משך חכמה/במדבר/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה במדבר ו

ו

כל ימי הזירו לד'. הנה נזרו הוא מלת קנין, כמו שורו וחמורו, אולם הזירו הוא מפעיל, שמזיר את עצמו. והתבונן, שלענין תגלחת ולענין שתיית יין אמר כל ימי נזרו, ולענין טומאה למתים יאמר כל ימי הזירו, כו'. והכונה, שיש ענין נזירות שמשון, שהוא ע"י מלאך, ואחרי זה אם קבל נזירות שמשון, הוא כנודר לקבל נזירות על דעת המלאך. ומקבל אופן נזירות שהוא עפ"י דעת המלאך, וכמו שהאריך המוהרי"ט בשו"ת, ולכן נזיר שמשון אסור בשתיית יין ובתגלחת ומותר לטמא למתים, לכן אמר הזירו, שהוא מזיר את עצמו פרט לנזירות שמשון, שהוא ע"י המלאך מותר לטמא למתים. ועיין רש"י מכות דף כ"ב ודו"ק.

ז

לאביו כו' לא יטמא להם במותם כו'. הנה בכה"ג ג"כ רק במותם לא בנגעם כו'. ונראה, דקמ"ל דאף, דטומאת קרובים מצוה, ואם מת האב ונדר אח"ז בנזיר, הרי המצוה קדמה וסלקא דעתין, דהוי כמצות פסח, דאם לאחר חצות אז אינו מטמא לקרובים, כמבואר בזבחים ק', לכן קמ"ל דלא יטמא, וזה כאילו אמר כל ימי הזירו לד' כו' במותם לא יטמא, שאף אם הזיר עצמו בשעה שמתו ג"כ לא יטמא. ודו"ק.

ובספרי במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא בנגעם וזיבתם. ומשו"ה לא כתיב בכ"ג במותם אף דיליף מגז"ש, משום דלא רצה להראות לו ההיתר, דאם יתטמא, הלא אסור לאכול בקדשים ותרומה ולכנוס למקדש. ואולי כה"ג, דכל השנה כוליה לדידיה כרגל דמי (פרק ואלו מגלחין י"ד) אסור כישראל ברגל, דיליף מובנבלתם לא תגעו (פ"ק דר"ה ט"ז), לכן לא כתבה רחמנא גביה בהדיא במותם ורק יליף מגז"ש. ודו"ק.

ח

כל ימי נזרו קדוש הוא לד'. פירוש אל תדמה, שרק בפעולותיו יתקדש, אבל בעצמותו אינו קדוש, לכן אמר כל ימי נזרו קדוש הוא לד' כי הוא נעשה קדוש בעצמותו ונשגב במעלתו, כיון שהוא נפרד מן התאוות ונבדל מן המותרות ונזהר מכל אלה, הוא נעשה זך בחומריותו ונעלה בעצמותו, לכן אמר וכי ימות מת עליו בפתע, שלא היה צריך להזהר מזה, כי הוא אנוס והביא כו' ועשה כו' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, פירוש, כיון שהוא איש קדוש ורום המעלה צריך להביא כפרה על שאירע שמת איש באהלו, וכמו דאמרו במכות בהא שיושב הרוצח עד מות כה"ג דהוי להו למבעי רחמים על דורן ולא בקשו, והנזיר מעלתו כמעלת הכה"ג, שלשניהן נזר אלקיו על ראשו, וזה אשר חטא על הנפש שמת, וכמו ההוא דאכליה ארי ברחוק תלתא פרסי מיניה דריב"ל ולא אישתעי אליהו בהדיה, ולכן אף אם אירע לו מת מצוה מביא קרבן, כמפורש ריש נזיר. ועיין ירושלמי שם. ודו"ק.

ט

וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. נראה, דלפי מה שנתבאר באור שמח הלכות נזירות, דהלכה היא בנזיר טמא, שאם גלחוהו לסטים תוך שבעה ימים סותר תגלחתו שבעה ימים, הוא, שאחר זה כשיעברו שבעה ימים יגלח תגלחת טומאה ויביא קרבנות טומאה, זה נרמז בכתוב וגלח ראשו ביום טהרתו ואם נתגלח קודם ביום השביעי לגדול שערו יגלחנו, שיהא שער מה לגלח, וזה בכדי שבעת ימים דסותר שבעה. יעו"ש. וזה מאמר כולל בפ"ע שביום השביעי לשערו יגלחנו.

יב

והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. שלא תאמר, כי הוא קנס על אשר טמא את עצמו, שיספור הימים הראשונים, וכמו שמצאנו לחכמים שקנסוהו בזה, יעוין סוף פ"ב דנדרים עד שינהוג נזירותו כימים כו', לזה אמר כי טמא שנזרו הוא טמא בשם דבר לא טמא מענין פיעל, שאף אם באונס מת המת עליו, ג"כ ימים הראשונים יפלו, אף שלא פעל מאומה בענין הטומאה, ודו"ק.

יג

ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו. וכי אחרים מביאין אותו והלא הוא מביא את עצמו. ספרי. הנה זמן הנזירות לא נזכר בתורה בהדיא, והוא משום שעיקר הנזירות, הוא כמו שאמר נזיר להזיר לד', וביאר שמעון הצדיק, שהוא כהנזיר מדרום שפחז עליו יצרו כו', וזה לגדור עצמו מהתאוות והגאוה והמותרות, ועל זה אין זמן רק כל אחד ישער בנפשו אם זמן זה יספיק לגדור כחות יצרו אז די בשלשים או במאה הכל לפי מה שהוא אדם, והבחינה לדעת אימת נגמר שלמותו ומעלתו, שכחות יצרו לא יוליכוהו שולל והחמדה לא יתעה להשכל, כשהוא מסתכל על עניני עצמו, כמביט על מפעלות אחרים ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו, אז בטוח, כי יקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבוא למותרות, ואדרבא יהנה מהעולם, ויהיה דעתו מעורבת בין הבריות, כי זה אינו מכוונת הבורא, שלא יהנו מהעולם, רק זה בגדר רפואה, וכמו שאמרו נזיר חוטא, ולכן דבר בלשון שהוא מביא עצמו כמביא איש אחר, ובהשקפה שהוא רואה מעלת זולתו ושקול במאזני צדק כן ישקוף על עניני עצמו. ודו"ק היטב.

ועפ"י הפשט יתכן לומר שיביא את נזרו, והוא נזר שלו, הוא השער שעליו נזר אלקיו, וזה אמר שיביאנה פתח אהמ"ע, אבל אם גלחוהו לסטים סותר שלשים יום, כדי שיגדל פרע שער ראשו ואין פרע פחות משלשים יום, ולכן אחר שלשים יום מגלח ומביא קרבן, ואין נזירות פחות משלשים יום, דאין נזר אלקיו פחות מל'. ודו"ק.

יד

והקריב את קרבנו לד' כו' הוא ההקדש והסמיכה והקריב הכהן לפני ד'. לא מצאנו בשום מקום כזה, שיחזור אותו לשון אצל כהן. ונראה דמשמיענו דאם הנזיר הוא בעצמו כהן, בכל זה אינו יכול להקריב עולתו וחטאתו, דאין נזירות פחות משלשים יום, והוי פרוע ראש ומחלל עבודה, ומוכרח להיות ההקרבה בכהן אחר. ולכן לא כתב ועשה הכהן חטאתו כו', דזה דוקא מפני שהוא כהן, וכאן אף אם הנזיר כהן מוכרח להיות בכהן אחר, משום דהנזיר לא חזי לקרב בלא עבודה למקום המזבח ולוקה בלאו משום פרוע ראש, לכן רק כהן אחר והקריב לפני ד', היינו אצל המזבח (ויעוין משל"מ פ"ו מבאמ"ק) וכשיטת רמב"ם האמיתית. ודו"ק.

כבש בן שנתו אחד לעולה. יתכן דהו"א, דבבמה דחטאת נזיר אינו קרב רק עולה ושלמים, דנידור ונידוב הוא סד"א, דכיון דבבמה כשר עולת נקבה כמ' עו"ג דף כ"ה מביא עולה נקבה, ורק במקדש ליכא עולה נקבה, לכן אחד לעולה, שאף בלא כבשה מוכרח להיות אחד זכר.

ענין החטאת בנזיר הוא לפי שבטל ממנו כמה מצות, כמו טומאה לקרובים, שהיא מצות עשה וכן קדוש והבדלה על היין, ואם פעלו אצלו בפרישות אז הוא טוב ומשובח, אבל מ"מ צריך כפרה ע"ז, כמו שהביא ר"ת, דצריך למיתב תענית לתעניתו בת"ח. ולכן קרבנותיו המה קרבנות הנשיאים בחנוך המזבח, שלב נשבר הוא טוב מכל הקרבנות, כדאמר סנהדרין מ"ג, והנזירות הוא חנוך לשבירת הרוח והלב המתאוה, לכן מביא קרבנות חנוך. ודו"ק.

יז

ועשה הכהן את מנחתו כו'. משום דמנחות ונסכים כשרים לאחר זמן ובכהן אחר, לכן כתב הכהן בפ"ע.

יט

וחלת מצה אחת מן הסל. כתב גבי חלות, להורות, דאף שהיה נותנן בסל אחד אפילו כשהן חמין והן בולעות זו מזו, והשמן שבלול בהן הסלת הוי דבש שמן ומפעפע, וא"כ בלע מן התרומה, ומ"מ מותרים לזרים ואפ"ה לא חייש לזה. וזה בחלות, דרקיקין הי' מושח לאחר אפיה, כמו שכתב רמב"ם במנחת מאפה. יעו"ש. ומ"מ לא דייק הגמ' (בגה"נ ק"א) מהא דהיתר מכלל איסור, דיתכן משום דעדן לא חל קדושת תרומה על חלק כהן, דשחיטה מקדשה ללחם. יעוין תוספות נדה דף י' ד"ה דאפרשינהו בלישייהו. או דרביעית מתחלקת לכמה חלות והוי דבר מועט, ולא מקרי דבר שמן, כדאמר בפסחים דף ל"ח, דמשו"ה לא הוי מצה עשירה. ודו"ק. ורבינו בהלכות נזירות העתיק לשון הכתוב. יעו"ש.

כא

בספרי פסקא ל"ח. קרבנו לד' על נזרו ולא נזרו על קרבנו. פירוש, דבעינן שיפריש קרבנות נזירותו לאחר שנדר בנזיר, אבל אם הפריש קרבנות קודם נזירותו, היינו, שעדיין לא נדר כלל בנזיר אינן קדושים כלל. וכן בירושלמי פ"ב דנזיר ה"ט נטמא בנזירות בנו כו' הפריש קרבנותיו קדשו לא חשין להדא דתני ר"ח קרבנו לד' על נזרו שיקדים נזרו לקרבנו, לא שיקדום קרבנו לנזרו. ועיין פ"ג ה"ב וברור ודו"ק.

שמואל א' ח', לא כי מלך כו' ויצא לפנינו ונלחם ככל הגוים אשר סביבותינו. פירוש כי שמואל נזיר עולם היה, וגמירי דאין נזירות חו"ל עולה מן המנין, אע"ג דהוא רק משום טומאת ארץ העמים ואז לא גזור עדיין על טומאת ארץ העממים, בכ"ז לפי גירסת ספרים אחרים בתמורה י"ד, וכן הובא הגירסא בילקוט שמואל, דגבי אבשלום פריך והא נזירות חו"ל אינו עולה, אלמא, דאפילו אז שלא נגזר טומאה על ארץ עממין ג"כ לא נהוג להיות נזיר בחו"ל, ולכך לא הלך שמואל להכות רק הפלשתים, שבאו לגבול ארץ ישראל, כמפורש ק' ז', לכן אמרו כי יהיה לנו מלך שילך להלחם עם הגוים אשר סביבותינו. ודו"ק. אך על גירסה זו קשה, דהלא התמהמה אבשלום שתי שנים בירושלים טרם ראה את דוד אביו ומאי פריך. וצ"ע. אמנם לפ"ז דנזיר מוכרח להיות בארץ א"ש דעת רמב"ם, דבזה"ז דאין טהרה כופין אותו לעלות לארץ. ודו"ק.

כג

כה תברכו. שבת פרק כל כתבי (שבת קי"ח א)"ר יוסי מעולם לא עברתי על דברי חבירי יודע אני שאין אני כהן ואילו אמרו עלה לדוכן הייתי עולה. פירוש, שהיה עולה ולא היה מברך, שלא היה עובר על איסור עשה דכה תברכו דאמר בפ' האשה שנתארמלה, רק שהיה חשש בעלייתו לדוכן, כדאמר העומדים אחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, דמראין בעצמן, שאינן רוצים להיות מן המבורכין ודוקא דלא אניסי, הא אניסי כמו עמי שבשדות הן בכלל ברכה, עיין שילהי רה"ש ומס' סוטה, א"כ נראה דזר העולה לדוכן מראה בעצמו שאינו בכלל המבורכין וחסר ברכת כהנים, אבל כיון שמעולם לא עבר על דברי חביריו, ואם חביריו יאמרו לו עלה לדוכן הרי הוא אניס, ותו הוי בכלל ברכה, כיון שמה שהוא עלה לדוכן אין זה מצד שאינו חפץ בברכה, רק מצד צווי חביריו, וא"כ הוא בכלל ברכה, לכן עולה לדוכן, דאין בזה איסור. ודו"ק.

כה

יאר ד' פניו. הארת פנים הוא מה שמראה פנים, שהם יוכלו להסתכל בהארת פניו, וזה בהתגלות כבוד אלדים, וישא ד' פניו הוא מה שהשי"ת מסתכל ומשגיח בפרט על עמו ישראל, והוא כנגד יצחק, דאיתא במ"ר, שבשעת עקדה הציץ בשכינה וכהו עיניו מראות, לכן דריש כאן בספרי יאר יתן לך מאור עינים זו מאור (מאמר) השכינה, ודלא כיצחק שסביביו נשערה מאד. וזה יראה, ד' יראה, כמו ישא, בהר ד' יראה, שד' הוא הנראה להאדם, הוא כמו יאר, וזה זכה אברהם ויצחק לבניהם ממסירת נפש אשר היה להם בעקדה. ואכמ"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.