מראי מקומות/נדה/סג/א

מראי מקומות נדה סג א

אם הקפיד עליו אין אי לא לא. והנה יל"ע אי מהני קפידא רק במשקין חמורין דאיסורן דאו', או דמהני נמי במשקין קלין, ועי' רמב"ם כלים פי"ד ה"ו, דמהני רק בחמורין, ועי' ראב"ד שם. ועי' מעיל שמואל לעיל ס"ב: ד"ה נבלעה, שהק' דמנלי' זה, דהא לריו"ח מש' דאין לחלק בזה, ויעו"ש מש"כ ליישב עפ"י משה"ק הראב"ד שם, ועי' תוספתא ב"ק פ"ו י"ט, ובמשנה בכלים פ"ט מ"ד ומ"ה. ועי' בחי' הגר"ח אות שצ"ח, מש"כ דמלבד גזה"כ במשקין בלועין שאין מטמאין, איכא נמי סברא בזה שאינם קיימים במציאות, וא"כ במשקין חמורין שייך קפידא שאין מטמאין משום השם משקה אלא משום מעיינות הזב, משא"כ במשקין קלה, שפקע שם משקה מהן, ועי' טהרות פ"ג מ"א.

ותניא אידך ראשונים עלו לו שניים לא עלו לו. עי' תורא"ש ד"ה ותניא להק' דלס"ד דקאי על העברתן, א"כ איך מפרשי' ד' הברייתא "עלו לו", והא עפ"י סדר הסימנין הם אינם הראשונים, ולא עשה כלום, ויעו"ש די"ל דזהו בכלל קו' הגמ'.

ואלו הן הוסתות המפהקות וכו'. עי' רשב"א ד"ה מתני' לבאר דהני הרגשות אינם הגורמים לראיית הדם, אלא סימן בלבד, וכמו חולה החש, שאין המיחוש גורם המחלה, [משא"כ בוסת הקפיצות, דהן הגורמות], [ויעו"ש שדימה זה לחולה], וכעי"ז בתוה"ב ב"ז ש"ג, וברא"ש סי' א' השני, ור"ן ד"ה מתני'.

אי אשה קובעת וסה"ג לבדו בלי הרכבת ימים

והנה נחלקו הראשונים אי וסה"ג אינו מוגבל ליום או להפלגות שוות, ובכל פעם שתפהק באיזה יום קובעת וסה"ג, [וה"ה דאין לחלק בין עונת יום לעונת לילה, כמבו' בראב"ד, ועי' בדי השלחן סי' קפ"ט ביאורים ד"ה יש, שנסתפק בזה], וכצד זה כ' רוב הראשונים, וכ"ד הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות ס"א ס"ו, והרמב"ן הל' נדה פ"ו הי"א, ורשב"א ד"ה מתני', ובתוה"ב ב"ז ש"ג. רא"ש סי' א', השני, ור"ן ד"ה מתני'. וכ"פ בטושו"ע יו"ד סי' קפ"ט סי"ט, וכ"מ בתוד"ה אכלה. אולם עי' רמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ב, דוסה"ג מוגבל לימים. וכן עי' מ"מ שם שנקט כן בדעת הרמב"ם, וכ"כ בהל' משכב ומושב פ"ג ה"ו, וב"י סי' קפ"ט ד"ה ודע, ויעו"ש כן בד' הרמב"ם, [אמנם עי' מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז, דאי"ז ד' הר"מ]. ועי' ביאור הגר"א שם סק"ל, ובטושו"ע שם סי"ט.

והנה יל"ע להסוברים דוסה"ג מוגבל לימים, דצ"ב מאי נ"מ בוסה"ג, הא ממילא אסורה באותו יום כל העונה, [וכדקיי"ל דבוסה"ג אסורה כל העונה אף בלא פיהקה]. ועי' בזה במ"מ שם, דנ"מ לטהרות דברגילה לראות בתחילת הפיהוק, כל הטהרות שנגעה בהם מאז טמאות, משא"כ אי רגילה לראות בסוף הפיהוק. ובעיקר הענין, דכן קיי"ל דאסורה כל העונה לדעת הרמב"ם, כ"כ בסד"ט סי' קפ"ט סקכ"ה, ועי' ערול"נ בע"ב משה"ק. ועי' נאות יעקב סי' כ"ה סק"א ד"ה ויש, להק' להמ"מ, דבוסה"ג בלא"ה נמי כל אשה שי"ל וסת ד"ש, ותי' דדין ד"ש ל"ש בוסה"ג שאז צריך לטמאותה מתחילת המיחוש, וקמ"ל דוסה"ג אינו משנה את דין ד"ש, עוד תי' דנ"מ לגבי אשה שי"ל וסת ועבר ובדקה ומצאה טמאה, דטמאה למפרע מתחילת העונה כמבו' לעיל ל"ט., וקמ"ל דבוסה"ג טמאה רק משעת המיחוש, ועייש"ע בסק"ו מה שתי' עוד, וי"ל עוד עפ"י חוו"ד שם סק"ט, שביאר דין ד"ש, דהוא כשיש לה וס"ק לשעות.

והנה עי' מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז, שהק' לשי' זו, ממש"א הכא "הכא בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא", ומש' דס"ד דדין ד"ש, לא נאמר וסה"ג, ולהרמב"ם כל וסה"ג הוי נמי וסת יום. וכה"ק בנאות יעקב סי' כ"ה, והבית מאיר שם סי"ט, עוד הק' להרמב"ם, מלק' בע"ב "לימים שתים לוסתות אחת", דוסה"ג נקבע בפ"א, ווסת הימים בב' פעמים. ערול"נ בע"ב ד"ה לוסתות. ועי' ערול"נ שם די"ל דוסת הימים נקבע בב"פ, אבל וסת הימים המורכבת עם וסה"ג נקבע בפעם אחת, ועיי"ש עוד ביאור ומו"מ לפי"ז.

והנה הק' הרשב"א ור"ן לשיטתם דצ"ב מ"ש וסת הפיהוק מוסת הקפיצות, דאם קפצה בג' תאריכים שונים שאין קובעת וסת לקפיצה, [עי' לעיל י"א. וקו' זו היא להראב"ד הנ"ל]. ובעיקר הענין, אי בוסת הקפיצות שאינו מורכב מימים אינה קובעת וסת, הנה נחלקו בזה הראשונים, ועי' שו"ע יו"ד סי' קפ"ט סי"ז, וביאור הגר"א שם אות כ"ה. ויעו"ש ברשב"א ור"ן לבאר דשאני וסת הקפיצות שהקפיצה גורמת הראייה, משא"כ פיהוק שהוא סימן שנתמלא הדם ועומד לצאת, וא"כ בכל יום יש לחוש לזה.

דין וסה"ג המורכב'

כ' הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות ס"א ס"ו, דיש שתקבע האשה וסה"ג מורכב לימים, כגון שפיהקה בג' תאריכים שווים או בהפלגות שוות וראתה דם, בכה"ג אם תפהק ביום אחר אינה חוששת, וכ"כ הרמב"ן הל' נדה פ"ו הי"א, ורשב"א ד"ה מתני', ובתוה"ב ב"ז ש"ג, ורא"ש סי' א', השני, ור"ן ד"ה מתני', וכ"פ בטשו"ע שם.

והנה נחלקו הפוסקים אי מש"כ הראשונים דבוסה"ג המורכב מימים, אין חוששת ביום אחר, היינו דאין חוששת כדין וסת קבוע, אך חוששת כדין וסת שאינו קבוע, דעי' ב"י סי' קפ"ט ד"ה ומ"ש כל אלו דחוששת כדין וסשא"ק. ועי' יין מישרים דנ"מ בעבר הוסת ולא בדקה. אולם עי' רמ"א שם, דפליג, וס"ל דאין חוששת כלל. וכן דקדק מדבריו בט"ז שם סקל"ו. ועי' חוו"ד שם סקכ"ג מה שביאר בד' הרמ"א. וע"ע לחו"ש שם סקמ"ב משה"ק להב"י.

והנה כ' החוו"ד שם, דלכו"ע בוסה"ג המורכב, אם בא יום זה אף שלא פיהקה, חוששת לו, ויעו"ש דכ"מ בט"ז שם, ויעו"ש להק' להש"ך שם סקנ"ו, שכ' דאין חוששת לו. ועי' פרדס רימונים שם משב"ז סקל"ו, שביאר כוונת הדקדוק מהט"ז, אך נחלק בזה דאין מוכח מהט"ז כן. ועי' שו"ע הרב שם שם סקפ"ג מה שיישב ד' הש"ך באופ"א ממה דמש' שם.

והנה בדין וסה"ג שאינו קבוע, עי' רמ"א יו"ד סי' קפ"ט סי"ט, דפיהקה, חוששת ליום החודש אף בלא שתפהק, וחוששת לפיהוק בכל יום, וכ"מ בשו"ע שם סעיף כ"א כ"ב. ועי' סד"ט שם סקכ"ב דמה שאסורה ביום החודש, אי"ז משום דשמא תבעה וסת ליום לבדו בלא פיהוק, אלא חוששת משום דאפשר שתקבע וסת מורכב לימים ופיהוק, שאסורה כל העונה שמא תפהק, ועיי"ש הוכחה לזה מהרא"ש סי' א', הב'. אולם בש"ך שם סוס"ק מ"ח מבו' דהטעם משום דחוששת שמא תקבע וסת ליום לבדו, ועיי"ש בסד"ט דכ"מ בלש' הטור, והרמ"א שם סי"ט, ויעו"ש דנ"מ בזה, לגבי וסת אכילת דברים חריפים, דלהסוברים דהוא כוסה"ג, ואז יכולה למנוע עצמה מאכילתן. והנה אופן קביעת וסה"ג שאינו מורכב, כגון שפיהקה ב"פ בר"ח, ובשלישית ביום אחר, וכן פיהקה ב"פ בר"ח, ובר"ח הג' ראתה בלא פיהוק, קבעה וסה"ג שאינו מורכב, וכ"כ בטושו"ע יו"ד סי' קפ"ט ס"כ, ומקו"ד מהרשב"א כאן, ובתוה"ב ב"ז ש"ג.

עוד נחלקו הראשונים בפיהקה ב"פ בר"ח, ופעם ג' בכ"ט ולא ראתה ולמחר ראתה דם בלא פיהוק, אי אמרי' דהרי"ז וסה"ג המורכב מפיהוק וימים, דהפיהוק של אתמול גרם, [וכעי"ז אמרי' לגבי קפיצות], מו"מ לגבי פיהקה ואחר ב' ימים ראתה, דעי' רשב"א שם, וטושו"ע שם שכ"כ דאמרי' דפיהוק של אתמול גרם. ועי' ב"ח יו"ד סי' קפ"ט סקל"א, דלש' זה אינו מדוקדק, שהרי הפיהוק הוא רק סימן. אולם עי' רא"ה בבדה"ב שם ד"ה עוד כתב, דפליג, דחלוק וסת הקפיצות, שהקפיצה גורמת לדם שיצא, משא"כ בפיהוק, ול"ש שיגרום פיהוק יום קודם שיבוא הדם. ועי' רשב"א במשמרת הבית שם, דכ"ש הוא, דאי בקפיצות יכולה הקפיצה לגרום רק למחר, כ"ש בפיהוק די"ל שהדם כבר נתכנס ברחם ושולח סימנים, ובפועל יוצא רק למחר. וע"ע פרי דעה בפתיחה שער ח' ד"ה וסת הפיהוק. והנה בשו"ע שם הביא די"ז רק לגבי וסת הפיהוק, ולא לגבי וסת הקפיצות, ועי' ט"ז שם סקל"ב, וש"ך שם סקנ"ט, ועי' שו"ת חוט השני סי' י"ד. וע"ע שיעורי שבה"ל סי' קפ"ט ס"כ, [ויעו"ש עוד דשמא אם פיהקה ואחר ב' ימים ראתה הוי וסה"ג, משא"כ לגבי קפיצה שכ' הנובי"ת יו"ד סוס"י צ"ג וחוו"ד סי' קפ"ז סקט"ו, דל"א זה בב' ימים, ועי' להלן בזה]. ועי' סוגה בשושנים סי' ז' סקי"א. ועי' בדי השלחן שם ס"ק רכ"ד. והנה ע"ע מו"מ בקביעות לראות כמה ימים אחר הפיהוק, [אי חלוק מוסת הקפיצות שכ' הנוב"י והחוו"ד הנ"ל דל"ק וסת], וכן מו"מ בוסה"ג באופן שהפסיקה בין המיחוש לראייה, דעי' שיעורי שבה"ל שם, דחלוק. ועי' סוגה בשושנים סי' ז' סק"ח, דאינו חלוק מוסת הקפיצות, וכ"כ בערוה"ש שם סנ"ב, ובפרדס רימונים שם מ"ז סקל"ז, אך יעו"ש דאי"ז תלוי בימים, אלא עדיין מרגשת בגופה שינוי מחמת הפיהוק. ועי' משנ"א פ"ט מ"ח לדקדק מהטור דאין וסה"ג רק בראתה בתוך הוסת או מיד אח"כ. ועי' שו"ת ריב"א [פאקש] סי' ע"ג [ס"ג], הו' בדרכ"ת שם סקע"ח, דחוששת אפי' ג' ימים קודם, אלא שאינה אסורה רק ביום השלישי. וכ"כ בשו"ת שבה"ל ח"ג סי' קכ"ד ד"ה וע"פ הנ"ל, וע"ע בדבריו בח"ח סי' קפ"ח, ובח"ג סי' קי"ז. ועי' בדי השלחן שם ס"ק קצ"ח, ציונים ס"ק רט"ז, מה שחילק דאם רגילה לראות אחר המיחוש תמיד מספר שווה של עונות חוששת, ואם לאו אינה חוששת, ועיי"ש ס"ק רכ"ד, וס"ק רכ"ז. וע"ע בשיעורי שבה"ל שם סק"י ד"ה ולכן, דאם לפעמים רואה אחר ג' ימים ולפעמים, אחר ב', חוששת למנין הימים בפחות ביותר שרגילה. ועי' משמרת הטהרה פ"ז הע' 165, בשם הגריש"א, דאין חוששת לוסת שא"ק בכה"ג, אבל אם קבעה וסת זה ג' פעמים חוששת, וכ"כ בלבושי עז שם סק"ג, וכ"נ בשו"ת אגרו"מ ח"ג סי' נ"א, ועייש"ע ביו"ד ח"א סי' פ"ד. ובכתבי קה"י החדשים טהרות סי' כ"ב, כ' דאפי' מיחושי הגוף הבאים שבועיים קודם, נידון כוסה"ג. אמנם עי' בשו"ת שבה"ל שם שהניח זה בצ"ע.

והנה עוד מצינו באחרונים לגבי ראתה ג' ראיות יום לאחר הקפיצות, דעי' חוו"ד שם סקכ"ג, דנקבע לימים בלבד. אולם עי' פלתי שם סקכ"ה דקבעה וסת המורכב. וכ"כ בחת"ס סי' קפ"ג. ועי' סוגה בשושנים סי' ז' סק"ט כהחוו"ד. ועי' ערוה"ש סנ"ב. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ג סי' קכ"ד.

עוד דנו האחרונים בראתה פעם ראשונה בלא הרכבה ואח"כ ב"פ בהרכבה, ועי' פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"ח מה שנסתפק בזה. ועי' סוגה בשושנים סי' ז' ס"ו.

זמן הפרישה בוסה"ג שאינו מורכב

עי' בטושו"ע קפ"ט כ"ד דזמן הפרישה בוסה"ג שאינו מורכב, היינו בשעת הפיהוק עצמו, וקודם לכן ואח"כ אינה חוששת ומותרת לבעלה. וכ"פ ברמ"א בשו"ע קפ"ד ס"ב, ובש"ך שם סק"ח. וכ"מ במשנה לק' ס"ג: וכ"ה הרשב"א ד"ה והפרש, ובתוה"ב ש"ז פ"ג, וכ"מ בראב"ד בבעה"נ שם, וברא"ש סי' א' בשמו, וברמב"ן הל' נדה פ"ו ה"י, ובר"ן ד"ה מתני', ומאירי ד"ה ומעתה הוא מתחיל, ויעו"ש שהוכיחו עוד כן, מדפליגי תנאי שם אי חיישי' לכל עונת הוסת או לשעת הראייה רק בוסת הימים, ומוכח דבוסה"ג לכו"ע ל"ח רק בשעת המיחוש, ועיי"ש ברשב"א ומאירי דהטעם לזה, דהא א"א שתחוש לו עד שתפהק כי אינה יודעת בו זמן.

אמנם עיי"ש במאירי בשם יש חוככים להחמיר, דבוסה"ג דראשה כבד עליה וכו' אסורה כל העונה כיון דרוב נשים מרגישות כך, ואע"פ דבשאר וסה"ג אסורה רק בשעת הוסת, מ"מ שאני הך וסה"ג, דאל"כ ביטלת תורת עונה מרוב נשים, ויעו"ש דדרך חומרא נאמרו ואין הסוגיא מוכחת כן, ועי' הע' ר"א סופר שם, דלא מצינו שי' זו בראשונים שלפנינו.

זמן הפרישה בוסה"ג שאי"מ

זמן הפרישה בוסה"ג שאי"מ, ברגילה לראות רק בתחילת הוסת או בסופו, ועי' טושו"ע שם סכ"ד, ומקו"ד מהרשב"א שם, עי' תוה"ב הקצר, ומהרא"ש סי' א' הב' בשם הראב"ד, דברגילה לראות בתחילת הוסת חוששת לכולו, וברגילה לראות רק בסוף הפיהוק, חוששת רק לסופו. ועי' חוו"ד סי' קפ"ט סק"ל, לבאר דהחילוק משום דברגילה לראות בתחילת הוסת ולא ראתה, שמא הפיהוק הראשון אינו הפיהוק האמיתי, ויעו"ש להוכיח כן,[ועייש"ע בסקל"ד דהטעם שבסוף הוסת אינה אסורה אלא בסופו, דהוי כוסת אי"ק דחוששת רק לשעה זו, אולם עי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט ח"ב וסת ז' אות א', ובסוגה בשושנים סי' ז' סקכ"ט שכ' דהטעם בזה דכיון שהוחזקה שלא לראות עד אחר שעה, נמצא שאי"ז וסתה עיי"ש, וכ"כ הרועה בשושנים שם אות מ"ב. ועי' סוגה בשושנים סי' ז' סקכ"ט, לבאר כעי"ז באופ"א, [ויעו"ש דשמא זהו כוונת החוו"ד], דברגילה לראות בתחילתו היינו שרואה אפי' ע"י פיהוק ראשון, אבל מ"מ ודאי דגם ע"י פיהוק שני תחוש עיי"ש, וכעי"ז בפרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט הוסת הז' אות א'. וע"ע בחוו"ד שם סקל"ד, לבאר עפי"ז הרז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות אות ה', דברגילה בתחילת פיהוק אסורה שמא תפהק בשעת תשמיש ולא תספיק לפרוש, משא"כ ברגילה בסופו. וע"ע שו"ע הרב שם סקצ"ז.

אשה הרגילה להמשיך הראייה אחר המיחוש

והנה לענין אשה הרגילה לראות בשעת המיחוש וממשיכה לראות לאחריו או שרגילה לראות אחר שגומרת לפהק, יש שכתבו דהרי"ז חוששת מתחילת המיחוש עד סוף העונה שמא תראה, וי"ח, דהנה בראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ה"ז, מבואר דחוששת מתחילת המיחוש עד סוף העונה שמא תראה, ויעו"ש דאף שבעלמא חוששת רק לעונה ראשונה של וסת, הכא שהמשך ראייתה באותה עונה כל העונה אסורה, וע"ע ב"י שם תוספת ביאור בזה אליבא דהרשב"א, וכ"כ הרשב"א ד"ה ועוד, תוה"ב ב"ז ש"ג, ובמאירי שם וכ"פ בטושו"ע יו"ד סי' קפ"ט סכ"ד. אולם הרז"ה בהשגות לבעה"נ שם אות ו' פליג, ולעולם אזלי' בתר תחילת הראייה, ואסורה רק בזמן הפיהוק. והו' ברשב"א בתוה"א שם, ודחאו. ועי' ב"י יו"ד סי' קפ"ט ד"ה במה דברים, לבאר ד' הראב"ד, דשיעור תחילת הראייה הוא כל העונה. ועי' ב"ח שם סקל"ד לבאר באופ"א, עפימש"כ הראשנים וכ"פ בטושו"ע יו"ד ס' קפ"ד ס"ה דאשה הרואה ראייה מרובה המתחלת בלילה ונמשכת ביום שאחריו ואח"כ אינה רואה, דאסורה גם בלילה וגם ביום כזמן השיעור שנמשך וסתה, וה"ה הכא. ועי' ש"ך שם סקס"ב לדחות הב"ח, דהרשב"א בתוה"ב שם ט"ו. פליג ע"ז, ועוד דגם שם אינה אסורה רק עד אותה שעה שראתה, ולא עד סוף העונה. ועי' חוו"ד שם סקל"א לבאר דאחר שראתה גם אחר הפיהוק מוכח דהוא חלק מהוסה"ג, דקודם הפיהוק רק לא ידענו שיום זה הוא הגורם לראייה, ולפי"ז בכה"ג שרגילה לראות רק אחר הפיהוק, ודאי דאסורה כל העונה, ויעו"ש בסי' קפ"ז סוסק"א דהרז"ה נמי מודה בכה"ג, [אמנם עי' מאירי דמבו' דלא כהחוו"ד דברגילה לראות אחר הפיהוק, אסורה רק לאחר הפיהוק ולא בתחילתם, וע"ע בשו"ע הרב יו"ד סי' קפ"ט סקצ"ז סמך דלא כהחוו"ד, ועייש"ע בסי' קפ"ד סקמ"ה].

והנה בביאור הטעם דברגילה לראות בסוף הפיהוק ולאחריו חוששת מתחילת הפיהוק, והרגילה לראות רק בסוף הפיהוק אינה אסורה אלא בסוף הפיהוק, הנה עיי"ש בחוו"ד שם, מש"כ לבאר עפי"ד הנ"ל, ובעיקר הענין דברגילה לראות בסוף הפיהוק וגם לאחריו דאסורה מתחילת הפיהוק, כ"מ בטושו"ע שם, ובתוה"ב הקצר דף י"ב: וכ"כ הרשב"א בחידושיו כאן, ויעו"ש בחוו"ד לדקדק מתוה"א דאינה אסורה אלא מסוף הפיהוק, אמנם הכא מבו' להדיא לא כן.

והנה עי' במחצית השקל שם סקס"ב, שכ' בביאור ד' הש"ך, דאפי' להסוברים דאם וסתה בלילה ונמשך ביום אי"צ לפרוש ביום כלל אפי' כשיעור הנמשך בו, מ"מ הרי אסורה עונה אחת של לילה, ולהכי ה"נ אסורה מתחילת הוסת עד סוף עונה אחת. ועי' חוו"ד שם באורים סקל"ג, שכ' כעי"ז בד' הראב"ד, [והנה הרשב"א סובר דבנמשך ביום אי"צ פרישה ביום, והכא סבר כהראב"ד].

מו"מ ברגילה לראות לפני הוסת

והנה עי' ש"ך שם סקס"א שכ' דאם היתה רגילה לראות לפני הוסת, אסורה כל העונה שלפני הוסת וכל הוסת, והו"ד בבאה"ט ותורת השלמים שם. אולם עי' פלתי שם סקכ"ד, שתמה דהא בוסה"ג שא"ק לימים אינה יודעת מתי יבוא לה הוסת לחוש לו, וכה"ק במחצית השקל שם סקס"א, ומקור מים חיים שם, והניחו זה בצ"ע, ועי' סד"ט שם סקכ"ט ליישב, וכן בחוו"ד שם סקל"ב.

חשש עו"ב בוסת הפיהוק המורכב

והנה בדין חשש עו"ב בקבעה וסת הפיהוק, ווסת המורכב מימים וקפיצות, או פיהוק, עי' רמב"ן בהל' נדה פ"ה ה"ו, דחוששת לעו"ב בוסת הפיהוק. ועי' שו"ע הרב סי' קפ"ד ס"ק מ"ה, וחוו"ד שם חידושים סק"ב, דכ"ז ברגילה לראות בתחילת הפיהוק אבל לא בסופו, אולם עי' סוגה בשושנים סי' ז' סקל"ד, ובדי השלחן שם ביאורים ד"ה וכולם, פקפקו בדבריהם. ועי' שו"ע סי' קפ"ד סי"ב, לגבי וסת המורכב מקפיצות וימים, דחוששת לעו"ב כדין וסת שא"ק. ועי' ש"ך שם סקל"ב, דפליג. ועי' חוו"ד שם סקט"ו, ועי' פרד"ר שם ש"ח או' ס"א. ועי' דרכ"ת שם. ועיי"ש בחוו"ד דמי שיש לה וס"ק שכשמפהקת בר"ח היא רואה, אבל אינה מפהקת בכל ר"ח, דינה כדין וסת שא"ק, וחוששת לעו"ב.

זמן הפרישה בוסה"ג המורכב

הנה נחלקו הראשונים בשיעור זמן הפרישה בוסה"ג המורכב לימים, אי דוקא בשעת פיהוק אסורה ולא לפניו ולאחריו, או כל העונה, דעי' ראב"ד שער תקון הוסתות סי' א' אות ו', כצד א' דדוקא בשעת פיהוק. וכ"ה המאירי בסוגיין בשם י"ח להקל. אולם הרז"ה בהשגות שם אות ה' פליג וס"ל דאסורה כל העונה, וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה פ"ו הי"ב, ורשב"א ד"ה והפרש, תוה"ב ב"ז ש"ג דף י"ב, וכ"ד הרא"ש סי' א' הב', ור"ן ד"ה מתני', וכ"כ המאירי שם, [שאין וסת המקרה דוחה את וסת הזמן], וכ"כ המ"מ איסו"ב פ"ח ה"א לדעת כל המפרשים. ועי' רא"ש סופ"ט שכ"כ בשם הראב"ד. וכ"פ בטושו"ע יו"ד סי' קפ"ט סכ"ה. ועי' ב"ח יו"ד סי' קפ"ד סי"ג ד"ה וכ' הב"י. ועי' ט"ז שם סקל"ט. ועי' נקוה"כ שם סק"י. ועי' להלן לדעת הרמב"ם, שאין חוששת אלא לשעה שהיא רגילה לראות, וצ"ל שהוא רק לענין טהרות.

והנה עיי"ש ברז"ה דטעם הסוברים דאסורה כל העונה, דשמא תפהק בשעת תשמיש, ולא תספיק לפרוש. וכעי"ז ברמב"ן ומאירי שם, וע"ע חוו"ד שם סקל"ד. ועי' יין מישרים דצ"ל דמטעם זה אסורה נמי אחר הוסת באותה עונה. ובר"ן סוד"ה מתני' לפרש הטעם באופ"א, דדמיא לאשה שיש לה שעה קבועה ביום מסויים שרואה בו, ושם לק' בע"ב קיי"ל כר"י דס"ל דאסורה כל העונה, וה"ה הכא. וע"ע חוו"ד שם, [מש"כ דקביעות היום עוקרת קביעות השעה, והוא כעין מש"כ הר"ן]. וע"ע שו"ע הרב שם סקצ"ז, לפרש הטעם משום דשמא מחמת תשמיש יקדים הדם לבוא בתחילת הפיהוק ולהכי אסורה כל העונה שמא תפהק בשעת תשמיש, וכמו באשה הרגילה לראות קודם הנץ החמה דאסורה כל הלילה מהך טעמא.

והנה עי' ב"ח וט"ז שם שהק' ממש"כ הרא"ש [סי' א' הב'], בשם הראב"ד דבוסה"ג המורכב מימים, אסורה כל העונה, וסותר לדבריו בבעה"נ. וכה"ק במעדני יו"ט על הרא"ש שם אות ל'. ועי' תורת השלמים שם סקמ"ד, [דיתכן דמש"כ הרא"ש דזהו מהראב"ד אי"ז מוסב על דברים אלו, אך הב"י שם הבין מד' הרא"ש דזהו מד' הראב"ד, ועי' סד"ט שם סק"ל, דתמה שמוכח ברא"ש דזהו מהראב"ד], ויעו"ש בט"ז ליישב דלהראב"ד קודם הפיהוק מותרת שעדיין לא הגיע זמן ראייתה, ולאחר הפיהוק אסורה, ומש"כ הראב"ד דאינה אסורה רק בשעת הפיהוק, היינו דמאחר שפיהקה מעתה הוא שעת וסתה עד סוף העונה. ט"ז שם. ועי' נקוה"כ שם סק"י לדחותו, חדא דאי וסה"ג המורכב מימים, חשיב בוסת הימים א"כ אסורה מתחילת העונה עד סופה, ואי לא אמאי אסורה מהפיהוק עד סוף העונה, ועוד דלש' הטור והפוסקים, מש' דהוי כוסת הימים לגמרי, ועוד דאם בדקה בשעת וסתה ולא ראתה מותרת לאחר הוסת. וכ"ה בשו"ע הרב סקצ"ז כהש"ך, וחוו"ד שם סקל"ד, ועי' חכמ"א כלל קי"ב ס"ל שסתם כהט"ז, ועייש"ע בנקוה"כ ליישב באופ"א דהראב"ד מודה דאסורה כל העונה, והתם מיירי באופן שיש יום קבוע לפיהוקים ולא לראיות, כגון שמפהקת כל ר"ח אך לא תמיד רואה בו, ומשו"ה ל"ח רק לשעת פיהוק, וכן ביאר החוו"ד שם סקל"ד בד' הנקוה"כ, ויעו"ש משה"ק דבכה"ג שעדיין לא קבעה וסת מורכב, ודאי דבעי' לחוש כל העונה, כמבו' בטושו"ע שם סכ"א, ועייש"ע בחוו"ד באופ"א די"ל דהראב"ד בבעה"נ שם מיירי באשה שקבעה פיהוק ביום מסויים ורואה, ובשאר ימים שמהפקת אינה רואה, אך באותו יום ג"כ אינה מפהקת תמיד, ובכה"ג אסורה רק בשעת פיהוק, דשמא לא תפהק כלל.

אי בעי' רצופין

והנה יל"ע אי וסת המורכב לפיהוק וימים נקבע אף שלא באו הראיות בחדשים רצופים, ואי שאני מוסת הקפיצות שיש סוברים שאי"צ רצופים, והנה עי' ב"י יו"ד סי' קפ"ט ד"ה פיהקה בר"ח, דאינו נקבע. ועי' שו"ע הרב שם סקצ"א, דהטעם לזה, משום דכשלא פיהקה וראתה פעם אחת בר"ח נעקר לגמרי הוסת שאינו קבוע שהיה לה ליום החודש ולפיהוק. אולם עי' חוו"ד שם דפליג, ויעו"ש דמוכרח לומר כן בדעת הראב"ד. וכ"ה בפרי דעה שם ט"כ סקל"ט. ועי' שו"ע הרב שם סקצ"א, דאם לא ראתה ע"י פיהוק בג"ח רצופים אין לה וסת כלל. עוד יל"ע בנידון הנ"ל, דמ"ש מהמבו' בשו"ע קפ"ט סכ"ו [עי' להלן], דאם בעקירת וסה"ג המורכב, לא פיהקה באותם הימים, לא עקרה, אי חלוק בזה בין וס"ק לוסשא"ק, ועיי"ש בשו"ע הרב שם משכ"ב. ועי' סוגה בשושנים סי' ז' סקכ"ב.

והנה עוד יש לדון מהו שיעור זמן הפרישה בוסה"ג המורכב לימים, ברגילה לראות בתחילת הפיהוק או בסופו, ועי' חוו"ד סקל"ד, דאסורה כל העונה, וכ"כ בשו"ע הרב שם סקצ"ז, ולחו"ש שם סקמ"ב, אולם עי' פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"ו דברגילה לראות בסופו אינה אסורה כל העונה. וכ"נ בצ"צ פסקי דינים שם. ועייש"ע בלחו"ש שכ' דברגילה לראות אחר שעה מתחילת הפיהוק, מותרת לשמש בשעה אחרונה של עונת הוסת אם עדיין לא התחילה לפהק, שהרי אם תתחיל שוב לא תראה בעונה זו, אך עי' בשו"ע שם סקצ"ז דמש' לא כן. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"ו.

חיוב בדיקה בוסה"ג

ועי' טושו"ע יו"ד סי' קפ"ט סכ"א דיש חיוב בדיקה בוסת הגוף, ובוסה"ג שאינו קבוע ועבר אסורה עד שתבדוק, ועיי"ש הטעם לזה, ומ"ש משאר וסת שאינו קבוע דטהורה. ועי' ב"ח שם סקל"ב, לבאר דרק לכתחילה תבדוק, אך אינה אסורה בלא בדיקה, וכ"כ הפרישה שם סקס"ה בתי' הא'. ועי' ט"ז שם סקל"ח שחילק כן ואח"כ כ' לדחות זה. ועי' נקוה"כ שם סק"ט שתמה מה החילוק בין לכתחילה לדיעבד, ועי' תורת השלמים שם סקמ"א. ועי' חוו"ד שם סקכ"ז מש"כ לפרש בד' הט"ז בתחילתו דבדיעבד אי"צ לפרוש באבר מת. ועי' שו"ע הרב שם סקפ"ח שהביא מהראב"ד שכ' להדיא דאי"צ בדיקה, ועי' סוגה בשושנים סי' ו' סק"כ שלא מצא זה בראב"ד, אמנם כ"ה בס' האשכול סי' ל"ד, וע"ע בד' הראב"ד בבעה"נ שער הוסתות, דמש' כן. והנה בב"ח שם כ' דיל"פ ד' הטושו"ע שם, דמיירי באופן שרגילה לראות בסוף הפיהוק, ואם תבדוק בתחילת הפיהוק מותרת לשמש בתחילתו. ובט"ז שם סקל"ח כ' דיל"פ בד' הטושו"ע כפשוטו, וחלוק משאר וסת שא"ק, דכיון שדרך אשה זו לפהק בשעת ראייתה, א"כ הפיהוק הוי ריעותא שעומדת לראות וע"כ אסורה עד שתבדוק. וכ"כ בדברי חמודות פ"ט אות י"א הב', וכ"נ בחכמ"א כלל ק"ח ס"ט, וסד"ט שם סקכ"ז, וחוו"ד שם סקל"ח, לחו"ש שם סקס"ה, ופרדס רימונים שם מ"ז סקל"ח, ופת"ש סי' קפ"ד סקכ"א, וכ"כ הפרישה בתי' הב' והג', ולענין הלכה הכריע שאי"צ לבדוק. וע"ע שו"ת שבה"ל ח"ג סי' קכ"ד להחמיר. ועי' סד"ט שם סקכ"ז, [שהוסיף לבאר דבשאר וסת שא"ק מותרת כשעבר משום דלא ארגשה, משא"כ הכא שהרגישה מיחושי הגוף]. ועי' ערוה"ש שם סנ"ט דמדינא אי"צ בדיקה, אך טוב להחמיר, וכ"כ בסוגה בשושנים סי' ז' סק"כ.

ובנקוה"כ שם סק"ט כ' לבאר דודאי כ"ז שלא נקבע מותרת בלא בדיקה, ומש"כ הטור דאסורה עד שתבדוק, היינו אם תרצה לשמש זמן מועט אחר הפיהוק.

עקירת וסה"ג

עי' רשב"א ד"ה והפרש, שכ' דעקירת וסה"ג המורכב, הוא ע"י שיעברו עליה ג' ר"ח שתפהק ולא תראה, אבל אם לא פיהקה לא עקרה. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ג. רא"ש סי' א' הב', וכ"פ בטושו"ע יו"ד סי' קפ"ט סכ"ו. ועי' פרי דעה בפתיחה שער ח' בענין וסת הפיהוק ד"ה תו, להק' דכיון שוסה"ג אינו גורם הראייה אלא רק סימן, א"כ כיון שעבר היום ג"פ לא ראתה, הוברר שיום זה אינו גורם לוסתה. ועי' סד"ט שם סקל"א, וחוו"ד שם חידושים סקמ"ב. ועי' פת"ש שם סקכ"ז. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"א. והנה בחוו"ד שם כ' דאם עברו עליה ג' ר"ח שלא פיהקה ולא ראתה, עדיין חוששת לר"ח אם תפהק בו [וכמשנ"ת], אך קודם שתפהק אינה חוששת שמא תפהק, דהיום לבדו נעקר, והו' בפת"ש שם סקכ"ז. וכ"כ הסד"ט שם סקל"א.

מעטשת. עי' רמב"ן בהל' נדה פ"ו ה"ט דהיינו עיטוש מלמטה. וכ"פ בטושו"ע יו"ד סי' קפ"ט סי"ט, ובמאירי ברכות כ"ד: פי' דהיינו עיטוש מלמעלה בפיה. מאירי ברכות כ"ד:, וכ"ה הש"ך יו"ד סי' קפ"ט סקנ"ג בשם הרמב"ם בפיה"מ מכת"י, ויעו"ש דכ"ד התוס' בד"ה מעטשת, ויעו"ש בש"ך שהביא מהערוך ערך עטש, דאישטרוניי"ר, היינו עיטוש מלמעלה מהפה ומהחוטם. אולם יעו"ש בערוך שפי' מעטשת דמתני' על עיטוש מלמטה, וכ"ה משמו במעדני יו"ט על הרא"ש סי' א' השני אות ה'. ועיי"ש בש"ך דלענין דינא הכל אמת. ועי' ברכות כ"ד: ששניהם נקראו עיטוש, וכ"ה בערוך ע' עטש, ועייש"ע במאירי לפרש דעיטוש הוא דרך החוטם.

וחוששת בפי כרסה ובשפולי מעיה

וחוששת בפי כרסה ובשפולי מעיה. עי' בס' האשכול סי' ל"ד דאי"צ שתחוש בתרוייהו, וסגי בכל אחת מאותן הרגשות, וכ"מ בהשגות הרז"ה בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' סקט"ו.

כ' הרמב"ן בהל' פ"ו ה"ט דאם ראתה בג' מיחושים שונים, כגון פעם אחת פיהקה, ופעם שניה נתעטשה, ופעם שלישית חששה בפי כרסה, אינם מצטרפים. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ג, בחי' בסוה"ע, ובר"ן ד"ה מתני', וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' קפ"ט סכ"ג, [ויעו"ש דה"ה פיהקה ב"פ, ופ' שלישית נתעטשה]. והנה יל"ע בפיהקה ג' מיני פיהוק, אי מיצטרפים, פרדס רימונים סי' קפ"ט ש"ח סקנ"א, ויעו"ש להוכיח מהראשונים [רמב"ן ורשב"א ועוד] דאין מצטרפין, וכ"ה בשו"ת בצל החכמה ח"ה סי' ק"ע, ובבדי השלחן שם ביאורים ד"ה כל שפיהקה. וע"ע רועה בשושנים סי' ז' את ל"ט, בשם גדול אחד שמצטרפין, ופי' כן בש"ך שם סקנ"א עיי"ש. והנה עי' בסוגה בשושנים סי' ו' סוסק"ט, דאם אכלה מאכל אחד ב"פ, ומאכל אחר פעם אחת, לא קבעה וסת כלל, וכמבו' בב"ק ל"ז. לענין נגח מין אחד ב"פ ומין אחר פעם אחת, דאין נעשה מועד. וכ"ד הגרע"א לשו"ע שם, וחוו"ד סי' קפ"ז סק"ג ד"ה ויש לסמוך. אולם עי' שיטמ"ק ב"ק ל"ז: בשם רא"ה, דבכה"ג נעשה מועד, וכ"מ בתוס' ר"פ ב"ק ב: ד"ה ומועד. וכ"ה באבן האזל הל' נזק"מ פ"ו ה"י ד"ה ועתה, בדעת הרמב"ם שם. והנה יש לחקור אי פיהוק ועיטוש מצטרפין לענין עקירה, ועי' בזה ערוה"ש שם סס"ה. ועי' סוגה בשושנים סי' ז' סקי"ז. עוד עיי"ש בסוגה בשושנים לענין קביעות וסת לפיהוק ועיטוש יחד, מש"כ דחוששת לכ"א בפנ"ע, וכשקרה לה שניהם ג"פ, קבעה וסת המורכב לתרוייהו.

הכא בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא.

הכא בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא. עי' מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז שהק' לשי' הרמב"ם איסו"ב פ"ח ה"א ה"ב, דוסה"ג מוגבל לימים, וכל וסה"ג הוי וסת הימים. וכה"ק הנאות יעקב סי' כ"ה, ובבית מאיר שם סי"ט. ובעיקר הענין, אי כ"ה דעת הרמב"ם, כ"נ במ"מ שם, ובב"י סי' קפ"ט ד"ה ודע, אמנם עי' מרכה"מ דפליג. ובעיקר המו"מ בזה, עי' משנ"ת לעיל בד"ה ואלו הן הוסתות.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף