ריטב"א/פסחים/ד/ב

ריטב"א פסחים ד ב

המנינהו רבנן בדרבנן. י"מ דמשום עבדים וקטנים נצעה דאלו בנשים אף באיסורין של תורה נאמנים דהא חזינן שהאמינה תורה על נידתה וגבי מעשרות כדתנן עשרתם ערבתם וכדאמרי' בכתובות פ' המדיר גבי עוברת על דת היכי דאמר אי ידע נפרוש אי דלא ידע מינא ידע ומעשים בכל יום אנו סומכין עליהם במליחה וניקור הבשר. וכן אמר בירושלמי אין כאן נשים. ויש פירוש אחר וזה העלה עיקר הרי"ט ז"ל. ועוד הקשה הרי"ט ז"ל דגבי תחומין אמרינן הכל נאמנים לומר ע"כ תחום שבת ואפי' עבד ואשה ופרישנא טעמא משום דתחומין דרבנן ותירץ דהתם מסיח בהכחשה דאילו מדאוריית' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. עוד הקשה קטנים האיך נאמנים דהא בפ"ב דכתובות במתני' דאילו נאמנים בגדולם מה שראו בקטנותם ובגמ' העלה מינה דקטן אינו נאמן בקטנותו להעיד אפי' באיסורין דרבנן כגון בית הפרס ותחומין וגם בההיא דעירובין לא הזכירו קטן ותירץ דהכא בדבר שבידם לעשות דכיון דבדיקה דרבנן מהימן אע"ג דאיכא טירחא ולענין איסורא דאוריי' נאמן בדבר שבידו בדבר שאין בו טירחא כשיש בו דעת כדאמרי' התם קטן היודע לשמור את ידיו אוכלין על ידיו ניקורות כדאיתא במס' סוכה ושם פירשתי בס"ד עכ"ל ז"ל. עוד כתב ז"ל ובעיין לא איפשטא דהא מסקנא דחייה בעל מנת הוא וזה ברור ע"כ. והר"י קרקושה ז"ל כתב בשם הר"י בן גיאת ז"ל ואי איתיה קמן שיילינן ליה ואי ליתיה קמן למידע אי בדוק אי לא חזקתו בדוק ואי מוחזק לך דלא בדק ואמרי הני בדקוניה המנינהו רבנן בדרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל ע"כ:

המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי אמרינן מקחו כמקח טעות או לא. הקשה הרי"ט ז"ל כיון דעל מנת כן שכרו ואקפיד בדבר מאי קא מיבעי' לן והיכי אפשר לומר דלא הוי מקח טעות ואמרי' ניחא ליה לאינש דהא חזינן דקפיד ותירץ דה"ק המשכיר בית לחבירו בי"ד שהוא מן הסתם בחזקת בדוק דאע"ג דלא איפשטא לעיל מ"מ הוי תיקו דרבנן ולקולא. וכתב הוא ז"ל דלא מחוור בלישנא. ועוד (במשנה) [דמשום] ההיא חזקה ליכא לשנוייה (נ"ל דצ"ל לשויה, המעתיק) מקח טעות ואפי' איפשטא בהדיא כ"ש הכא דלא איפשטה המע"ה והנכון דהכא פשיט' לן דמהני ליה קפידא לשוכר לחייב המשכיר לבודקו אילו איתיה קמן וכל היכי דאיתיה ודאי כייפינן ליה לשלם שכר הבדיקה אלא הא קא מיבעי לן אי הוי קפידא גמורה למיהוי מקח טעות ויתבטל השכירות לגמרי ואע"ג דבעי האי למיבדקיה כדין כל מק"ט דעלמא ובהא פשטינן דלא הוי מק"ט וכי ליתיה למשכיר קמן דנכייפיה עביד ליה אידך ע"מ להשתלם דניחא ליה לאינש לקיימ' מצוה בין בגופיה בין בממוניה ע"מ להשתלם זה נכון וברור. כן כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ש שאמר בשם הרמב"ן:

תנן התם וכו'. דכ"ע מיהא חמץ מו' שעות ולמעלה אסור באכילה ואסור לקיימו מיהו השתא משום דאסור לקיימו נקטינן ליה ועלה שקלינן וטרינן מיהו בודאי לקמן מוכחינן לה בהדיא דלכ"ע אסור באכילה מו' שעות ולמעלה. וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. כתב עוד ז"ל שלא לצורך אוכל נפש והוא צורך י"ט כדמוכח במס' י"ט ובכמה דוכתי ודין הוא דאי לא לב"ה כולהו מלאכות שריין במתוך והכא נמי כיון שהיא מצוה שסמכא בי"ט חשיב למישרי במתוך דהוי כלולב לצאת בו וס"ת לקרות בו ומיהו השתא דקיל"ן דביעור בי"ד היכא דעבר ולא ביטל ולא בדק אין לשורפו בי"ט דכיון דהגיע מצוה קודם והוי כמילה שלא בזמנה שאינו דוחה יו"ט וכן הוא בפי' בירושלמי דשבת וכן הצעתי לפני מורי הרב (נ"ל הרא"ה, המעתיק) והרשב"א והודו לדברי ושלא כדעת רבים הלכך כל כיוצא בזה מוציא כלאחר יד או על יד גוי דשרינן ליה שבות דרבנן שלא יעבור עליו ולא סגי הכא שיכפה עליו את הכלי כדלקמן דההוא למי שביטל וכן הורו רבותי עכ"ל ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף