי שהוא מז' אומות אינו מגונה לקחת רבית ממנו ולעשות לו שלא כהוגן כיון שהוא עשה שלא כהוגן ולא יבא בצדקת השם יתברך ולא יזכה בחסד התורה אחרי אשר כפר בם:

והתשובה השלישית היא כי אף על פי שנודה שהרבית הוא דבר נמאס ומגונה מפאת עצמו ונאמר שיאמר נכרי לכל איש אשר לא מבני ישראל הוא, הנה לא תמצא שהתירה תורה הנשך לנכרי רוצה לומר להלוותו בנשך כי אם ההלואה ממנו ברבית כי הנה אמר הכתוב לנכרי תשיך, והוא כמו לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה שלא יקח דבר מיד האח ברבית, לא למלוה שלא ילוה ברבית, ובזה הדרך יהיה פירוש לנכרי תשיך. שאם ישראל יצטרך לקחת מעות ברבית יקחם מיד הנכרי לא מיד הישראל, לפי שאם יקחנו מיד הישראל יהיה עון פלילי לשניהם יען אשר לא זכר עשות חסד ולא הלוהו בחנם כמו שצותה תורה, ויעברו שניהם בכל הלאוין שזכר ברבית, ואמנם כשיקחם מן הנכרי לא יהיה זה עון ולא יחשב אכזריות לנכרי שאין חיוב החסד וההלואה בחנם מוטל עליו:

והתשובה הד' הוא כי הנשך מצד עצמו איננו דבר בלתי ראוי כי האנשים עם ממונם כספם וזהבם ותירושם ודגנם ראוי שירויחו, ואם אדם אחד בקש מאדם אחר מעות לעסוק בסחורה ויחשוב להרויח באלף כפולות שילוה לו מאתים, מדוע לא יתן לו מנה, וככה עובד אדמה שקבל בהלואה ק' סאה חטים שנה אחת לזרוע שדהו וימצא בשנה ההיא מאה שערים כפי הנהוג למה לא יתן לו בעד הלואת ק' סאה י'. הנה הדבר ההוא בעצמו איננו נמאס גם לא מגונה והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו, כי כמו שהאדם אינו מחוייב לתת מעותיו לאחר כי אם דרך צדקה וחסד ככה איננו מחוייב להלוות מעותיו או תבואתו חנם כי אם בדרך צדקה וחסד במתנת חנם, ולכן ייחס הקדוש ברוך הוא את הענין הזה במדרגת חסד שיעשה עם אחיו כשילוהו כספו מבלי ריוח ותועלת כלל, והוא כענין השמטה, שהוא גם כן חסד באחים וכן גם כן הרבית, לא כענין הגזל והגנבה שהוא מצד עצמו דבר נתעב ונמאס, ומפני זה אמר בשמטה (פ' ראה) לא יגוש את רעהו, ואמר בנשך לא תשיך לאחיך, לפי ששניהם חסד שיעשה האדם עם האחים ואיננו מחוייב לעשותו עם הנכרי, וכמו שבשמטה אמר את הנכרי תגוש כך אמר ברבית לנכרי תשיך לפי שהוא לפנים משורת הדין שהוא ראוי לעשותו עם האחים בצדקה ואיננו מחוייב לעשותו כן לנכרי, ומה שאמר דוד (תלים ט"ו) כספו לא נתן בנשך וחז"ל פירשו במסכת מכות (דף כ"ד) אפילו לאומות, הנה הוא לתאר החסיד המופלג שיעלה בהר ה' ובמקום קדשו שיעשה חסד וצדקה אפילו עם הנכרים, לא שיהיה הרבית דבר בלתי ראוי והגון בפני עצמו כי ענין החסידות בלתי ענין היושר והמשפט, ודוד דבר שמה ממדת החסידות לעשות דבר לפנים ולא דבר מהמשפט הישר ומהצדק הגמור אמנם בגנבה וגזלה ורציחה הזהיר בכלל לאחים ולנכרים באמרו לא תרצח ולא תגנוב לפי שהם דברים בלת' ראויים מפאת עצמם ולכן ישתתפו בהם האחים והנכרים ולהיות זה ממדת החסד והבחינה כמו שאמרתי נתנה התורה שכר עליו למען יברכך ה' אלהיך וגם כן כמו שנאמר בשמטה כי השכר הוא על החסד והרחמים שעושה אדם לפנים מן השורה ואינו נזכר בהרחקת העבירות כי לא נתן בלא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב שכר כמו שזכרו בנשך, הנה התבאר מארבעה תשובות האלה שמרע"ה הזהיר כראוי ובצדק כל אמרי פיו אין בהם נפתל ועקש, ואמנם האמת שנאמין בזה הוא כפי קבלת רבותינו ז"ל בספרי דף נ"א והותר בזה הספק הי"א:

ואמנם למה הוסיף לומר ולאחיך לא תשיך אחרי שכבר ביאר ואמר בראשונה לא תשיך לאחיך לחייבו על שני לאוין כדברי רש"י ז"ל, וגם כוון בזה שהרבית ממנו מוקדם וממנו מאוחר כמו שזכרו בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ה), והנשך המוקדם הוא כשיתן האדם מנחה ואומר כדי שילוני והפך המאוחר הוא שיתן לו מתנה אחר שחזר לו מעותיו ואמר לו טול זה מפני אשר הלויתני, ולרמוז על שניהם אמר לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך, ואין ראוי שנחשוב ממה שאמר על הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה שהמצוה הזאת תלויה בארץ כי הוא צווי תמידי וכולל, ובפרשת משפטים ובפרשת בהר סיני שהזהיר עליו לא תלה הדבר בארץ, אבל אמר כאן על הארץ לענין השכר לא לענין המצוה רוצה לומר למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידיך ברבוי מופלג, והנה הסבה הזאת תהיה ערוכה בכל ושמורה על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה כי היתה ארץ ישראל מוכנת ומזומנת אל קבלת השפע יותר מזולתה:

ולפי שבשעת המלחמה נודרים האנשים נדרים ונדבות כמו שאמר (פ' ויצא) וידר יעקב נדר לאמר וכן ביפתח (שופטים י״א:ל׳), לכן סמך אחרי זה כי תדור נדר לה' אלהיך, כי כמו שהקדים למלחמת מדין פרשת נדרים ככה עשה כאן, ור"א כתב כי בעבור שאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, זכר כאן שאותו נדר מתועב אצלו יתברך, אמנם כי תדור אתה נדר לה' לא יהיה כן, ומזה תלמוד כי הפרשה הזאת כבר באה בראשי המטות שנאמר כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, וביאר כאן שצריך שיעשה אותה במהירות וזהו לא תאחר לשלמו כי מתנת הנדיב מהרה, וכבר בארו ז"ל בפ"ק דר"ה ופרק קמא דנדרים ופ"ק דערכין (ד' ד') הזמן שיעבור בבל תאחר שהוא שיעברו על הנדר ג' רגלים אז יקרא איחור. אמנם בענין הצדקה לא יהיה כן אבל יהיה חייב לשלמה מיד מפני צורך העניים אליה, ואמר כי דרוש ידרשנו להגיד שעכ"פ ידרשהו השם יתברך מעמו ויפרע ממנו בין מדעתו בין שלא מדעתו וחטא איסור הנדר ישאר בהויתו וזהו אמרו והיה בך חטא רוצה לומר דופי וחסרון, כי איחור הנדר מורה על שהאדם מתחרט על מה שנדר אשר זה הוא מתנאי הכילות, וכדי שלא יחשוב חושב שהנדר נרצה לאל יתברך מפאת עצמו, אמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא רוצה לומר שלא יהיה בך דופי כמו שיהיה באיחור הנדר, וחתם הדברים באמרו מוצא שפתיך תשמור, לבאר עוד שהנדר לא יאמר על מחשבת הלב בלבד, כי דברים שבלב אינם דברים אבל הנדר הוא מה שיוציא האדם בשפתיו מכוון עם מה שבלבו, וזה מוצא שפתיך תשמור ועשית, והנה הוסיף לומר כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך שנרא' מיותר, כדי לתת הסבה למה ישמור הנדרים לשלמם שיהא מב' צדדין, הא' מצד השם יתברך אשר נדר אליו כי אין ראוי שיכזב לו וזהו כאשר נדרת לה' אלהיך, והב' מצד הנודר עצמו שאין כבודו שלא ישמור את דברו, ועל זה אמר נדבה אשר דברת בפיך, וכלל עוד באמרו מוצא שפתיך תשמור להודיע שבמוצא שפתיך יש ב' מצות, האחד האיחור והמניעה מעשות כענין שבועת הבטוי להרע לעצמו או להיטיב לעצמו, והב' מה שיהיה בקבלתו עליו לעשות דבר ממצות כמו לתת מממונו לעניים או להקדש וכדומה, ועל הענין הראשון אמר מוצא שפתיך תשמור כי השמר פן ואל לא תעשה הם, ועל הב' אמר ועשית, ועל ביאורם אמר על הראשון ראשון כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, כי הנדר הוא על המניעה כמו שאמר כי ידור נדר לה' לאסור אסר על נפשו, אמנם הנדבה היא על קבלת מעשה, ושיעור הכתוב מוצא שפתיך תקים בין למניעה בין למעשה, אם למניעה כאשר נדרת לה' אלהיך, ואם למעשה נדבה אשר דברת בפיך, ועל הדרך הזה אמר שלמה (קהלת ה׳:ג׳) כאשר תדור נדר לאלהים לא תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, והזהיר עוד אל תתן את פיך לחטוא את בשרך:

ולפי שבשעת המלחמה ההולכים אליה יבאו בכרמים ובקמה ויאכלו וישבעו, גם יתנו אל כליהם וישחיתו עץ בלחמו, כמ"ש (פ' בחקתי) בעבור זה וחרב לא תעבור בארצכם, ואפילו חרב של שלום, הנה בעבור זה באה כאן מצות כי תבא בקמת ריעך רוצה לומר שישמור כל אדם כרם רעהו שדהו וכרמו שלא להשחיתו, וחז"ל קבלו בספרי שבפועל הכתוב מדבר, שאפילו שיהיה נשכר שם למלאכה בזמן הקציר או הבציר שאז הוא נותן לתוך כליו של בעל הבית יוכל לאכול כנפשו שבעו אבל אל כליו לא יתן כי יהיה זה גזל גמור, והמצות האלה כבר באו בפר' קדושים שנאמר לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר, כי הזהיר שמה ראשונה את השכיר שלא יגזול בעל הכרם או השדה אשר שכרו, והזהיר גם כן בעל הבית והכרם או השדה שלא ילין פעולתו ושכירתו אתו עד בקר, אבל ביומו יתן שכרו, וביאר כאן באלה המצות שיאכל ענבים כנפשו שבעו וכן במלילות ושאין הגזל בידם בתתם אל הכלים, הנה המצות האלה כלם באו מתקשרות זו עם זו להיותם מיוחסות לזמן המלחמה ועניניה, ור"א כתב בסמיכות המצוה הזאת משלך אתה חייב לתת בנדר ולא אחרים תקח לך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.