משאת המלך/במדבר/ל
יג[עריכה]
ואם הפר יפר אתם אישה ביום שמעו כל מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה לא יקום אישה הפרם וה' יסלח לה (ל יג)
בגמ' קידושין (פ"א:) מוקי לה באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים, ר"ע כי הוי מטי להאי פסוקא הוי בכי, אמר ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך סליחה כו', וכן הוא בתרגום יונתן, וכבר הק' המהרש"א (שם) מפני מה לא דרשו זאת בקראי קמאי (ו') ואם הניא אביה אותה וגו' וה' יסלח לה, וכן (ט') ואם ביום שמע אישה וגו' וה' יסלח לה, ולמה נטר עד יסלח לה בתרא. [וערש"ש נזיר כ"ג.].
ונראה דהנה בטעמא דמהני הפרת בעל ביארו בגמ' בנדרים (ע"ג:) משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ואם הפר לה נמצא שאדעתא דהא כאילו לא נדרה, ודבר זה נתבאר בגמ' רק בהפרת בעל אבל בהפרת אב לא נתבאר טעם זה [מיהו עי' בשו"ת הרשב"א (ח"ד ת' ש"י) ובדרישה (ריש סי' רל"ד) שאף בהפרת אב ביאר מטעם זה]. ויתכן לבאר ולחלק דרק בהפרת בעל הוא מהסברא הנ"ל אבל בהפרת האב גזה"כ הוא דלישתרי הנדר בהפרתו, וי"ל דזהו כונת התרגום יונתן על הכתוב ואם הניא אביה וגו' וה' יסלח לה ומן קדם ה' ישתרי וישתבק לה, וכן בכתוב ואם ביום שמע אישה וגו' וה' יסלח לה פי' נמי ומן קדם ה' ישתרי וישתבק לה, והיינו דההיתר דהפרת אב הוא מן קדם ה', כלומר דגזה"כ הוא להתיר הנדר ע"י הפרת האב, והני תרי קראי הא איירי בהפרת האב, [דאף הכתוב ואם ביום שמע אישה וגו' צריך להפרת האב, דאוקמינן ליה בגמ' בארוסה שאביה ובעלה מפירין נדריה וכדפרש"י], ולפי"ז פירושא דוה' יסלח לה היינו ישתרי לה, שזה גופא ביאר הכתוב וה' יסלח לה שההיתר הוא מקדם ה'.
ולפי"ז הרי מיושב היטב דבתרוייהו יסלח לה קמאי לא אתי לדרשא שהרי באו לומר לעיקר הדבר שמה' יבא ההיתר לנדרה, ורק בקרא בתרא בהפרת הבעל שא"צ להיתר דגזה"כ, שהרי בכאן ההיתר הוא משום דעל דעת בעלה היא נודרת, ולכן הכא פירשו דוה' יסלח לה ע"כ באשה שנדרה בנזיר וכו', וכן בתרגום יונתן ביסלח לה בתרא ביאר כן ואי בעלה בטלינון ולא ידעת ועברת מן קדם ה' ישתבק לה, וכאן לא כתב ישתרי לה כיוצ"ב שכתב בקרא קמא, דלמבואר כאן א"צ להיתר מסוים מגזה"כ, ולכן נדרש כהדרשה הנ"ל באשה שהפר לה בעלה ועברה כו'.
ולענין נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שאמרו שמ"מ שצריך מחילה, שמעתי שהגרש"ז אויערבאך (שליט"א) [זצ"ל] דן האם יש איסור דלפנ"ע להכשיל את חברו באיסור זה של נתכוין לאכול בשר חזיר ואולם הוא בשר טלה, והוכיח מדברי התוס' קידושין (ל"ב.) בר"ה שקרע שיראי באפיה רבה בריה למחזי אי רתח, ושאלו בגמ' ודלמא רתח והא הוי לפנ"ע ותי' דמחיל ליקריה, וכתבו התוס' דעכצ"ל דהודיע לו קודם לכן דאל"כ הוי כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה, שהרי אי רתח ולא ידע שאביו מחל לו הרי נתכוין לאכול בשר חזיר אע"פ שהאמת שאביו מחל לו ונמצא שעלה בידו בשר טלה, והרי מבואר להדיא דאף בהאי איסורא דנתכוין לאכול וכו' ישנו לאיסור לפנ"ע. [שו"ר שהח"ח כתב ג"כ דיש בזה משום לפנ"ע].
והנה הדין עמו בהוכחתו מהתוס', דאין לדחות ולומר דמש"כ התוס' דצ"ל דהודיעו, לא איירי התוס' לענין דאם לא הודיעו א"כ עבר ר"ה על לפנ"ע, אלא לענין דאם לא הודיעו אזי גרם ר"ה לבריה להכשל באיסור, ולעולם אה"נ נימא דעל איסורא דנתכוין לאכול בשר חזיר וכו' אין בזה משום לפנ"ע, זה א"א לומר לפי דזה פשוט דענין זה לא היה להו להתוס' לפרש דמה לן בזה היכי הוה עובדא אם היה כאן איסורא [ושמא כונתם דא"כ אין תי' הגמ' עולה יפה וזה כוונתם במה שהעירו, וצ"ע], וע"כ דקמ"ל התוס' הלכתא במש"כ דהודיעו דהלכה היא דצריך להודיעו, וא"כ אה"נ מוכח מהתוס' דאיכא לאיסור לפנ"ע אלמלא הודיעו.
ובעיקר השאלה הנה מו"ר הגרי"ש כהנמן זצ"ל הקשה להסוברים דלפנ"ע הוי לאו שבכללות [ערמב"ם סה"מ שורש ט'], דהנה לכאורה האיסור לפנ"ע להכשיל בעבירה הוא אותו הענין כהכשלה בעצה שאינה הוגנת, שאף זו היא עצה שאינה הוגנת להכשל באיסור תורה, אלא דא"כ אין זה חשוב לאו שבכללות שאין כלול כאן כמה איסורין, דהכל איסור אחד הוא להכשילו בעצה שאינה הוגנת, וע"כ מוכח ומבואר מדחשיב לאו שבכללות דאף נאמר בלאו דלפנ"ע עוד איסור אחר מלבד העצה שאינה הוגנת שבו, והיינו דנאמר בזה איסור חדש שמתוסף לכל איסורי תורה, כלומר שבכל האיסורים אסרה תורה הן לאכול בעצמו הן להאכיל לאחרים, נמצא דבלאו דלפנ"ע נאמר לאו להאכיל חזיר ולהאכיל נבלה וכדומה שבכאו"א הוא איסור בפנ"ע הנלמד מהאי קרא. [ומש"כ הרמב"ם בהל' רוצח פי"ד שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עיור ואינו רואה דרך האמת וכו', אין ראיה דבא לומר דלכן חשיב הנכשל בעבירה כעצה שאינה הוגנת, אלא די"ל שבא לומר למה הוא חשוב עיור, ופשוט].
ובאחיעזר ח"ג (סי' ס"ה) ג"כ כתב עד"ז דתרוייהו איתנייהו, דהמכשיל חברו באיסור יש בזה גם איסור כשאר עצה שאינה הוגנת, וגם איסור המסויים דלפנ"ע באיסורים שלא ליתן איסור לחבירו, וכתב דמיהו כשחברו הנכשל הוא מזיד אז אין לבא ע"ז מדין עצה שאינה הוגנת, שהרי לא זה הכשילו אלא הוא הכשיל את עצמו, ובמזיד מאי דעבר בלפנ"ע הוא רק מהדין המסויים דלפנ"ע דאיסורים שלא ליתן איסור לחבירו ואפי' חבירו מזיד בדבר.
ומהשתא לענין השאלה הנ"ל אי כלול בלפנ"ע להכשילו בנתכוין לאכול בשר חזיר וכו', הנה פשוט הדבר שאף זהו בכלל עצה שאינה הוגנת ואלמה לא יהא בזה לפנ"ע, ורק בדין הנוסף שנאמר כאן לאו לכל איסורים בתורה שנאסרה האכלתם לאחרים, בזה יש לדון אי נאמר כן דוקא באיסורים המפורשים ובעצמותם הם מאכא"ס, משא"כ נתכוין לאכול בשר חזיר שלא נתפרש אלא למדנוהו ממה שצריכה סליחה וגם אין הדבר בעצמותו איסור, כך שי"ל שבזה לא נתרבה דין לפנ"ע.
גם לפי"ז אין לכאורה הוכחה הנ"ל מדברי התוס' שמשמע מדבריהם שאלמלא הודיעו דאחיל היה קאים בלפנ"ע הגם דאי"ז אלא מתכוין לאכול בשר חזיר וכו', די"ל דאה"נ לפנ"ע המסויים דאיסורים ליכא ומ"מ לכך הודיעו משום דלא גרע משאר עצה שאינה הוגנת, אולם זה אינו לכאורה למש"כ האחיעזר דבמזיד אינו בכלל לפנ"ע דעצה שאינה הוגנת, והרי הכא בריה אי רתח מזיד הוא שהרי נתכוין לאכול בשר חזיר כמוש"כ התוס', וא"כ א"א לבא בכאן גם לדין לפנ"ע אלא מהדין המסויים דלפנ"ע דאיסורים ואפי' הלה מזיד, וא"כ שפיר הרי לן הוכחה דאף בנתכוין לאכול בשר חזיר איתא להך דינא דלפנ"ע.
ברם נראה דאף אם ננקוט כהאחיעזר דבמזיד אינו בכלל עצה שאינה הוגנת, מ"מ נראה דהיינו דוקא במזיד גמור, אבל כשהביאו לידי נסיון קשה והזיד ועבר ולא עמד בנסיון ה"ז חשיב בכלל עצה שאינה הוגנת, והסברא נותנת כן דבודאי חשיב דבר זה להכשלה, והרי ר"ה דבדיק לרבה בריה אי רתח ע"כ דנסיון הוא זה דהא לא חשיד לעבור על איסור, ולפי"ז יש לבאר התוס' כפשוטו דאם לא מודיעו יש כאן לפנ"ע משום דהו"ל בכלל עצה שאינה הוגנת וליכא הוכחה מהתוס' לענין לפנ"ע דאיסורים.
ובעמדי בזה מאוד נפלאתי בדברי האחיעזר שם שכתב תשובה לגדול אחד שרצה לבאר דברי התוס' בע"ז (כ"ו:) בעובדיה שכלכל הנביאים ע"י שלוה מיהורם בן אחאב בריבית (תנחומא משפטים ט'), והק' התוס' הא עבר בלאו דריבית ותי' דהיה פקו"נ ומצוה, והעיר הרי סגי כבר בטעמא דפיקו"נ ומה היו צריכים להוסיף עוד טעמא דמצוה, וביותר קשה דהיכא שמעינן דבמקום מצוה שרי ליזפי בריביתא, ורצה לבאר דעובדיה מרבה בשיעורים היה שנטל טפי מהנצרך לפיקו"נ וכלכלם ברווח, וס"ל לתוס' דמרבה בשיעורים אסור רק מדרבנן ובמקום מצוה שרי, וזו היא כוונת התוס' דשרי משום פיקו"נ ללוות, ומה שהרבה בשיעורים ולוה יותר כדי לכלכלם טפי מהנצרך לפיקו"נ זהו נמי שרי מטעם מצוה.
והשיב לו האחיעזר דהרי דעת הפנ"י דלפנ"ע על איסור דרבנן הוי כבר לפנ"ע מדאורייתא משום עצה שאינה הוגנת, וא"כ אף דמרבה בשיעורים אינו אסור אלא מדרבנן, אבל הרי יעבור עובדיה בזה גם על לפנ"ע וזה כבר איסור דאורייתא, ולזה חידש האחיעזר דבמזיד ליתא ללפנ"ע דעצה שאינה הוגנת, ואין כשהלה מזיד אלא דינא דלפנ"ע של איסורים וכנ"ל, ובזה פשוט דלהאכיל איסור דרבנן אינו איסור לפנ"ע דאורייתא, ולא כיון הפנ"י לומר דהמכשיל באסור דרבנן הוי לפנ"ע דאורייתא רק משום דהו"ל בכלל עצה שאינה הוגנת וזה הרי אינו במזיד, ע"ש.
ותמה אני עליו, דהן אמת דלגבי עובדיה הוי מרבה בשיעורים, שלא מצא ללוות בלא ריבית והותר לו ללוות בריבית כדי פקו"נ, והוי אידך מה שלוה יותר מהנצרך מרבה בשעורים, אבל לגבי יהורם המלוה הרי כל ההלואה איסור דאורייתא אצלו שנטל ריבית, וא"כ הרי הכשיל עובדיה באיסור דאורייתא ליהורם, ומאי האי דתלי ליה האחיעזר אי יש לפנ"ע על איסור דרבנן, והדברים נראים כשגגה שיצאה מפי השליט.
אבל כיון שהדברים יצאו מפיו יש מקום אולי לקיימם ולדון דאף על איסור זה של לפנ"ע יש לבוא עליו מדין מרבה בשיעורים, דהרי עובדיה עבר על כל הכסף שלוה גם באיסור לפנ"ע במה שהכשיל ליהורם בהלואת ריבית מאחר שאין אצל יהורם היתר פיקו"נ, אלא שאף איסור לפנ"ע זה הותר לעובדיה מטעם פיקו"נ, והלכך גם מה שהרבה בלפנ"ע שלקח טפי מהנצרך וגרם ליהורם לעבור יותר איסור, זה גופא נמי הוי מרבה בשיעורים באיסור לפנ"ע והותר במקום מצוה וכיוצ"ב דמרבה בשיעורים באיסורא דריבית.
אמנם טפי היה נראה דכפי כמה שהוכרח ללוות מדין פיקו"נ אין בזה לפנ"ע כלל, דכל עיקר לפנ"ע הוא משום שאני מכשילו מעצמי, אבל כל שמוכרח אני לומר לו לעשות כך [כמו מחמת פיקו"נ] אין זה חשיב איסור לפנ"ע באונס, אלא אמרינן דאין זה חשוב לפנ"ע כלל, ודוק והבן. וגם יל"ע אם גם איסור בין אדם לחברו דרבנן הותר במקום מצוה, דשמא לא הותר אלא דינא דלפנ"ע דאיסורים שהוא איסורא דבין אדם למקום דנאמר בזה דמאכיל נבלה כאוכל נבלה, וצ"ת. [ומה שיש לדון אם ריבית שמוסיף סכום הריבית חשיב זה מרבה בשיעורים יש להאריך בזה ואכ"מ].
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א