מראי מקומות/פסחים/ד/ב
מי הוי כמקח טעות או לא[עריכה]
נחלקו הראשונים אם ספק הגמרא הוא על דין מקח טעות בלחוד, היינו האם יכול לחזור בו מן המקח בטענת מקח טעות[1] או שלהצד שאין זה מקח טעות אף אינו יכול לתבוע מהמשכיר לבדוק את החמץ או לשלם לו דמי הבדיקה.
דעת הרמב"ם (חו"מ פ"ב הי"ח) שהמשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות.
והמגיד משנה הביא מש"כ הרא"ה בשם הרמב"ן שלא הסתפקה הגמרא על חיובו של המשכיר לשלם לשוכר דמי הבדיקה, שהרי הפסידו כיון שהתנה איתו שיהיה הבית בדוק, וכל ספק הגמרא אינו אלא אי הוי מקח טעות לבטל המקח משום כך.
- אם התנה מפורש
הפרי חדש (סימן תלז) כתב שאם התנה בהדיא ע"מ שיהיה בדוק הוי מיטול מכח לכולי עלמא. ובביאור הלכה (ס"ג) הביא שאכן כך היא דעת מהר"ם חלאווה, אך הריטב"א העתיק דעת הרמב"ן שפירש הסוגיא אף באופן שהתנה השוכר להדיא ולמרות זאת אין זה מקח טעות כיון שאנו אומרים שאין זו קפידא גמורה הואיל והוא מילתא דמצה ולבסוף משלם לו. עוד הביא שהמקור חיים כתב בפשיטות שהעיקר לדינא כהפרי חדש, וצ"ע לדינא.
דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי[עריכה]
- דין ביטול
דעת רש"י שביטול חמץ נלמד מדין תשביתו שהשבתה בלב היא השבתה. דעת התוספות (ד"ה מדאורייתא) שהוא מטעם הפקר, וכתבו שמה שצריך בעלמא שלשה להפקר הוא מדרבנן ומדאורייתא אין צריך. והר"ן כתב שבעלמא הפקר כה"ג לא מועיל ורק גבי חמץ סגי בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה בגויה
התוספות הקשו על דעת רש"י מהמבואר להלן שאי אפשר לבטל חמץ אחר זמן איסורו ובשלמא אם הוא מדין הפקר אינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו, אך אם הוא ביטול בעלמא מדוע לא יוכל לעשותו אחר זמן איסורו. ויישב הקובץ שיעורים (אות ח) דדוקא בשעה שהחמץ עודנו חשוב שייך לומר שעל ידי מחשבתו מבטלו מחשיבותו ומשוי ליה כעפרא, אבל לאחר שנאסר הרי ממילא הוא כעפרא וביטולו לא מעלה ולא מוריד. כי לא נתחדש במחשבתו דבר שהרי אף קודם מחשבתו כבר היה כעפר ואף על פי כן חייבתו תורה.
וכעין זה העיר הקובץ שיעורים (שם) על דעת הר"ן שבשלמא אם נפרש כדברי התוס' שהוא הפקר גמור אם כן אינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו, אך לדעת הר"ן שהוא גילוי מילתא בעלמא למה לא יוכל לגלות דעתו אחר זמן איסורו. ויישב, שגילוי דעתא לא מועיל אלא שלא ייעשה מתחילה כאילו הוא ברשותו אך אם כבר עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לא מהני גילוי מילתא. אלא שהעיר שלשון הגמרא "דלאו ברשותיה קאי דליבטליה" לא משמע כן, שהרי עיקר הדבר הוא שהביטול לא מועיל אחר שנעשה כברשותו.
- מוכח שעובר על חמץ שאינו ידוע
המקור חיים (סימן תמו) הקשה מדברי הגמרא כאן שמבואר שמדאורייתא צריך עכ"פ לבטל ומוכח שבלא הביטול היה עובר בבל יראה ובל ימצא אף שהחמץ אינו ידוע, ומוכח כדעת הטור (שם) שהמוצא חמץ בביתו בפסח עובר עליו בבל יראה ובל ימצא למפרע, ודלא כמבואר בתוספות (לקמן כא. ד"ה ואי) שאינו עובר על בל ימצא כשאינו מצוי בידו כיון שאינו יודעו.
ויישב, שעד כמה שלא היה מועיל ביטול והיה צריך לבער את החמץ בודאי היה חייב מדאורייתא לבדוק כדי לקיים מצוות ביעור, אך כיון שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אם כן כל עיקר הדבר שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא וממילא חמץ שאינו ידוע שאינו עובר עליו בבל יראה הוא הדין שאינו צריך לחפש אחריו כדי לבערו.