מראי מקומות/נדה/סג/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות רי"ד
רמב"ן
תוספות הרא"ש
ריטב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
רש"ש

מראי מקומות
מפתח
שינון הדף בר"ת


מראי מקומות TriangleArrow-Left.png נדה TriangleArrow-Left.png סג TriangleArrow-Left.png ב

בשופעת דם טמא מתוך דם טהור. עי' מאירי בע"א ד"ה ומעתה שפי' דשופעת מתוך דם לבן או ירוק דטהור. והנה הסד"ט סי' קפ"ט סקכ"ה שהק' מהו הטעם שהשמיטו די"ז, הרמב"ם והטושו"ע, אך יעו"ש דלהפנ"י דלהלן אכתי קשה, ועיי"ש בסד"ט שיישב דהטעם לזה, משום דבזה"ז מחזקי' כל דם בטמא, ועי' נאות יעקב סי' כ"ה סק"א, להק' דהא בזה"ז איכא דם לבן וירוק דטהור, כמבו' בשו"ע יו"ד סי' קפ"ח ס"א, וכמש"כ המאירי הנ"ל.

ויעו"ש בנאות יעקב ליישב באופ"א דהטעם משום דכל הנפ"מ בוסה"ג להרמב"ם [דס"ל דוסה"ג מוגבל לימים] הוא לענין טהרות, וא"כ למ"ד מקור מקומו טמא, [וכ"פ הרמב"ם], לעולם טמאה לטהרות. ובעיקר הענין, אי כ"ה דעת הרמב"ם דוסה"ג מוגבל לימים, כ"נ במ"מ איסו"ב פ"ח ה"ב, ובב"י סי' קפ"ט ד"ה ודע, אמנם עי' מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז, דפליג. ובעיקר המו"מ בזה, עי' משנ"ת לעיל בע"א בד"ה ואלו הן הוסתות. ובעיקר הענין, הנה תי' הנאו"י אינו מספיק לטעם השמטת הטושו"ע דלא ס"ל כהרמב"ם הנ"ל. והנה עי' עוד שו"ת פנ"י יו"ד סי' א' דבכלל ד' הגמ', כשרואה בתחילה כעין מוגלא, ואח"כ דם טמא. ועי' סד"ט שם.

אשה שראשה כבד עליה ואבריה כבדים עליה. משמעות מהראשונים דהם ב' מיחושים שונים, וכ"מ ברמב"ם הל' מו"מ פ"ג ה"ו, והרז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' אות ט"ז. ועי' כתבי קה"י החדשים ח"א סי' ט"ז דכן צ"ל בלשון השו"ע יו"ד סי' קפ"ט סי"ט.

והנה יל"ע אי יש חילוק בין כאב חזק לכאב חלש, ועי' כתבי קה"י שם דאין חילוק, אך יעו"ש בשם הגר"מ פיינשטיין, דבכאב חלש אי"ז וסה"ג, מאחר שהרגשות אלו רגילים בכל אשה ול"ש לחשבו בכלל וסה"ג.

לימים שתים לוסתות אחת. עי' ערול"נ ד"ה לוסתות שהק' להרמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ב דוסה"ג מוגבל לימים, וכה"ק במרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז, ובנאות יעקב סי' כ"ה, והבית מאיר שם סי"ט, ויעו"ש בערול"נ די"ל דוסת הימים נקבע בב"פ, אבל וסת הימים המורכבת עם וסה"ג נקבע בפעם אחת.

א"ל אביי מאי קמ"ל מתני' היא. עי' לחו"ש סי' קפ"ט סקמ"ג שהק' דקמ"ל שהרי לחכמים כל הוסתות נקבעות בב"פ ווסה"ג בפ"א, ואילו וסת זו בג"פ. וכה"ק הרש"ש סוד"ה זו, ובמי נדה ד"ה אמר אביי, ובהגהות ר"ש מדעסוי, ויעו"ש דיש למחוק תיבות מאי קמ"ל. ובלחו"ש כ' לפרש קו' הגמ' באופ"א, ויישב לפי"ז, ועייש"ע הטעם שנקטו חכמים שלא כסדר, קודם הנקבעות בב"פ ואח"כ בפ"א ואח"כ בג"פ, ועוד הק' דלעיל בע"א נקט וסה"ג ואח"כ וסתות הימים, והכא מהפך הסדר.

אכלה שום וראתה ואכלה בצלים וכו'. עי' ב"י יו"ד סי' קפ"ט ד"ה אבל הרא"ש, דאם אכלה ג' מינים שונים של דברים חריפים קבעה וסת, וכ"מ ברמ"א שם סכ"ג. ועי' ב"ח שם סק"ל, דהטור נסתפק בזה, ומשו"ה השמיט די"ז. וכן פקפק בדי"ז בביאור הגר"א שם סקל"ד. ועי' לחו"ש שם לחם סקס"ט שהבי' ד' הגר"א להלכה. ועי' סוגה בשושנים סי' ח' סק"ו, דמהרמב"ן הל' פ"ו הי"ב מוכח דלא כהב"י והרמ"א. ועי' מי נדה בקו"א מהדו"ק ד"ה בהגה, דאם קבעה וסת זו בהרכבת ימים יש להחמיר, אבל בקבעה וסת זו לבדה, לא. וע"ע בחוו"ד שם סקכ"ט דאף דקבעה בכה"ג וסת לכל, מ"מ אם תאכל משאר המינים ג"פ ולא תראה לא ייעקר וסתה, ועיי"ש הוכחה לזה מהסוברים דבנגח מין אחד נעשה מועד לכל, מ"מ אינו נעקר עד שיראה את המין שהוחזק בו בב"ק ל"ז. אולם עי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט וסת ט' אות ו', שנחלק. ועי' ערוה"ש שם ס"ע. ויעו"ש עוד בחוו"ד דלעקירת וסת זו, סגי שתאכל מין אחד ממה שנתחזקה בו ג"פ ולא תראה בו.

והנה העיר הב"ח דמהו הטעם שהטור השמיט וסת אכילת דברים חריפים. וכ"ה בב"י שם ד"ה ומיהו על הרשב"א, ויעו"ש דטעם ההשמטה, משום דאין הלכה כשמואל עיי"ש.

והנה יל"ע היאך הדין באכלה מין אחד ג"פ וראתה, אי קבעה וסת לכל אכילת דברים חריפים, או רק למין זה לבדו, ועי' רע"א על השו"ע שם, דהסברא כצד ב', וכמו בשור המועד דבב"ק ל"ז. וכ"מ במי נדה בקו"א מהדו"ק ד"ה בהגה. אולם עי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט וסת ט' אות ד' דלהב"י בכה"ג קבעה וסת לכל, ועיי"ש באות ה' דהרמ"א פליג ע"ז.

עוד יעו"ש ברע"א לגבי היאך הדין באכלה ב"פ שום וראתה, ושוב אכלה בצל פעם אחת וראתה, אי קובעת וסת או לא, דהגרע"א נקט דלא קבעה, דהוי כנגח ב' שוורים ואח"כ נגח חמור דאינו מועד, וכ"מ בסוגה בשושנים סי' ו' סוסק"ט. וכ"ד החוו"ד סי' קפ"ז סק"ג ד"ה ויש לסמוך. אולם עי' שיטמ"ק ב"ק ל"ז: בשם רא"ה, דבכה"ג נעשה מועד, וכ"מ בתוס' ר"פ ב"ק ב: ד"ה ומועד. וכ"ה באבן האזל הל' נזק"מ פ"ו ה"י ד"ה ועתה, בדעת הרמב"ם שם, וכ"ה בשו"ת אבנ"ז סי' רכ"ט אות כ"ו.

והנה ע"ע ערוה"ש שם ס"ע לדון באכלה שום וראתה ואח"כ אכלה מין אחר ולא ראתה ואח"כ אכלה פלפלין וראתה וכן כך ג"פ, אי לא קבעה וסת כלל כיון שהפסיקה ביניהם, או"ד דשמא שום ובצל ושום שנמנו בגמ' הם דברים חמים שבעולם, וא"כ קבעה וסת להם, ויעו"ש דאכלה ג"פ שום וראתה ובינתיים אכלה בצל ולא ראתה, קבעה וסת לשום בלבד.

בסוף הוסתות וכו' טהורות. עי' רשב"א בע"א ד"ה ועוד, תוה"ב ב"ז ש"ג, דמוכח מדטהורות, דמפהקת אינה חוששת אלא בשעת וסתה, [ודלא כהרז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' אות ו'], וכ"ה הר"ן בע"א ד"ה מתני', ומאירי בע"א ד"ה וכל. ובעיקר הענין, הנה כן ס"ל גם להראב"ד בבעה"נ שם ה"ז, ויעו"ש דאף שבעלמא חוששת רק לעונה ראשונה של וסת, הכא שהמשך ראייתה באותה עונה כל העונה אסורה, וע"ע ב"י שם תוספת ביאור בזה אליבא דהרשב"א, וכ"פ בטושו"ע יו"ד סי' קפ"ט סכ"ד. ועי' ב"י יו"ד סי' קפ"ט ד"ה במה דברים, לבאר ד' הראב"ד, דשיעור תחילת הראייה הוא כל העונה. ועי' ב"ח שם סקל"ד לבאר באופ"א, עפימש"כ הראשנים וכ"פ בטושו"ע יו"ד ס' קפ"ד ס"ה דאשה הרואה ראייה מרובה המתחלת בלילה ונמשכת ביום שאחריו ואח"כ אינה רואה, דאסורה גם בלילה וגם ביום כזמן השיעור שנמשך וסתה, וה"ה הכא. ועי' ש"ך שם סקס"ב לדחות הב"ח, דהרשב"א בתוה"ב שם ט"ו. פליג ע"ז, ועוד דגם שם אינה אסורה רק עד אותה שעה שראתה, ולא עד סוף העונה. ועי' חוו"ד שם סקל"א לבאר דאחר שראתה גם אחר הפיהוק מוכח דהוא חלק מהוסה"ג, דקודם הפיהוק רק לא ידענו שיום זה הוא הגורם לראייה, ולפי"ז בכה"ג שרגילה לראות רק אחר הפיהוק, ודאי דאסורה כל העונה, ויעו"ש בסי' קפ"ז סוסק"א דהרז"ה נמי מודה בכה"ג, [אמנם עי' מאירי דמבו' דלא כהחוו"ד דברגילה לראות אחר הפיהוק, אסורה רק לאחר הפיהוק ולא בתחילתם].

בסוף הוסתות. עי' מאירי ד"ה וכל, דהיינו שרגילה לפהק במשך שעה אחת, ומתחלת לראות לאחר שכלו פיהוקיה ועיטושיה. ועי' יין מישרים, דצ"ב כוונתו, דאי כוונתו דבתוך הפיהוקים אין לחלק בין ראתה בתחילה לסוף, הא בתוספתא פ"ט ה"א מבו' דרואה באמצע פיהוק אין אסורה אלא מאמצע הפיהוק ולא מסופם. וע"ע שו"ת שבה"ל ח"ג סי' קי"ז דמש' מהמאירי דדוקא בכה"ג שמתחלת ראייה אחר המיחוש אינה חוששת לתחילתו, אבל אם מתחלת הראייה כשעדיין חשה המיחוש חוששת מתחילת המיחוש, אמנם בש"ר וטושו"ע קפ"ט סכ"ד מבו' לא כן, עוד עיי"ש דמש' מהמאירי דברגילה לראות אחר הפיהוק אינה אסורה אלא לאחר הפיהוק, ודלא כמ"ש החוו"ד קפ"ט סקל"א דאסורה מתחילת הפיהוק, ואינו חלוק מראתה מאמצע הפיהוק והמשיכה הראייה לאחר הפיהוק, ועייש"ע בסי' קפ"ז סוסק"א דאף להחולקים וס"ל דבנמשכת הראייה לאחר הפיהוק אינה אסורה כל העונה, מ"מ בהתחילה הראייה לאחר הפיהוק אסורה מתחילת העונה.

ר"י אומר אף ימים ושעות וסתות. עי' ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות פ"א ס"ו, דלענין וסה"ג מודה ר' יהודה דאסורה רק בשעת הוסת, ועיי"ש דקדוק לזה ממתני'. וכ"כ הרשב"א בע"א ד"ה והפרש. אמנם נחלקו בזה הראשונים אי דווקא בוסה"ג שאינו מורכב, או גם בוסה"ג המורכב מודה ר' יהודה, ועי' מאירי בע"א ד"ה ומעתה, דמודה ר' יוסי באופן שראתה ג"פ באותה עונה אך בשעה אחרת דאסורה כל העונה, אולם עי' חזו"א יו"ד סי' פ"ה סק"ע במסקנתו דאדרבא הויא כאשה שאין לה וסת, דלי"ל כלל דין עונה, ועיי"ש בסקס"ה שצידד באופ"א, ועייש"ע בסק"ב להסתפק אי לר' יוסי כשעוד לא קבעה את השעה ג"פ, חוששת לכל העונה. וע"ע שו"ע הרב יו"ד הל' נדה קו"א סי' קפ"ו לדון אי ת"ק מודה בוסתות דימים, ועיי"ש עוד מו"מ בזה.

עם הנץ החמה. עי' חוו"ד קפ"ד סק"ד לבאר הטעם דשאני משאר דיני תורה, דהיום מתחיל מעלוה"ש, משום דגורם וסת הנדה תלוי מהלך החמה. וכ"כ הפלתי שם סק"ד, והו"ד בשו"ע הרב שם סק"ז. וכ"ד החכמ"א סי' ק"ח ס"ד, ובפרי דעה בפתיחה שער ז'. וע"ע שו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"צ, דוסת הנדה תלוי בסיבוב הגלגל ולהכי תלי בהנץ החמה. ועיי"ש בחוו"ד דלפי"ז אפשר דהלילה לענין וסתות מתחיל משקיעת החמה ולא מצאה"כ, ובאמת מצינו מו"מ ופלוגתא בזה. דעי' פרדס רימונים שם שפ"ח סקי"ג, דצאה"כ הוא סוף שקיע"ח וכמ"ש התוס' בזבחים נ"ו. ד"ה מנין, ולהכי ודאי דבעי' צאה"כ. וע"ע ש"ך שם סקי"ג [שדן לענין רואה בביה"ש, ועיי"ש בחוו"ד, ובפרד"ר שנחלקו בביאור דבריו]. ובעיקר הענין עי' סד"ט סי' קפ"ד סק"ג ד"ה ולענ"ד, בשם שו"ת חוט השני סי' כ"ד, שכ' ביאור אחר, דלענין וסתות היום מתחיל מהנץ החמה, משום תקנ"ח כיון שאין הכל בקיאין בשעת עלה"ש, ואף למ"ד וסתות דאו', י"ל דכיון שלא נאמר בפירוש בתורה שעת הפרישה, מסרה הכתוב לחכמים, וקבעו דהוא מהנץ, ויעו"ש בסד"ט דדבריו דחוקים.

והנה לענין הלכה אי וסת היום מתחילה מהנץ החמה, הנה עי' חוו"ד שם חידושים סקי"ב וביאורים סק"ה דמתחלת מהנץ החמה, וכ"כ בכרו"פ שם סק"ד, ובשו"ע הרב שם סק"ז, ופרי דעה בפתיחה שער ז', ובחכמ"א כלל ק"ח ס"ד, לחו"ש שם שמלה סק"ה. וכן דקדק הרע"א בגליון על הרמב"ם איסו"ב פ"ד הי"ב מלש' הרמב"ם שם הי"ג, וכ"ה לש' הרא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ב, ולש' הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"ג. אולם עי' בס' האשכול הל' נדה סי' ל"ב, דהוא מעלוה"ש, וכ"מ בס' חסידים סי' תק"ט, וכן דקדק בדרישה שם אות ב', מלש' הרי"ו, וכ"כ בסד"ט שם סק"ג, וכ"כ בערוה"ש יו"ד סי' קפ"ד סכ"ז, וכ"מ בדרישה שם, ובסוגה בשושנים סי' ב'. ועי' בפרדס רימונים שם שפ"ח סק"ג לחוש לשי' אלו. וע"ע חזקת טהרה דרך ישרה שם סק"ג, [מש"כ די"ל דנידו"ז תלי' בהפלוגתא אי זמן קרי"ש ותפלה ושאר דברים התלויים בשעות אם נמנים מעלוה"ש עד צאה"כ, כדעת המג"א או"ח סי' נ"ח סק"א ועוד וסייעתו, או מנץ החמה עד שקיע"ח כד' הלבוש שם רס"ז ס"ב, והגר"א סי' תנ"ט ס"ב, ושו"ע הרב סי' תמ"ג ס"ד וסייעתם, ועי' חיי אדם כלל כ"א ס"ג, כהמג"א, ובחכמ"א כלל ק"ח ס"ד נקט דהוסת מתחלת מנץ החמה]. ועי' שושנים לדוד שם סק"ל.

והנה עוד מצינו פלוגתא בראשונים אי עונה יום או לילה היינו דווקא בתקופת ניסן או תשרי שהיום והלילה שוים, אבל בתקופת טבת או תמוז, צריך לפרוש או דלא שנא, דעי' ראב"ן סי' שי"ח, שחידש כצד' א' דעונה יום או לילה היינו דווקא בתקופת ניסן או תשרי שהיום והלילה שוים, אבל בתקופת טבת או תמוז, צריך לפרוש, וכ"ה בהגמ"י איסו"ב פ"ד הי"ב בשם אביאסף (ראבי"ה) וסיים: ותימה, והובא בב"י. ועי' ב"ח שם שמקורו מסוגית הגמ' נדה סה ב, שלענין נדה נחשב עונה לי"ב שעות, וכ"כ במעדני יום טוב על הרא"ש ריש נדה, ובש"ך ס"ק ז הסכים לדבריהם. ועי' בר"ח שבועות י"ח: כד' האביאסף, והו"ד ברשב"א במשמרת הבית ב"ז ש"ב, ובחידושים לעיל נ"ד. ד"ה האי, ועי' ש"ך שם סק"ז דכ"כ הראב"ן סי' שי"ח, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קע"ט, דהראב"ן החמיר גם כאביאסף וגם כאו"ז. ומ"ש שיש לחשב שעות זמניות כמו לענין ק"ש ולענין חמץ בע"פ, עי' שו"ע הרב שם בקו"א ס"ק ג שתמה והשאיר בצ"ע, וכן תמה בחי' רעק"א שם, ובסדרי טהרה שם נדחק ליישב. ועי' לחם שמים ברכות פ"א מ"ב במש"כ ע"ד הש"ך, ועיי"ש ב"י שם דלשי' האביאסף שיעור הפרישה סמוך לוסת הוא י"ב שעות כשיעור חצי יום וחצי לילה. וכ"כ הדרישה שם אות א'. ועי' נקוה"כ שם.

ר' יהודה אומר כל היום שלה. עי' ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"י, דר' יהודה מודה שיש משמעות לשעה, ורק דס"ל דקביעות היום עוקרת את קביעות השעה, ולשי' זו, באופן שקבעה שעה ולא קבעה עונה, כגון שראתה בג' תאריכים שונים באותה שעה, מודה ר' יהודה דקבעה וסת לשעה זו. וכ"פ בשו"ע סי' קפ"ט ס"ג, ויעו"ש דוסת זו היא בגדר וסת שא"ק. והנה לכאו' וסת זו נאמרה להקל על האשה, שבלא הוסת היתה חוששת לכל היום, [אבל אחר שנקבע הוסת ה"ה אסורה כל העונה, שקביעות היום עוקרת קביעות השעה], וכ"מ בבעה"נ שם וכ"מ מלש' השו"ע שם. וכ"פ בחוו"ד שם סק"א, ובלחו"ש שם לחם סקי"ב, ובערוה"ש שם ס"י, ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד, להוכיח זה. ועי' שיעורי שבה"ל שם סק"ב ד"ה והפוסקים, דכ"מ במאירי ס"ג: ד"ה מעתה, שפי' כהראב"ד, אלא שהמאירי חלק עליו שם. ועי' בדי השלחן שם ביאורים ד"ה אם, משה"ק בשם חי' הפלאה, על פי' זה.

והנה יעו"ש בראב"ד שהביא לשיטתו, מלק' ס"ו. דטיהר ריו"ח ברגילה לראות אחר הטבילה קודם כניסתה לעיר, והיינו משום דקבעה וסת לשעה, וקודם לכן מותרת. [ועי' סד"ט סי' קפ"ט סק"א, דהתם מיירי שנכנסת לעיר בשעה מסויימת, וכ"מ בביאור הגר"א יו"ד סי' קפ"ט אות ה', אולם עי' חזו"א יו"ד סי' פ"ו סק"ב, שביאר באופ"א, דכניסתה לעיר הוי כמו שעה קבועה]. ועי' רז"ה שם, להק' על ראייה זו, דהתם מבו' דהראייה היתה מחמת קנאת בנות העיר, והוי כמו וסת אכילת דברים חריפים, דקודם לכן מותרת, ועי' סד"ט שם, לבאר דדעת הראב"ד שקנאת בנות העיר ל"ח וסת, ואין לה לחוש לפעם אחרת, ויעו"ש בסד"ט שביאר הטעם לזה, משום דמבו' שם בגמ' דקנאת בנות העיר הוא ספק אם הוא הגורם לראייה, וכעי"ז כ' בחזו"א שם, [ויעו"ש דכ"מ ברמב"ן לק' ס"ו. ד"ה הא דאמר עיי"ש היטב ברמב"ן ב' פירושים]. ובחוו"ד קפ"ט סק"א. וע"ע שו"ע הרב שם סק"י מש"כ ליישב השגת הרז"ה. וע"ע בסוגה בשושנים סי' ד' סק"ד ד"ה ובהיות, מה שביאר בדבריו.

הנה הק' הכרו"פ סי' קפ"ט סכ"א דהא מ"מ קבעה וסת ליום טבילתה, ואסורה כל העונה, וכ' דצ"ל דהוי כוסת הקפיצות כיון שבא ע"י מעשה מסויים, וקיי"ל בוסת הקפיצות דחוששת לזה רק כוסת שא"ק, שאינה חוששת רק לאותה שעה. וכ"כ הסד"ט שם סק"א, וחוו"ד שם סק"א, וחזו"א שם. וע"ע שו"ע שם סי"ז דבוסת הקפיצות חוששת רק כדין וסת שא"ק.

והנה יל"ע בכוונת הראב"ד [בכה"ג שקבעה וסת לשעות שראתה בג' תאריכים שונים], אי חוששת לאותה שעה רק כדין וסת שא"ק, או אפי' כדין וסת קבוע, והנה ברז"ה בהשגות לבעה"נ שם, מבואר כצד ב' דחוששת אפי' כדין וסת קבוע, [ויעו"ש להק' לפי"ז, דא"כ אשה זו תהא אסורה כל ימיה באותה שעה, ולא מצינו בתלמוד כיו"ב, ועי' חזו"א דלהלן שהק' דהא לר' יוסי נמי קשה כן, אלא ודאי דכוונתו דאסורה באותה שעה רק ביום וסתה, וא"כ זהו ג"כ כוונת הראב"ד, אמנם עי' חכמ"א כלל קי"ב סי"ז שג"כ הבין כהרז"ה ופסק דאסורה באותה שעה בכל יום, כ"ה בסד"ט שם בתחיל"ד, ובהגהות מקור מים חיים לשו"ע יו"ד סי' קפ"ט ס"ג, וע"ע להלן משנת"ב]. אולם עי' חוו"ד סי' קפ"ט סק"א, כצד' א'. וכ"כ בחזו"א יו"ד סי' פ"ו סק"ב. ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד, [שכ' לפרש ד' הראב"ד דאסורה מדין אשה שאין לה וסת כלל, והכרחו הוא ממשה"ק להמפרשים דאסורה בכל יום שאותה שעה, שא"כ הרי כ"ז יום מתוך ימי החודש לא ראתה ואמאי תחוש טפי לג' ימים, ועוד מאי נ"מ בוסת זו, הא וסת זו נעקרת בפעם אחת וא"כ כבר נעקרה בתוך ז"נ, ועוד דבשו"ע שם, מש' דאינה נאסרת כלל יום באותה שעה. ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד.

ובעיקר הענין עי' הפלאה בהגהות לשו"ע סי' קפ"ט ס"ג לפרש הראב"ד באופ"א מחודש, דמיירי שקבעה וסת להפלגה של שעות, כגון שראתה ד"פ בהפלגת תפ"ו שעות [שהם כ' יום וו' שעות], ובזה חידש הראב"ד דחוששת לשעה זו בלבד. וכ"כ בס' לשון הזהב [להגר"ד טעבלי]. ועי' בדי השלחן סי' קפ"ט סקל"א, [דלדינא ק' להורות כן]. ובחוו"ד קפ"ט ט' כ' דיל"פ ד' הגמ' באופ"א, דר' יהודה מודה לר"י דשעת הוסת היא העיקר, ורק דס"ל שיש לפרוש קודם שעת הוסת, כמבו' לק' אזהרה לבנ"י שיפרשו וכו', ולפי"ז לענין בדיקה אינה בודקת רק בשעת וסתה, ועיי"ש הוכחה לזה מדמהני בדיקה שבודקת פעם או פעמיים לטהרה בעבר הוס"ק, והא כיון שמא תראה אחר הבדיקה כיון דאכתי עונת הוסת הוא, ויעו"ש דל"ש לומר דבעיא מוך דחוק, ויעו"ש דלפי"ז מי שלא קבעה וסת לשעה אלא לעונה, תיצטרך מוך דחוק כל העונה בשביל לטהרה] ועי' יין מישרים, להק' דאכתי תיצטרך לשים מוך דחוק כל אותה שעה, ועי' רש"ש דבקבעה רגע מסויים חוששת רק לרגע זה. עוד עיי"ש בחוו"ד עוד הוכחה להנ"ל, מיש לה וס"ק שאין מטמאה מעל"ע [לעיל ב.], וק' דאכתי תיטמא מתחילת העונה, וע"כ שקבעה שעה מסויימת, מו"מ ופלוגתא בהוכחה זו. ובעיקר הענין דכל אשה שי"ל וסת ד"ש ואינה טמאה עכ"פ מתחילת העונה, עי' בית מאיר סי' קפ"ט סקי"ט. חזו"א יו"ד סי' פ' סק"ח, לפרש דכל היכא של"ש לטמאות כל המעל"ע לא גזרו דתיטמא למפרע כלל, ועייש"ע מו"מ בזה. נאות יעקב סי' כ"ה. ועי' יין מישרים, די"ל דר' יהודה מודה דקובעת וסת לשעות מדרבנן, רק לענין דתהא ד"ש, דבזה סגי בהסברא דאינה עלולה לראות. והנה עיי"ש בחזו"א להק' לפי' זה, שא"כ אשה שי"ל וס"ק בשעה קבועה ובפעם אחרת ראתה באותה עונה בשעה אחרת, תעקור וסתה, וודאי אי"ז כן. חזו"א יו"ד סי' פ' סקי"ח, ועייש"ע בסקכ"ב. ועי' יין מישרים, דמבו' שם, דאה"נ תעקור וסתה של אותה שעה, אבל לא של אותה עונה, ויל"ע בזה.

אי וסת לשעות נעקרת בפ"א

עי' ראב"ד שם דוסת לשעות, נעקרת בפעם אחת, ואף אם לא בדקה, וכדין וסת שא"ק שנעקר בלא בדיקה. ועי' סד"ט סי' קפ"ט סוסק"א, דמצינו כעי"ז בוסת הקפיצות דנעקרת בפעם אחת, לפי"ז שאי"ז וסת מוחלט. ועי' חוו"ד שם סק"א, לבאר באופ"א, דכוונת הראב"ד דיום הוסת שא"ק נעקרת בפעם אחת, אבל השעה לא נעקרה עיי"ש.

ביאור דין וסת השעות

ועי' בט"ז שם דיל"פ דין וסת השעות, היינו כגון שרגילה לראות אחר טבילתה, ודינה כאשה שי"ל וסת הקפיצות שלעולם דינו כוסת שא"ק, ומשו"ה חשיב שאין לה וסת קבוע לימים אלא לשעות, ומקורו מד' הראב"ד שהוכיח מלק' ס"ו. עי' לעיל, וכ"פ בחוו"ד שם סק"א, וכ"מ בסד"ט שם סק"א, אמנם עי' פרי דעה שם ט"כ סק"ד לפר' ד' הט"ז באופ"א. וע"ע בחוו"ד שם מה שפי' בד' הט"ז, וכדבריו כ' גם בפרדס רימונים שם מ"ז סק"ד ובסוגה בשושנים סי' ד' סק"ד. ובשו"ע הרב שם סק"י כ' לפרש כעי"ז [בד' הט"ז] דדין וסת השעות, נאמר במי שי"ל וסת לראות אחר טבילתה וכיו"ב, ובזה נסתלקה השגת הרז"ה. ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד ד"ה ובהיות, מש"כ לבאר כוונתו, ויעו"ש דלפי' זה, הרואה בכל פעם בשעה קבועה ביום אחר, אי"ז בזה קביעות לשעות, ורק באופן שהיה מעשה הגורם, כגון טבילה. ויעו"ש להשיג ע"ז, דבראב"ד לא מש' כן. וע"ע ברועה בשושנים אות י"ז מש"כ בזה.

והנה הפרי דעה שם ט"כ סק"ד הק' להמפרשים דהט"ז דוסת מחמת טבילה הוא וסת שא"ק כוסת הקפיצות, משו"ע קפ"ז ס"י דבראתה פעם אחת בליל טבילה צריכה לפרוש בליל טבילה שנית, ועייש"ע בזה, ויעו"ש דיל"פ דאם ראתה ג"פ אחר טבילה דינו כוס"ק, והכא מיירי שראתה ג"פ אחר טבילה בשעה ידועה, ואח"כ עברה ושימשה כמה פעמים בליל טבילה בשעה אחרת ולא ראתה, דנתברר שאין הטבילה גורמת אלא בצירוף השעה. ובסד"ט שם סק"א כ' לפרש דין וסת השעות, בקבעה וסת שרואה רק בשעה ידועה, ואין לה וסת לראות ביום קבוע, ה"ה חוששת כל ימיה בשעה זו, [ומשו"ה השיג הרז"ה דלא מצינו כיו"ב בתלמוד]. וכ"כ במקור מים חיים שם, ובחכמ"א כלל קי"ב, ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד ד"ה שוב ראיתי, מש"כ לבאר בדעתם דמה שאסורה הוא מדין אשה שאין לה וסת.

כל היום שלה. נחלקו הראשונים היאך הדין אם ראייתה נמשכה כמה ימים, אי אסורה בפעם הבאה רק בעונה הראשונה, או דאסורה כל הימים שנמשכה ראייתה, דהראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"כ, כ' דאסורה כל ימי הראייה, וכ"ה בשמו בתוה"א וברא"ש וטור דלהלן, וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הכ"ג, ובס' האשכול ח"א סי' ל"ב בשם איכא מרבוואתא והסכים להם, [אמנם יעו"ש בראב"ד שהביא בזה ג' שיטות, א' דחוששת לעונה ראשונה כוס"ק, ולשאר הימים כוסת שא"ק, ב' דאין חוששת כלל להמשך הראייה, ג' דחוששת לכל ימי ראייתה, כדין וס"ק, ועי' סד"ט סי' קפ"ד ד"ה ונחזור, דהדעה הג', היא דעת הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הכ"ב, אולם עי' פרדס רימונים סי' קפ"ד שפ"ח סקט"ז, דאי"ז כוונת הרמב"ן]. ועי' רא"ש סי' ג', דחוששת רק לעונה ראשונה, וכ"ה הרז"ה בהשגות לבעה"נ שם אות י"א, וברשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ג, ובחידושים לעיל י"א. ד"ה הניחא, ועי' מה שצויין שם בהוצ' מכון עטרת התורה, וכ"ה הטור שם בשם הרז"ה, וכ"ה הריטב"א ובחי' הר"ן לעיל י"א. וברי"ו נכ"ו ח"א בשם רוב הםוסקים, ועי' ב"י שם דכן פשט המנהג, ועי' שו"ע יו"ד סי' קפ"ט ס"ו שפ' דחוששת ק לעונה א'. ועי' חוו"ד שם סק"ז, [ועייש"ע בחדושים סקט"ו ובאורים סק"ז דה"ה כשרואה כמה ימים בהפסקות אין חוששת אלא לעונה ראשונה, אולם עי' שו"ע הרב שם סקכ"א שחוששת גם לשאר הימים, להסוברים דקובעת וסת בימי נדתה], וסד"ט שם סק"ט, להק' ממש"כ הטור יו"ד סי' קפ"ט בשם הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הט"ז, דבזה"ז אשה קובעת וסת בימי נדה וזיבה, שאין אנו בקיאים בחשבון הימים, ולחלק בין דם טהור לטמא, וא"כ נחוש לכל ימי הראייה, ועי' סד"ט שם שהניח בצ"ע, ועי' להלן בשם הראב"ד ליישב בזה דהוא סד"ר דדינו לקולא. וע"ע להלן מו"מ בהשי' הנ"ל. ולענין הלכה, עי' לחו"ש סי' קפ"ד לחם סקכ"א, לחוש לד' הראב"ד והרמב"ן, וכ"ה בבן איש חי פר' צו אות ד', אך שא"פ לא הביאו שי' זו, ועי' שיעורי שבה"ל שם סק"ג ד"ה ולדינא נתבאר, דמ"מ יש ליזהר בתשמיש עונה אחת אחר זמן הוסת, והנה עיי"ש ברמב"ן שכ' דאפי' אם נעקר היום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם, שכל יום הוא וסת בפנ"ע, והו' בטור שם.

והנה עיי"ש בראב"ד דלהסוברים דחוששת לכל ימי ראייתה, אף דקיי"ל דאין קובעת וסת בימי נדותה, דדמים יתירים הם, מ"מ כיון דבזה"ז מחמרי' בכל הנשים דטועות ואין יודעות אי עומדות בימי נדה או זיבה, ועוד דלא בקיאי' במראה הדמים בין דם טמא לטהור, ואפשר שתחילת הראייה היה דם טהור, [אמנם יעו"ש דאף דס"ל להלכה להחמיר לכל ימי ראייתה, מ"מ פליג על הטעמים הנ"ל, כיון דוסתות דרבנן, וסד"ר לקולא, ועוד דרוב דמים טמאים באשה, ועי' להלן]. וע"ע מה שהו' לעיל בשם חוו"ד וסד"ט. ועייש"ע בראב"ד דיל"פ טעם אחר, כיון דדרך הנשים לשנות וסתן להקדים, אפשר שבאחד החדשים קבעה וסת לאחד מהמשך ימי הראייה ועדיין לא נעקרה. וע"ע רשב"א בתוה"ב שם, בתחיל"ד שכ"כ, ועיי"ש מה שהוסיף. וברא"ש שם כ' דטעם הסוברים דחוששת רק לעונה א', משום דהיא עיקר ראייתה, והשאר תוספת דמים.

עוד יעו"ש ברא"ש להק' להסוברים דחוששת לכל ימי הראייה, מלעיל י"א. דמק' לריו"ח דס"ל דקובעת וסת בימי נדותה, אמאי אי"צ בדיקה כל ימי נדותה, וילה"ק לר"ל נמי דתיבעי בדיקה, כיון דחוששת לכל ימי הראייה. וכ"ה הרז"ה שם, ורשב"א תוה"ב שם, ובחידושים שם. ועי' חוו"ד סי' קפ"ט סקט"ז, די"ל עפ"י לש' הרשב"א [בתוה"ב שם] דעיקר החשש הוא שמא עיקר הוסת הוא באמצעיתו או בסופו, וכ"ז בוסת שא"ק, אבל בוס"ק ודאי הוא עיקר תחילת הוסת, והשאר תוספת דמים, ובכה"ג מיירי במשנה דלעיל י"א.

והנה החוו"ד והסד"ט הק' עמש"פ בשו"ע [עי' לעיל] ממש"כ הטור יו"ד סי' קפ"ט בשם הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הט"ז, דבזה"ז אשה קובעת וסת בימי נדה וזיבה, שאין אנו בקיאים בחשבון הימים, ולחלק בין דם טהור לטמא, וא"כ נחוש לכל ימי הראייה, ועיי"ש בסד"ט שהניח זה בצ"ע. ועי' ראב"ד לעיל מש"כ דהוא סד"ר לקולא. והחוו"ד שם תי' דיש לחלק בין פוסקת לשופעת, דבשופעת חיישי' רק לתחילת הראייה, ובפוסקת חיישי' לאותו יום ששבה לראות, ובכה"ג פ' הטור דחיישי' לראייה שבימי נדה לקביעת וסת, ועיי"ש משה"ק ע"ז. וכעי"ז כ' בשו"ע הרב שם סקכ"א, אך יעו"ש דפוסקת היינו שפסקה יום שלם, ושוב ראתה. וע"ע פרדס רימונים שם שפ"ח סקט"ז מש"כ בענין זה אי פוסקת היינו יום שלם, וע"ע בדבריו בסי' קפ"ט סקל"ו, ועייש"ע בשפ"ח סקט"ז להעיר מהרשב"א לעיל י"א. ד"ה הניחא, דאין חוששת להמשך הראייה אפי' בפוסקת, וכ"כ בסד"ט שם לדחות תי' החוו"ד מד' הרשב"א הנ"ל, ועייש"ע בזה. וע"ע ב"ח שם ס"ז, שהעמיד ד' הטור בפוסקתת, משום דא"א שתראה ראייה אחת ארוכה כמה ימים ותחיה כמבו' לעיל י: וזהו שלא כהחוו"ד. ועי' ט"ז יו"ד סי' ק"צ סק"ה דפליג על הב"ח, דאפשר שתראה ב' וג' ימים בלי הפסק. והנה החוו"ד הנ"ל הק' לתי' הנ"ל, דלמעשה אין נוהגין כן, להחמיר בכל אשה שתחוש לכל ימי ראייתה ביום שפסקה בו ושבה לראות, ועיי"ש ישוב לזה, וכן בשו"ע הרב שם.

ראייה שנמשכה מקודם הנץ לאחריו

והנה יל"ע נמשכה ראייתה מקודם הנץ עד אחר הנץ, אי אסורה בלילה וביום כשיעור הנמשך בו, ובאמת מצינו וג' שיטות בזה, דהנה הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"ה, הביא פלוגתת הראשונים בזה די"א דאסורה בלילה וביום, וכ"ה ברא"ש, וכ"ה המאירי בשם י"א, והכריע כמותם, [ויש שציינו דכן הכריע הראב"ד, אמנם אינו מבואר בראב"ד שהכריע כן], ועי' בס' האשכול שנסתפק בדבר, ועיי"ש בנחל אשכול. שו"ע סי' קפ"ד ס"ה. וע"ע בטור יו"ד סי' קפ"ט, ובב"י שם ד"ה ואיכא למידק, ג' שיטות בזה, א' דאסורה רק בלילה, וכ"ה הרמב"ן בהל' פ"ה הכ"ג בשם יש שהורה, ודחה, מאירי שם בשם יש נוטים לומר, ועי' ב"י שם דזוהי הדעה הב' שבראב"ד שם, וכ"כ הרשב"א בתוה"א ב"ז סוש"ג, וכ"כ גם בשם הרז"ה, ועי' בהשגות הרז"ה שם סק"ו, ב' שי' הראב"ד הנ"ל, דאסורה בלילה ויום אסורה כשיעור הנמשך בו, וכ"ה הרא"ש בשם הראב"ד, וכ"ה בס' האשכול שם, ובשו"ע שם. והטעם לזה, עי' שו"ע הרב שם סק"כ דכיון שהוא שעת הוסת עצמו אסורה בו אע"פ שהוא עונה שניה, ועי' פרדס רימונים שם מקשה זהב סק"ח, הטעם דמ"מ אינה נאסרת כל היום, ג' דלר' יהודה אסורה בלילה, ולר' יוסי אסורה גם ביום כשיעור הנמשך בו.

וע"ע ש"ך שם סקט"ו דנידון הנ"ל, הוא גם באופן שהיתה למודה לראות קודם הלילה עד הלילה. ועי' מאירי שם: או בהפך, וכונתו כנ"ל. והיינו אע"פ שלילה הולך אחר היום, עי' פרדס רמונים שם. ובש"ך שם הוסיף שלדעת המחמירים לפרוש גם בעונה שלפני הוסת, עי' לעיל, אף כאן אסורה גם בעונה שלפני כן. ועי' תפארת למשה וסדרי טהרה ס"ק ח ופרדס רמונים בשפתי חכמה ס"ק טו שעמדו ע"ז ממש"כ הש"ך עצמו לעיל שרק כשאין לה וסת לשעות אסורה בעונה שלפניה וכאן הרי קבעה וסת בשעה קבועה.

והנה עיי"ש בב"ח קפ"ד סק"ז, דצ"ב לשי' הראב"ד והשו"ע מ"ש ממה דקיי"ל דאין אסורה אלא עונה הראשונה של הוסת. וכה"ק בדרישה שם אות ה', ובט"ז שם, ועיי"ש בב"ח די"ל דחלוק הכא שהיא ראייה אחת, משא"כ ברואה כמה ימים בהכרח שהפסיקה בינתיים, ומשו"ה ל"ח רק לתחילת הראייה. ובדרישה וט"ז שם תי' באופ"א, דחלוק ראייה אחת הנמשכת זמן קצר, לראייה ארוכה הנמשכת כמה ימים שאין חוששין רק לתחלת הראייה. ועי' ש"ך שם סקט"ז דתי' זה, הוא תי' שונה מתי' הב"ח. ועי' מחצית השקל שם. ועי' מעדני יו"ט על הרא"ש סופ"ט.

ראייה ספק קודם הנץ ספק אחריו

וכן יל"ע בראתה בנץ עצמו או ספק קודם הנץ ספק אחריו, אי אסורה כל היום וכל הלילה, או דסד"ר לקולא, או טעם אחר, והנה עי' ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"ד, יעו"ש ב' השיטות, ויעו"ש דמסתבר דוסתות דרבנן וספיקם לקולא, ואסורה רק ביום שהוא זמן נדתה, [וכ"ה בהשגות הרז"ה שם וברא"ש וטור דעה זו בשם הראב"ד, וכ"ה המאירי שם גדולי המפרשים, והיינו הראב"ד, ולפנינו בראב"ד אינו, וכ"ה בס' האשכול סי' ל"ב, וכ"ה בשו"ע שם ד', ועי' ב"ח שם, שאע"פ שהלכה כד' המקילים מ"מ באיסור כרת ראוי להחמיר, וכ"כ הש"ך ס"ק יד וציין לדעת הסוברים שתמיד אסורה יום ולילה, עי' לעיל, ונראה מדבריו שלד"ה אין לאסרה כאן יותר מיום ולילה]. ועי' רז"ה בהשגות שם סק"ג דפליג, וס"ל דמותרת בין ביום ובין בלילה, משום דאין קביעות וסת מספק, ועוד דסד"ר לקולא ויש להתירה בין ביום ובין בלילה. ועי' שו"ע יו"ד סי' קפ"ד ס"ד, שפ' כהראב"ד. ועי' רא"ש ובטור שם בשם י"א שהביא הראב"ד דאסורה ביום ובלילה, וכ"ה המאירי בשם י"א.

והנה בביאור דעת הסוברים דמותרת בלילה ואסורה ביום, עי' ש"ך שם סקי"ג לבאר דכיון דביום ראתה ודאי, והספק אם התחילה ראייתה קודם לכן, אסורה רק ביום. ועי' ט"ז שם סק"ז, לבאר דתלי' דכיון שביום ודאי ראתה, תלי' תחילת הקלקלה ג"כ ביום. ועי' פרי דעה שם בטורי כסף על הט"ז סק"ז, שביאר כוונתו דהוא מדין תליית הקלקלה במקולקל, וכעי"ז הביא בכרו"פ שם סק"ו בשם הט"ז, ועייש"ע בכרו"פ וכ"ה משמו בגליון מהרש"א שם סק"ה, שפי' באופ"א, שבחודש הבא אסורה ביום, משום דכיון שלא ראתה בלילה, זה מוכיח שבחודש הקודם לא ראתה בלילה. וכ"כ בסד"ט שם סק"ז, ועי' פרדס רמונים שם מקשה זהב סק"ז, שביאר ד' הכרו"פ הנ"ל. אמנם ביאור זה לכאו' אינו נכנס בד' הראב"ד. ולענין הלכה עי' ב"ח שם ס"ה להחמיר דאסורה בין ביום ובין בלילה, וכ"כ בש"ך שם סקי"ד ובשו"ע הרב שם סקי"ט, ובתורת השלמים שם סקי"ז, וכ"מ בלש' הראב"ד שם. ועי' רא"ש סי' ב' שהעתיק ד' הראב"ד, [אמנם יעו"ש שהשמיט מש"כ הראב"ד שם דמיהו מיבעי לאיניש למיחש בהאי גוונא דלא ליתי לידי איסור נדה].

והנה עייש"ע בש"ך סקי"ג דהוא הדין אם היתה למודה לראות בין השמשות ולא ברור לה אם קודם הלילה או לאחריו. ועי' חוו"ד באורים ס"ק ה שהכונה שמסופקת אם קודם שקיעה או לאחר שקיעה, שבין השמשות ממש שהוא לאחר השקיעה נחשב לילה לענין וסתות, ועי' פרדס רמונים שחולק. ובעיקר דינו של הש"ך בראתה בהשמ"ש עי' פרדס רמונים בשפתי חכם ס"ק יג שלטעם הפליתי והסד"ט הנ"ל בספק של בהשמ"ש לא שייך סברתם שאין הספק מתי ראתה אלא על הזמן אם הוא יום או לילה.

והנה בס' האשכול ח"א סי' ל"ב חידש עוד דה"ה אם היא ישנה ובבוקר מצאה דם וסתה ולא ידעה אם ראתה בלילה או ביום, אינה אסורה אלא בעונת היום, שהיתה בה ודאי נדה.

רד"ה ר' יהודה וכו' מותרת לשמש משעבר הנץ החמה וכו'. עי' רז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ה"ג, שהביא הוכחה כפי' זה, מלק' ס"ד: דשנינו כל הלילה שלה, והיינו שמותרת כל הלילה. וע"ע חת"ס חידושי יו"ד סי' קפ"ד ס"ה. וע"ע כרו"פ סי' קפ"ד סק"ז, להק' לפירש"י, אמאי נקט זמן ההיתר ולא זמן האיסור, ועיי"ש ישוב בזה. וע"ע חת"ס שם.

ובעיקר הענין עי' בפיה"מ להרמב"ם לפרש דכל היום שלה, היינו שאסורה כל היום, ומיירי ברגילה לראות מעט אחר הנץ החמה. וכ"כ הראב"ד בבעה"נ שם, [כ"פ הרז"ה בד' הראב"ד, ובערול"נ ברד"ה רבי יהודה, אולם עי' רע"א על המשניות, דיתכן שגיר' כל הלילה שלה, וע"ע ערול"נ שתמה ע"ז]. ועי' חכמ"ב ד"ה הא דרגילה, דליכא נ"מ בהאי פלוגתא.

תוד"ה לימים היינו כרבי וכו'. ולפי"ז גם הדין דוסה"ג נקבע באחת, הוא ג"כ לרבי, ומה ששנינו במשנה דוסה"ג בג"פ היינו לרשב"ג דחזקה בג', וגם ס"ל דאין חילוק בין וסה"ג לשאר וסתות, וכ"כ הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' סכ"ו, והרמב"ן ד"ה הא, ורשב"א ד"ה אמר, ובתוה"ב ב"ז ש"ד. והנה יעו"ש ברמב"ן ורשב"א שהק' דהא לא מצינו דרבי ורשב"ג פליגי נמי לענין וסה"ג אי נקבע בפעם אחת או בג"פ. וכה"ק הרז"ה בהשגות לבעה"נ שם אות י"ח, והרא"ה בבדה"ב שם. וברמב"ן ורשב"א שם פירשו דשמואל גמיר דלרבנן וסה"ג נקבע בפעם אחת, ומאידך במשנה מבו' דנקבעת בג"פ, והכריע דהיינו דעת רשב"ג, דכיון שמצינו דרשב"ג מיקל לענין דבעי' ג"פ, מסתבר דמיקל נמי בדין וסה"ג, ועוד דכיון דסיפא דהך משנה [לק' בע"ב] דוסת הימים נקבעת בג"פ היינו רשב"ג, מסתבר דרישא נמי, ועיי"ש ברשב"א במשה"ב דאין לתמוה, דלרבי יש וסתות שנקבעים בב' פעמים ובוסה"ג בפעם אחת, דאין כל הדברים לקוחים לצד אחד, ועייש"ע בזה. אמנם הרז"ה והרא"ה נחלקו וס"ל דלרבי נמי בעי' בוסה"ג ב' פעמים, וכדמצינו לרשב"ג דבעי' חזקה. ועייש"ע ברז"ה דעו"ק לפי' התוס' וסייעתם, מנלי' לשמואל דלרבי בוסת אכילת דברים חריפים, בעי' ג"פ.

והנה הרא"ה שם והר"ן ד"ה הרי אמרו, כ' דיל"פ דחכמים, היינו שיטה ג' ואי"ז לא רבי ולא רשב"ג, והם סברו לחלק בין סוגי הוסתות, דיש שנקבעין בפעם אחת ויש בשנים ויש בג', אמנם הרשב"א במשה"ב שם כ' דאין לפרש כן, דבכגון זה דרך הגמ' להק', כמאן לא כרבי ולא כרשב"ג.

והרז"ה שם כ' דיל"פ דרבי ורשב"ג ל"פ בוסתות וסברי דבוסתות בעי' ג' פעמים, וחכמים אלו ס' דוסתות הימים נקבעות בב' פעמים, ווסה"ג בפעם אחת, ווסת אכילת דברים חריפים, בג"פ, [ומה דפליגי ורשב"ג לעיל ט: היינו רק לענין ד"ש, ואכמ"ל].

תוד"ה אכלה וכו' וי"ל דאינה קובעת וסת לקפיצות לחודיהו וכו'. וכ"כ התוס' לעיל י"א. ד"ה אלא, רא"ש שם. וכ"ד הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' סכ"ז דאין נקבעת לקפיצות לחוד. וכ"ד הרמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ה, וברמב"ן לעיל י"א. והרשב"א בע"א ד"ה מתני', לעיל י"א. ד"ה אמר, תוה"ב ב"ז ש"ג דף י"ג ע"א, ור"ן לעיל י"א, ומאירי שם, ורא"ה בבדה"ב שם, וריטב"א שם בשם ר"ח, וס' האשכול סי' ל"ד, ועי' ר"ן שכ"כ גם לדעת רש"י, וכ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם שם, וכ"ה להלכה ברמ"א שם סי"ז. ועי' הגהמ"י שם, [שם אות ג' דאע"פ שאין קובעת וסת לקפיצות לבד, מ"מ חוששת לו כדין וסת שא"ק]. אולם הרז"ה בהשגות לבעה"נ סי' ג' אות י"ט, פליג וס"ל דוסת הקפיצות נקבעת לקפיצות לחודייהו, ויעו"ש שכ"נ מסוגית הגמ' לעיל י"א. ויעו"ש שגורס שם ט"ו. אלא שיש לה וסת לקפיצות, ועי' רשב"א בתוה"א שם, וריטב"א לעיל י"א. שפירשו כן בדעת רש"י שם, וכן סתם הטור להלכה, ועי' ב"י שתמה עליו שפ' כהרז"ה נגד רוב הראשונים, וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה פ"ו הי"ג, ודלא כמש"כ בחידושיו, הו' לעיל. ועי' רמ"א יו"ד סי' קפט סכ"ג.

בא"ד ל"ח אונס וכו' שאין הראייה באה ע"י טורח אלא ממילא. כלו' דקפיצה מוציאה הדם בכח, משא"כ אכילת דברים חריפים שמזרזים את המהלך הטבעי של יציאת הדם, ועי' בדי השלחן סי' קפ"ט ס"ק רנ"ב. והרז"ה בהשגות לבעה"נ סי' ג' אות י"ט, כ' דיל"פ באופ"א, דחלוק וסת הקפיצות שהוא אונס גמור ואינה עושה אותו מדעתה אלא בע"כ, וע"כ אין נקבעת לבדה בלא הרכבת ימים, משא"כ אכילת דברים חריפים שהם מאכלי תאוה ואי"ז וסת האונס, ונקבעת לבדה אף בלא הרכבת יום או הפלגה, [אמנם יעו"ש להלכה דוסת הקפיצות אינה מוגבלת לימים]. ועי' ביאור דבריו ביין מישרים, [ושמא יש לחלק לענין קביעות וסת דמה שעושה מדעתה שמא עוד הרבה פעמים כן, ושמא נידון זה תלי' בפלוגתת הכרו"פ והסוגה בשושנים דלהלן, ובד' הפרד"ר דלהלן], והנה עי' כרו"פ סי' קפ"ט סקכ"ג, דנ"מ בזה [בין פי' התוס' והרז"ה], ברואה בליל טבילה מחמת המים הקרים, דלהתוס' הוי טורח כקפיצה, ולהרז"ה עושה כן מרצונה, ועייש"ע מו"מ בזה. ועי' סוגה בשושנים סי' ו' סק"ב, לדחות הכרו"פ דעכ"פ אינה נהנית מעצם הטבילה, והוי כקפיצה, ויעו"ש הוכחה לזה מהרז"ה שהביא מתוספתא פ"א ה"ב דמשא חשיב כקפיצה. וע"ע פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט הוסת התשיעי אות א', דעוד נ"מ בזה, בקופצת להנאתה, כגון בריקודים.

ובעיקר הענין אי וסת אכילת דברים חריפים נקבעת בלא הרכבת ימים או הפלגה הנה להתוס' נקבעת לבדה, וכן להרז"ה הנ"ל. אולם עי' ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' סכ"ז, דאין נקבעת לבדה, וכוסת הקפיצות. וכ"כ הרשב"א בע"א ד"ה מתני', לעיל י"א. ד"ה אמר, תוה"ב ב"ז ש"ג. ועי' רמ"א יו"ד סי' קפ"ט סכ"ג שהביא ב' השיטות. ועי' תורת השלמים שם סקמ"ג לחוש לב' השיטות.

והנה ע"ע ב"י יו"ד סי' קפ"ט ד"ה ומיהו על, ישוב קו' התוס' לד' הראב"ד והרשב"א, דאה"נ דהו"מ למימר דלמה לא מנו חכמים, הכוונה לוסת הקפיצות. ובמרומי שדה כ' ליישב באופ"א, דהכא הא מיירי לענין ד"ש, ואי מיירי הכא בוסת הקפיצות הא בפעם ראשונה נמי ד"ש, [עפי"ד מש"כ לדקדק מרש"י לעיל י"א. ד"ה אילימא, וד"ה אלא לקפיצות, דמבו' שם דפעם ראשונה, נמי ד"ש, וכן בחת"ס שם ד"ה אילימא, וכ"מ בתוספתא פ"א ה"ב, וכ"פ בחסד"ד שם, אמנם יעו"ש במרומי שדה דהתוס' פליגי על רש"י, ולשיטתם הקשו כן].

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף