מלבי"ם/במדבר/ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מלבי"ם במדבר ל

א

לבד מנדריכם וגו' ויאמר משה אל ב"י כבר פרשתי מאמר זה בפי' הספרא אמור (סי' ר"ח) ששם עמדו חז"ל על מה שבסוף פ' המועדים, בפ' אמור סיים וידבר משה את מועדי ה' אל ב"י ובסוף פ' המועדים דפה סיים ויאמר משה, ושם הבאתי שנתקשו בזה חז"ל ומובא בגמ' (נדרים דף ע"ח ב"ב דף קכ"א), והשיבו שמ"ש פה ויאמר משה אל ב"י מלמד שמועדי ה' צריכים מומחים ואין פרשת נדרים צריכה מומחים ומקש' והא ראשי המטות כתיב א"ר יוחנן ביחיד מומחה ר"ל שלכן אמר ויאמר משה אל ב"י מפני שנאמר בסמוך וידבר משה אל ראשי המטות איש כי ידור נדר ואם לא היה אומר ויאמר משה אל ב"י נפרש שהכל דבר אל ראשי המטות בין פרשת המועדות בין פרשת נדרים וכשסיים לבד מנדריכם אמר ע"ז שדבר משה אל ראשי המטות ופירש להם מ"ש לבד מנדריכם שהוא איש כי ידור נדר וכו' וא"כ נפרש בהכרח שראשי המטות היינו ג' מומחים כמו שמועדות צריכים מומחים כיון שהכל נאמר בענין אחד לכן אמר ויאמר משה אל ב"י להפסיק הענין ונדע שפרשת מועדות דבר אל כל ב"י שהם צריכים ב"ד מומחים ופרשת נדרים דבר אל ראשי המטות שיפורש בהכרח כמ"ש ר' יוחנן ראש אחד לכל מטה היינו יחיד מומחה. וז"ש בגמרא שמועדי ה' צריכים ג' מומחים ואין נדרים צריכים מומחים, וז"ש בספרי שבא ויאמר משה להפסיק הענין שאל"כ לא נדע במה מדבר אם במועדות אם בפ' נדרים:

ב

וידבר משה אל ראשי המטות באמת פרשה זו נאמרה לכל ישראל, רק שבא ללמד שראשי המטות היו קודמים אל הדבור תמיד כמ"ש בעירובין (דף נד) כיצד סדר משנה מבואר שלמד תחלה אל הזקנים, כן דעת ר' יאשיה, ור' יונתן ס"ל שסדר משנה אל הנשיאים תחלה ידעינן ממ"ש (שמות ל״ד:ל״א) שקרבו הנשיאים חחלה, ומ"ש וידבר משה אל ראשי המטות בא ללמד שהתרת נדרים דוקא עפ"י מומחים, וכבר בא מאמר זה בהעלותך (סי' לג), וי"ל שר' יאשיה ור' יונתן יחלקו בשתי דעות שבירושלמי (פ"ק דחגיגה ה"ח) אם מתירין ע"י הדיוטות במקום שיש זקן, ור' יאשיה יסבור דמתירין, ולר' יונתן שסובר שראשי המטות מורה שאין מתירים אלא עפ"י מומחין סובר דאין מתירין:

זה הדבר אשר צוה ה' אצל כל הנביאים בא הלשון כה אמר ה', ולשון זה נמצא בפ' גם בנבואת משה, ועוד נמצא אצל משה לשון זה הדבר אשר צוה ה', וכבר בארתי שמשה היה פי שנים ברוחו, שהיה מוכן לנבואה בטבע ובזה היה דומה ככל הנביאים שהם שלוחי ה' ונבואתם הוא באספקלריא שאינה מאירה ולשון נבואתם כה אמר ה' ר"ל שה' שלחו לומר דבר בשם אומרו, ומשה היה רואה גם באספקלריא המאירה שאז לא בא בתורת שליח רק שכינה מדברת מתוך גרונו וציין זה בלשון זה הדבר ר"ל הוא דבור ה' בעצמו המדבר אליכם מתוך גרוני, וכבר בארתי, שמשה נבא בנבואת כה אמר בתחלת נבואתו שעוד לא ראה באספקלריא המאירה וכן בעת שהיו ישראל נזופין ממעשה העגל שלא שרתי שכינה על משה ר"ל באופן שינבא בזה הדבר, ולכן אמר כה אמר ה' עברו ושובו משער לשער, ובעי שהיו במעלת שלמותם הי' נבואתו בזה הדבר, ולפי הד"א מציין במ"ש זה הדבר, שלא ישונה דבר מכח הלשון הזה שדבר ה', אף שע"י ק"ו וסברא הייתי אומר שהחכם יפר והבעל יתיר, וזה מוכח בנדרים (דף ע"ז) ועמ"ש בפ' אחרי (סי' פח):

ג

איש כי ידור מבואר שיש הבדל בין איש ובין אדם, ששם איש מציין הגדלות, ואמרו תמיד שהוא בן י"ג שנים ויום א' שאז נקרא איש גדול, ובכ"ז אינו כלל כולל ששם איש המוזכר גבי ביאה הוא בן ט' שנים ויום אחד, שלענין ביאה הוא בעת ההיא ראוי לביאה ונקרא איש לענין זה כמ"ש זה בפ' סוטה, וכן לענין נדר שכתוב גבי נזיר וגבי עירובין איש כי יפליא, שצריך שיהיה איש היודע להפלות ולהבין לשם מי נדר שערו חכמים שבן י"ב יוכל להפלות ומקרי איש לענין זה, ועי' בספרי נשא (סי' ג') ובספרא בחקתי (סי' נה):

כי ידור נדר לה' אין לפרש נדר לה' כפי' הראב"ע שצריך להזכיר את השם בעת נדרו, דהא מצינו שאמר כי יפליא לנדר נדר ולא אמר לנדר נדר לה' (כן גרס הגר"א) רק פי' שידור בדבר הנדור לה' שיתפיס דבר המותר בדבר האסור ע"י נדר, שיאמר פירות אלו עלי כקרבן, וכתב הרמב"ם מפני שאפשר שיעשה אדם בהמת חולין קרבן אבל האומר פירות אלו עלי כבשר חזיר וכו' הרי אלו מותרים ואין כאן נדר שא"א שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר, וז"ש בספרי לדבר שאפשר לו [ובגמרא נדרים (דף יד) עד שידור בדבר הנדור וכן הגיה הגר"א בספרי] וזה דוקא בנדרים לא בשבועות, שבשבועה אמר לאסר אסר על נפשו, שאינו אוסר את החפץ, רק מקבל אסר על נפשו, ולשון לאסר הוא שאוסר וקושר את נפשו במוסרות ועבותות בל יעשה דבר זה, והוא איסור גברא, שאסר א"ע מן החפץ, משא"כ בנדר הטיל איסור על החפץ, לא על עצמו, וזה לא יוכל לעשות רק אם מתפיסו בדבר הרדור שבידו לעשות מחולין קדשים, ובכל הפרשה אמר נדריה ואסריה, שעל השבועה בא לשון מאסר על אסר גברא, ומצאנו שבועה לה' בקישור הב', ובשמו תשבע, ואשביעך בה', ולא בא זה בנדר כי בא רק בקשור הלמ"ד כי ידור לה', כי השבועה שהוא קבלת דבר ע"ע. יהיה לפעמים בה' כנשבע במלך עצמו, אבל הנדר אינו מקבל ע"ע רק מתפיס החפץ באיסור נדר לשם ה' שבא רק בקשור הלמ"ד, וז"ש בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועה כנשבע במלך עצמו:

לאסר אסר על נפשו ואינו אוסר על אחרים לדעת ר"א שס"ל שמפר נדרי אשתו להבא כמ"ש בנדרים (דף עה) נוכל לומר שיקיים ג"כ דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו, לכן למד שא"י לאסור על אחרים, והעתקתי גי' הגר"א:

לאסר אסר על נפשו לשון זה מציין אף שקבל השבועה במחשבת הלב לבד שהגיון הלב הוא ענין נפשי, ומלשון ככל היוצא מפיו משמע דוקא אם הוציא מפיו, וזה כמ"ש בספרא (ויקרא סי' שי"ב) יכול המהרהר בלב יהא חייב ת"ל בשפתים ולא בלב או יכול שאני מוציא את הגומר בלב ת"ל לבטא, ופי' רב ששת בשבועות (דף כו) אליבא דשמואל דהלכתא כותיה, בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים, גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לבטא, וכן מ"ש פה קבל עליו וכו' היינו שהוציא פת סתם שאז אזלינן בתר מחשבת הלב שאסר ע"ע פת חטין:

לאסר אסר על נפשו ולא אם נשבע על דבר שהוא אסור בל"ז, ומשמעות שזה רק בשבועה דהא במ"ש לאסר אסר מציין השבועה שהוא איסור גברא לא הנדר שהוא איסור חפצא כנ"ל, וכן דייק בספרי נשבע לאכול, משמע רק בשבועה לא בנדר שהוא איסור חפצא וחל גם על אסורים, וכן דעת הרמב"ן בפירושו כאן וכן דעת הרא"ש כמובא בש"ע ה' נדרים (סי' רט"ו סעיף ו') ודעת רש"י בפי' כאן כדעת הרשב"א שהוא דעה ראשונה בש"ע שם דגם רדרים אינם חלים על ל"ת:

לא יחל דברו אם היה פירושו שלא יעבור על נדרו היל"ל לא יעבור על דברו או לא יחליף דברו, ולשון יחל מציין שמוציא דברו מקדושתו לחולין וזה ע"י הפרה, ואא"ל שלא יוציאם לחולין גם ע"י התרת חכם שא"כ הול"ל לא יֵחַל דברו היו"ד בצירי מבנין נפעל, אבל יַחֵל מבנין הפעיל מורה שהוא לא יפר לעצמו, וכבר נודע דעת המבי"ט (ח"א סי' צח) והמהרי"ט (חלק יו"ד סי' כו) שע"י פתח יכול להתיר לעצמו, וכ"מ דעת רש"י נדרים (דף ס"ה ד"ה במדין), אך גם לדעתם אינו מפני שמוציא דבריו לחולין רק שס"ל שאם יש לו פתח הוה כנדרי טעות ונעקר ממילא:

לא יחל דברו וה"ה שעובר על בל תאחר, ולשון לא יחל דברו ולא אמר לא יחל שבועתו היינו שגם מבטא שהוא הדבור הנפלט מתוך רגשות נפשו הוא שבועה (כמ"ש בשבועות דף כ') ור"ע מדייק זה ממ"ש כל היוצא מפיו, והרשב"ם פי' לא יחל דברו שלא יאחר נדרו ושרש יחל מענין המתנה כמו וייחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה', ימתין ויחכה:

ד

ואשה דינה לענין איסור נדרים כאיש, זולת אם האב או הבעל מפירים נדריה, ולשון אשה משמע גדולה ולשון בנעוריה משמע בקטנותה ותפסיק כשהיא בת י"ב ויום א' שאז לענין הפלאה נקראת אשה והיא ג"כ נערה כי לא בגרה עדיין כי אם בגרה יוצאת מרשות אביה:

כי תדור נדר לה', י' שתדור בדבר הנדור לא בדבר האסור כנ"ל (סי' ד'). ובכל הפרשה כתב נדרה ואסרה, שאסר היינו שבועה (כנ"ל סי' ד') וכן פי' (בפסוק יא) ואסריה אסר על נפשה בשבועה:

בבית אביה בנעוריה ואח"כ אמר בין אב לבתו בנעוריה בית אביה, כי מ"ש פה בבית אביה הוא חלוקה מקבלת נגד מ"ש (בפסוק יו"ד) ואם בית אישה נדרה שהיא הנשואה שיצאה מבית אביה לבית בעלה, ולכן הקדים בבית אביה שהוא כולל כל ההלכות שיאמר עד פסוק יו"ד, ומפרש שני חלוקות [א] כשהיא פנויה [ב] ואם היו תהיה לאיש היינו ארוסה שהיא ג"כ בבית אביה, ולפ"ז נכלל בזה ג"כ אם נתאלמנה או נתגרשה שהיא ג"כ בבית אביה, ואינה עוד ארוסה שאמר עליה ואם היו תהיה לאיש, ודינה כקודם אירוסין שאביה מפר בעצמו, אבל הלא גם אלמנה מן הנשואין היא בבית אביה ולא בית אישה ונאמר שגם היא דינה כקודם נשואין, ומ"ש ונדר אלמנה וגרושה היינו כשהיא בוגרת לכן אמר אח"כ בין אב לבתו בנעוריה בית אביה הקדים מלת נעוריה שהיא תנאי ר"ל שמה שהוא בין אב לבתו שהוא לבדו יפר הוא רק אם כל נעוריה לא יצאה מבית אביה, שזה הפנויה ואלמנה מן הארוסין, לא אלמנה מן הנשואין שכבר היתה בבית אישה:

ה

ושמע אביה והחריש לה אין לדייק דוקא שישמע ממנה בעצמה כמ"ש והחריש לה, דהא אח"כ תפס הלשון ביום שמעו, כל שישמע, ובכ"ז צריך שיהיה ראוי לשמיעה, שאז אף שנודע לו ע"י אחרים כדר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (וכמ"ש בדף ע"ג):

וההריש לה דייק במלת לה שידע שהיא בתו יקיים לבתו וה"ה לענין הפרה, ובגמ' (דף פו) למד ממ"ש גבי הפרה יניא אותה ולא אמר יניאה, שמלת אותה מדייק תמיד כמ"ש בא"ה (כלל ק"ן):

וקמו כל נדריה וכו' יקום למה כפל שמת פעל יקום, מפני שיש לטעות שמ"ש ואם הניא אביה הוא גם אחר שקיים כל שהוא ביום שמעו יוכל לחזור ולהפר, לכן כפל פעל יקום, שפעל הנכפל מורה שישאר כן בלי שנוי וכל שקמו פעם אחד [ע"י שקיימו בלבו שגלה דעתו שרוצה בו כמו שהסביר הר"ן בדף ע"ט], יקום לעולם ולא יכול עוד להפר:

ו

ואם הניא אביה אותה אצל האב תפס לשון הנאה ואצל הארוס באו ב' לשונות הנאה והפרה יניא אותה והפר, וכן אצל הבעל באו ב' לשונות לא הניא אותה ואם הפר יפר, ויש הבדל בלשון בין הניא ובין הפר שהניא מונע הדבר ע"י הכרח, והמפר אינו מכריח את הבחירה רק מבטל את הדבר, ועז"א ה' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים שהמחשבה קודם לעצה, ומוסיף שלא לבד שמפר עצתם היעוצה, כי גם מונע מחשבתם שהיא קודמת לעצתם שלא יעלה על לבם מחשבה כלל, וכן מוסיף שלא לבד שמפר דהיינו שהם ישארו חפשים בבחירתם רק שמפר העצה שלא תצליח, כי גם מניא, שהוא שמכריח בחירתם שלא יחשבו מחשבה כלל, וכ"ש שלא יבואו לידי עצה, והרמב"ם (בפי"ג מה' נדרים) כתב שיש הפרה ובטול, הפרה שאומר לה מופר לך והבטול הוא שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו, אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם לא רצתה אינה עושה, המפר צריך להוציא בשפתיו והמבטל א"צ להוציא בשפתיו, ולפ"ז הם שני לשונות שתפסה תורה הפרה והנאה שהנאה הוא הבטול. והנה בבעל שכתוב ב' הלשונות ידעינן שהנאה זו הפרה ר"ל ששניהם מועילים, אבל באב שכתוב רק הנאה י"ל שהפרה אינו מועיל, ולמד לה ממ"ש בין איש לאשתו בין אב לבתו ששניהם דינם שוה, וי"ל שהרמב"ם הוציא דבריו מן הספרי דפה, אולם הפוסקים החולקים על הרמב"ם בזה יפרשו, שכונת הספרי שנוכל לטעות שיש הבדל בין הנאה להפרה, וגלתה התורה בבעל שהנאה היא הפרה ומשם למדינן לאב וכ"מ מלשון רש"י ז"ל בפי' כאן. והנה בארוס ובבעל כתוב ביום שמעו בין בהקמה בין בהפרה, ובאב לא כתב ביום שמעו רק בהפרה לא בהקמה, ואין ללמוד הקמה מן הפרה שהפר חלק מכלל שלא מהני הפרה בלב אבל בהקם מהני הקמה בלב, וכן אין ללמוד מק"ו אב מבעל שהבעל מפר בבגר, וע"כ כתבה תורה בין איש לאשתו בין אב לבתו להקיש שניהם זל"ז, כנ"ל:

וה' יסלח לה אם לא ידעה שהפר לה ועברה על הנדר במזיד, כ"ה בנזיר (דף כ"ג) וקדושין (דף עא), ולשון ביטל בלבו לא דוקא דלא מהני בטול בלב, רק ר"ל שהיא לא הבינה דקיי"ל שמפר אף בלשון שאינה מכרת, ולדעת הרמב"ם הנ"ל (סי' הקודם) רק הפרה לא מהני בלב אבל בטול מועיל בלב:

כי הניא אביה אותה דוקא שידענו בברור שהניא לא אם אומרת כן עפ"י אומדנא מפני שרגיל בכך, ומה שחזר שם אביה שלא לצורך דייק ר' יאשיה שאין הפרה ע"י שליח, וכן דייק במכלתא משפטים ממ"ש ורצע אדוניו את אזנו ולא ע"י שלוחו, ור' יונתן ס"ל שאחר ששלוחו כמותו נקרא אביה לענין זה כי בא מכחו, ותפס בשאמר לשליח שיתיר נדרים דלהבא כי אזלי בשטת ר' אליעזר שמפר נדרים דלהבא, ולדידן יצויר האי דינא אם מנה שליח להפר נדרים שכבר נדרה, עי' בנזיר (דף י"ב), ועי' לקמן:

ז

ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה שטחות הלשון ידמה שהוא מאמר שוה עם מה שיאמר ואם בית אישה נדרה, שבשניהם יאמר שאישה יקום ויפר את נדרה, אמנם חז"ל קבלו שפה מדבר בארוסה ואח"כ מדבר בנשואה ושיש הבדל בדינם שנדרי הארוסה יקיים ויפר הבעל בשותפות האב, ונדרי הנשואה יקיים ויפר הבעל לבדו, ולברר הכרחית הקבלה באו ר' יאשיה ור' יונתן, ר' יאשיה מכריח זה כי אם נאמר שהכל מדבר בנשואה א"כ בא כלל מאמר זה למותר שכבר באר דין הנשואה בפרטות במ"ש ואם בית אישה נדרה, ור' יונתן הכריח זה ממה שראינו שכונת החלוקה הזאת הוא רק לחלק בין בית אביה ובית אישה, שחלוקה אחת היא כי תדור נדר בבית אביה וחלוקה המגבלת לה הוא ואם בית אישה נדרה, א"כ עד פסוק י"א מדבר מנדרים שנדרה בבית אביה כי גם ארוסה היא עדיין ברשות אביה, ומן פסוק י"א מתחיל חלוקה המגבלת לה ואם בית אישה נדרה שהיא הנשואה, וא"כ מבואר מכ"ז שהיא ברשות אביה בין פנויה בין ארוסה יש לאביה זכות בהפרת נדריה, רק ההבדל שאם היא פנויה אביה לבדו יקם ויפר נדריה ואם היו תהיה לאיש היינו שנתארסה שהיא ג"כ בבית אביה וברשותו, ונדריה עליה היינו הנדרים שנדרה קודם שנתארסה ואביה לא הקים ולא הפר אותם, אז צריך האב לשתף עמו את הארוס, ובאופן זה, אם שמע אישה והחריש לה אז וקמו נדריה הגם שיפר אותם אביה עתה, כי לא יוכל להפר בלא שותפות הארוס, אבל אם ביום שמוע אישה יניא אותה, אז והפר את נדרה ר"ל אז יוכל האב [כי הכל מדבר מרשות האב] להפר את נדרה כיון שהסכים עמו הארוס, לכן כפל יניא והפר כי פי' והפר האב, לכן לא אמר בכאן ואם יניא וכו' נדרה לא יקום כמ"ש באב ובבעל, כי זה רצוף במ"ש והפר פי' שהאב יפר וכבר אמר אצל האב לא יקום, וז"ש בספרי ר' יונתן אומר וכו' לא בא הכתוב לחלק אלא רשותו, ר"ל שהחלוקה הוא רק בין כי תדור נדר בבית אביה ובין ואם בית אישה נדרה, אבל החלוקה ואם היו תהיה לאיש שייכה לחלוקה הראשונה, ועדיין יש לאביה זכות בהפרת נדריה, ודעת הרמב"ם (פי"ב מנדרים ה"ז) שצריך שישמעו שניהם ביום אחד ופי' הט"ז משום דכתיב ושמע אישה ביום שמעו והאי ביום שמעו אין לו פי', והיה צ"ל והחריש לה ביום שמעו, ולא שישמע ביום שמעו, וע"כ פירושו שישמע אישה ביום שמעו של האב, ולהחולקים על הרמב"ם בזה יפרשו שאמר זה לרבותא שאף שישמע ביום שמעו של האב שיכול האב להפר בכ"ז כשהחריש לה הארוס וקמו כל נדריה ואין מועיל הפרת האב, רק אם ביום שמוע אישה יניא אותה אז והפר האב והפרתו מועיל:

ונדריה עליה. ר"ל שיש עליה נדרים שנדרה כבר קודם האירוסין ואביה לא קיים ולא הפר אותם. שאא"ל אף נדרים שקיים האב או הפר יש כח בארום לשנותם, כמו שי"ל כח יותר מן האב שמפר בבגר (עי' פירושו בנדרים דף ע' ע"ב) דעז"א בין איש לאשתו בין אב לבתו להקישם זל"ז:

או מבטא שפתיה פעל בטא מציין הדבור הקשה שתפליט הנפש בעת התרגשותה להרע או להיטיב שבעת ההיא נודרת ונשבעת לאסור אסר על נפשה. ובטוי שפתים מציין השבועה ביחוד כמ"ש בהתו"ה ויקרא (סי' שי) ופה מציין בכל הפרשה נדר ושבועה וציין השבועה במלות לאסר אסר שהוא איסור גברא (כנ"ל סי' ד') וכן אמר בפסוק י"א או אסרה אסר על נפשה בשבועה, ומ"ש (ח) ושמע אישה להוציא החרש התבאר (במי' י"ג), ומ"ש והחריש לה וכו' התבאר (במי' י"ד), ומ"ש וקמו כל נדריה שאם נדרה וקיים התבאר בסי' ט"ו. ומ"ש (ט) ואם ביום שמוע אישה יניא אותה לימד בבעל וכו' התבאר בסי' ט"ז:

ט

והפר את נדרה אשר עליה חכמים דייקו רק נדרים שעליה לא נדרים שעתידה לידור. ור"א מפרש שאמר אשר עליה להוראה שמפר בקודמים שממ"ש ונדריה עליה הייתי אומר שזה רק לענין קיום אבל לא יפר בקודמים, וחכמים השיבו דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו מבואר שכל שמקים מפר וכל שאינו מקים אינו מפר וכ"ז מובא בנדרים (דף ע"ה), ומ"ש וה' יסלח לה התבאר בסי' י"ז:

י

ונדר אלמנה וגרושה. היינו אלמנה מן הנשואין שכבר יצאת מרשות אביה כמו בוגרת, אבל אלמנה מן האירוסין לא יצאת מרשות אביה שהיה מפר עם הארוס וכשמת הארוס נתרוקן רשות לבעל, וזה מוכרח דאם מדבר באלמנה מן האירוסין איך אמר כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה הלא יכול למסרה לקדושין ויפר הנדר עם הארוס ביחד ולא יקום הנדר כמ"ש ואם היו תהיה שפי' בנדרים (דף ע') מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה מבואר שמדבר גם מהויה שמה שיפר הארוס עם האב ביחד נדרים הקודמים ואיך אמר יקום עליה וע"כ שמדבר באלמנה מן הנשואין שיצאה מרשות האב לגמרי, ונדריה יקימו בכל אופן שאם תתארס אין הארוס מפר כשאין אב עמו, ואם תנשא אין הבעל מפר בקודמים:

ונדר אלמנה וגרושה כבר בארנו שמדבר באלמנה מן הנשואין אך יפלא שא"כ אין מקומו פה שעד עתה דבר באירוסין והיה לו לכתוב זה בסוף הפרשה שמדבר מן הנשואה, ופי' שהקדים זה מה שיאמר ואם בית אישה נדרה להשמיענו שגם האלמנה והגרושה אם ניסת ונדרה בית אישה יוכל להפר נדריה, אך למה נטעה בזה לומר שמ"ש ואם בית אישה נדרה דוקא בתולה שנשאת לא אלמנה אמרו שבא ללמד שהאלמנה והגרושה שניסת אפי' נשאת באיסור לאו כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה אחר שהקדושין תופסין וקרינן ביה בית אישה יוכל להפר נדריה [והגר"א גורס ת"ל ואם בית אישה נדרה אין לי אלא לישראל אלמנה לכ"ג וכו' מנין ת"ל ואם בית אישה מ"מ], ומן הספרי הלז לקח הרמב"ם דין זה שכתב (בפי"א מה' נדרים ה"ח) היתה מחייבי לאוין הרי אלו מופרים:

יא

ואם בית אישה נדרה מדבר בנשואה שהיא שוכנת בבית אישה משא"כ מ"ש תחלה ואם היו תהיה לאיש מציין רק ההויה והאירוסין לא הנשואים שהיא בבית אישה וזה כמ"ש למעלה (סי' י"ט) לדעת ר' יאשיה. ומ"ש רע"א וכו' מחק הגר"א שמקומו למעלה. ומ"ש (יב) ושמע אישה להוציא את החרש התבאר למעלה (סימן י"ג):

יב

והחריש לה כבר התבאר בנדרים (דף ע"ט) שיש ג' מיני חרישות, שותק סתם, ושותק ע"מ למיקט, ושותק ע"מ לקיים, ונגדם נאמר גבי הבעל ג' פעמים לשון חרישה, שמ"ש והחריש לה לא הניא אותה היינו שהחריש ע"מ לקיים שגילה בחרישה שלא הניא אותה רק רוצה בקיום הנדר, לכן לא אמר פה והחריש ביום שמעו, כי אם מחריש ע"מ לקיים מקוים תיכף דקיים בלבו קיים. ומ"ש ואם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום מדבר בשותק ע"מ למיקט, שנגד מ"ש כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש אסר שאם יחריש לה כדי לענות נפשה ולמקט, וזה מיום אל יום ולאפוקי ממ"ש ר' חנינא (דף ע"ח ע"ב) שהשותק ע"מ למקט מפר אפי' מכאן ועד יו"ד ימים, ומ"ש הקים אותם כי החריש מוסיף שמקים אפי' אם החריש סתם, ובגמ' כשהוא אומר כי החריש לה בשותק ע"מ לקיים צ"ל והחריש לה. ומ"ש וקמו כל נדריה שאם נדרה וכו' התבאר למעלה (סי' טו) שזה למד מכפל וקמו יקום. ומ"ש אישה הפרם פסקא זו מובא ונתפרש למעלה (סי' י"ח):

יד

כל נדר וגו' לענות נפש באר שהבעל מפר רק נדרי ענוי נפש שבזה הוא נוגע בדבר שבצרתה לו צר, וכן מפר נדרים שבינו לבינה שהיא משועבדת לו, ולמד לה מלשון מן איש לאשתו ר"ל דברים הנוגעים ביניהם. ומ"ש ומה זה נדר שאינו מתחלל פי' בהגהת הספרי שר' יאשיה ור' יונתן פליגי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דתנן ואלו דברים שהוא מפר דברים שיש בהם ענוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש, דת"ק סבר דבין ענוי מרובה בין ענוי מועט יכול להפר, ור' יוסי סבר שרק ענוי מרובה יכול להפר לא ענוי מועט וכדקתני התם אמרה קונם פירות העולם עלי ה"ז יכול להפר, פירות מדינה זו עלי יביא ממדינה אחרת, ור' יאשיה אית ליה סברא דרבנן ופי' דבריו מה זה נדר שאינו מתחלל ע"י אחרים ר"ל אם אמר יאסרו פירות העולם עלי שיכול הבעל להפר כי האחרים שנדרה מהם אין יכולים לתת לה מפירותיהם ולחלל נדרה, כך כל רדר שאין לה היתר בו ע"י אחרים שנדרה מהם, כגון באמרה פירות מדינה זו עלי שאין לה היתר מאותם האחרים שנדרה מהם, ואף שהוא ענוי מעט יכול להפר, ור' יונתן ס"ל כר' יוסי ומחלק בין אמרה פירות כל העולם עלי בין אמרה פירות מדינה זו עלי. שדוקא באמרה פירות כל העולם עלי שהוא נדר שאינו מתחלל ע"י אחרים כלל אלא בו, ר"ל בבעל שיפר, אבל אם אמרה פירות מדינה זו עלי הרי יש לה היתר בלא הפרה שיביא לה פירות ממק"א, וכן באמרה קונם פירות חנוני זה, בזה אין הבעל יכול להפר, ועוד למד בספרי שגם האב אין מפר אלא נדרים שיש בהם ענוי ונדרים שבינו לבינה. והנה למסקנא שלמד מקרא בין איש לאשתו בין אב לבתו, לא צריך ההיקש רק לענין נדרי ענוי נפש, אבל על דברים שבינו לבינה א"צ היקש כמו שמפרשינן בין איש לאשתו היינו בינו לבינה כן כתוב בין אב לבתו, ולכן תראה שבסוף דברי הספרי אמר מקיש את האב לבעל על נדרי ענוי נפש ולא אמר זה על בינו לבינה, והגר"א הגיה דברים שבינו לבינה וא"צ כי זה ידעינן בלא היקש:

אישה יקימנו ואישה יפרנו דעת ר' ישמעאל שהקיום די אם קיים המקצת ובהפרה צריך שיפר כולו, כי הקיום וההפרה הוא על נדר לענות נפש, וא"כ אם נדרה מתאנים וענבים וקיים בתאנים כבר קיים הענוי נפש, שהלא תענה נפשה מתאנים וקרינן ביה אישה יקימנו, אבל אם הפר רק מתאנים לא הפר הענוי נפש דהא תתענה מענבים ואין זה הפרה, וז"פ מ"ש בגמ' (דף פ"ז ע"ב) יקימנו ממנו, ר"ל שבלשון הקמה רצוף גם אם הקים מקצתו ולא בלשון הפרה שאם הפר מקצתו לא הפר ענוי נפשה, ור"ע בא ע"ז מדין היקש מה הקמה ממנו אף הפרה ממנו, וממ"ש ככל היוצא מפיו יעשה למדינן שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וע"כ אם החכם התיר מקצתו הותר כולו, אבל אם אמרה תאנים שאני טועם ענבים שאני טועם כל אחד נדר מיוחד וסתם ספרי ר"ש שאמר (שבועות דף לח) עד שיאמר שבועה לכל א' וא':

טו

ואם החרש יחריש לה אישה זו חרישה למקט (כנ"ל ס' כ"ו):

מיום אל יום פירושו מעת לעת אבל פה באר בכל הפרשה שתלוי ביום שמעו, שהוא רק באותו יום, וע"כ שמ"ש מיום אל יום ר"ל שלפעמים הוא מעת לעת אם שמע בתחלת הלילה שאז זמנו עד תחלת לילה הבאה וקמ"ל שלא נאמר יום ממעט לילה, ורשב"י סובר שמיום אל יום הוא דוקא, ומ"ש ביום שמעו היינו תוך מע"ל שמע"ל נקרא יום אחד לפעמים, ובא לפרש שלא נאמר מיום אל יום היינו מחד בשבתא לחד בשבתא, ר"ל אל יום שכמוהו כן פירש בנדרים (דף עו):

טז

ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו פי' אחרי קבלתו את הדברים, ר"ל אחרי שקיים את הנדר, כי מצאנו לשון שמיעה על קיום דברי חברו, וישמע אברם לקול שרי, ואז נכנס תחתיו לשאת עונה אחרי שגרם לה תקלה:

יז

בין איש לאשתו בין אב לבתו. כבר בארתי באילת השחר (כלל ק"ס) ששני דברים שחבר הכתוב במאמר א' י"ל דמוי זה לזה, והבלתי דומה לא יחבר הכתוב כאחד, וזה א' מיסודות ההיקש, ולפ"ז האב והבעל יש להם דמוי זל"ז ומקיש האב לבעל שהנאה זו הפרה, ושגם בהקמה הוא ביום שמעו (כמ"ש בסי' ט"ז) ושאינו מפר רק נדרי ענוי נפש (כמ"ש בסי' כ"ז) ואת הבעל לאב שאינו מפר אלא נדרים שלא הוקמו ולא הופרו (כמ"ש בסי' כ'), ומ"ש בנעוריה בית אביה ממעט נתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין שאין כל נעוריה בבית אביה (כנ"ל י"ב), וגם ללמד שבנשואה אין הבדל בין נערה לבוגרת (כמ"ש בסי' כ"ז), ור' ישמעאל למד (בסי' כ"ה) שמ"ש ואם היו תהיה לאיש מדבר בנשואה ואם בית אשה נדרה מדבר בארוסה כדעת ר' יאשיה (בסי' יט) ולדידי' לא נמצא מקרא מפורש שנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה ולמד מפה שמפ' שפה מדבר בנערה שהיא עדיין בבית אביה ר"ל ברשותו, ובה ימצאו שניהם בין איש לאשתו ובין אב לבתו כי שניהם זכאים בהפרת נדריה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.