מפתח/נדה/סג/א

מפתח נדה סג א

סג.

אם הקפיד עליו אין אי לא לא.

אי מהני קפידא רק במשקין חמורין דאיסורן דאו', או דמהני נמי במשקין קלין. עי' רמב"ם כלים פי"ד ה"ו, [יעויין שם דמהני רק בחמורין, ועי' ראב"ד שם]. ועי' מעיל שמואל לעיל ס"ב: ד"ה נבלעה, שהק' דמנלי' זה, דהא לריו"ח מש' דאין לחלק בזה, [ויעויין שם מש"כ ליישב עפ"י מה שהקשה הראב"ד שם, ועי' תוספתא ב"ק פ"ו י"ט, ובמשנה בכלים פ"ט מ"ד ומ"ה]. ועי' בחי' הגר"ח אות שצ"ח, [יעויין שם דמלבד גזה"כ במשקין בלועין שאין מטמאין, איכא נמי סברא בזה שאינם קיימים במציאות, וא"כ במשקין חמורין שייך קפידא שאין מטמאין משום השם משקה אלא משום מעיינות הזב, משא"כ במשקין קלה, שפקע שם משקה מהן, ועי' טהרות פ"ג מ"א, ועי' לעיל ס"ב: ברד"ה ל"ש, משנ"ת בשמו].

תנא כל שלא טעם כלום מבערב.

אם הדיח פיו במים או ניקר שיניו ויצא דם, אי"ז רוק תפל. ערוה"ש יו"ד סימן ק"צ ספ"ד.

התם במתנמנם.

עי' משנ"ת ברד"ה התם.

אי צריך לנמנם כל הלילה או סגי בחצי הלילה. עי' ברד"ה התם. ובתוד"ה נים. ועי' ערוך לנר ד"ה התם, דרש"י ותוס' פליגי בזה.

צ"ע מה שהשמיט הרמב"ם די"ז דמתנמנם. חכמ"ב ד"ה אמר. חסדי דוד על התוספתא פ"ח אות ח'. ערוך לנר ד"ה התם. ערוה"ש יו"ד סימן ק"צ ספ"ד. חי' מהר"י שפירא ברד"ה מבערב. לקוטי הלכות בעין משפט אות ע'.

י"ל דהר"מ אזיל לשיטתו בהל' חמץ ומצה פ"ח הי"ד, דמתנמנם ל"ח כישן. חכמ"ב שם. ועי' לח"מ שם.

רוק תפל צריך שיהיה עם כל אחד ואחד.

אי קיי"ל כר"ל. רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח, [יעויין שם שכ' גבי לעיסת גריסין שיהיה עם רוק תפל, ומש' דפ' כר"ל, וכ"נ בחסדי דוד על התוספתא פ"ח אות ח', וכ"ה ביין מישרים ד"ה רוק, ויעויין שם בחסד"ד דלפי"ז מה שדוחה בגמ', הוא בדרך דילמא].

ק' להפוסקים כר"ל, דלא מסתבר דדחיית היא דיחוי בעלמא, מו"מ אי כוונת הרמב"ם לפסוק כר"ל. ערוך לנר ד"ה דלמא, [ויעויין שם עוד דאי סבר הרמב"ם כר"ל הול"ל שילעוס הגריסין ברוק תפל, ולא ברוק הרבה, ועוד אמאי לא כ' זה בכל אחד מהסמנין שיהיה ברוק תפל]. חכמ"ב ד"ה לימא. קר"א זבחים צ"ה: ד"ה דמיבלע. לח"מ הל' מעשה הקרבנות פ"ח ה"י.

י"ל דאין כוונת הרמב"ם לפ' כר"ל, אלא דכוונת הגמ בדחייתה דאף שלא בעי' לערב הסמנין ברוק תפל, מ"מ צריך לערב ברוק. חכמ"ב ד"ה לימא. קר"א זבחים צ"ה: ד"ה דמיבלע. וכ"נ בלח"מ הל' מעשה הקרבנות פ"ח ה"י. וע"ע לעיל ס"ב. ברד"ה לעיסת.

י"ל דלא פ' כר"ל, ומש"כ עד שיתערב עם הפול רוק הרבה מפיו, כוונתו דכיון שדרך הגריסין להיעשות עיסה בעת לעיסתן ואינם נעשים למי גריסין, לכך צריך ללעוס הרבה עד שיתערב הרבה רוק ויעשו למי גריסין. ערוך לנר שם.

מי גריסין רותח ועובר שיתן לתוכו מלח.

שיש שיעור לנתינת המלח והוא לאחר תחילת הבישול קודם שיתבשלו הגריסין והוא שעת רתיחה. מאירי ד"ה לענין.

מאי מש' דהאי עובר וכו'.

מקשינן אגב שאר סוגיות דמוכרח בהו דלשון זה הוא לשון הקדמה, דמהכא אינו מוכרח. מתן בסתר ד"ה מאי.

דהאי עובר לישנא דאקדומי.

ק' דמ"מ אמאי הוצרך ר"י לנקוט לש' זה, וצ"ל דלש' עובר מורה על הקדמה ותיכף לאותו ענין, ביאור בזה. מאירי ד"ה לענין. ועי' פסחים ז: עובר לעשייתן. ועי' רש"ש ד"ה ועובר, [להק' עמש"כ בשו"ת שאג"א סימן כ"ו דלש' "עובר" הוא לש' קדימה, אבל בדיעבד מברך לאחר עשיית המצוה, וא"כ הכא אמאי נקט לש' עובר, דהכא ל"ש בדיעבד, כמבואר בתוס לקמן ס"ו: ד"ה כל].

כל שיעורי חכמים בכתמים צריך שיעור לשיעורן.

ק' לשון "כל שיעורי" הא מיירי רק לגבי שיעור חימוץ מ"ר, ועוד דהא כבר אמר דהשיעור הוא ג' ימים, ועוד דמש' בגמ' דהנידון אם ילד או זקן וכו' לא נאמר בדרך בעיא, ובתוס' ד"ה תנא כ' דהוא בעיא, וא"כ אמאי לא מסיק דקאי בתיקו. מתן בסתר ד"ה תנא.

יל"ב דכוונת ריו"ח לכמה שיעורי חכמים, ובכללם, הא דדף נ"ח: כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל, עוד ביאור לפי"ז. מתן בסתר שם.

מ"ר שהחמיצו.

אין הכוונה לעשב הנקרא מי רגלים, אלא מ"ר ממש. פיה"מ להרמב"ם פ"ט מ"ז. תוספות הרא"ש ד"ה דילד.

דילד או דזקן וכו'.

ילה"ק אמה שסתם הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח בזה ומש' דמהני בכל גווני ומשום סד"ר דלקולא, וק' דמ"ש ממש"פ שם בהל"ז לגבי הספק אי הולכה והבאה חשיב כסכוס אחד. ערוך לנר ד"ה או. חכמ"ב ד"ה אמר. ועי' חסדי דוד על התוספתא פ"ח אות ח'.

י"ל דהרמב"ם לא ס"ל כרד"ה הני, דמ"ר דזקן מהני טפי משל לילד, אלא שהיה מסופק בדבר, ומשו"ה ל"ש לפסוק לחומרא. ערוך לנר שם. ועי' בתוד"ה תנא.

ותניא אידך ראשונים עלו לו שניים לא עלו לו.

ק' דלס"ד דקאי על העברתן, א"כ איך מפרשי' ד' הברייתא "עלו לו", והא עפ"י סדר הסימנין הם אינם הראשונים, ולא עשה כלום. תוספות הרא"ש ד"ה ותניא. משמרות כהונה ד"ה ותניא. יין מישרים ד"ה ותניא.

י"ל דזהו בכלל קו' הגמ'. תוספות הרא"ש שם.

י"ל דלס"ד סבר דעלו היינו שעשו פעולתן, ואח"כ ל"מ אם ישוב להעביר כל הז' סמנין כבתחילה. משמרות כהונה שם. ועי' בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן צ"ט דהעברת סמנין שלא כסדרן מקלקלת דל"מ לעולם לברר עוד, ועי' משנ"ת לעיל ס"ב. ד"ה לא עשה ולא כלום.

ואלו הן הוסתות.

וסת היינו חוק ודרך מנהג. עי' משנה נדרים ס"ו. כך וסתו של פלוני כו' וב"ב קמו א שינוי וסת כו' ורשב"ם שם וסת חוק, ועי' מיוחס לרש"י ב"ר פרשה פז כך וסתן כו' מנהגן. ועי' ערוך ע' וסת וערוך השלם שם. ועי' ראב"ע בויקרא טו כה. ועי' ריטב"א שבועות י"ח: בשם רמ"ה שוסת לשון זמן ומועד, ועי' רמ"א בשו"ע שם.

ואלו הן הוסתות המפהקות וכו'.

הני הרגשות אינם הגורמים לראיית הדם, אלא סימן בלבד, וכמו חולה החש, שאין המיחוש גורם המחלה, [משא"כ בוסת הקפיצות, דהן הגורמות]. רשב"א ד"ה מתני', [יעויין שם שדימה זה לחולה], וכעי"ז בתוה"ב ב"ז ש"ג. רא"ש סימן א' השני. ר"ן ד"ה מתני'. מאירי ד"ה ומעתה הוא מתחיל.

וסה"ג אינו מוגבל ליום או להפלגות שוות, ובכל פעם שתפהק באיזה יום קובעת וסה"ג, [וה"ה דאין לחלק בין עונת יום לעונת לילה, כמבואר בראב"ד, ועי' בדי השלחן סימן קפ"ט ביאורים ד"ה יש, שנסתפק בזה], וי"ח. ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות ס"א ס"ו. רמב"ן הל' נדה פ"ו הי"א. רשב"א ד"ה מתני', ובתוה"ב ב"ז ש"ג. רא"ש סימן א', השני. ר"ן ד"ה מתני'. מאירי ד"ה ומעתה הוא מתחיל, טושו"ע יו"ד סימן קפ"ט סי"ט, וכ"מ בתוד"ה אכלה. אולם עי' רמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ב, דוסה"ג מוגבל לימים. וכן עי' מ"מ שם [ויעויין שם שנקט כן בדעת הרמב"ם], ומשכב ומושב פ"ג ה"ו, וב"י סימן קפ"ט ד"ה ודע, ויעויין שם כן בד' הרמב"ם, [אמנם עי' מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז, דאי"ז ד' הר"מ]. ועי' ביאור הגר"א שם סק"ל, ובטושו"ע שם סי"ט.

להסוברים דוסה"ג מוגבל לימים, צ"ב מאי נ"מ בוסה"ג, הא ממילא אסורה באותו יום כל העונה, [וכדקיי"ל דבוסת הימים אסורה כל העונה אף בלא פיהקה]. מ"מ שם, [יעויין שם דנ"מ לטהרות דברגילה לראות בתחילת הפיהוק, כל הטהרות שנגעה בהם מאז טמאות, משא"כ אי רגילה לראות בסוף הפיהוק]. ובעיקר הענין, דכן קיי"ל דאסורה כל העונה לדעת הרמב"ם, כ"כ בסד"ט סימן קפ"ט סקכ"ה, ועי' ערוך לנר בע"ב מה שהקשה. ועי' נאות יעקב סימן כ"ה סק"א ד"ה ויש, [להק' להמ"מ, דבוסה"ג בלא"ה נמי כל אשה שי"ל וסת ד"ש, ותי' דדין ד"ש ל"ש בוסה"ג שאז צריך לטמאותה מתחילת המיחוש, וקמ"ל דוסה"ג אינו משנה את דין ד"ש, עוד תי' דנ"מ לגבי אשה שי"ל וסת ועבר ובדקה ומצאה טמאה, דטמאה למפרע מתחילת העונה כמבואר לעיל ל"ט., וקמ"ל דבוסה"ג טמאה רק משעת המיחוש, ועייש"ע בסק"ו מה שתי' עוד], [וי"ל עוד עפ"י חוו"ד שם סק"ט, שביאר דין ד"ש, דהוא כשיש לה וס"ק לשעות]. ובעיקר הענין דכל אשה שי"ל וסת ד"ש ואינה טמאה עכ"פ מתחילת העונה, עי' בית מאיר סימן קפ"ט סקי"ט. חוו"ד שם סק"ט. חזון איש יו"ד סימן פ' סק"ח. נאות יעקב סימן כ"ה. ועי' יין מישרים. וע"ע להלן ס"ג: בד"ה ר' יהודה אומר, משנ"ת בזה.

ק' לשי' זו, ממש"א הכא "הכא בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא", ומש' דס"ד דדין ד"ש, לא נאמר וסה"ג, ולהרמב"ם כל וסה"ג הוי נמי וסת יום. מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז. נאות יעקב סימן כ"ה. בית מאיר שם סי"ט.

עו"ק להרמב"ם, מלקמן בע"ב "לימים שתים לוסתות אחת", דוסה"ג נקבע בפ"א, ווסת הימים בב' פעמים. ערוך לנר בע"ב ד"ה לוסתות. מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז. נאות יעקב סימן כ"ה. בית מאיר שם סי"ט.

י"ל דוסת הימים נקבע בב"פ, אבל וסת הימים המורכבת עם וסה"ג נקבע בפעם אחת. ערוך לנר שם.

עוד ביאור ומו"מ לפי"ז. ערוך לנר שם.

צ"ב מ"ש מוסת הקפיצות, דאם קפצה בג' תאריכים שונים שאין קובעת וסת לקפיצה, [עי' לעיל י"א. וקו' זו היא להראב"ד הנ"ל]. רשב"א שם. ר"ן שם. מאירי שם. ובעיקר הענין, אי בוסת הקפיצות שאינו מורכב מימים אינה קובעת וסת, הנה נחלקו בזה הראשונים, ועי' שו"ע יו"ד סימן קפ"ט סי"ז, וביאור הגר"א שם אות כ"ה.

יל"ב דשאני וסת הקפיצות שהקפיצה גורמת הראייה, משא"כ פיהוק שהוא סימן שנתמלא הדם ועומד לצאת, וא"כ בכל יום יש לחוש לזה. רשב"א שם ר"ן שם. מאירי שם. ועי' לעיל מה שהו' מעוד ראשונים, דפיהוק הוא רק סימן.

יש שתקבע האשה וסה"ג מורכב לימים, כגון שפיהקה בג' תאריכים שווים או בהפלגות שוות וראתה דם, בכה"ג אם תפהק ביום אחר אינה חוששת. ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות ס"א ס"ו. רמב"ן הל' נדה פ"ו הי"א. רשב"א ד"ה מתני', ובתוה"ב ב"ז ש"ג. רא"ש סימן א', השני. ר"ן ד"ה מתני'. וכ"פ בטושו"ע שם.

מש"כ הראשונים דבוסה"ג המורכב מימים, אין חוששת ביום אחר, היינו דאין חוששת כדין וסת קבוע, אך חוששת כדין וסת שאינו קבוע, הוכחה לזה, ועי' טור שם, וי"ח. ב"י סימן קפ"ט ד"ה ומ"ש כל אלו. ועי' יין מישרים דנ"מ בעבר הוסת ולא בדקה. אולם עי' רמ"א שם, דפליג, וס"ל דאין חוששת כלל. וכן דקדק מדבריו בט"ז שם סקל"ו. ועי' חוו"ד שם סקכ"ג מה שביאר בד' הרמ"א. וע"ע לחו"ש שם סקמ"ב מה שהקשה להב"י.

לכו"ע בוסה"ג המורכב, אם בא יום זה אף שלא פיהקה, חוששת לו. חוו"ד שם, ויעויין שם דכ"מ בט"ז שם, [ויעויין שם להק' להש"ך שם סקנ"ו, שכ' דאין חוששת לו]. ועי' פרדס רימונים שם משב"ז סקל"ו, שביאר כוונת הדקדוק מהט"ז, אך נחלק בזה דאין מוכח מהט"ז כן. ועי' שו"ע הרב שם שם סקפ"ג מה שיישב ד' הש"ך באופ"א ממה דמש' שם.

וסה"ג שאינו קבוע. עי' רמ"א יו"ד סימן קפ"ט סי"ט, דפיהקה, חוששת ליום החודש אף בלא שתפהק, וחוששת לפיהוק בכל יום, וכ"מ בשו"ע שם סעיף כ"א כ"ב. ועי' סד"ט שם סקכ"ב דמה שאסורה ביום החודש, אי"ז משום דשמא תבעה וסת ליום לבדו בלא פיהוק, אלא חוששת משום דאפשר שתקבע וסת מורכב לימים ופיהוק, שאסורה כל העונה שמא תפהק [כמבואר להלן], ועיי"ש הוכחה לזה מהרא"ש סימן א', הב'. אולם בש"ך שם סוס"ק מ"ח מבו' דהטעם משום דחוששת שמא תקבע וסת ליום לבדו, ועיי"ש בסד"ט דכ"מ בלש' הטור, והרמ"א שם סי"ט, ויעויין שם דנ"מ בזה, לגבי וסת אכילת דברים חריפים, דלהסוברים דהוא כוסה"ג, ואז יכולה למנוע עצמה מאכילתן.

אופן קביעת וסה"ג שאינו מורכב, כגון שפיהקה ב"פ בר"ח, ובשלישית ביום אחר, וכן פיהקה ב"פ בר"ח, ובר"ח הג' ראתה בלא פיהוק, קבעה וסה"ג שאינו מורכב. רשב"א בתוה"א ב"ז ש"ג, רא"ש. טושו"ע יו"ד סימן קפ"ט ס"כ, ומקו"ד מהרשב"א כאן, ובתוה"ב ב"ז ש"ג. ועי' ש"ך שם סקנ"ז וסקנ"ח. ועי' בדי השלחן ס"ק ר"כ, וביאורים ד"ה הוברר.

מו"מ בפיהקה ב"פ בר"ח ופעם נוספת ביום אחר, אי אין חוששת לר"ח כלל דשמא תראה ותקבע וסת החודש. עי' פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"ז, דצריכה לחוש, ועי' בפתיחה לסימן קפ"ט ח"ב וסת ז' אות ד'. וכעי"ז בבדי השלחן שם. אולם עי' סוגה בשושנים סימן ז' סקכ"א שנחלק. ועי' ש"ך שם סקנ"ז וסקנ"ח.

אם תחזור ותראה גם בר"ח, קבעה ב' וסתות א' לר"ח וא' לפיהוק. פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"ז. שערי טוהר שער ד' שערי דעת ס"ק י"א. סוגה בשושנים סימן ז' סקי"ט. בדי השלחן שם ביאורים ד"ה וכן.

מו"מ בכה"ג שראתה הפעם הג' בר"ח בלא פיהוק, שהוברר דהגורם הוא ר"ח. שו"ע שם. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"ז. בדי השלחן שם ביאורים ד"ה הוברר. שערי טוהר ש"ד ס"י.

פיהקה ב"פ בר"ח, ופעם ג' בכ"ט ולא ראתה ולמחר ראתה דם בלא פיהוק, הרי זה וסה"ג המורכב מפיהוק וימים, דהפיהוק של אתמול גרם, [וכעי"ז אמרי' לגבי קפיצות], וי"ח, מו"מ לגבי פיהקה ואחר ב' ימים ראתה. רשב"א שם, וטושו"ע שם. ועי' ב"ח יו"ד סימן קפ"ט סקל"א, [דלש' זה אינו מדוקדק, שהרי הפיהוק הוא רק סימן]. אולם עי' רא"ה בבדה"ב שם ד"ה עוד כתב, דפליג, דחלוק וסת הקפיצות, שהקפיצה גורמת לדם שיצא, משא"כ בפיהוק, ול"ש שיגרום פיהוק יום קודם שיבוא הדם. ועי' רשב"א במשמרת הבית שם, דכ"ש הוא, דאי בקפיצות יכולה הקפיצה לגרום רק למחר, כ"ש בפיהוק די"ל שהדם כבר נתכנס ברחם ושולח סימנים, ובפועל יוצא רק למחר. וע"ע פרי דעה בפתיחה שער ח' ד"ה וסת הפיהוק. והנה בשו"ע שם הביא די"ז רק לגבי וסת הפיהוק, ולא לגבי וסת הקפיצות, ועי' ט"ז שם סקל"ב, וש"ך שם סקנ"ט, ועי' שו"ת חוט השני סימן י"ד. וע"ע שיעורי שבה"ל סימן קפ"ט ס"כ, [ויעויין שם עוד דשמא אם פיהקה ואחר ב' ימים ראתה הוי וסה"ג, משא"כ לגבי קפיצה שכ' הנובי"ת יו"ד סוס"י צ"ג וחוו"ד סימן קפ"ז סקט"ו, דל"א זה בב' ימים, ועי' להלן בזה]. ועי' סוגה בשושנים סימן ז' סקי"א. ועי' בדי השלחן שם ס"ק רכ"ד.

קביעות לראות כמה ימים אחר הפיהוק, [אי חלוק מוסת הקפיצות שכ' הנודע ביהודה והחוו"ד הנ"ל דל"ק וסת], מו"מ בוסה"ג באופן שהפסיקה בין המיחוש לראייה. עי' שיעורי שבה"ל שם, דחלוק. ועי' סוגה בשושנים סימן ז' סק"ח, דאינו חלוק מוסת הקפיצות, וכ"כ בערוה"ש שם סנ"ב, ובפרדס רימונים שם מ"ז סקל"ז, [אך יעויין שם דאי"ז תלוי בימים, אלא עדיין מרגשת בגופה שינוי מחמת הפיהוק]. ועי' משנ"א פ"ט מ"ח לדקדק מהטור דאין וסה"ג רק בראתה בתוך הוסת או מיד אח"כ. ועי' שו"ת ריב"א [פאקש] סימן ע"ג [ס"ג], הו' בדרכ"ת שם סקע"ח, דחוששת אפי' ג' ימים קודם, אלא שאינה אסורה רק ביום השלישי. וכ"כ בשו"ת שבה"ל ח"ג סימן קכ"ד ד"ה וע"פ הנ"ל, וע"ע בדבריו בח"ח סימן קפ"ח, ובח"ג סימן קי"ז. ועי' בדי השלחן שם ס"ק קצ"ח, ציונים ס"ק רט"ז, מה שחילק דאם רגילה לראות אחר המיחוש תמיד מספר שווה של עונות חוששת, ואם לאו אינה חוששת, ועיי"ש ס"ק רכ"ד, וס"ק רכ"ז. וע"ע בשיעורי שבה"ל שם סק"י ד"ה ולכן, דאם לפעמים רואה אחר ג' ימים ולפעמים, אחר ב', חוששת למנין הימים בפחות ביותר שרגילה. ועי' משמרת הטהרה פ"ז הע' 165, בשם הגריש"א, דאין חוששת לוסת שא"ק בכה"ג, אבל אם קבעה וסת זה ג' פעמים חוששת, וכ"כ בלבושי עז שם סק"ג, וכ"נ בשו"ת אגרו"מ ח"ג סימן נ"א, ועייש"ע ביו"ד ח"א סימן פ"ד. ועי' שיעורי טהרה פל"א ד"ה בוסת הקפיצות. וע"ע להלן.

יש שכתבו דאפי' מיחושי הגוף הבאים שבועיים קודם, נידון כוסה"ג. כתבי קה"י החדשים טהרות סימן כ"ב. אמנם עי' בשו"ת שבה"ל שם שהניח זה בצ"ע.

מו"מ בוסת שאינו קבוע, בכה"ג שמרגשת המיחוש כמה ימים קודם הראייה. עי' משמרת הטהרה שם בשם הגריש"א דאין חוששת. וכ"ה בלבושי עז ואגרו"מ שם. ועי' שיעורי טהרה שם.

ראתה ג' ראיות יום לאחר הקפיצות. עי' חוו"ד שם סקכ"ג, [דנקבע לימים בלבד]. אולם עי' פלתי שם סקכ"ה דקבעה וסת המורכב. וכ"כ בחת"ס סימן קפ"ג. ועי' סוגה בשושנים סימן ז' סק"ט כהחוו"ד. ועי' ערוה"ש סנ"ב. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ג סימן קכ"ד.

ראתה פעם ראשונה בלא הרכבה ואח"כ ב"פ בהרכבה. עי' פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"ח מה שנסתפק בזה. ועי' סוגה בשושנים סימן ז' ס"ו.

מו"מ בוסת הפיהוק ממעין פתוח. בדי השלחן סימן קפ"ט שם ביאורים ד"ה אם, ויעויין שם להוכיח מהראב"ד דאי"ז וסת.

זמן הפרישה בוסה"ג שאינו מורכב, היינו בשעת הפיהוק עצמו, וקודם לכן ואח"כ אינה חוששת ומותרת לבעלה. וכ"פ בטושו"ע יו"ד סימן קפ"ט סכ"ד ורמ"א בשו"ע קפ"ד ס"ב, ובש"ך שם סק"ח. וכ"מ במשנה לקמן ס"ג: וכ"ה הרשב"א ד"ה והפרש, ובתוה"ב ש"ז פ"ג, וכ"מ בראב"ד בבעה"נ שם, וברא"ש סימן א' בשמו, וברמב"ן הל' נדה פ"ו ה"י, ובר"ן ד"ה מתני', ומאירי ד"ה ומעתה הוא מתחיל, [ויעויין שם שהוכיחו עוד כן, מדפליגי תנאי שם אי חיישי' לכל עונת הוסת או לשעת הראייה רק בוסת הימים, ומוכח דבוסה"ג לכו"ע ל"ח רק בשעת המיחוש].

הטעם לזה, דהא א"א שתחוש לו עד שתפהק כי אינה יודעת בו זמן. רשב"א שם. מאירי שם.

יש שכתבו דבוסה"ג דראשה כבד עליה וכו' אסורה כל העונה כיון דרוב נשים מרגישות כך, ואע"פ דבשאר וסה"ג אסורה רק בשעת הוסת, מ"מ שאני הך וסה"ג, דאל"כ ביטלת תורת עונה מרוב נשים. מאירי עמ' 272 בד"ה זה שביארנו, בשם יש חוככים להחמיר, ויעויין שם דדרך חומרא נאמרו ואין הסוגיא מוכחת כן, ועי' הע' ר"א סופר שם, דלא מצינו שי' זו בראשונים שלפנינו.

זמן הפרישה בוסה"ג שאי"מ, ברגילה לראות רק בתחילת הוסת או בסופו. עי' טושו"ע שם סכ"ד, ומקו"ד מהרשב"א שם, עי' תוה"ב הקצר, ומהרא"ש סימן א' הב' בשם הראב"ד, דברגילה לראות בתחילת הוסת חוששת לכולו, וברגילה לראות רק בסוף הפיהוק, חוששת רק לסופו. ועי' חוו"ד סימן קפ"ט סק"ל, לבאר דהחילוק משום דברגילה לראות בתחילת הוסת ולא ראתה, שמא הפיהוק הראשון אינו הפיהוק האמיתי, ויעויין שם להוכיח כן, [ועייש"ע בסקל"ד דהטעם שבסוף הוסת אינה אסורה אלא בסופו, דהוי כוסת שאי"ק דחוששת רק לשעה זו, אולם עי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן קפ"ט ח"ב וסת ז' אות א', ובסוגה בשושנים סימן ז' סקכ"ט שכ' דהטעם בזה דכיון שהוחזקה שלא לראות עד אחר שעה, נמצא שאי"ז וסתה עיי"ש, וכ"כ הרועה בשושנים שם אות מ"ב]. ועי' סוגה בשושנים סימן ז' סקכ"ט, לבאר כעי"ז באופ"א, [ויעויין שם דשמא זהו כוונת החוו"ד], דברגילה לראות בתחילתו היינו שרואה אפי' ע"י פיהוק ראשון, אבל מ"מ ודאי דגם ע"י פיהוק שני תחוש עיי"ש, וכעי"ז בפרדס רימונים בפתיחה לסימן קפ"ט הוסת הז' אות א'. וע"ע בחוו"ד שם סקל"ד, [לבאר עפי"ז הרז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות אות ה', דברגילה בתחילת פיהוק אסורה שמא תפהק בשעת תשמיש ולא תספיק לפרוש, משא"כ ברגילה בסופו, וע"ע להלן משנ"ת]. וע"ע שו"ע הרב שם סקצ"ז, הו' להלן.

אשה הרגילה לראות בשעת המיחוש וממשיכה לראות לאחריו או שרגילה לראות אחר שגומרת לפהק, הרי זה חוששת מתחילת המיחוש עד סוף העונה שמא תראה, וי"ח. ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סימן א' ה"ז, [ויעויין שם דאף שבעלמא חוששת רק לעונה ראשונה של וסת, הכא שהמשך ראייתה באותה עונה כל העונה אסורה, וע"ע ב"י שם תוספת ביאור בזה אליבא דהרשב"א]. רשב"א ד"ה ועוד, תוה"ב ב"ז ש"ג. מאירי שם סוד"ה כל שאתה. וכ"פ בטושו"ע יו"ד סימן קפ"ט סכ"ד. אולם הרז"ה בהשגות לבעה"נ שם אות ו' פליג, ולעולם אזלי' בתר תחילת הראייה, ואסורה רק בזמן הפיהוק. והו' ברשב"א בחידושיו, וכ"ה תוה"א שם, ודחאו. ועי' ב"י יו"ד סימן קפ"ט ד"ה במה דברים, לבאר ד' הראב"ד, דשיעור תחילת הראייה הוא כל העונה. ועי' ב"ח שם סקל"ד לבאר באופ"א, עפימש"כ הראשונים וכ"פ בטושו"ע יו"ד ס' קפ"ד ס"ה דאשה הרואה ראייה מרובה המתחלת בלילה ונמשכת ביום שאחריו ואח"כ אינה רואה, דאסורה גם בלילה וגם ביום כזמן השיעור שנמשך וסתה, וה"ה הכא. ועי' ש"ך שם סקס"ב לדחות הב"ח, דהרשב"א בתוה"ב שם ט"ו. פליג ע"ז, ועוד דגם שם אינה אסורה רק עד אותה שעה שראתה, ולא עד סוף העונה. ועי' חוו"ד שם סקל"א לבאר דאחר שראתה גם אחר הפיהוק מוכח דהוא חלק מהוסה"ג, דקודם הפיהוק רק לא ידענו שיום זה הוא הגורם לראייה, ולפי"ז בכה"ג שרגילה לראות רק אחר הפיהוק, ודאי דאסורה כל העונה, ויעויין שם בסימן קפ"ז סוסק"א דהרז"ה נמי מודה בכה"ג, [אמנם עי' מאירי דמבו' דלא כהחוו"ד דברגילה לראות אחר הפיהוק, אסורה רק לאחר הפיהוק ולא בתחילתם, וע"ע בשו"ע הרב יו"ד סימן קפ"ט סקצ"ז סמך דלא כהחוו"ד, ועייש"ע בסימן קפ"ד סקמ"ה]. וע"ע משנ"ת בזה להלן בע"ב בד"ה בסוף הוסתות וכו' טהורות.

ביאור הטעם דברגילה לראות בסוף הפיהוק ולאחריו חוששת מתחילת הפיהוק, והרגילה לראות רק בסוף הפיהוק אינה אסורה אלא בסוף הפיהוק. חוו"ד שם, [יעויין שם לבאר עפי"ד הנ"ל], ובעיקר הענין דברגילה לראות בסוף הפיהוק וגם לאחריו דאסורה מתחילת הפיהוק, כ"מ בטושו"ע שם, ובתוה"ב הקצר דף י"ב: וכ"כ הרשב"א בחידושיו כאן, [ויעויין שם בחוו"ד לדקדק מתוה"א דאינה אסורה אלא מסוף הפיהוק, אמנם הכא מבו' להדיא לא כן].

אפי' להסוברים דאם וסתה בלילה ונמשך ביום אי"צ לפרוש ביום כלל אפי' כשיעור הנמשך בו, מ"מ הרי אסורה עונה אחת של לילה, ולהכי ה"נ אסורה מתחילת הוסת עד סוף עונה אחת. מחצית השקל שם סקס"ב, בביאור ד' הש"ך, ועי' חוו"ד שם באורים סקל"ג, שכ' כעי"ז בד' הראב"ד, [והנה הרשב"א סובר דבנמשך ביום אי"צ פרישה ביום, והכא סבר כהראב"ד].

היתה רגילה לראות לפני הוסת, אי אסורה כל העונה שלפני הוסת וכל הוסת. עי' ש"ך שם סקס"א דאסורה, והו"ד בבאה"ט ותורת השלמים שם. אולם עי' פלתי שם סקכ"ד, שתמה דהא בוסה"ג שא"ק לימים אינה יודעת מתי יבוא לה הוסת לחוש לו, וכה"ק במחצית השקל שם סקס"א, ומקור מים חיים שם, והניחו זה בצ"ע, ועי' סד"ט שם סקכ"ט ליישב, וכן בחוו"ד שם סקל"ב. וע"ע שו"ת ויען יוסף יו"ד סימן קכ"ה.

אופן הקביעות לראות בתחילת הוסת או בסופו. סוגה בשושנים סימן ז' סקל"א. רועה בשושנים שם אות מ"ב. בדי השלחן שם ביאורים ד"ה לראות. ועי' חוו"ד שם סקל"ד.

חשש עו"ב בקבעה וסת הפיהוק, ווסת המורכב מימים וקפיצות, או פיהוק. רמב"ן בהל' נדה פ"ה ה"ו, [דחוששת בוסת הפיהוק]. ועי' שו"ע הרב סימן קפ"ד ס"ק מ"ה, וחוו"ד שם חידושים סק"ב, [דכ"ז ברגילה לראות בתחילת הפיהוק אבל לא בסופו], אולם עי' סוגה בשושנים סימן ז' סקל"ד, ובדי השלחן שם ביאורים ד"ה וכולם, פקפקו בדבריהם. ועי' שו"ע סימן קפ"ד סי"ב, [יעויין שם לגבי וסת המורכב מקפיצות וימים, דחוששת לעו"ב כדין וסת שא"ק]. ועי' ש"ך שם סקל"ב, דפליג. ועי' חוו"ד שם סקט"ו. ועי' פרד"ר שם ש"ח או' ס"א. ועי' דרכ"ת שם. ועי' טוטו"ד [הו' בתשו' והנהגות כרך א' סימן תפ"ט]. ועי' שו"ת מחזה אליהו סימן ק"ג.

י"א דמי שיש לה וס"ק שכשמפהקת בר"ח היא רואה, אבל אינה מפהקת בכל ר"ח, דינה כדין וסת שא"ק, וחוששת לעו"ב. חוו"ד שם.

זמן הפרישה בוסה"ג המורכב לימים, אי דוקא בשעת פיהוק אסורה ולא לפניו ולאחריו, או כל העונה. עי' ראב"ד שער תקון הוסתות סימן א' אות ו', כצד א'. וכ"ה המאירי עמ' 267 בסוד"ה ומעתה הוא מתחיל, [ועיי"ש בסוד"ה וכל שאתה מניח], בשם י"ח להקל. אולם הרז"ה בהשגות שם אות ה' פליג וס"ל דאסורה כל העונה. וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה פ"ו הי"ב, רשב"א ד"ה והפרש, תוה"ב ב"ז ש"ג דף י"ב. רא"ש סימן א' הב', ר"ן ד"ה מתני'. וכ"כ המאירי שם, [שאין וסת המקרה דוחה את וסת הזמן]. מ"מ איסו"ב פ"ח ה"א לדעת כל המפרשים. ועי' רא"ש סופ"ט שכ"כ בשם הראב"ד, [ואינו בראב"ד לפנינו]. וכ"פ בטושו"ע יו"ד סימן קפ"ט סכ"ה. ועי' ב"ח יו"ד סימן קפ"ד סי"ג ד"ה וכ' הב"י. ועי' ט"ז שם סקל"ט. ועי' נקוה"כ שם סק"י. ועי' להלן לדעת הרמב"ם, שאין חוששת אלא לשעה שהיא רגילה לראות, וצ"ל שהוא רק לענין טהרות.

טעם הסוברים דאסורה כל העונה, דשמא תפהק בשעת תשמיש, ולא תספיק לפרוש. רז"ה שם. וכעי"ז ברמב"ן ומאירי שם, וע"ע חוו"ד שם סקל"ד. ועי' יין מישרים דצ"ל דמטעם זה אסורה נמי אחר הוסת באותה עונה.

קשה לטעם זה, ממש"כ בחי' הר"ן ובביאור הגר"א קפ"ט ל' דמה שאסורה כל העונה בוסה"ג המורכב, הוא רק לר' יהודה, ולטעם הנ"ל דלר' יוסי נמי תאסר שמא תפהק, מו"מ בזה. עי' יין מישרים. ועי' בקו' הערות וביאורים.

י"מ הטעם באופ"א, דדמיא לאשה שיש לה שעה קבועה ביום מסויים שרואה בו, ושם לקמן בע"ב קיי"ל כר"י דס"ל דאסורה כל העונה, וה"ה הכא. ר"ן סוד"ה מתני'. וע"ע חוו"ד שם, [מש"כ דקביעות היום עוקרת קביעות השעה, והוא כעין מש"כ הר"ן]. וע"ע שו"ע הרב שם סקצ"ז.

י"מ הטעם משום דשמא מחמת תשמיש יקדים הדם לבוא בתחילת הפיהוק ולהכי אסורה כל העונה שמא תפהק בשעת תשמיש, וכמו באשה הרגילה לראות קודם הנץ החמה דאסורה כל הלילה מהך טעמא. שו"ע הרב שם סקצ"ז.

יל"פ הטעם דהוא מדין פרישה סמוך לוסת. עי' בקו' הערות וביאורים שם. וילה"ק לפי' זה, ממש"כ בחוו"ד סקל"ד דכשלא פיהקה ג"פ בר"ח כסידרן, אינה אסורה כל העונה.

ק' ממש"כ הרא"ש [סימן א' הב'], בשם הראב"ד דבוסה"ג המורכב מימים, אסורה כל העונה, וסותר לדבריו בבעה"נ. ב"ח שם. ט"ז שם. מעדני יו"ט על הרא"ש שם אות ל'. ועי' תורת השלמים שם סקמ"ד, [דיתכן דמש"כ הרא"ש דזהו מהראב"ד אי"ז מוסב על דברים אלו, אך הב"י שם הבין מד' הרא"ש דזהו מד' הראב"ד, ועי' סד"ט שם סק"ל, דתמה שמוכח ברא"ש דזהו מהראב"ד].

י"ל דלהראב"ד קודם הפיהוק מותרת שעדיין לא הגיע זמן ראייתה, ולאחר הפיהוק אסורה, ומש"כ הראב"ד דאינה אסורה רק בשעת הפיהוק, היינו דמאחר שפיהקה מעתה הוא שעת וסתה עד סוף העונה. ט"ז שם. ועי' נקוה"כ שם סק"י לדחותו, חדא דאי וסה"ג המורכב מימים, חשיב בוסת הימים א"כ אסורה מתחילת העונה עד סופה, ואי לא אמאי אסורה מהפיהוק עד סוף העונה, ועוד דלש' הטור והפוסקים, מש' דהוי כוסת הימים לגמרי, ועוד דאם בדקה בשעת וסתה ולא ראתה מותרת לאחר הוסת. וכ"ה בשו"ע הרב סקצ"ז כהש"ך, וחוו"ד שם סקל"ד, ועי' חכמ"א כלל קי"ב ס"ל שסתם כהט"ז.

י"ל דהראב"ד מודה דאסורה כל העונה, והתם מיירי באופן שיש יום קבוע לפיהוקים ולא לראיות, כגון שמפהקת כל ר"ח אך לא תמיד רואה בו, ומשו"ה ל"ח רק לשעת פיהוק. נקוה"כ שם, עפ"י חוו"ד שם סקל"ד, ויעויין שם מה שהקשה דבכה"ג שעדיין לא קבעה וסת מורכב, ודאי דבעי' לחוש כל העונה, כמבואר בטושו"ע שם סכ"א.

י"ל דהראב"ד בבעה"נ שם מיירי באשה שקבעה פיהוק ביום מסויים ורואה, ובשאר ימים שמהפקת אינה רואה, אך באותו יום ג"כ אינה מפהקת תמיד, ובכה"ג אסורה רק בשעת פיהוק, דשמא לא תפהק כלל. חוו"ד שם.

אי וסת המורכב לפיהוק וימים נקבע אף שלא באו הראיות בחדשים רצופים, ואי שאני מוסת הקפיצות שיש סוברים שאי"צ רצופים. עי' ב"י יו"ד סימן קפ"ט ד"ה פיהקה בר"ח, דאינו נקבע. ועי' שו"ע הרב שם סקצ"א, [יעויין שם דהטעם לזה, משום דכשלא פיהקה וראתה פעם אחת בר"ח נעקר לגמרי הוסת שאינו קבוע שהיה לה ליום החודש ולפיהוק]. אולם עי' חוו"ד שם דפליג, ויעויין שם דמוכרח לומר כן בדעת הראב"ד. וכ"ה בפרי דעה שם ט"כ סקל"ט. ועי' שו"ע הרב שם סקצ"א, [דאם לא ראתה ע"י פיהוק בג"ח רצופים אין לה וסת כלל]. ועי' סוגה בשושנים סימן ז' ס"ט, ועיי"ש בסקכ"ב. שערי טוהר ש"ד סי"א. ועי' בדי השלחן שם ביאורים לסי"ט ד"ה ואם.

[בנידון הנ"ל], מ"ש מהמבו' בשו"ע קפ"ט סכ"ו [עי' להלן], דאם בעקירת וסה"ג המורכב, לא פיהקה באותם הימים, לא עקרה, אי חלוק בזה בין וס"ק לוסשא"ק. שו"ע הרב שם. ועי' סוגה בשושנים סימן ז' סקכ"ב.

זמן הפרישה בוסה"ג המורכב לימים, ברגילה לראות בתחילת הפיהוק או בסופו. עי' חוו"ד סקל"ד, דאסורה כל העונה. וכ"כ בשו"ע הרב שם סקצ"ז. לחו"ש שם סקמ"ב, סוגה בשושנים סימן ז' סט"ז. אולם עי' פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"ו דברגילה לראות בסופו אינה אסורה כל העונה. וכ"נ בצ"צ פסקי דינים שם ועי' מלבושי טהרה בבאר מים חיים סנ"ה, סימן קפ"ד סק"ח. ועי' טהרת ישראל שם סעי' קנ"ג.

יש שכתבו דברגילה לראות אחר שעה מתחילת הפיהוק, מותרת לשמש בשעה אחרונה של עונת הוסת אם עדיין לא התחילה לפהק, שהרי אם תתחיל שוב לא תראה בעונה זו. לחו"ש שם סקמ"ב, אך עי' בשו"ע שם סקצ"ז דמש' לא כן. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"ו.

חיוב בדיקה בוסת הגוף, וסה"ג שאינו קבוע ועבר אסורה עד שתבדוק, הטעם לזה, ומ"ש משאר וסת שאינו קבוע דטהורה. טושו"ע יו"ד סימן קפ"ט סכ"א. ועי' ב"ח שם סקל"ב, [לבאר דרק לכתחילה תבדוק, אך אינה אסורה בלא בדיקה], וכ"כ הפרישה שם סקס"ה בתי' הא'. ועי' ט"ז שם סקל"ח שחילק כן ואח"כ כ' לדחות זה. ועי' נקוה"כ שם סק"ט שתמה מה החילוק בין לכתחילה לדיעבד, ועי' תורת השלמים שם סקמ"א. ועי' חוו"ד שם סקכ"ז [מש"כ לפרש בד' הט"ז בתחילתו דבדיעבד אי"צ לפרוש באבר מת]. ועי' שו"ע הרב שם סקפ"ח שהביא מהראב"ד שכ' להדיא דאי"צ בדיקה, ועי' סוגה בשושנים סימן ו' סק"כ שלא מצא זה בראב"ד, אמנם כ"ה בס' האשכול סימן ל"ד, וע"ע בד' הראב"ד בבעה"נ שער הוסתות, דמש' כן.

יל"פ ד' הטושו"ע שם, דמיירי באופן שרגילה לראות בסוף הפיהוק, ואם תבדוק בתחילת הפיהוק מותרת לשמש בתחילתו. ב"ח שם.

יל"פ בד' הטושו"ע כפשוטו, וחלוק משאר וסת שא"ק, דכיון שדרך אשה זו לפהק בשעת ראייתה, א"כ הפיהוק הוי ריעותא שעומדת לראות וע"כ אסורה עד שתבדוק. ט"ז שם סקל"ח. וכ"כ בדברי חמודות פ"ט אות י"א הב'. וכ"נ בחכמ"א כלל ק"ח ס"ט. סד"ט שם סקכ"ז, וחוו"ד שם סקל"ח, לחו"ש שם סקס"ה. ופרדס רימונים שם מ"ז סקל"ח. ופת"ש סימן קפ"ד סקכ"א. וכ"כ הפרישה בתי' הב' והג', ולענין הלכה הכריע שאי"צ לבדוק. וע"ע שו"ת שבה"ל ח"ג סימן קכ"ד להחמיר, וכן בבדי השלחן שם סקרכ"ח. ועי' סד"ט שם סקכ"ז, [שהוסיף לבאר דבשאר וסת שא"ק מותרת כשעבר משום דלא ארגשה, משא"כ הכא שהרגישה מיחושי הגוף]. ועי' ערוה"ש שם סנ"ט דמדינא אי"צ בדיקה, אך טוב להחמיר, וכ"כ בסוגה בשושנים סימן ז' סק"כ.

י"מ דודאי כ"ז שלא נקבע מותרת בלא בדיקה, ומש"כ הטור דאסורה עד שתבדוק, היינו אם תרצה לשמש זמן מועט אחר הפיהוק. נקוה"כ שם סק"ט.

עקירת וסה"ג המורכב, הוא ע"י שיעברו עליה ג' ר"ח שתפהק ולא תראה, אבל אם לא פיהקה לא עקרה. רשב"א ד"ה והפרש, ובתוה"ב ב"ז ש"ג. רא"ש סימן א' הב', טושו"ע יו"ד סימן קפ"ט סכ"ו. ועי' פרי דעה בפתיחה שער ח' בענין וסת הפיהוק ד"ה תו, [להק' דכיון שוסה"ג אינו גורם הראייה אלא רק סימן, א"כ כיון שעבר היום ג"פ לא ראתה, הוברר שיום זה אינו גורם לוסתה]. ועי' סד"ט שם סקל"א. חוו"ד שם חידושים סקמ"ב. ועי' פת"ש שם סקכ"ז. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"א.

אם עברו עליה ג' ר"ח שלא פיהקה ולא ראתה, עדיין חוששת לר"ח אם תפהק בו [וכמשנ"ת], אך קודם שתפהק אינה חוששת שמא תפהק, דהיום לבדו נעקר. חוו"ד סימן קפ"ט חידושים סקמ"ב, והו' בפת"ש שם סקכ"ז. סד"ט שם סקל"א.

עקירת וסה"ג שאינו קבוע, אי דוקא בבדיקה. עי' ראב"ד בבעה"נ שער הוסתות דל"ב בבדיקה, וכ"מ ברמב"ן בהל' נדה פ"ה הי"ט. אך עי' חוו"ד שם סקכ"ח, וסימן קפ"ד סק"י דדוקא בבדיקה. ועי' בית שלמה ח"ב סימן כ"ז לתמוה על החוו"ד, וכן בדברי חיים ח"ב סימן ע"ח, ובערוה"ש קפ"ד ס"מ, ובסוגה בשושנים סימן ג' סקל"א, ובתהלה לדוד סימן נ"ז. ועי' פת"ש סימן קפ"ד סקי"ח. סוגה בשושנים סימן ג' סק"ל. ועי' פרדס רימונים סימן קפ"ט מ"ז סקל"ח. ועי' חזון איש סימן פ' סקט"ז. ועי' בדי השלחן שם ביאורים ד"ה ואם בדקה.

וסה"ג במעוברת ומניקה. עי' מקור חיים סימן קפ"ט ס"ק קפ"א [לדקדק משו"ע שם סל"ד דמותרת, והו' בדרכ"ת]. אולם עי' מי נדה בקו"א להל' נדה מהדו"ת סו"ס קפ"ט, דבזה חמיר וסה"ג מוסת הימים, וע"ע בחידושיו לעיל כ"ט: בתוד"ה כשראתה בערב. עי' שו"ת דברי יציב יו"ד סימן ב'. וע"ע סד"ט סימן ק"צ סק"ג.

עקרה וסה"ג המורכב, כגון ע"י שפיהקה ג"פ ולא ראתה, אם חזרה וראתה ביום זה, חזר הוסת למקומו. חוו"ד שם סקכ"ה.

עקרה וסה"ג המורכב, וחזרה וראתה ביום הוסת בלא קפיצה, אי הוברר הדבר שעיקר הוסת תלוי בימים, או דבעי' שתקבע וסת חדשה. פרדס רימונים שם ש"ח סקנ"א, ויעויין שם דתלי' בפלוגתת ב"י ורמ"א, שהו' בט"ז שם סקל"ו עיי"ש.

קבעה וסה"ג המורכב, אי חוששת לכל וסת בפנ"ע מדין וסת שא"ק, מו"מ ופלוגתא בזה. עי' ב"י ורמ"א, הו' בט"ז שם סקל"ו, [דפליגי בזה דלהב"י חוששת]. ועי' פרדס רימונים שם.

הרגישה כאב באמצע הראייה, אי"ז חשיב וסה"ג. שו"ת ויען יוסף יו"ד סימן קכ"ה.

מפהקת.

עי' משנ"ת ברש"י ותוס' ד"ה מפהקת.

מעטשת.

היינו עיטוש מלמטה. רמב"ן הל' נדה פ"ו ה"ט. טושו"ע יו"ד סימן קפ"ט סי"ט.

י"מ דהיינו עיטוש מלמעלה בפיה. מאירי ברכות כ"ד:, ש"ך יו"ד סימן קפ"ט סקנ"ג בשם הרמב"ם בפיה"מ מכת"י, ויעויין שם דכ"ד התוס' בד"ה מעטשת, ויעויין שם בש"ך שהביא מהערוך ערך עטש, דאישטרוניי"ר, היינו עיטוש מלמעלה מהפה ומהחוטם. אולם יעויין שם בערוך שפי' מעטשת דמתני' על עיטוש מלמטה, וכ"ה משמו במעדני יו"ט על הרא"ש סימן א' השני אות ה'. ועיי"ש בש"ך דלענין דינא הכל אמת. ועי' ברכות כ"ד: ששניהם נקראו עיטוש, וכ"ה בערוך ע' עטש.

י"מ דעיטוש הוא דרך החוטם. מאירי ד"ה ומעתה הוא מתחיל. ועי' לעיל מהערוך.

וחוששת בפי כרסה ובשפולי מעיה.

ואי"צ שתחוש בתרוייהו, וסגי בכל אחת מאותן הרגשות. אשכול סימן ל"ד, וכ"מ בהשגות הרז"ה בבעה"נ שער תקון הוסתות סימן ג' סקט"ו.

וע"ע משנ"ת ברד"ה צמרמורות, מו"מ בכל ענין הרגשות הנ"ל.

אם ראתה בג' מיחושים שונים, כגון פעם אחת פיהקה, ופעם שניה נתעטשה, ופעם שלישית חששה בפי כרסה, אינם מצטרפים. רמב"ן הל' נדה פ"ו ה"ט. רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ג, בחי' בסוה"ע. ר"ן ד"ה מתני'. מאירי ד"ה ומעתה הוא מתחיל. וכ"פ בשו"ע יו"ד סימן קפ"ט סכ"ג, [ויעויין שם דה"ה פיהקה ב"פ, ופ' שלישית נתעטשה].

יל"ע בפיהקה ג' מיני פיהוק, אי מיצטרפים. פרדס רימונים סימן קפ"ט ש"ח סקנ"א, ויעויין שם להוכיח מהראשונים [רמב"ן ורשב"א ועוד] דאין מצטרפין, וכ"ה בשו"ת בצל החכמה ח"ה סימן ק"ע, ובבדי השלחן שם ביאורים ד"ה כל שפיהקה. וע"ע רועה בשושנים סימן ז' את ל"ט, בשם גדול אחד שמצטרפין, ופי' כן בש"ך שם סקנ"א עיי"ש. ועי' שו"ת בצל החכמה ח"ה סימן ק"ע. וע"ע להלן בע"ב לענין אכלה ג' מינים שונים של דברים חריפים, אי קבעה וסת.

אכלה מאכל אחד ב"פ, ומאכל אחר פעם אחת, לא קבעה וסת כלל, וכמבואר בב"ק ל"ז. לענין נגח מין אחד ב"פ ומין אחר פעם אחת, דאין נעשה מועד. סוגה בשושנים סימן ו' סוסק"ט. וכ"ד הגרע"א לשו"ע שם, וחוו"ד סימן קפ"ז סק"ג ד"ה ויש לסמוך. אולם עי' שיטמ"ק ב"ק ל"ז: בשם רא"ה, דבכה"ג נעשה מועד, וכ"מ בתוס' ר"פ ב"ק ב: ד"ה ומועד. וכ"ה באבן האזל הל' נזק"מ פ"ו ה"י ד"ה ועתה, בדעת הרמב"ם שם. וכ"ה בשו"ת אבנ"ז סימן רכ"ט אות כ"ו. וע"ע בדי השלחן סימן קפ"ט סכ"ג, ביאורים ד"ה אכלה. וע"ע בית אהרן ב"ק ל"ז. מלבושי יו"ט יו"ד סימן כ"ד. רש"ש ב"ק ל"ז. וע"ע גמ' עירובין צ"ז. ושו"ע או"ח סימן ל"ט ס"ט.

לרבי דבב' פעמים הוי חזקה, אם אכלה ג' מינים בב' פעמים קבעה וסת, [וה"ה לענין נגיחות]. יין מישרים. ולענין נגיחות, כ"מ בטו"א חגיגה ד. ד"ה כי הוי הדר. שאג"א הוספה ב' צ"ג-א. חי' ר' שלמה ב"ק ל"ז. אפיקי ים ח"ג סימן כ"ה.

אי פיהוק ועיטוש מצטרפין לענין עקירה. עי' ערוה"ש שם סס"ה. ועי' סוגה בשושנים סימן ז' סקי"ז.

קביעות וסת לפיהוק ועיטוש יחד. עי' סוגה בשושנים סימן ז' סק"ד, [יעויין שם דחוששת לכ"א בפנ"ע, וכשקרה לה שניהם ג"פ, קבעה וסת המורכב לתרוייהו]. ועי' בדי השלחן שם ביאורים ד"ה אם פיהקה. ועי' ערוה"ש שם סס"ז.

מינין שונים של וסה"ג, ויתבארו להלן.

כשרואה תחילה כעין מוגלה או דם לבן או ירוק, ואח"כ דם טמא, ומשעה שמתחלת לראות דם טהור, חשיב שעת וסתה, וצריכה לפרוש. ועי' פרד"ר סימן קפ"ט מ"ז סקל"ד, דאי"ז וסת רק אם אין מפסקת כלל בין הדם הטהור לטמא.

כשייחם בשרה, היפוך האצטומכא, והוא שמתעורר בבטן נפיחה וערבוב, שחוששת בכסליה, שמעוררת להקיא. עי' יין מישרים בסוגיין.

הכא בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא.

ק' לשי' הרמב"ם איסו"ב פ"ח ה"א ה"ב, דוסה"ג מוגבל לימים, וכל וסה"ג הוי וסת הימים. מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז. נאות יעקב סימן כ"ה. בית מאיר שם סי"ט. ובעיקר הענין, אי כ"ה דעת הרמב"ם, כ"נ במ"מ שם, ובב"י סימן קפ"ט ד"ה ודע, אמנם עי' מרכה"מ דפליג. ובעיקר המו"מ בזה, עי' משנ"ת לעיל בד"ה ואלו הן הוסתות.

רד"ה מבערב וכו' כשאר בנ"א.

דאכל בתחילת הלילה כדרך בנ"א וכברכות ב: ומאז לא אכל יותר. חי' מהר"י שפירא ברש"י.

רד"ה לאפוקי דקדים קודם היום וכו'.

ק' אמאי לפרש כן, הא אם אכל לאחר הנץ החמה נמי אי"ז רוק תפל. רש"ש ברש"י.

יל"פ דאכל קודם שירק מפיו הרוק. רש"ש שם.

בא"ד לאחר שניעור משנתו.

וכ"פ במשנ"א פ"ט מ"ז, ובחסדי דוד על התוספתא פ"ח אות ח'.

י"מ דרוק תפל היינו שלא טעם כלום מתחילת הלילה והיה ישן מחצי הלילה האחרון למחר קודם שיאכל נקרא רוק תפל. רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח.

לדעת הרמב"ם רוק תפל היינו שלא אכל כלל מתחילת הלילה. חכמ"ב לעיל ס"א: ברד"ה רוק. רש"ש לעיל ס"ב. ד"ה איזהו. ליקוטי הלכות בעין משפט אות נ'. וכ"מ בפיה"מ ד"ה אם. וכ"פ הרע"ב פ"ט מ"ז במתני'.

ק' לשי' זו, ממסקנת הסוגיא דהכא. משנ"א שם. רש"ש שם. ליקוטי הלכות שם, [עיי"ש ליישב]. ועי' להלן.

מו"מ במש"כ הרמב"ם שם, דרוק תפל היינו שלא טעם כלום מתחלת הלילה, והיה ישן מחצי הלילה האחרון למחר קודם שיאכל, אי הכוונה שלא טעם אחר הסעודה של תחילת הלילה. עי' משנ"א ד"ה שלא, שפי' כן. ועי' חכמ"ב דמש' לא כן. ועי' פיה"מ להרמב"ם ד"ה אם, דמש' דלא טעם כלום משקיע"ח.

בא"ד לפי שהשינה וכו'.

לרש"י ולתוס' ד"ה נים, כוונת הגמ' דרק רוק של אדם הישן חצי לילה, או הראשון או האחרון, הוי רוק תפל. ערוך לנר ד"ה חצות.

י"א דרק אם ישן מחצות הלילה ועד הבוקר הוי רוק תפל. רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח. מאירי לעיל ס"א: ד"ה אמר. רע"ב פ"ט מ"ז.

ק' מנא להו זה, הא בגמ' אינו מוכרח. ערוך לנר שם. רש"ש לעיל ס"ב. ד"ה איזהו. ליקוטי הלכות עין משפט אות ס'.

י"ל דהר"מ פי' חצות לילה, דהיינו החצי האחרון של הלילה. לקוטי הלכות שם.

י"ל דכוו' הגמ', שצריך לישן בשעת חצות הלילה. רש"ש שם.

רד"ה התם וכו' אלא מתנמנם וכו'.

צ"ב אמאי צריך להתנמנם כל הלילה ולא סגי בחצי, וצ"ל דמתנמנם שאינו יש לגמרי צריך שינמנם כל הלילה. ערוך לנר ד"ה התם. ובעיקר הענין, עיי"ש בערוך לנר דלתוד"ה נים, אי"צ לנמנם כל הלילה.

רד"ה של וכו' שהוא עשוי לדבר בג' שעות.

וכ"כ בתוס' חכמי אנגליה ד"ה כל. ומש' לשי' זו, דאם דיבר דיבור הראוי לג' שעות אחר ג' שעות נמי אי"ז תפל, ודלא כהרמב"ם דלהלן. וכ"כ ביין מישרים ברש"י.

יל"פ דרק אם דיבר רוב דיבורו בתוך שלש שעות, אבל אחר ג' שעות אי"ז תפל. רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח. וכן דקדק בדבריו בערוה"ש יו"ד סימן ק"צ ספ"ד, עיי"ש. וכ"פ הרע"ב פ"ט מ"ז. ועי' רש"ש לעיל ס"ב. ד"ה איזהו, להק' מלש' הגמ' דמש' דקאי שיעור הדיבור ולא על זמן הדיבור.

רד"ה הני וכו' של זקן מעלו טפי.

עי' משנ"ת להלן ברד"ה מכוסין.

הרמב"ם נסתפק בזה אי מ"ר דזקן מעלו טפי או דילד, [וע"ע בתוד"ה תנא, דפליגי על רש"י]. ערוך לנר ד"ה או. ועי' חכמ"ב ד"ה לימא. ועי' חסדי דוד על התוספתא פ"ח אות ח'. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה דילד או דזקן, ההכרח לזה.

רד"ה מכוסין מעלו טפי.

לפי"ז בהכרח דד' ריו"ח לא נאמרו בחדא מחתא, דלגבי ילד או דזקן, פירש"י ד"ה הני, דמ"ר דזקן מהני טפי, ומבו' דנקט בתחילה המועיל פחות, והכא נקט המועיל יותר תחילה. מהרש"א בתוד"ה תנא. ועי' ערוך לנר בתוס' שם, מה שהקשה ע"ז.

רד"ה מפהקת אישטריליי"ר בלע"ז.

והיינו פשוט אבריו מחמת כובד. רא"ש סימן א' הב'. טושו"ע יו"ד סימן קפ"ט סי"ט. מאירי פי' כן מ"ש גוסה, שמפשטת זרועותיה להאי גיסא ולהאי גיסא.

רד"ה צמרמורות פריצונ"ש.

והיינו רעדים וצמרמורות. יין מישרים ד"ה וחוששת.

י"א דהוא חום הגוף. רמב"ן בהל' נדה פ"ו ה"ח. וטושו"ע יו"ד סימן קפ"ט סי"ט, כמו אחזוה צירי הקדחת. וכעי"ז בראב"ד בבעה"נ שער תקוה וסתות סימן ג' סכ"ו, דהוא מלש' אישתא צמירתא, בשבת ס"ז. וכ"מ במאירי שם. ועי' פיה"מ ובאיסו"ב שם, או יחם בשרה.

דקדוק מלש' הטשו"ע צירי הקדחות, דחום זה הוא כמו צירי לידה הבאים והולכים ואינם רצופים. בדי השלחן סימן קפ"ט ס"ק קצ"ג, וכן דקדק ביין מישרים, ובבאר שושנים ברש"י.

י"א דלש' צמרמורת, הוא כפל לש' הקרא סמר מפחדך בשרי. פיה"מ להרמב"ם.

לענין הלכה כל אותן הרגשות אמת, דכל חוש שינוי הגוף כיון שהוחזקה בו הוא סימן להתעוררות עקירת הדם. רא"ש סימן א' הב', וכ"מ בש"ך שם. סוגה בשושנים סימן ז' סק"א. בדי השולחן סימן קפ"ט ס"ק קצ"ז.

רד"ה אוחזין וכו' בכל עת שהיא רואה.

מש' דאינה רואה בלא מיחוש. יין מישרים.

יש שכתבו דאמנם הוחזקה לראות בכל שחשה באותם מיחושים, אולם לא הוחזקה ליהפך שאינה רואה בלא מיחוש. טושו"ע סימן קפ"ט סכ"ו. ועי' בד' רש"י בדיבור הבא.

רד"ה בוסתות וכו' כגון מט"ו לט"ו.

היינו וסת הפלגה, וה"ה לוסת החודש. רע"ב ד"ה כל אשה.

רד"ה הא וכו' הואיל וכל ימיה רואה.

ק' אמאי אין הגמ' מפרש דשופעת מלש' ריבוי, והיינו דאם פעם אחת תראה במיעוט דמים, אי"ז מכלל וסתה הקבוע ואין ד"ש. רש"ש ד"ה שופעת.

תוד"ה נים וכו' בתחילת השנה וכו' בסוף שינה.

וכ"כ בתוספות הרא"ש מגילה י"ז. ד"ה נים, [יעויין שם לענין קריאת המגילה]. ועי' ר"ן שם ה: מדפה"ר, דבתענית י"ב: ל"ש לפרש כן. ועי' תוס' תענית שם ד"ה נים.

הוצרכו לזה משום דהוק' להו אמאי כפל בגמ' דבר זה. ערוך לנר בתוס'.

יש שפירשו דנים ולא נים היינו כשניעור משנתו, ותיר ולא תיר, היינו בתחילת השינה. תוס' תענית י"ב: ד"ה נים. ועי' גהש"ס שם להגיה נים ולא נים תחילת השנה, וכן הגיה הט"ז או"ח סימן תר"צ סק"ח. וב"ח שם אות ד' בשם תוס'. ועי' ערוך לנר ד"ה נים. ועי' מ"ב שם בביאור הלכה ד"ה קראה.

בא"ד ובערבי פסחים וכו'.

ק' דבקרבן פסח אסור לאכול אחר חצות. רש"ש בתוס'.

עו"ק דהטעם ששינה פסלה בקרבן פסח, משום דנראה כאוכל בב' מקומו, וא"כ מה לי שינה קודם חצות מה לי אחר חצות. רש"ש שם.

ק' איך אפשר לפרש כן בפסחים, הא ישן בתוך האכילה הוי הפסק, וכמש"כ התוס' בתענית י"ב: ד"ה נים. ערוך לנר.

יש להגיה בד' התוס', שכל ביאורם הוא רק בסוגיין, ביאור בזה. רש"ש שם. וכ"נ בערוך לנר שם.

תוד"ה מפהקת וכו' באליי"ר וכו'.

וכעי"ז במאירי ברכות כ"ד: ועי' מאירי בסוגיין ד"ה ומעתה הוא מתחיל, שתרגם בדלייא"ר.

ותיבת פיהוק הוא נוטריקון פיו הקים. רש"י ברכות שם ד"ה נתעטש.

בא"ד ומניח ידו תחת סנטרו.

שלא יראו פתיחת פיו. תוספות הרא"ש ברכות שם ד"ה ולא.

י"מ דפיהוק, היינו קול היוצא דרך הגרון לאחר מאכל או שתיה, [הקרוי גרעפצי"ן, חכמ"א שער בית הנשים כלל קי"ב סק"כ]. ר"ח הו' בטור יו"ד סימן קפ"ט. וכ"ה הרא"ש ברכות שם בשם הערוך. אולם עי' תוס' ברכות שם ד"ה מעטשת, בשם הערוך לפרש דזהו נקרא גוסא, וכ"ה בערוך לפנינו. ועי' מעדני יו"ט על הרא"ש שם אות צ'. ועי' ט"ז שם סקל"ג שפי' דהוא מתוך המאכל שאכל, וכ"ה בש"ך שם סקנ"ב.

תוד"ה מעטשת אישטרנויי"ר.

היינו עיטוש מלמעלה בפיה. ש"ך יו"ד סימן קפ"ט סקנ"ג, ויעויין שם כן בשם הרמב"ם בפיה"מ מכת"י, ויעויין שם בש"ך שהביא מהערוך ערך עטש, דאישטרוניי"ר, היינו עיטוש מלמעלה מהפה ומהחוטם. אולם יעויין שם בערוך שפי' מעטשת דמתני' על עיטוש מלמטה, וכ"ה משמו במעדני יו"ט על הרא"ש סימן א' השני אות ה'. וע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה מעטשת.

בא"ד שעה או שתים.

ק' דאם שעה כ"ש שתיים. תויו"ט ד"ה ואלו. וכעי"ז כ' הרא"ש סימן א', השני.

הטעם לזה דפיהוק א', אינו מורה על וסת, שכן דרך אדם לפהק לפעמים. רא"ש שם.

דקדוק מלש' הרא"ש דסגי בכמה פעמים בזאח"ז, ודלא כהתוס' דבעי' שעה או ב'. תויו"ט שם. וכ"כ בפרדס רימונים סימן קפ"ח סקנ"ד, ויעויין שם לדקדק מסתימת הרא"ש והטושו"ע יו"ד סימן קפ"ט סי"ט, דסגי בהרבה פעמים בזאח"ז.

בא"ד ובחד פיהוק וכו' ל"ש תחילה וסוף.

ק' דמ"מ שמא סגי בכמה פיהוקים דשייך בהו תחילה וסוף. תויו"ט ד"ה ואלו. ועי' לעיל משנ"ת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף