מראי מקומות/נדה/סב/ב

מראי מקומות נדה סב ב

ריו"ח אמר אחד משקין קלין וכו'. עי' מעיל שמואל ד"ה נבלעה, דילה"ק מהכא להרמב"ם כלים פי"ד ה"ו, דקפידא מהני רק במשקין חמורין, ומנלי' דהא הכא מש' דאין לחלק בזה. ועי' חי' הגר"ח אות שצ"ח.

איתיביה ריו"ח לר"ל הטבילו וכו'. ק' מהכא להמפרשים דהעברת סמנין מטהרת האשה לבעלה משום דמבררת שהוא צבע, וא"כ מאי מקשי' לר"ל מהכא. תוס' בע"א ד"ה הטבילו, ועיי"ש מה שצויין בענין זה.

והנה בביאור קו' ריו"ח, עי' רשב"א במשמה"ב ב"ז ש"ד, דריו"ח סבר דבמתני' מיירי בדם נדה ודאי שאסור מדאו'. ולשי' זו, אף בודאי דם נדה מהני העברת סמנין, וכ"כ בתורא"ש לעיל ס"א: ד"ה והטבילו, ובר"ן סנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, ודלא כדבריו במכילתין. וכן דייק הר"ן שם, בד' רש"י בסוגיין, לעיל ס"א: בד"ה מעבירין. אמנם עי' ערול"נ בתוס', משה"ק ע"ז ממש"כ ברש"י ד"ה הרי, ועיי"ש מה שצויין בזה. ועי' משחת אהרן ד"ה הרי, מש"כ לפי"ז. וע"ע בתוס' בע"א ד"ה והטבילו, בסו"ד, שהביאו שי' זו, ודחאוה, ועי' מה שצויין שם, וברש"ש בתוד"ה מקולי, בשם מי נפתוח, כ' דיל"ב דריו"ח סבר דאין לחלק בין טומאה דרבנן לטומאה דאו', דכעין דאו' תקון, ועי' רש"ש שם להק' דבמתני' עצמה מבו' דבדרבנן בלועה אין מטמאה, ויעו"ש דל"ב דריו"ח ס' דמ"מ כלפי הבגד עצמו בכתמים נמי הוא טומאה דאו' משום דמקור מקומו טמא, ור"ל סבר דמקור מקומו טמא רק מדרבנן. רש"ש שם, ועי' לעיל מ"א: דמש' הכי. ובעיקר אי ס"ל לר"ל דמקור מקומו טהור עכ"פ מדאו', כ"כ בחוסן ישועות ד"ה איתיביה, ובפרדס רימונים בפתחי נדה, ח"א אות י"ג. אולם עי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה ונראה לי, דמש' לא כן.

הנח לכתמים דרבנן. עי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה ונראה לי להק' דאי הטעם שהתורה התירה כתמים משום דאתו בלא הרגשה ואף דודאי אתו מגופה, א"כ אמאי הותרו טהרות שנעשו ע"ג הבגד, הא קיי"ל דמקור מקומו טמא, ובעיקר הענין אי טעם הרגשה הוא משום גזה"כ דבעי' הרגשה, או משום דבלא"ה אי"ז ברור דהדם מגופה, עיי"ש בסד"ט בד"ה ולענ"ד מה שדן בזה, וע"ע משנ"ת בזה באורך לעיל נ"ז: ד"ה הרואה, ויעו"ש בסד"ט בד"ה ונ"ל דיש לומר דמשו"ה כ' רש"י [ד"ה אמר] דמדאו' אסורה רק אם רואה שהדם הגיע מבשרה, ולא כ' עד שתרגיש בבשרה, שאינה נאסרת בהרגשה רק בבירור שהדם הגיע מגופה, וברש"ש שם כ' די"ל דר"ל סבר דמקור מקומו טהור. וכ"כ בחוסן ישועות ד"ה איתיביה, ובפרדס רימונים בפתחי נדה, ח"א אות י"ג, ובאות י"ב שם כ' די"ל דאף שמטעם הרגשה ל"ש לטהר הטהרות, מ"מ הכא שהעביר סמנין ולא עבר, והוי ספק שקול אי הדם אתי מעלמא או מגופה, מוקמי' לה מדאו' על חזקת טהרה.

אם מתכבסת ויצא ממנה רביעית דם טמאה. הטעם לזה משום דכיון שיוצא בקל הדרך להקפיד עליו, וכ"מ בתוד"ה הא. ובמאירי ד"ה לענין, כ' לפרש דאין דרך דם בלוע לצאת רק ע"י סמנין, וכיון שיצא בלא סמנין, מוכח שנפל הרבה דם עד שרביעי זו לא נבלעה בבגד. וכ"כ ה חזו"א יו"ד סי' רט"ו פרק האשה שהיא עושה, ד"ה טהרות, ולפי' התוס' רישא מיירי באין יוצא בקל, ובסיפא שאינו יוצא כלל, אמנם ברמב"ם טומאת מת פ"ד הי"ג, מבו' דאין לחלק בין רישא לסיפא, ועי' מעיל שמואל ד"ה נבלעה, מש"כ לבאר בשי' הרמב"ם.

אם מתכבסת ויצא וכו'. עי' תורא"ש ד"ה ואם, שביאר דהיינו שאם היא טומאה הראויה לצאת מהבגד בכיבוס קל, טמאה אף בלא נתכבס ויצא. ועי' תורי"ד ד"ה איתיביה. ובר"ן ד"ה אם, כ' דכוונת המשנה, שאם כיבסו ויצא רביעית טמאה, אבל בלא כיבסו טהורה, ויעו"ש להוכיח כפי' זה, דאי בכסות הראויה להתכבס, איך מיית ד' המשנה דכל הבלוע שא"י לצאת טהור, הא הכל יכול לצאת ע"י צפון. ועי' תורי"ד שם להק' לפי' התורא"ש, דאי כל הבלוע היינו טומאה שא"י לצאת רק ע"י הדחק וצפון חשיב ע"י הדחק, א"כ מאי מק' ר"ל לריו"ח מדי"ז דמש' דרק אם א"י לצאת אף ע"י צפון טהור.

ואם לאו טהורה. עי' רש"י ב"ק ק"א: ד"ה ואם, דהבית עצמו טהור אך הבגד עצמו טמא. וכ"כ התוס' שם ד"ה ורואין, והרמב"ם טומאת מת פ"ד הי"ג. תורא"ש ד"ה ואם, ויעו"ש בראשונים דלפי' זה גרסי' במשנה "ואם לאו טהור". ועי' תורא"ש שם דאי גרסי' "טהורה", הכוונה על הכסות אחר טבילה. אולם בתוד"ה ואם, נחלקו וס"ל דהכסות נמי טהורה, דמיירי בכה"ג שלא נפלה עליה כל רביעית הדם כאחד, אלא קודם נבלע חלק מהדם. ובעיקר הענין, הנה נחלקו הראשונים גבי רביעית דם אי מטמאת באהל בכה"ג שנבלע מקצתה באדמה, עי' רמב"ם טומאת מת פ"ד הי"א, [דהכלים שבבית טמאים, וכן דקדק בחי' מהר"י שפירא ד"ה ולא, וביין מישרים ד"ה ולא פליגי]. וכ"כ השיטמ"ק ב"ק ק"א: ד"ה רביעית, בשם המאירי, אולם עיי"ש בשיטמ"ק שפליג דדוקא אי כל הרביעית בעין. ועי' ערול"נ ד"ה בעלים, מה שביאר עפ"י שי' הרמב"ם והמאירי, במשנה באהלות פ"ב מ"ב.

רד"ה ל"ש וכו' לא טמאוהו אלא מדרבנן וכו'. כוונתו דמשקין קלין המטמאין מדרבנן בעי' שיוסק התנור, משא"כ משקין חמורין דמטמאין מדאו'. ועי' בחי' הגר"ח אות שצ"ח דיל"פ באופ"א, דמשקין חמורין שמטמאין מחמת גזה"כ שריבתה תורה מעיינות הזב ולא תלו בשם משקה אף אם קרשו מטמאין נמי בנבלעו, משא"כ משקין קלין כל טומאתן מחמת השם משקה דידהו.

רד"ה טמא וכו' כיון דיכולין לצאת ע"י היסק וכו'. וכ"פ הרשב"ץ ד"ה העביר. וכ"נ בריטב"א ד"ה תנן. ובתורי"ד ד"ה אמר, ביאר דר"ל ס' דבלועה אינה מטמאה רק בבלועה בבע"ח אבל בכלים מטמאת מדאו', ומשו"ה משקין חמורין מטמאין אף שלא יצאו. ובעיקר הענין אי טומאה בלועה אינה מטמאת רק בנבלעה בבע"ח או גם בכלים, נחלקו בזה להלכה הרמב"ם טומאת מת פ"כ ה"ה וראב"ד שם. והנה לפירש"י לריו"ח עד שלא יצאו המשקין חשיב טומאה בלועה, וכ"פ בתורי"ד ד"ה אמר, וריטב"א ד"ה וריו"ח ומאירי ד"ה חרסין, ורשב"ץ ד"ה העביר, ועיי"ש במאירי להק' לפי' זה, דלק' מבו' דפלוגתת ריו"ח ור"ל היינו דוקא במקום שיכול לצאת ולא הקפיד עליו, ואילו טומאה בלועה אינה מטמאת אף כשמקפיד עליה וסופה לצאת, כמבו' בחולין ע"א: ויעו"ש בשם ס' ההשלמה ליישב דרק ביכול לצאת בידי אדם, כגון בגדים בכיבוס, הוא בכלל סופו לצאת, משא"כ בחולין שם לגבי בלע טבעת.

והנה עי' רש"ש ברד"ה אי, שהק' לפירש"י, דבחולין מצינו רק בבע"ח דבלועה אינה מטמאת, אבל בלועה בשאר דברים מטמאה, ועי' מים טהורים כלים פ"ט מ"ו תרד"נ אות ג' די"ל דרק בגוש הבלוע ל"ח בלוע כשהוא בלוע בכלים, משא"כ במשקין בלועים, דאינן מטמאין גם בבלועין בכלים, מאחר שאינם מכונסים במקום אחד.

והנה בחי' הגר"ח אות שצ"ח הק' לפירש"י מב"ק ק"א: דמקשי' שם אמתני' דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, מרביעית דם שנבלעה בכסות דאם הדם אינו יוצא בכיבוס טהורה, ואי משום טומאה בלועה, אי"ז לאיסוה"נ, ויעו"ש דיש לבאר באופ"א, דריו"ח ס' דמשקין שנבלעו בחרסין אינם מטמאין מסברא, משום שנתבטלו בחרסין ואינם קיימין במציאות ע"מ לטמא את הכלי. וע"ע בתוס' ס"ב: ד"ה מקולי.

רד"ה טהרותיו וכו' משום דא"נ דם הוא כיון דנבלע וכו'. עי' חכמ"ב ברש"י, שכ' דמשמע הכא דהעברת סמנין מטהרת האשה רק לטהרות דשייך שם טומאה בלועה, [וכן דקדק הרמב"ן בע"א ד"ה עבר], וק' דסותר למש"כ בסנהדרין מ"ט: ד"ה מעבירין, [וכ"מ הכא בד"ה מידי], דמטהרת האשה אפי' לבעלה, [והו' בתוס' בע"א ד"ה הטבילו], וכ' די"ל דכוונתו דאף אי כלפי טהרתה לבעלה י"ל דע"י הסמנין מוכח דהוא בודאי צבע מ"מ לטהרות יש להחמיר, וע"ז תי' דא"נ דם הוא מ"מ הוי טומאה בלועה. ובעיקר היסוד דלטהרות מחמרי' טפי, כ"מ ברמב"ן בע"א ד"ה עבר, ובחי' הר"א שם, ובחוסן ישועות בע"א בתוד"ה הטבילו, ועיי"ש הטעם לזה. ועי' משנ"ת בתוס' שם. ובס' מים אדירים בע"א ד"ה ת"ר, כ' די"ל דבסנהדרין שם מיירי בדם לח וע"כ מדלא עבר דהוא צבע, משא"כ הכא שנתייבש ושמא משו"ה לא עבר.

רד"ה דם וכו' איזהו דם תבוסה וכו'. מבו' דדם תבוסה דהכא הוא דם תבוסה שנחלקו בו התנאים באהלות פ"ג מ"ה, וכ"מ ברש"י לק' ע"א. ד"ה איזהו. ועי' רש"ש ב"ק ק"א: ברד"ה דם, בשם מי נפתוח, להק' אמאי אמרי' דדם תבוסה דרבנן, הוא לק' ע"א. מבו' דלחכמים בכה"ג הוא ס"ט ברה"י, וצ"ל דמיירי שהספק נולד ברה"ר ואח"כ עבר לבית. ובעיקר הענין עי' ר"ש אהלות פ"ב מ"ב לפרש דאי"ז דם תבוסה דאהלות שם, אלא הוא דם מת שנבלע ונתערב בכסות, ולש' תבוסה הוא לש' תערובת.

תוד"ה אמר וכו' לפי שנתבטל במי תכבוסת. ואזלי התוס' לשיטתם בע"א ד"ה הטבילו, דהסמנין מבטלים את הדם, ועי' מהרש"א בתוד"ה א"ר, דק' לפי' זה דמה הוכיח ר"א מדם נדה ודאי, ואדרבא כיון שנבלע הדם לכן מתבטל, וכ' לבאר, דכל היתר ביטול טומאה בבגד הוא רק בכתמים דרבנן, ולא הוכיח ר"א מטומאה דאו', דא"כ דאי"ז מדין ביטול אלא מחמת קפידתו. ועי' רשב"ץ ד"ה העביר, [דלר' אבא, טומאה דאו' שיכולה לצאת ל"ח טומאה בלועה]. ובס' מעיל שמואל ד"ה א"ל כ' דיל"ב דר"א הוכיח מלש' הברייתא "ומבטלו" דמש' דהאדם מבטלו ולא מאיליו, וממילא הכתם אינו נבלע בבגד מאליו באופן שהעביר עליו סמנים ולא עבר. ועי' חזו"א כלים סי' י"א סקכ"ה בתוד"ה אמר, משה"ק ע"ז. ובחי' מהר"י שפירא כ' דיל"ב דר"א הק' לר' אבא ממ"נ, דאי ס"ל כר"ל דבלועה מטמאה, אמאי אמר ר"ח דמהני ביטול בדם נדה, ואי ס"ל כריו"ח דאינה מטמאה, אמאי אמר ר"ח ד"מבטלו" ומש' שטהור מכאן ולהבא, הא טהור בהעברת סמנין למפרע, וע"כ משום שהקפיד. ובס' בארות המים כ' דיל"ב עפ"י תוס' [בע"א ד"ה הטבילו] דמדרבנן העברת סמנין מהני רק מכאן ולהבא משום שהקפיד, ומשו"ה לר' אבא דס"ל דקפידא אינה אוסרת א"כ דם נדה ודאי מהני העברת סמנין לטהר למפרע, וע"ז הוכיח ר"א.

בא"ד וא"ת וכו' אמאי נקט במתני' הרי"ז צבע וכו'. עי' חכמ"ב שהעיר דלהסוברים דע"י סמנין טהורה לבעלה, לק"מ דמתני' חידש לן דמטהרו לה לבעלה.

בא"ד אפי' דם נדה ודאי טהור וכו'. עי' מהרש"א להק' איך נקטו דלר' אבא דם נדה ודאי טהור, ה"ה סבר דקפידא ל"מ. ועי' גופי הלכות בתוד"ה אמר, [יעו"ש דתיבת "ודאי" מוסבת עמש"כ אח"כ ודאי טהור אף למפרע], ובמהרש"א שם כ' די"ל דט"ס ואין כוונתם לודאי דם נדה, אלא צ"ל דאפי' ודאי דם טהור, והקשו מה בעי' לס"ס דשמא צבע הוא [וכמבו' בתוס' בע"א ד"ה הטבילו] הא אפי' אם ודאי דם הוא טהורות שמום דהוי דבלועה טהורה בכתמים דרבנן, וכדטיהר ר"א טהרות דאחר תכבוסת שניה בלא הס"ס, וע"ע מהרש"א בע"א בתוד"ה שנאן. ועי' פני אפרים בתוד"ה אמר, בא"ד, [להק' מתי' התוס', דר"א ס"ל כר"ל דבלועה מטמאה, וא"כ אמאי טיהר ר"א טהרות שאחר תכבוסת ב', ור"ל לא טיהר אפי' בכתמים דרבנן, רק משום דתלי' שהוא צבע]. ובחי' מהר"י שפירא כ' די"ל דמק' לר' אבא ממ"נ, דאי ס"ל כר"ל אמאי מהני ביטול בדם נדה, ואי ס"ל כריו"ח אמאי אמר ר"ח "ומבטלו", דמש' שטהור מכאן ולהבא, וע"כ דתלי' בקפידא, ולזה הק' התוס', לר' אבא דכיון דקיי"ל כר' חייא וכריו"ח דבלועה טהורה, אמאי נקטי' הרי"ז צבע, הא אפי' דם נדה טהור למפרע, וע"ז תי' או דס"ל כריו"ח ואכתי חיישי' דבתחילה לא היתה בלועה, או דס"ל כר"ל.

תוד"ה אלמא וכו' דבטלה דעתו וכו'. עי' חוסן ישועות דדוקא בטומאה בלועה מהני ביטולו, כשאינו מקפיד להוציאה וה"ה כמי שאינה, אבל בלא העביר הסמנין, ל"מ הביטול משום דסופה לצאת וה"ה קיימת.

תוד"ה הנח וכו' מיהו כיון דרגילות לבא כתם מגופה וכו'. עי' חידוד הלכות בתוס', וסד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה ועוד נ"ל, להק' דאף אם מגיע מגופה אין להחמיר בכתמים, כיון דהוא מדרבנן ומ"ש מדם תבוסה דמקילי' בו משום דהוא מדרבנן אף שודאי אתי מגופה, ודוחק לומר דנימא שמא ארגשה ולאו אדעתה, ויעו"ש דמוכח דהטעם שכתמים מדרבנן, משום דאפשר שהגיעו מעלמא. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה ונראה לי. ועי' חכמ"ב ליישב דכל הטעם שכתמים דרבנן משום ס"ס [עפי"ד הכס"מ איסו"ב פ"ט ה"א] ושאני מדם תבוסה, ואי לאו הס"ס היה אסור משום סד"א לחומרא, [וכמשה"ק התויו"ט פ"ח מ"ג, הו' לעיל נ"ח: ד"ה וטיהרה ר"ע]. ובעיקר קו' התויו"ט, עי' בסד"ט שם ד"ה ונלע"ד, ליישב דגזה"כ הוא שטהורה בלא הרגשה. וכעי"ז בתויו"ט שם, ועי' משנ"א שם, ועי' שו"ת ברית יעקב יו"ד סי' נ"ח ד"ה ומשה"ק.

תוד"ה אם וכו' וק' וכו' מ"מ יכול להיות שהיה בו רביעית וכו'. עי' ערול"ב בתוס' די"ל דכוונת רש"י היתה שאם מצאו רביעית יותר ממידת המים שנתנו בבגד, אי"צ לשוב ולטרוח להביא מים שניים, ויעו"ש דהתוס' בסו"ד ג"כ הבינו כן ברש"י.

בא"ד ואם היה שוה מראיהן וכו'. עי' ערול"נ דלא ניחא לרש"י בזה, משום דהתוספתא מיירי בגוונא שאין ידוע כמה דם נבלע בבגד מתחילה, ומשא"כ במשנה. ועייש"ע וכן במהרש"א שכ' דאין להק' דאף במראיהן שוה, מ"מ י"ל דעדיין לא יצא רביעית, אלא שנשאר מהמים בבגד ומשו"ה מראיהן שוה, דדם זה שיצא ונכנס, מסייע לדם שיצא לטמא שכן יכול לצאת ע"י כיבוס, ועייש"ע ביאור בזה. ועי' תוס' ב"ק ק"א: ד"ה רואין, דאין סברא שיצטרף הדם שבבגד עם דם שיצא, כיון שיכול לצאת רק בכיבוס אחר, ועיי"ש שאין המים הבלועין מצטרפין, ורק דאומדים כמה נשתייר מן המים הראשונים בבגד, ומביא מים אחרים כמידת הראשון ומחסר מהן כשיעור הנבלע בבגד, ויעו"ש שהק' דא"א לכוון כמה מים נשתיירו בבגד עיי"ש.

בא"ד וא"ת ומה צריך מדה למים וכו'. עי' מהרש"א בתוס', להק' דבשלמא במראיהן שוה שפיר מוכח דיש רביעית דם, אך איך מטהרי' באין מראיהן שוה, הא שמא שיעור המים הראשונים הוי טפי משיעור המים השניים, ולהכי אין מראיהן שוה, [עפ"י חכמ"ב בתוס', וכה"ק בערול"נ בתוס' שם, ותי' די"ל דכוונ' התוס' למשה"ק בב"ק ק"א: ד"ה רואין, דבהכרח אין הבלוע מצטרף לטומאה, וא"כ סגי למדוד המים השניים, ולא כוונו דאם אין מראיהן שוה מוכח שהוא טהור, ועייש"ע תוספת ביאור בזה.

תוד"ה ואם וכו' דמיירי דקודם וכו'. אולם עי' רש"י ב"ק ק"א: ד"ה ואם, ותוס' שם ד"ה ורואין דפליגי וס"ל דהבית טהור אך הבגד עצמו טמא. וכ"ד הרמב"ם טומאת מת פ"ד הי"ג, ותורא"ש ד"ה ואם. ועיי"ש דלפי' זה גרסי' במשנה "ואם לאו טהור". ועי' תורא"ש שם דאי גרסי' "טהורה", הכוונה על הכסות אחר טבילה. ובעיקר הענין, הנה נחלקו הראשונים גבי רביעית דם אי מטמאת באהל בכה"ג שנבלע מקצתה באדמה, עי' רמב"ם טומאת מת פ"ד הי"א, [דהכלים שבבית טמאים, וכן דקדק בחי' מהר"י שפירא ד"ה ולא, וביין מישרים ד"ה ולא פליגי]. וכ"כ השיטמ"ק ב"ק ק"א: ד"ה רביעית, בשם המאירי, אולם עיי"ש בשיטמ"ק שפליג דדוקא אי כל הרביעית בעין. ועי' ערול"נ ד"ה בעלים, מה שביאר עפ"י שי' הרמב"ם והמאירי, במשנה באהלות פ"ב מ"ב.

תוד"ה מקולי וכו' תימה דבהגוזל קמא וכו'. עי' ערול"נ די"ל דריו"ח ס"ל כרבי בב"ק ק"א. דבערלה הנאה הנראית לעינים בלבד נאסרת. ועי' בתוס' שם ד"ה רבא, וברש"ש בשם מי נפתוח סי' מ"ד אות ג', כ' די"ל דריו"ח נמי מוקים לה בדם תבוסה, ועייש"ע תוספת ביאור בזה.

בא"ד והא הך שינויא ל"ה אלא לר"ל. מבו' דלריו"ח לא מיירי דוקא בדם תבוסה, וכ"כ הר"ש אהלות פ"ג מ"ב ובשו"ת הר"ן סי' ע' ד"ה אלא. ועי' חכמ"ב מה שהביא הוכחה לשי' זו, מדמק' ריו"ח לר"ל ולא תי' דמיירי בדם תבוסה דרבנן. ועי' עוד רש"ש בתוס' בשם מי נפתוח פרפר סי' מ"ד אות ג', לפרש דלריו"ח נמי המשנה מיירי בדם תבוסה, והיה סבור דאין לחלק בין טומאה דרבנן לדאו', ועיי"ש ברש"ש להק' ע"ז איך סבר דאין לחלק בין דאו' לדרבנן, עיי"ש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף