מראי מקומות/נדה/נט/ב

מראי מקומות נדה נט ב

עושה צרכיה. עי' שו"ת מהר"י ווייל סי' כ"ה, הו' בט"ז יו"ד סי' קצ"א סק"ג, שביאר ענין זה, דלאשה יש ב' נקבים הפתוחים לבית החיצון, ומאחד יוצאים מ"ר ומקומו למטה סמוך לקצה החיצון של הבית החיצון, והב' של דם נידות מן המקור, ומקומו למעלה עמוק בתוך הגוף. וע"ע רד"ה במזנקת, דכשהאשה מטילה מ"ר, אין דרכה לראות באותה שעה דם נידות, [ורק אם חזרו המ"ר למקור והביאו דם עמהם]. וכ"כ במהר"ם רוטנבורג ד"ל סי' ת"ג, ובתורא"ש לעיל נ"ז: ד"ה וקתני, ובשו"ת הר"ן סי' מ"ט, ובשו"ת בנימין זאב סי' ק"נ. וע"ע תוס' אנשי שם פ"ט מ"א. בדעת התוס' ד"ה האשה, שהוסיף דכשנפתח שביל מוצא המ"ר נסגר שביל מוצא הדם. וכן כ' במשנ"א פ"ט מ"א. אמנם בתוד"ה דלמא מבואר דפליגי וס"ל דהטעם לטהר, משום דתלי' הדם שבא עם המ"ר, דמאחר שלא ראתה דם קודם הטלת המ"ר לא מסתבר שבשעה שיצאו המ"ר בדיוק יצא גם דם מן המקור, ויעו"ש שהוסיפו דבשעה שמזנקת אין יכול לצאת מכיון שנסתם המעין של הדם, ויל"ע אי כ' כן בדעת עצמם. וכהתוס' כ"מ במרדכי שבועות רמז תשל"ה, הל' נדה נ"ט: ד"ה איש, בשם ר"י.

וראתה דם. עי' ברד"ה צרכיהן אי מיירי שראתה יחד עם המ"ר. ועי' מי נדה ד"ה דלמא, ועי' פרדס רימונים עמ' רס"ו ד"ה ומעתה, ד"ה והנה, עמ' רס"ז ד"ה עתה., דמתני' מיירי בב' אופנים, א' בראתה המ"ר בזמן הטלתם, ב' בראתה בספל לאחר הטלתם.

עי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג בסו"ד ד"ה ואין להקשות, שהק' [לר' יוסי דמטמא משום כתם] אמאי מצאה דם במ"ר טמאה, הא אינו מק"ט, ותי' דהמ"ר הוי משקה ומק"ט, כמבו' ברמב"ם טומאת אוכלין פ"י ה"ב. ועי' משנ"א מכשירין פ"ו מ"ה, משה"ק דהוי משקה סרוח, ועייש"ע בסד"ט דא"נ כיון דהדם מונח בכלי ואף שאין נוגע בכלי, מ"מ נטמא בטומאת משא. ובפרי דעה יו"ד סי' קצ"א שפתי לוי סק"ג ליישב עוד, דהכא יש צד טומאה דאו', שמא מן המקור וטעתה בהרגשת מ"ר, ובמקום שיש צד טומאה דאו', ליכא דינא דדבר המק"ט, [כמבו' בשו"ע הגר"ז יו"ד סי' ק"צ סק"ע].

אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה. עי' רש"י לעיל נ"ז: ד"ה עומדת, שפי' דהאשה אין עושה צרכיה מעומד, אא"כ היתה דחוקה ביותר, ומשו"ה חיישי' דמתוך שהיתה דחוקה הדור מ"ר למקור, והו"ד דבריו בתוד"ה האשה, וכ"פ בשו"ת הר"ן סי' מ"ט. ועי' מי נדה קו"א סי' קצ"א ד"ה והנה מדי. והנה יל"ע אי הדוחק של יציאת המים גורם או הדוחק של קודם הטלת המ"ר גורם, [ולכאו' נ"מ במזנקת, שהקילוח מגלה שלא היתה דחוקה], ועי' ר"ן שם, דמש' כצד א', ועי' חזו"א יו"ד סי' צ' סק"א, שכ' "ועוצרת יציאתה", ומש' כצד ב'. ועי' רש"י ד"ה במזנקת, לגבי עומדת, דזינוק מהני לטהרה.

וברא"ש סי' א' פי' באופן אחר, דעומדת מחמת עמידתה יוצאים המ"ר בדוחק, ומתוך כך חוזרים למקור ומביאים דם. וכ"פ המאירי ד"ה והמשנה, והלבוש יו"ד סי' קצ"א, ועי' בחזו"א יו"ד סי' צ' סק"א שביאר [בדעת הרא"ש], דלעולם יש לחוש דמ"ר חוזרים למקור, אלא שבמזנקת המ"ר יוצאים בגבורה ואינם יכולים ליכנס למקור, ועיי"ש הערה לפי"ז בלש' הגמ' "עומדת דדחיק לה עלמא".

והנה עי' לבוש שם דאיכא פלוגתא אי עומדת ומקלחת מוכיח דלא היה המקום צר, או"ד דל"ה סימן, דמה שמקלח הוא משום שמשתנת בכח ובגבורה.

והנה בעיקר הענין עוד מצינו פי' אחר, דכשנפתח שביל המ"ר נסגר שביל דם הנידות, אבל בעומדת נפתח שביל המ"ר רק מעט, ויש לחוש שמא נפתח גם המקור, וכ"כ במשנ"א פ"א מ"א בדעת התוס' ד"ה האשה, וכ"כ בתוס' אנשי שם פ"ט מ"א.

ר' יוסי אומר בין כך וכו' טהורה. הנה דנו הראשונים אי ר' יוסי מטהר לגמרי או דמ"מ טמאה משום כתם, והנה עי' תוס' לעיל י"ד: ד"ה ורבי, דר"י מטהר לגמרי, וכ"כ הרמב"ם איסו"ב פ"ה הי"ז. רמב"ן הל' נדה פ"ג ה"ח, ומרדכי שבועות רמז תשל"ה. אולם עי' ר"ח [הו' בתוס' שם, וברא"ש פ"ב סי' ב', ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תר"ל, ד"ל סי' ת"ג, וכ"ה בשם המהר"ם, בהגהמ"י איסו"ב פ"ה הי"ז, ובמרדכי שבועות רמז תשל"ה, ובשו"ת הר"ן סי' מ"ט, ובתוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד דף י"ט.] דר"י מודה לטמאות משום כתם, וכן איתא בירושלמי פ"ב ה"א בשם ר' יוסי, [והו' בש"ך יו"ד סי' קצ"א סק"ג, אולם עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קמ"ח ד"ה ואמנם, דהוא ט"ס בירושלמי, ועי' חזו"א יו"ד סי' צ' סק"ג, וכ"פ הרמ"א יו"ד סי' קצ"א ס"א. ועי' ש"ך יו"ד סי' קצ"א סק"ג, דדעת רש"י כהר"ח, ועי' שו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ב, ובסד"ט שם סק"ג, ובשו"ת חת"ס סי' קמ"ח ד"ה ועתה, שתמהו עליו, דאין דעת רש"י כן, ושנעלם ממנו דהמרדכי שבועות רמז תשל"ה, הל' נדה נ"ט: ד"ה איש, שכ' דאין דעת רש"י כר"ח]. וע"ע בשו"ת ושב הכהן סי' ל"ב ד"ה נחזור. וע"ע חזו"א שם דהבבלי והירושלמי פליגי בזה, אי ר"י מטהר לגמרי או לא.

ובדעת הר"ח הנ"ל מבואר בראשונים הנ"ל כמה דרכים, אי לדעתו ר' יוסי טימא משום כתם, דכוונתו דר' יוסי לא טיהר לכתחילה אלא בדיעבד, או דלא טיהר אלא טהרות, דברא"ש שם, מבו' דטימא משום כתם, וכן במהר"ם ד"פ סי' תר"ל. ובהגהמ"י איסו"ב פ"ה סק"ב. אולם עי' תוס' שם, דר"י לא טיהר לגמרי, ולא כ' דטימא משום כתם. ועי' שו"ת הר"ן שם, דלא טיהר אלא טהרות, ועי' מרדכי שם, דלא טיהר אלא לכתחילה. ובשו"ת ושב הכהן שם כ' דהר"ח קאי על מה שטיהר ר"י הגלילי [לעיל י"ד:] בדקה עצמה בעד שאינו בדוק, דמודה לטמאה משום כתם, והתוס' פירשו לדעתו דה"ה בראתה דם במ"ר, אולם הרא"ש פליג, וס"ל דהרא"ש לא מיירי בראתה דם במ"ר, ביאור לפי"ז בד' ר"ז [י"ד:] דכשטיהר ר"י לעצמו טיהר.

והנה עי' ערול"נ לעיל י"ד: בתוד"ה ורבי, דהמקור לשי' התוס' דר"י מטהר לגמרי, מדאר"י בין יושבת ובין עומדת טהורה, וביושבת ודאי דטהורה לגמרי, וא"כ ה"ה עומדת. ועי' שו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ב ד"ה ועוד אף, לדחות משום הוכחה זו שי' הר"ח. ועי' פרדס רימונים ריש פתיחה ליו"ד סי' קצ"א ד"ה וכבר לדחות דמתני' מיירי לענין טהרות, דטהורה לגמרי, ועיי"ש בעמ' רס"ב.

ועי' עדות ביהוסף ד"ה שם ע"ב מ"ש, [עפ"י הר"ן ד"ה מ"ש, ובשו"ת סי' מ"ט] הטעם דר"י טימא משום כתם [להסוברים כן], משום דחייש למיעוט מדרבנן. וע"ע שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' רל"ב סקי"ד.

והנה הרב השואל בשו"ת הר"ן שם כ' דלר"ח ר"י טיהר את הטהרות שנגעה בהם, אך היא עצמה אסורה לבעלה דחמיר איסור כרת, מו"מ בזה. וכ"כ הב"י יו"ד סי' קצ"א ד"ה וסמך. ועי' ר"ן דאלו דברי נביאות. ועי' שו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ב ד"ה והנה מצינו, שהק' דאיך יתכן דאסורה לבעלה וטהורה לטהרות. ועי' ש"ך סי' קצ"א סק"ג, משה"ק להב"י. וכן בסד"ט שם סק"ב ד"ה וקשה. ועי' פרדס רימונים בפתיחה ליו"ד סי' קצ"א.

וע"ע ב"י שם דלדרך זו מקו"ד הר"ח, מדהוצרך לומר דר"י טיהר בסיפא דהוי ס"ס אף דכ"ש הוא מרישא דהוי חד ספיקא, והיינו דלולא כן ס"ד דר"י טיהר רק לכתחילה וזה שייך רק בטהרות, וא"כ לבעלה אסורה לעולם. ועי' ברד"ה דיעבד. ועי' שו"ת ושב הכהן לדחות זה. ועי' חזו"א שם ד"ה וב"י, לדחות עפ"י תוס' לעיל י"ד: ד"ה ורבי, דכוונת הגמ' על הסיפא.

עוד עיי"ש בב"י שם דמוכח כר"ח, מלעיל י"ד. גבי עד שאינו בדוק דר' מטמא משום נדה, ור' יוסי מטהר, ואמרי' שם דרבי כר"מ ור"י לשיטתו דמטהר הכא, וא"כ נמצא דר' מטמא טומאה ודאית כר"מ, וא"כ לא מסתבר דר"י מטהר לגמרי, עוד הוכחה, מלעיל שם, דר' חייא מטמא משום כתם, ולא מסתבר דאיכא ג' שיטות, ועייש"ע מו"מ לדרך זו, הטעם שהחמירו לבעלה, דלעיל י"ג. מותרת לבעלה בלא בדיקה, משום לבו נוקפו ובטל מפו"ר. וע"ע בזה פנים מאירות שם.

והנה הפרדס רימונים פתיחה ליו"ד סי' קצ"א השיטה הראשונה סק"ב עמ' רס"ב, כ' דלר"ח ר"י לא עסיק כלל בטהרתה לבעלה והיתר להתעסק בטהרות לכתחילה, אלא טיהר טהרות שנגעה בהם, ופליג על ר"מ שחושש לדם מן המקור, וכן אזיל לשיטתו [טהרות פ"ה מ"ב] דס"ט ברה"ר טהור רק בדבר שאין לו תקנה, משא"כ באדם דיכול לטבול, וה"ה הכא דמיעוט מן המקור, והוי כס"ט ברה"ר, ובסיפא טהור משום ס"ס, [ועי' ר"ש ורא"ש טהרות שם]. ובעיקר הענין אי לר' יוסי חלוק ס"ס מספק אחד לטהר בדבר שיש לו תקנה, עי' רמב"ם שם דאינו חלוק. וכן ברע"ב שם. וכן בתויו"ט שם, ועי' פרדס רימונים שם עמ' רס"ג ד"ה אולם, ועייש"ע בפרד"ר עוד מו"מ לדרך זו, ויעו"ש בתו"ד, דאזיל בשי' הב"י דיש להחמיר באיסור לבעלה יותר מלטהרות, וכהב"י שהו' לעיל, ויעו"ש עוד לבאר דבריו לשי' הש"ך, וע"ע לענין אי מתני' מיירי לענין טהרות, מו"מ בזה, וביאור לפי"ז, בפרדס רימונים שם ד"ה וכבר, ובמי נדה ד"ה משנה, ובד"ה ובמשנה, ובשו"ת חת"ס סי' קמ"ח ד"ה והנלע"ד.

והנה עוד יל"ע במה דאמרי' לעיל י"ד: גבי בדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, דרבי מטמא והיינו כר"מ, ור"י טיהר, לעצמו [דהיינו לשיטתו הכא], ועי' סד"ט סי' ק"צ סקס"ד ד"ה ולפי"ז י"ל, וערוה"ש יו"ד סי' קצ"א סק"ב, ובשו"ע הרב קו"א סי' קפ"ז סק"ה ד"ה ומ"ש, ובחוו"ד סי' ק"צ סקכ"ד.

שעשו צרכיהן לתוך הספל. ונחלקו הפוסקים דוקא כשידוע שעשה צרכיו, או דמיירי בספל המיועד לאיש ולאשה, ועי' טור יו"ד סי' קצ"א, ורמ"א שם. ועי' בדי השלחן יו"ד סי' קצ"א ביאורים ד"ה אבל.

עי' ש"ך קצ"א סק"ו דאם נמצא הדם על שפת הספל, טמאה, ועי' פלתי שם סק"ג, דכוונת הש"ך דמיירי באופן שעומדת ושותתת דאיכא תרת"ל, ובזה ל"מ ס"ס. וכ"כ בסד"ט שם סק"ג, וכ"כ בתפארת למשה ד"ה עוד שם, ויעו"ש דכ"מ בש"ך. ויעו"ש בפלתי שם ובסד"ט שם סק"ח, שנחלקו על הש"ך, וכ"מ בב"י שם בסוף הסימן, ובב"ח ד"ה איש ואשה. ועי' חוו"ד שם סק"ה, שביאר בד' הש"ך שטימא דבכה"ג שנמצא על שפת הספל ע"כ דהוא מהאשה, דאיש דרכו לקלח, אבל בעומדת ושותתת דאיכא תרת"ל מ"מ טהורה משום ס"ס. וכ"כ בעצי לבונה ד"ה סי' קצ"א. וכ"ה במלבושי טהרה בבא"ח ס"ז. ועי' שערי טוהר שער י"א אות ב'. אולם עי' תורת השלמים שם סק"ג, דיש לטהר אפי' בנמצא על ספת הספל, עיי"ש הטעם. וכ"פ בשו"ע הרב שם סק"ב, ובחכמ"א כלל קי"ד ס"ד, וכ"נ בערוה"ש שם סי"ח. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קצ"א ח"א שיטה ה' אות ז', [שהסכים להש"ך ועיי"ש מה שביאר בש"ך]. ועי' מקור חיים שם סק"י.

ור"ש מטמא שאין דרך האיש וכו'. עי' תוס' לעיל י"ח. ד"ה ותו, שביארו דר"ש לא סמך על החזקה דרוב דמים מן המקור, רק בצירוף חזקת האיש שאין האיש מוציא דם, וברש"ש בתוס' שם, כ' דיש לבאר, דחזקת האיש הנ"ל עדיפא מחזקת טהרתה של האשה כיון שיש כנגדה מה שמועדת לראות.

והנה עי' חת"ס ד"ה האשה, שכ' בביאור פלוגתתם [דר"י ור"ש], דלר"ש ל"ה זה ס"ס כיון דאין יכול להתהפך, ועוד דב' הספקות הם משם אחד, ור"מ [לדעת ריו"ח] ור' יוסי, ס"ל דבצירוף החזקת טהרה שלה שאינה רואה כל שעה, סגי בס"ס גריעא לטהרה, ור"ש ס"ל דאין האשה בחזקת טהורה, ואפי' ביש לה וסת, וס"ל כרבנן דר"ד [לעיל ד:] דלא ד"ש. וכעי"ז בכרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סק"ב ד"ה אך לכאו'.

מ"ש עומדת וכו' מ"ר הדור וכו'. עי' ברשב"א ד"ה מזנקת, ובתוה"ב ב"ז ש"ד דף כ"ב: שכ' בביאור פלוגתת ר"מ ור"י, דלר' יוסי כל שבא דם בשעת עשיית צרכיה חזקה שבא עם המ"ר, ור"מ לא סמיך אהך חזקה, מו"מ לדרך זו, אי הכוונה לחזקת טהרה של האשה. ועי' שו"ת ושב הכהן סי' ל"ב, ד"ה והנה ד' הרשב"א, [יעו"ש לדון בזה], ויעו"ש מו"מ לפי"ז במי שלא בדקה עצמה בשעת וסתה שאינה בחזקת טהורה, ויעו"ש שהעיר ממה שלא הזכירו הפוסקים חילוק זה.

ובר"ן ד"ה מ"ש, ובשו"ת סמ"ט, כ' בביאור פלוגתתם, דר"מ אזיל לשיטתו דחיישי' למיעוטא [יבמות ס"א:], ועי' בשו"ת רע"א קמא סי' ס"ב ד"ה עוד יש, שהק' לדרך זו, דהא ר' יוסי נמי חייש למיעוט, ביבמות ס"ו. וכה"ק בחת"ס ד"ה דלמא, ובשו"ת יו"ד סי' קמ"ח, ובערול"נ ד"ה מ"ר. ועי' עדות ביהוסף ד"ה שם ע"ב מ"ש, די"ל דלר' יוסי חיישי' למיעוט רק מדרבנן, ויעו"ש לפי"ז ביאור בר"ח דלר"י טמא משום כתם, וכעי"ז בשו"ת אבנ"ז יו"ד סי' רל"ב סקי"ד, ובערול"נ שם יישב דהר"ן לשיטתו [לעיל מ"ד.] בביאור הגמ' ביבמות דלר' יוסי לא ס"ל דחיישי' למיעוט.

והנה בחידוד הלכות ד" הר"ן, הק' להר"ן, דא"כ ר"מ אסר מספק, ולעיל י"ד: מבו' דר"מ אוסר העושה צרכיה מעומד משום איסור נדה ודאית ולא משום כתם שהוא ספק. וכה"ק ברע"א שם, ובערול"נ ד"ה אמר, ויעו"ש בחידוד הלכות אי י"ל דטמא בתורת ודאי משום דרוב דם מן המקור, או לא כיון דכנגד זה איכא רוב מ"ר שאין חוזרים למקור, ובערול"נ תי' דהגמ' הכא ס"ל דכריב"ח לעיל י"ד: דר"מ טימא משום כתם. ובחוסן ישועות ד"ה האשה, תי' דלרב אשי לעיל י"ד: דר"מ מטמא משום נדה אי"ז טומאה ודאית אלא ספק, ופליג אריב"ח דס"ל דהוי טומאת כתם מדרבנן, ועייש"ע מו"מ בזה.

והה בחידוד הלכות שם, הק' עוד להר"ן, דהא לר"ש נמי עומדת טמאה ואפי' ביושבת ואפי' בס"ס, ולא מצינו דחייש למיעוטא. וע"ע אבנ"ז יו"ד סי' רל"ב סקי"ג [דמצינו לחד מ"ד ביבמות ס"ז: דר"ש חייש למיעוט]. ובשו"ת בית אפרים יו"ד סי' מ"ו ד"ה אך דבאמת, שהק' להר"ן, אמאי ר"י לא חייש אחר שכלו המים שבא מן המקור, [ולהתוס' ד"ה דלמא לק"מ], ועיי"ש ישוב ומו"מ בזה.

ובעיקר ביאור פלוגתת ר"מ ור"י, ע"ע סד"ט סי' ק"צ סקס"ד ד"ה ולפי"ז י"ל, שכ' ביאור אחר, דכשב' הצדדים אינם מצויים, דהדור למקור וכן דם מכה אינו מצוי, ור"מ ס"ל דבכה"ג אזלי' בתר חזקה דרוב דמים מן המקור, ור"י ס' דאין הולכין בתר רוב דמים וכו' משום דאינו מצוי דהדור, מוקמי' האשה בחזקתה. ובפרדס רימונים עמ' רס"ו ד"ה ומעתה [בדעת הרמב"ם איסו"ב פ"ה הי"ז], ד"ה והנה, עמ' רס"ז ד"ה עתה, כ' לבאר באופ"א, דר"י ור"מ פליגי חדא בראתה דם יוצא עם מ"ר, אי חיישי' דהדור למקור, ואז אין לחוש לאחר שכלו המים, וכן פליגי במצאה דם בספל אחר הטלת מ"ר, דר"מ מטמא משום חשש דבתר דתמו מיא, ור"י ס"ל דדין הספל כדין עד שאינו בדוק, ולפיכך יש לתלות שהדם היה בספל קודם לכן, ופלוגתתם היא אי דין עד בינוני [דהיינו הספל] כדין עד שאינו בדוק או לא. וע"ע ט"ז יו"ד סי' ק"צ סק"ל. ובשו"ע הרב יו"ד סי' קפ"ז קו"א ד"ה ומ"ש, כ' ביאור אחר, דפליגי אי חזק"ט דהאשה מהני להתיר גם בספק שאינו שקול ונוטה לאיסור, דר"י ס' דמהני החזק"ט בצירוף חזקה דדם בשעת מ"ר אתי עם המ"ר אף כנגד רוב דמים וכו', ור"מ ס' דהרוב עדיף.

ועייש"ע בסד"ט מו"מ במה דאמרי' לעיל י"ד: גבי בדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, דרבי מטמא והיינו כר"מ, ור"י טיהר, לעצמו [דהיינו לשיטתו הכא]. וכן עי' בזה ערוה"ש יו"ד סי' קצ"א סק"ב, ובשו"ע הרב שם, ובחוו"ד סי' ק"צ סקכ"ד.

והנה עיי"ש סד"ט להק' דהכא ר"י מטהר משום דאין דם לבוא עם מ"ר, ולהדור מ"ר למקור לא חיישי' דהוא מיעוט דלא שכיח, משא"כ בעד שאינו בדוק, ועוד ק' דר"מ מטמא במ"ר משום דחייש להדור מ"ר למקור, והיינו מחמת שהיתה דחוקה, משא"כ בעד שאינו בדוק, יתכן דמודה לר"י לטהר, ועוד הק' בערוה"ש שם דהכא ר"מ מטמא משום דחייש למיעוט, [וכמש"כ הר"ן ד"ה מ"ש, ובשו"ת סמ"ט ד"ה אלא], ואי"ז שייך לעד שאינו בדוק. עוד עיי"ש בחוו"ד להק' דר"י מודה לר"מ בעומדת ושותתת [לדעת הרא"ש], וכל מה דפליגי היינו באופנים שאין לחשוש דהדור למקור, וא"כ איך יליף מזה דר"י מטהר בעד שאינו בדוק, וצ"ל דע"כ דחשש חזרת מ"ר למקור, שוה לעד שאינו בדוק.

והנה בביאור השוואת עד שאינו בדוק להכא, עי' סד"ט שם דהתם מחד גיסא יש לטמא דראתה בהרגשה וטעתה בהרגשת עד, ומאידך גיסא יש לטהר שמא הדם מעלמא ותרוויהו לא שכיחי, וה"ה מחד גיסא יש לטמא, דחיישי' דהדור מ"ר למקור, ומאידך גיסא, יש לטהר דאתי ממכה שיש לה בכליה, וה"נ ב' הצדדים אינם שכיחים, ובתרוויהו נחלקו אי אזלי' בתר חזק"ט שלה, או בתר רוב דמים. ובשו"ע הרב שם כ' ביאור אחר, דבתרווייהו איכא ספק שאינו שקול ונוטה לצד איסור, דהכא איכא רוב דמים מן המקור, וכנגד זה יש חזקת האשה, וחזקת הדם דאתי ממקום מ"ר, ורובא עדיף מחזקה, ובעד שאינו בדוק, נמי הצד לטהרה אינו מצוי [לד' הרשב"א וכדלעיל], ובתרווייהו ס' ר"י דאזלי' בתר חזקת טהרה שלה, ור"מ ורבי פליגי. ובחוו"ד כ' ביאור אחר, דשוה עד שאינו בדוק שבודקת בו ונכנס עד למקור, למ"ר דהדור למקור, דהוו נמי אינם בדוקים דהא לא בדקו אותם קודם. ועי' פרדס רמונים עמ' רס"ו ד"ה והנה מ"ש, להק' דא"כ כל עד בדוק נמי ניחוש לדם מכה, מוכח דל"ח למכה, ודוקא הכא דאיכא חזקה שאין דם בא עם מ"ר. אולם עי' מה שהאריך בזה, בשו"ע הרב בקו"א יו"ד סי' קפ"ז סק"ה ד"ה ומ"ש.

מ"ר הדור למקור ואייתי דם. עי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' ח' ד"ה ואודות האשה שכ' לבאר, שכשנעצרים המ"ר והשלפוחית מתמלאת, יכולים המ"ר לעבור למקור דרך נקב שביניהם, וכשיצאו המ"ר יצא דם עמהם דרך מקום יציאת המ"ר, וכ"כ לבאר בשו"ת נובי"ק יו"ד סי' מ"ח, ובשו"ת אבנ"ז סי' רל"א. וצ"ב מלעיל מ"א: דאין האשה טמאה עד שיצא הדם מדווה דרך ערוותה, וצ"ל דזה מיקרי דרך ערוותה. ועי' שו"ת מהר"י ווייל סי' כ"ה, להק' לדרך זו, דא"כ אמאי שרי ר' יוסי ביושבת דלעולם ניחוש לזה ואין לדבר סוף, ועי' נוב"י שם, להק' ע"ד, דהא ל"ש שיעברו המ"ר מהשלפוחית למקור. והנה באבנ"ז שם בשם שו"ע הרב, כ' עוד ביאור אחר, דחיישי' שיצאו המ"ר לבית החיצון וחזרו לאחוריהם לתוך המקור, וחזרו ויצאו עם דם מהמקור. וכ"מ בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קמ"ח ד"ה תו, עוד באבנ"ז שם ביאור אחר, דהחשש שכשחזרו המ"ר למקור התעורר הדם שבמקור ויצא כדרדכו, באופן שהמ"ר יצאו כדרכם ממקום יציאת מ"ר, והדם מהמקור. עוד י"ל ביאור אחר, דהחשש שמא הדם יצא כדרכו מן המקור ועמד בפתחו, והמ"ר חזרו לשם ושטפו את הדם, ויצאו עמו, וכ"מ בחוו"ד סי' ק"צ סקכ"ד, ויעו"ש לבאר עפי"ז מה דמשווה בגמ' לעיל י"ד: בדיקה בעד שאינו בדוק לדין עושה צרכיה, והיינו דהמ"ר הם כעד שאינו בדוק וכו', עיי"ש.

יושבת נמי נימא מ"ר הדור וכו'. עי' שו"ת הר"ן סמ"ט שהק' דודאי בעומדת יש לחשוש דהדור מתוך שדחקה עצמה קודם לכן, ואזיל לשיטתו בביאור החילוק בין עומדת ליושבת, עוד הק' אמאי אין מקשה ביושבת לר' יוסי, וכן צ"ע להקו' דדלמא בתר דתמו מיא וכו', אמאי אין מקשה כן לר"י נמי, ותי' דלר"י ל"ק דודאי אין דרך דם לצאת בזמן הטלת מ"ר, ורק לר"מ דחייש למיעוט ומשו"ה חייש בעומדת, מק' דא"כ ליחוש נמי ביושבת, ומתרץ במזנקת, ואז ביושבת חשש חזקת מ"ר למקור, הוי מיעוט דלא שכיח, וע"ע חוו"ד סי' ק"צ סקכ"ד, מש"כ עוד ליישב. וע"ע שו"ת נוב"י תנינא יו"ד סי' ק"ל.

אמר שמואל במזנקת וכו'. עי' לבוש קצ"א לבאר החילוק בין מזנקת לשותתת, דלעולם יש לחוש דלא נפתח הרחם, ומחמת כן הדור מ"ר למקור, ובמקלחת מוכח דנפתח הרחם, [ביאור זה הוא ע"ד התוס' ד"ה דלמא עיי"ש]. וכ"כ בחכמ"א כלל קי"ד ס"ב.

עי' פרדס רימונים עמ' רס"ט ד"ה ולפי"ז, ד"ה הנה, שכ' דאם היתה מזנקת כל הטלת המ"ר ובסוף שתתה כדרך כל המזנקות, חשיבה מזנקת, עיי"ש היטב.

בביאור מהו מקלחת עי' ט"ז קצ"א סק"א שכ' בביאו"ד הרמ"א שהביא ד' הרא"ש, דהיינו שמרחיקה רגליה זו מזו, ומניחה הספל ביניהם, וממילא המ"ר נופלים לספל, ושותתת היינו שסוגרת ומקריבה רגילה זו אל זו, והספל מונח בסמוך לכנגד מקום יציאת המ"ר, והם שותתים על שפת הספל. ועי' שו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ב ד"ה ועוד קשיא. ועי' פרדס רימונים עמ' ע"ר, ד"ה אמנם. וע"ע ביאור אחר, בחוו"ד שם סק"א.

דלמא בתר דתמו מיא אתא דם. הנה יל"ע אי רק לר"מ מק' דדלמא דבתר דתמו מיא אתא דם, או דלר"י נמי קשה, וברשב"א ד"ה מזנקת, כ' דרק לר"מ ק', וכ"כ הר"ן ד"ה מ"ש, וכ"מ בשו"ת הר"ן סי' מ"ט. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תר"ל, וברא"ש סי' א'. וכ"נ הב"י יו"ד סי' קצ"א ד"ה האשה, בדעת הרמב"ם והרשב"א דר"י טיהר בכל ענין. אולם עי' נוב"י תנינא יו"ד סי' ק"ל, דלר"י נמי חייש' לזה. וע"ע חזו"א יו"ד סי' צ' סק"ב ד"ה בב"י. ועיי"ש בשו"ת הר"ן הטעם דאין מקשה זה לר' יוסי, משום דרק לר"מ דחייש למיעוט מקשינן זה, [ואזיל לשיטתו בביאור שי' ר"י]. וע"ע בזה חוו"ד סי' ק"צ סקכ"ד, ועי' נוב"י שם.

ובתוה"ב ב"ז ש"ד, כ' דר"מ ור"י פליגי בתרתי אי חיישי' דהדור מ"ר למקור, ועוד אי חיישי' דאתי דם בשעת הטלת מ"ר, והיינו דלר"י כל דם הבא בזמן הטלת מ"ר עם מ"ר בא, ועייש"ע ביאור בזה. ובמרדכי שבועות רמז תשל"ה, ד"ה האשה, והו' בפרדס רימונים עמ' רס"ו ד"ה ומדברי, כ' די"ל לר"י דכיון שלא ראתה קודם הטלת מ"ר ולא לאחריו, תלי' דהדם הוא ממקום המ"ר, [וכמש"כ בתוד"ה דלמא]. ובחוו"ד שם, כ' די"ל דלר"י דין המ"ר כדין עד בינוני, ודין דם הבא במ"א חיישי' דשמא היתה הרגשה, ולאחר דתמו מיא ל"ח דהוי ככתם בחלוק בינוני, וכיון דלר"י בדיקה בעד שאינו בדוק אין טמאה אלא משום כתם, בנמצא על חלוק או לאחר דתמו מיא, טהור לגמרי. ועי' פרדס רימונים עמ' רס"ו ד"ה והנה מ"ש משה"ק. והרב השואל, בשו"ת נובי"ת סי' ק"ל ד"ה והקדים, כ' די"ל דמדקד' לש' המשנה האשה שהיא עושה צרכיה וכו', מש' דמיירי שראתה דם גם בתחילת ההטלה, וכשם שדם זה ל"ח דמן המקור, כן הדם הבא בסוף ל"ח. וע"ע בשו"ת הר"ן סי' מ"ט, לגבי נמצא דם בתוך הספל ועל שפתו. ובפרד"ר עמ' רס"ו ד"ה ומעתה, ד"ה והנה [בדעת הרמב"ם איסו"ב פ"ה הי"ז], עמ' רס"ז ד"ה עתה, כ' נמי די"ל דר"מ ור"י פליגי בתרתי, בחשש אי מ"ר הדור למקור, וכן בדין עד בינוני אי הוי כעד שאינו בדוק או לא, ביאור בזה. וע"ע ט"ז יו"ד סי' ק"צ סק"ל.

אמר ר' אבא ביושבת על שפת הספל וכו'. והנה בעיקר הענין אי אוקימתא זו דיושבת על שפת הספל, היינו דוקא לר"מ או לר"י נמי, עי' מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תר"ל, ד"ל סי' ת"ג, ד"א ברלין סי' נ"א, [הו' במרדכי שבועות רמז תשל"ה, בהגהמ"י איסו"ב פ"ה אות ב', ב"י יו"ד סי' קצ"א ד"ה כתבו ההגהמ"י], שכתב דאוקימתא זו היא גם בשי' ר' יוסי, וכ"ד הרב השואל בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ח' ד"ה עוד ילמדנו. אולם הרא"ש סי' א', כ' דאוקמיתא זו היא רק לד' ר"מ, ורק לענין עומדת יש ללמוד דר"י לא טיהר אלא במזנקת, וכ"מ בשו"ת הר"ן סי' מ"ט, אך יעו"ש דמ"מ כיון דשמואל ור"א לא הוו שו"ט בזה, אי לאו דהוי נפ"מ נמי בד' ר' יוסי דס"ל כוותי', וע"כ דר"י נמי מטמא אילו נמצא הדם על שפת הספל, וע"ע בחי' הר"ן ד"ה מ"ש. וע"ע תוה"ב הארוך להרשב"א ב"ז ש"ד, דאין ללמוד מהני אוקימתות לר"י כלל, ולדידיה בכל ענין טהורה, ועי' בחידושיו כאן ד"ה מזנקת, וכ"מ ברמב"ם איסו"ב פ"ה הי"ז, וכן הכריע הב"י יו"ד סי' קצ"א ד"ה ולענין הלכה, אולם עי' חזו"א יו"ד סי' צ' סק"ב ד"ה בב"י, שהק' על הב"י, וביאר בדעת הרשב"א והרמב"ם, דלא כהב"י].

והנה עייש"ע ברא"ש דלר"י ביושבת טהורה בין שותתת ובין מזנקת, דכיון דבעומדת מטהר בחדא לריעותא דאין רחמה נפתח, א"כ ביושבת נמי טהורה אף בחדא לריעותא דשותתת. ועי' שו"ת הר"ן שם, שלדעתו ביושבת כנגד אמצע הספל, דאז גם אילו בא הדם בתר דתמו מיא נופל הוא לתוך הספל, דלר"י טהורה. ועי' פרדס רימונים עמ' רפ"ג ד"ה ולכאו', דטמאה, ועיי"ש משה"ק להר"ן.

ונמצא דם בתוך הספל. עי' בשו"ת הר"ן דה"ה נמצא דם בתוכו ועל שפתו, והו' בב"י יו"ד סי' קצ"א ד"ה והר"ן כתב, וכ"מ בחי' הר"ן ד"ה מ"ש. וע"ע נובי"ת סי' ק"ל ד"ה והקדים.

עוד כ' הר"ן שם, דבמזנקת ונמצא דם בתוך הספל ועל שפתו, לר"מ דחייש למיעוט בזה נמי חייש, ולר"י טהורה, ויעו"ש הוכחה לזה, מיושבת באמצע הספל דטהורה לר"י, והו' בב"י יו"ד סי' קצ"א ד"ה והר"ן כתב. ועי' נובי"ת סי' ק"ל מה שביאר בדבריו. ועי' פרדס רימונים עמ' רפ"ג ד"ה ולכאו', משה"ק להר"ן. והנה ע"ע מו"מ ופלוגתא בדעת הר"ח [שהו' ברמ"א קצ"א א'], אי בנמצא על שפת הספל ובתוכו טמאה או לא, דבעי' ש"ך שם סק"ד, כ' דטמאה, וכ"כ בחכמ"א כלל קי"ד סק"ג. ובלחו"ש שם שמלה סק"א. אולם עי' שו"ת ושב הכהן סי' ל"ב ד"ה וראיתי להש"ך, דטהורה, ויעו"ש שהק' להש"ך, דכיון דלענין הדם שנמצא בתוכו תלי' דאיכא מכה בכליה, א"כ אמאי לא תלי' בה גם הדם שנמצא בשפת הספל, [כמבו' בשו"ע קפ"ז ס"ה דתולין במכה]. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ה ד"ה ולא עיין יפה, די"ל דמאחר שנמצא על שפתו דתלי' דהוא מן המקור, שוב הדם שבתוכו ג"כ תלי' במקור, דתלי' שהיתה על שפת הספל ואח"כ ירד לתוכו, ועייש"ע בד"ה תו כתב, די"ל עוד דדין תלייה במכה הוא דוקא במכה המבוררת, וכעי"ז מצינו בחוו"ד סי' קפ"י סק"ו.

ובעיקר הענין יל"ע אי בעומדת יש חילוק אם נמצא הדם על שפת הספל או בתוכו, ועי' ט"ז יו"ד סי' קצ"א סק"א, ד"Xל דאין חילוק, וכעי"ז כ' הרב השואל בנובי"ת יו"ד סי' ק"ל ד"ה והקדים. אולם בחוו"ד שם סק"א פליג. וע"ע נובי"ת שם. ועייש"ע בט"ז מו"מ במש"כ הרמ"א שם ס"א, דמקלחת שטהורה שנמצא הדם בתוך הספל, ובשותתת שטמאה בנמצא בשפת הספל, ויעו"ש דביאור ד' הרמ"א, דאין כוונתו לחלק בין נמצא בתוכו לנמצא על שפתו, אלא דהרגילת במקלחת שמרחבת רגליה והספל בין רגליה ואמצעו בין רגליה, וממילא הדם נופל לתוכו, ובשותתת הספל נמצא בסמוך לבין רגליה, וע"כ נופל על שפתו. ועי' בחוו"ד שם, וכן ע"ע נובי"ת יו"ד סי' ק"ל ד"ה והקדים.

והנה לענין אי בעומדת יתכן דמיירי בעומדת על שפת הספל ומקלחת לתוכו, עי' נובי"ת שם, דשייך, ונחלק בזה על הרב השואל, ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קצ"א עמ' ער"ב ד"ה אמנם מה שהקשה, מש"כ לדחות ד' הנוב"י.

והנה יל"עלהנוקטים כהר"ח דטמאה [עי' לעיל] אי מיירי בספל בדוק או בספל בינוני, וכ' החוו"ד יו"ד סי' קצ"א סק"ד, דע"כ מיירי בספל בדוק, דבאינו בדוק הוי ס"ס, ובזה מודה הר"ח. ועי' פרדס רימונים פתיחה לסי' קצ"א ח"ב עמ' ר"צ ד"ה ויצאנו, ועייש"ע בעמ' רס"ו ד"ה אמנם. ועי' מרדכי שבועות רמז תשל"ה ד"ה האשה. אולם עי'

אולם עי' פרדס רימונים ח"ב פתיחה לסי' קצ"א עמ' ר"צ ד"ה ויצאנו,] ועיי"ש בעמ' רפ"ט ד"ה אמנם, דע"כ מיירי דוקא באינו בדוק, דבבדוק מודה ר"י לר"מ דטמאה, ועי' שם הוכחה לזה ממרדכי. ועייש"ע בעמ' רס"ו. ועי' ט"ז יו"ד סי' ק"צ סק"ל.

איש ואשה עומדין מה לי אמר ר"מ. עי' מי נדה ד"ה בא"ד איבעיא, שהק' דברישא נמי איכא ס"ס ספק מממקום מ"ר, ספק מן המקור, וספק מן העלייה, ואפ"ה מטמא ר"מ, וכ' צ"ל דאי"ז ס"ס המתהפך, ויעו"ש דאל"ה הוי ס"ס דר"מ חייש למיעוט יש להסתפק אי הדם מן העלייה, וע"ע ט"ז יו"ד סי' ק"צ סק"א.

אבל בס"ס לא מטמא. עי'שו"ת באר יצחק אה"ע ענף ט' סי' ו' ד"ה ועוד, דק' דאי"ז המתהפך, ועי' עדות ביהוסף ד"ה כי קאמר דהכא הוי ס"ס, מחמת שלא היה בהרגשה, ולהכי יש סיבה לתלות באיש. וכן ע"ע ערוה"ש יו"ד סי' קצ"א סקי"ז. ובעיקר הענין אי בעינן ס"ס המתהפך, עי' ש"ך יו"ד סי' ק"י, דיני ס"ס כלל י"ג, בשם האגור ראש שני גרגיר ד', דבעי', וע"ע בדבריו בסי' שע"א סק"א בשם הרוקח. ועי' שו"ת ריב"ש סי' קצ"ב בשם תוס' דבעי' ס"ס המתהפך, ועי' בכנפי יונה סי' ק"י דהוא בתוס' ישנים כתובות ט: וכ"ה בס' האגור בשם התוס'. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קס"ה. ובשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' צ"ז, ובשו"ת משאת בנימין סי' ק"נ. ועי' בס' דברי אמת בתשו' סוס"י ו', [יעו"ש דהתוס' שהביא הריב"ש הוא בב"ב נ"ה: ד"ה ר"א, בשם רשב"ם, ועיי"ש רמב"ן]. ועי' שיטמ"ק כתובות מ"ז, [דלהתוס' ל"ב ס"ס המתהפך], שו"ת קול אליהו שם, וע"ע בדבריו בח"ב יו"ד סי' ג'. ועי' פר"ח כללי ס"ס אות י"ג. הליכות עולם ש"ה כלל ג'. ועי' גופי הלכות פט"ו כללי אות ס' כלל תל"ב. ועי' פנ"י כתובות ט. [להוכיח מתוס' שם דל"ב ס"ס המתהפך.

והנה עי' רע"א ד"ה כי, שהק' אמאי הוי ס"ס, הא בגוונא שהאשה בלבד עשתה צרכיה מטמא ר"מ בתורת ודאי, כמבו' לעיל י"ד: וכה"ק בסד"ט סי' ק"צ סקצ"ה ד"ה ותו יש, ועיי"ש ברע"א די"ל דאף דאין מתחשבין בצד דהוא מן המכה בספק אחד, מ"מ מצטרף לס"ס שמא מן האיש שמא מן האישה. וכ"כ הסד"ט. ועי' משכנות יעקב סי' מ', להק' דהא הספק השני נמי הוי ספק גרוע דלתלות באיש שיש לו מכה, הוי צד גרוע, וכה"ק בפרדס רימונים שם. ובעיקר הענין, ובשו"ת משיבת נפש יו"ד סי' י"ג סק"ה תי' דלרב אשי לעיל י"ד: נמי לר"מ הוי רק טומאת ספק, ורק קאמר דלר"מ טמא משום סד"א ורב אחא ברי' דרבא ר"מ מטמא משום כתם. ובערול"נ ד"ה בגמ' אמר, כ' די"ל דהגמ' הכא אזלא בשי' רב אחא ברי' דרבא דטעמי' דר"מ משום כתם, ודלא כרב אשי שם. וכ"כ בפנמ"א ובמהר"ם שיק ד"ה והיה. ועי' עוד ישוב בזה, בפרדס רימונים שם, [עיי"ש היטב מה שביאר דאם האשה לבד עשתה צרכיה ע"כ נצטרך לומר דהדם מן המיעוט, דדם מכה הוי מיעוט, ודם מקור בשעת מ"ר הוי מיעוט, ובכה"ג אזיל ר"מ בתר רוב דמים מן המקור, משא"כ כשיש צד דהוא מן האיש, עיי"ש].

אר"ל וכו' מדלא קתני ר"מ וכו' מטהרין. עי' צל"ח ד"ה אמר, להק' דלהר"ח [הו' בתוס' לעיל י"ד: ד"ה ורבי] דר"י אין מטהר ברישא אלא בדיעבד, וא"כ י"ל משו"ה לא תני במתני' דמטהרין, דשמא ר"מ נמי אין מטהר לכתחילה, ויעו"ש די"ל דבדעת ר"מ ל"ש לחלק בין לכתחילה לדיעבד.

וריו"ח אמר וכו' אבל בס"ס לא אמר. עי' ערול"נ ד"ה בגמ' אמר, דיש לבאר, דריו"ח ור"ל פליגי בפלוגתא דלעיל י"ד: אי ר"מ מטמא ברישא משום נדה דאו', ומשו"ה בספק יש לטמא, או משום דטימא משום כתם, וממילא בספק מן האיש מצטרף לס"ס, וטהורה. וכ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ב ד"ה ועוד נראה, ובמהר"ם שיק ד"ה והיה. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קצ"א עמ' רס"ג ד"ה אמנם כן, עמ' רס"ה ד"ה וכמה, ועיי"ש בעמ' רס"ו, רס"ז, שהק' לדרך זו, דא"כ הו"ל לאוקומי ספק זה על הרישא, אי ר"מ מטמא משום כתם או נדה. עו"ק, אמאי לא הוזכר ד' ריב"ח דלעיל דר"מ לא טימא משום כתם, וכן ד' ר"א שהגיה נדה במקום כתם, עו"ק דלפי"ז דריו"ח אזיל בשי' ר"א ברי' דרבא, דלדעתו ד' ר"ז לעיל נדחים, וא"כ מאחר דרב אשי ס"ל כר"ז, הו"ל לפסוק כוותי' דהוא בתראה, עו"ק אמאי לא מייתי לעיל כנגד ד' ר"ז הברייתא דמסייעא הכא לריו"ח, ועיי"ש ביאור דכל דברי האמוראים שם, הם לד' ריו"ח דר"מ מטהר בס"ס.

א"כ ליתני ר"מ ור"י מטהרין. עי' מ נדה ד"ה והנה עוד, שהק' דהא ר"מ מטהר משום ס"ס, ור"י מטהר אף בס' א', ונ"מ היכא דב' הספיקות לא נודעו יחד, [כמבו' ברמ"א יו"ד סי' ק"י ס"ט], או עכ"פ יולדו יחד, כמש"כ הש"ך שם סקס"ג, כללי ס"ס סק"ז, ונ"מ במקום שהאיש עשה צרכיו אחר האשה, ועיי"ש ישוב לזה.

ור' יוסי וכו' בס"ס מיבעיא. עי' רמב"ן ד"ה ורבי, שביאר דלר"ל ל"ק די"ל דמתני' אתי לאשמעי' דדוקא ר"י מתיר בס"ס ולא ר"מ. וכ"כ הר"ן ד"ה ורבי. ועי' חכמ"ב ד"ה איבעיא, וכרו"פ בתפא"י סי' קצ"א סק"ב, וסד"ט סי' קצ"א סק"ג.

והנה בב"ח קצ"א ד"ה ואיש, הק' להרא"ש [סי' א', הו' לעיל] דר"י לא טיהר בעומדת ושותתת, ולפי"ז י"ל דהוצרך סיפא לס"ס בכה"ג. וכה"ק בתפא"י שם. ועי' תוה"ש די"ל דא"כ הו"ל לפרש זה. ובסד"ט שם, תי' די"ל דבמתני' איתא ונמצא על המים, ומש' דמיירי במקלחת ונמצא הדם בתוך הספל. ובכרו"פ שם תי' דר"מ ברישא מטהר רק ביש ב' סיבות לטהר יושבת ומקלחת, ור"י סגי לי' בסיבה אחת, ולריו"ח ר"מ מטהר בס"ס, א"כ מוכח דס"ס עדיף מסיבה אחת, וא"כ פשיטא דר"י מטהר בס"ס אף בעומדת ושותתת. ועי' סד"ט שם, מש"כ להק' דאכתי ק' דהוצרך סיפא ללמדנו דזה הוי ס"ס בכלל, וע"ע פרדס רימונים עמ' רע"ג ד"ה אולם. וע"ע חכמ"ב ד"ה והסד"ט. וע"ע פרדס רימונים בפתיחה לסי' קצ"א בשיטה השלישית סק"ז, עמ' רע"ג ד"ה ובתפארת, בשם תפארת למשה, די"ל דעכצ"ל דסיפא מיירי בגווני שטיהר ר"י ברישא אף לד' הרא"ש, דהא היכא דאיכא תרתי לאיסורא דהיינו עומדת ושותתת טימא ר"י, ומוכח דאי"ז אפי' ספק, וא"כ סיפא דשמא מן האיש הוי ספק אחד, ולריו"ח דר"מ טיהר בסיפא, ע"כ דמיירי באופן שיש תנאי אחד לאיסור, פשיטא דר"י מטהר, ויעו"ש בעמ' רע"ג ד"ה ודבריו, וד"ה ותו משה"ק ע"ז. עוד כ' הפרד"ר שם סק"ח ד"ה אמנם, די"ל דמתני' מיירי בסיבה לאיסור, דהא ר"ל מוכיח דר"מ מטהר מדלא אמרו ר"מ ור"י מטהרין, ואי סיפא מיירי באופן שיש ב' סיבות לאיסור, א"כ שמא בכה"ג לא מודה ר"מ אף דאיכא ס"ס, אבל בסיבה אחת מודה, אע"כ כנ"ל.

מהו דתימא הנ"מ דיעבד וכו'. עי' עדות ביהוסף ד"ה מהו, שהק' מאי ס"ד לחלק בין דיעבד לכתחילה, [דלא מצינו כן בדיני נדה]. וכה"ק בפרדס רימונים בפתיחה ליו"ד סי' קצ"א השיטה הא' אות ב', עמ' רס"ב ד"ה עתה נבא, ועיי"ש בעדות ביהוסף, די"ל דס"ד ר"י חייש לצד המיעוט רק לכתחילה. ובפרד"ר שם, תי' דבספק אחד לא טיהר ר"י אלא טהרות שכבר נגעה בהם, אבל האשה עצמה טמאה, ואי לאו סיפא ס"ד דאין ספק שמא מן האיש וגם שם האשה טמאה, [ואזיל לשיטתו, בביאור שי' ר"י, דכוונתו למה שאמר בטהרות פ"ה מ"ב דדין ס"ט ברה"ר טהור הוא רק לענין טהרות שנגעה בהם כבר]. ובעיקר הענין אי חילוק זה של דיעבד ולכתחילה שייך רק לטהרות או גם לבעלה, עי' רד"ה דיעבד.

קמ"ל. עי' בתוס' לעיל י"ד: ד"ה ורבי, דקמ"ל דברישא נמי טהורה לכתחילה. וכ"כ בתוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד דף י"ט ע"ב, ובמרדכי שבועות רמז תשל"ה, הל' נדה נ"ט: ד"ה איש, בד' רש"י ד"ה קמ"ל, ועייש"ע בתוס' דלדעת ר"ח דר"י מודה דטמאה משום כתם, יל"פ דקמ"ל דר"י מטהר לכתחילה דוקא בסיפא דאיכא ס"ס. וע"ע מהר"ם לעיל י"ד: בתוס' שם, וע"ע ש"ך שם, שכ"כ בדעת רש"י. והמהרש"א הק' להר"ח אמאי לא תי' בגמ' דהוצרך סיפא לטהר אף משום כתם, ותי' דרוצה ליישב גם לפי מאי דבר בתחילה [לעיל שם] דר"י מטהר לגמרי. והמהר"ם תי' דזהו גופא פי' תי' הגמ', ועייש"ע באופ"א. ועי' עוד ישוב בזה, בפרדס רימונים בפתיחה ליו"ד סי' קצ"א, עמ' רס"א ד"ה ובזה, מש"כ עפ"י דרכו דמתני' עסיק רק בהיתר טהרות, ועייש"ע בפרדס רימונים בעמ' רס"ב ד"ה עתה.

כי אר"ש בעומדת דדחיק וכו' ת"ש דתניא וכו'. הקשו הראשונים [רמב"ן רשב"א ר"ן] אמאי לא פשיט מדאר"ש דחזקת דמים מן האשה, וכמו דפשיט להלן לענין איש ואשה יושבין עשו צרכיהם, ותי' דעדיפא לי' הברייתא דמפורש זה להדיא, א"נ לולי הברייתא הוי מפרשי' למתני' דחזקת דמים מן האשה, דוקא בעומדת.

ת"ש כיון דאר"ש חזקת דמים וכו'. הנה בביאור הענין אמאי איכא דוכתי דדייני' ס"ס, ולא דייני' רוב, דהא מחצה דם הבא עם מ"ר מן הכליה, ועוד מיעוט מן האיש, והוי רוב, ואיכא דוכתי דדייני' משום רוב, וכמו ביבמות ס"ז. דמצרפי' מחצה מן העוברים נקבות, ומיעוט מפילות, ואין דנים שם משום ס"ס, עי' שו"ת ריב"ש סי' שע"ב ד"ה עוד, ושיטמ"ק כתובות ט. ד"ה עוד הקשו. וש"ש ש"א פי"ח, ובשו"ת רע"א קמא סי' פ"ה. והנה להריב"ש שם הביאור, משום דשאני התם בעובר משאר ס"ס, כגון בספק נבעלה תחתיו ספק ברצון, דאי"ז רוב, [עי' תוס' כתובות ט. ד"ה ואי], דמנלן שיש מחצה מזנות תחת בעליהן ומחצה שלא תחת בעליהן, אבל עוברים ע"כ מחצה זכרים ומחצה נקבות. ועי' שו"ת חוט המשולש [וולאזין], סוף סי' ח', ד"ה הנה, דהמהרי"ט פליג ע"ז. וע"ע שושנת העמקים כלל ט"ו. ועי' שו"ת ברית אברהם יו"ד סי' נ"ג אות ז', דלא הואיל חילוק הריב"ש בכמה מקומות בש"ס, דאמרי' הכי אף בדבר שאינו בטבע העולם, וכמ"ש בתוס' נדה י"ח. ד"ה שליא. וכן עי' סד"ט סי' קפ"ז סקט"ו לדחות הריב"ש מתוס' הנ"ל. וכ"ה בשו"ת משכנות יעקב [קרלין] יו"ד סי' ל"ז רל"ג ע"ב.

השאילה חלוקה לנכרית וכו'. עי' ב"ח סי' ק"צ סג"ה, דדינים אלו מיירי כשבאו לישאל בבת אחת, אבל בזאח"ז בלא"ה טהורין, וכדין ב' שבילין. וכ"כ בנקוה"כ על הט"ז שם סקי"ז, ויעו"ש דכ"ה דעת רבותינו הצרפתים שהו' בתוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד, דף י"ט ע"ב, אמנם עי' פרדס רימונים סי' ק"צ מקשה זהב סקי"ז ד"ה אמנם מה שנ"ל, עמ' קצ"ט, שהוכיח מהרשב"א שם דדעת חכמי הצרפתים, דאף בזאח"ז טמאות, וכמש"כ הרשב"א בחידושיו, שהו' להלן, ויעו"ש דהאחרונים טעו בדבריהם בתרתי, ולפי"ז אין מהראשונים מי שסובר דבזאח"ז טהורות, ועי' קנה בשם סי' ק"צ בירורי השיטות.

אמנם יש מהראונים שחולקים, דל"ד לשני שבילין, [ונאמרו בזה כמה דרכים, ויתבאר להלן], וכ"ה שיטת התורא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, וכ"ד רבותינו הצרפתים, שהו' בחי' הרשב"א לעיל י"ד: ד"ה ופי', וכ"כ הרשב"א שם, ובתוה"ב שם. ועי' תוס' לעיל נ"ח: ד"ה מאי, [ועי' ב"ח שם סקכ"ו, להוכיח מהתוס' דבבאו בזאח"ז תרווייהו טהורות. וכן בנקוה"כ שם סקי"ז, וכד' התוס' כ"כ הר"ש במקוואות פ"ב ה"ב, ובתורא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, עיי"ש, וע"ע חזו"א יו"ד סי' ל"ט ד"ה וא"כ]. ועי' ט"ז שם סקי"ז לדחות ההוכחה. וע"ע דרישה שם סקי"ג.

ועיי"ש בתוה"ב דהטעם לזה, משום דדייני' את החלוק כעד בדוק, ומשו"ה כל אחת בפני עצמה נמי טמאה. ובדרישה שם, מבו' דהטעם משום דדוקא באיסור דרבנן כבחמץ או בטומאה מחלקי' בזה משא"כ בנדה דאו'. וכ"מ בטור או"ח סי' תל"ח, אמנם עי' ט"ז שם סקי"ז דילה"ק לשי' זו, מפסחים י. דבבזאח"ז מקילי', וכמו בשני שבילין אף דהוא לענין טומאה דאו', ומשום דאיכא חזקת היתר, עוד ילה"ק להדרישה, דה"נ כתם מדרבנן, ויש לחלק בין ב"א לבזאח"ז, ועוד ילה"ק מכתובות כ"ז. לגבי עיר שכבושה כרכום, ויש שם מחבוא אחד, דכולן כשרות מספק בבאו בזאח"ז, ואף דאיסור אנוסה לכהן מדאו', ועייש"ע מו"מ בזה. וכה"ק בחזו"א יו"ד סי' ל"ט ד"ה וא"כ. אולם עי' נקודות הכסף שם, לדחות דיש לחלק דאיסור שבויה הקילו ביה רבנן, כדמצינו לענין כמה דברים. והנה ע"ע בסד"ט שם סקמ"ז ד"ה מיהו,שהביא הוכחה כהשי' דבדאו' נמי יש לחלק בין ב"א לבזאח"ז, מתוס' לעיל ב. ד"ה מעל"ע.

ובתורא"ש שם, פי' באופ"א, דלעולם הוי כעד שאינו בדוק, ושאני מב' שבילין, משום דכולן תלויות בחלוק זה, ולעולם הוו כבאין בב"א. וכ"ד רבותינו הצרפתים שהו' בחי' הרשב"א שם, דעיי"ש שאין לטהר בסוגיין משום באו בזאח"ז, משום דכל אחת צריכה לספר על חברתה.

[והנה יל"ע בגדר עד שאינו בדוק, (ונ"מ בזה לענין חלוק שלבשוהו כמה נשים), ודעת רבותינו הצרפתים, הו' בתוה"ב ב"ז ש"ד, דכ"ד המעורר חשש דנתלכלך הבגד, חשיב כאינו בדוק. וכ"ה בתורא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת. וברמב"ן הו"ד בתוה"ב שם, מבואר דכל שלא השגיחה על הבגד לזמן מה, דינו כאינו בדוק. וע"ע מ"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט. ועי' פרדס רימונים שם. וסד"ט סי' ק"צ סקמ"ז ד"ה דבריו, וברשב"א שם ט"ו: מבואר דלעולם הוא בדוק, עד שיהא דבר ברור לתלות בו. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סקכ"ט, סקל"ב, וע"ע בדבריו בסקי"ד. ועי' שו"ת בית אפרים סי' מ"ה, ועייש"ע מו"מ לפי"ז בבגד שלבשוהו כמה נשים, דלהתוס' והרמב"ן, דינו כאינו בדוק, ולהרשב"א כבדוק. וכ"מ בתורא"ש שם, [לשיטתו דהוי כאינו בדוק]. וכ"ה במשה"ב שם. ועי' סד"ט שם בביאור דבריו, ויעו"ש עוד לענין אי ד' הרמב"ן והתוס' שווים, או דהוו ב' עניינים וכמשנת"ב, דמבו' בסד"ט דהוו דבר א'. אולם בפרדס רימונים שם, ד"ה אולם, ביאר דהוו ב' עניינים, כנ"ל].

והנה הט"ז יו"ד סי' ק"צ סקי"ז, סקל"ו, ס"ל דאין לדמות ס"ט ברה"ר דספיקו טהור, לכתמים דספקם טמא כל דלא ברי דיש לתלות בדבר אחר. ועי' חוו"ד שם סקי"ד לדון בד' הט"ז, אי כוונתו, דוקא באופן דחברתה מגדילה את הספק, [כגון דנמצא על כ"א שיעור סלע, ונתעסקו רק בשיעור סלע], ובכה"ג לעולם חשיב דנשאלת גם על חבתרה, או דכוונתו דתלייה בחברתה גריעא משאר תליות, דשורש קולת תלייה הוא משום דלא ארגשה, וכשתלי' בחברתה דהא נמי לא ארגשה, בזה אין להקל, ויעו"ש בחוו"ד דילה"ק להפי' הראשון, מכתובות כ"ז. לגבי עיר שכבשוה כרכום [עי' לעיל]. חוו"ד שם. ועי' חזו"א יו"ד סי' ל"ט ד"ה וא"כ, [יעו"ש דמשום קו' זו, הוכיח דלא כהט"ז]. ובערוה"ש שם סקע"ו פי' ד'הט"ז, דבב' שבילין דשורש הספק הוא בטומאה וכ"א בחזקת טהרה, משא"כ הכא דהספק הוא בתלייה, והן בחזקת בעלות כתם. וכן ביארו בד' הט"ז, במחצית השקל שם, ובטורי כסף, ובלחו"ש שם סק"ל ד"ה ולפע"ד וע"ע שו"ע יו"ד סי' ק"צ סכ"ב. וע"ע ערוה"ש סי' ק"צ סנ"ג.

ועיי"ש בט"ז שהביא הוכחה [דחלוק נשים משבילין, דלא כב"ח וש"ך הנ"ל], מהרשב"א [בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ט:] דג' נשים שלבשו חלוק אחד, ונמצא בו כתם כולן טמאות, ואף בבאו בזאח"ז, ועי' נקוה"כ שם סקי"ז ליישב דהרשב"א אזיל לשיטתו, לעיל י"ד: ד"ה ופירוש עד, ושם פליגי עליה, רבותינו הצרפתים, וכן בתורא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, והב"ח והש"ך ס"ל כרבותינו הצרפתים. ועי' כרתי שם סקי"ג דיש לחלק דבג' נשים דלעולם הוי כבאו בב"א דכ"א תלויה בחבירתה, משא"כ הכא דיכולה לתלות בציפור, עיי"ש, וכעי"ז בסד"ט שם סקמ"ז ד"ה ומיהו. ובחזו"א יו"ד סי' ל"ט ד"ה וא"כ.

והנה בעיקר אי מה דאמרי' הכא גבי ג' נשים שלבשו חלוק א' ונמצא בו כתם דכולן טמאות, הוא בב"א, אבל בבאו בזאח"ז, זה תלוי בפלוגתת האחרונים הנ"ל, הנה כ"מ בט"ז שם דתלי', וכן בנקוה"כ שם. ועי' רשב"א לעיל בשם רבותינו הצרפתים. ובתורא"ש שם. אולם עי' כרתי שם סקי"ג דיש לחלק בין ג' נשים להכא, וכעי"ז בסד"ט שם סקמ"ז ד"ה ומיהו.

הרי זו תולה בה. הנה יל"ע אי דינים אלו, הם כשאר תליות, או משום דתולין הקלקלה במקולקל, [או משום דהוו כעד שאינו בדוק], והנה דעת הראב"ד בעה"נ שער הכתמים בסופו, דהם כשאר תליות, וכ"מ בס' האשכול הל' נדה סי' מ"ב. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' ק"צ, דמש' כן, ועיי"ש בעמ' קכ"ב ד"ה עתה נבא, ובעמ' ק"ס אות ו', ובעמ' קכ"ב ד"ה החלק הב'. ועי' ערוה"ש יו"ד סי' ק"צ ס"ק קי"א, דהוא תלייה במקולקל, ועי' חוו"ד סי' ק"צ סקי"ד. והנה לענין אי תולה בנדה ונכרית בג' ימים הראשונים לספירתה, או לא, [ויל"ע אי תלי' בנידון הנ"ל דהא בשאר תליות אין תולין בהני ג' ימים], הנה עי' ברמ"א יו"ד סי' ק"צ סמ"א, דה"ה דאין תולין גם בנדה ונכרית. ועי' ערוה"ש יו"ד סי' ק"צ ס"ק קי"א, דאין להוכיח מזה דיש להשוות תליות דהכא לשאר תליות, עיי"ש. וע"ע חוו"ד סי' ק"צ סקי"ד, ועיי"ש בחוו"ד דבתליות דהכא מחמרי' יותר משאר תליות. עוד יש לדון אי בכל כתמים היה מקום לדון סד"ר לקולא, ועי' בזה ברשב"א דף ס. ד"ה תולה, תוה"ב ב"ז ש"ד, [אי הטעם דל"א בכל הכתמים סד"ר לקולא, היינו משום דהוי תרתי דסתרי, ועייש"ע דטעמי' דרשב"ג לק' ס. דכיון דכתמים דרבנן תלי' הקלקלה במקולקל, וכדאמרי' בשתי קופות דרבנן.], ועי' לק' ס. תוד"ה באנו. ועי' תורת השלמים סי' ק"צ סק"ב, וערוה"ש יו"ד סי' ק"צ ס"ק קי"א, מש"כ דיש לחלק בין תליות בחברתה לשאר תליות, דאי"ז מדין תלייה, אלא מדין סד"ר לקולא. ועי' פרי דעה סי' ק"צ טורי כסף סק"ב,משה"ק על הכס"מ איסו"ב פ"ט ה"ו שהק' דבכל כתם איכא ס"ס, דמה הוצרך לזה תיפו"ל דסד"ר לקולא, עיי"ש, וכן עיי"ש דל"ש לדון בכתמים סד"ר לקולא, דמצינו דוכתי שהחמירו, וכ' שם הוכחה לזה, וע"ע נובי"ק יו"ד סי' נ"ב, משה"ק כעי"ז, וע"ע בפרי דעה שם בטורי זהב סק"ב]. ועי' מי נדה לק' ס. ד"ה והנה ספק, מש"כ דהביאור בזה, דהואיל ועיקר גזירת כתמים על הספק נתקנה, כמבו' ברש"י לעיל י"ד. ד"ה משום כתם, וברמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ב, ומצינו כעי"ז דל"א ס"ס בבדיקת חמץ משום דנתקן על הספק, [עי' מ"מ וכס"מ חמץ ומצה פ"ב ה"י]. וכן יל"ע אי שאר קולות כתמים היינו משום סד"ר לקולא, וע"ע פרדס רימונים בפתיחה לסי' ק"צ בתחילתו ד"ה והנה כאשר, ז' קולות מיוחדות בכתמים.

או לנדה. עי' ר"ן ד"ה אמר, דלא מיירי באותם הימים שרואה דם נידות, אלא שחברתה ראתה קודם לכן, והיא עדיין בתוך ימי נדותה. והנה הק' המל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה וראיתי להרב, להסוברים דלר"ח אליבא דרבי לק' ס. דאין תולין בחברתה שהיא מקולקלת, רק בדאיכא סברא לתלות בה, ומשו"ה שומ"י בראשון שלה תולין בה, איך יפרשו מתני', ועיי"ש דיל"פ לשיטתם, דמתני' מיירי בנדה בימים שהיא רואה בהם, [ודלא כר"ן הנ"ל]. עוד כ' שם דיל"פ, דמתני' מיירי בדעת רשב"ג, וא"נ יל"פ דמיירי נמי אליבא דרבי ואף בימים שאינה רואה בהם, וחלוק דין נדה דהיא בחזקת רואה מזבה דאין מעיינה פתוח, וטעם דחלוקין משום דנדה רואה בעונתה, משא"כ זבה.

עי' תוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד דף כ' ע"ב, שחדש דה"ה טהורה דתולה בעצמה, כגון שהיה לה חלוק בדוק ולבשתו בימי נדתה, ואח"כ בימי טהרתה. וכ"כ הרא"ש סי' ב', וכ"פ בשו"ע יו"ד סק"צ סמ"ד, וב"י שם. אמנם עי' ש"ך שם סקנ"א, דיש לחלק בין תלייה בחברתה לתלייה בעצמה, דבחברתה אין תולה בג' ימים הראשונים [רמ"א יו"ד קצ"ו י'], ובעצמה תולה אף בכה"ג, דהוי כתלייה במכה שבגופה, מו"מ ופלוגתא בזה, וכ"מ בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ק"ע. אולם עי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה ודע שהרב, דפליג, ול"ד למכה שבגופה, דהמכה עדיין קיימת משא"כ הכא. וכ"ה בתורת השלמים שם סקמ"ה. וע"ע סד"ט סי' ק"צ סקע"ג. וע"ע שו"ת מעיל צדקה סי' ס"ג, דיש לחלק בין חלוק שנודע שהוא מוכתם בכתמים דתלי' אף בג' ימים הראשונים, והו' בסד"ט שם.

רד"ה במזנקת, מקלחת דכיון דנפק בקילוח כי אורחא לא דחיקא וכו'. וכ"פ בשו"ת הר"ן סי' מ"ט ד"ה אלא. ועי' מי נדה בקו"א סי' קצ"א ד"ה והנה מדי.

בא"ד אבל שותתת איידי וכו'. עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קמ"ח ד"ה תו, שדן אי בעומדת ושותתת ג"כ יש טעם זה, ועיו"ש לדון אי עצם מה ששותתת המ"ר יוצאים בדוחק וחוזרים למקור. [אמנם בלש' רש"י והר"ן מש' דהחשש דקודם שדחקה עצמה הדור מ"ר למקור, אבל בתוד"ה האשה, מש' כמ"ש החת"ס עיי"ש], ועיי"ש בחת"ס מו"מ לפי הנידונים הנ"ל, בביאור ד' רש"י שהוצרך לבאר [לעיל נ"ז: ד"ה עומדת, והו' בתוד"ה האשה] הטעם דטמאה בעומדת משום דדחוקה ומתוך חיישי' שחזרו המ"ר למקור. ועי' מי נדה קו"א סי' קצ"א ד"ה והנה מדי.

בא"ד אבל עומדת א"א לה לזנק. מש' דאם אפשר לה היתה טהורה, והנה יל"ע אי הדוחק של יציאת המים גורם או הדוחק של קודם הטלת המ"ר גורם, [ולכאו' נ"מ במזנקת, שהקילוח מגלה שלא היתה דחוקה]. עי' ר"ן שם, דמש' כצד א' דהדוחק של יציאת המים גורם. ועי' חזו"א יו"ד סי' צ' סק"א, שכ' "ועוצרת יציאתה", ומש' כצד ב'. אמנם ברש"י כאן מבואר, דזינוק מהני לטהרה. והנה עי' לבוש שם, לדון אי עומדת ומקלחת מוכיח דלא היה המקום צר, או"ד דל"ה סימן, דמה שמקלח הוא משום שמשתנת בכח ובגבורה, ויעו"ש דאיכא פלוגתא בזה.

בא"ד אבל עומדת א"א לה לזנק. מבואר דר' יוסי טיהר בעומדת ושותתת, דהא עומדת א"א לה לזנק, וכ"ד הרמב"ם איסו"ב פ"ה הי"ז, והרמב"ן הל' נדה פ"ג ה"ח, וראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ד'. ועי' ב"י יו"ד סי' קצ"א, שכ"ד הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד. וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' קצ"א ס"א, ועי' רמ"א שם. אמנם עי' ש"ך יו"ד סי' קצ"א סק"ג, דדעת רש"י כהר"ח שהו' בתוס' לעיל י"ד: כרבי, ועי' שו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ב, ובסד"ט שם סק"ג, ובשו"ת חת"ס סי' קמ"ח ד"ה ועתה, שתמהו עליו, דאין דעת רש"י כן, ושנעלם ממנו דהמרדכי שבועות רמז תשל"ה, הל' נדה נ"ט: ד"ה איש, שכ' דאין דעת רש"י כר"ח. וע"ע חזו"א יו"ד סי' צ' סק"ב ד"ה בב"י, [שנחלק על הב"י בדעת הראשונים הנ"ל]. ועי' שו"ת ושב הכהן סי' ל"ב ד"ה ולפ"ז, וד"ה ועתה נבא.

ועי' חוו"ד סי' קצ"א סק"א, דלדעה זו, באופן שהיתה מקלחת לתוך ספל, ונמצא דם על שפתו, דרגל"ד דאינו ממכה שבמקום המ"ר, דא"כ הו"ל לימצא בתוך הספל דאז טמאה, אולם י"א דאפי' בכה"ג מטהר ר' יוסי, וכ"מ בב"י יו"ד סי' קצ"א ד"ה ותמהני, ועי' חזו"א יו"ד סי' צ' סק"ב ד"ה ובב"י, לתמוה על הב"י דמה ההכרח לדבריו. וע"ע להלן מה שהו' דעה נוספת בשם הר"ן, [לדעת החוו"ד והחזו"א נמצא דדעת הר"ן כהראשונים הנ"ל].

ובעיקר הענין אי עומדת א"א לזנק, עי' מרדכי שבועות רמז תשל"ה, [שכ' כרש"י דא"א לה לזנק]. וכ"מ במאירי ד"ה והמשנה. אולם עי' בתוד"ה האשה, משכ"ב.

והנה בשו"ת הר"ן סמ"ט כ' דר"י מטהר בכל גוונא, אבל אם היתה מקלחת לאמצע הספל, ונמצא דם על שפתו, טמאה משום דודאי יצא בתר דתמו מיא, אבל כל דליכא ראיה לטמאה טהורה, ואף באופן דנמצא בתוך הספל ועל שפתו, דתלי' דאתי דם מן הכליות עם המ"ר, וכששתתו המים שתת דם עמהם, [עפ"י ביאור החזו"א יו"ד סי' צ' סק"ב, ויעו"ש עוד מו"מ בד' הר"ן]. וכ"מ קצת בחי' הר"ן בסוגיין ד"ה מ"ש. וכ"כ בדעתו ביין מישרים, והו"ד הר"ן בב"י רס"י קצ"א, ויעו"ש להק' להר"ן דהא הרשב"א כ' להדיא דאפי' בנמצא על שפת הספל טהורה, ויעו"ש דכ"ה נמי דעת הרמב"ם והרא"ש, אולם עי' חוו"ד סי' קצ"א סק"א דאפשר דהרא"ש מודה להר"ן, והרא"ש לא טיהר אלא היכא דליכא הוכחה, וע"ע בחזו"א שם שתמה על הב"י דאף מהרשב"א לא מוכח דפליג על הר"ן, ומש"כ דבנמצא בשפתו טהורה, היינו בכה"ג בנמצא גם על שפת וגם בתוכו, ומסתבר דכ"ה ג"כ דעת הרמב"ם.

והנה עי' חוו"ד סי' ק"צ סקכ"ד דלדעת הרמב"ם הנ"ל, אינה טהורה רק בידוע לנו שיצא הדם עם המ"ר, אבל באופן שנמצא הדם בתוך המ"ר, ויש לחוש שמא יצא הדם אחר שכלו המ"ר, טמאה משום כתם, אא"כ יושבת על שפת הספל ונמצא רק בתוכו. ופרדס רמונים בפתיחה לסי' קצ"א ח"א שיטה השניה אות ח', ועיי"ש באות ט' ש"ח סק"א, דהשו"ע שם סתם דטהורה בכל גווני, וס"ל כהרשב"א דטהורה אף בכה"ג, ועי' שו"ת נובי"ת סי' ק"ל ד"ה ומעתה נשוב דאף לד' השו"ע שפ' כהר"מ, מ"מ בדרכה לראות דם במ"ר, דצריך לברר כשאפשר. ועי' שו"ת בנין ציון סי' ע"ג.

רד"ה דלמא בתר וכו' אתא דם ממקור וכו'. וכ"מ ברשב"א בתוה"ב הארוך ב"ז ש"ד. וע"ע בחידושיו בד"ה מזנקת.

רד"ה דיעבד כגון שנתעסקה בטהרות וכו'. וכ"מ במרדכי שבועות רמז תשל"ה, הל' נדה נ"ט: ד"ה איש, דלכתחילה שייך רק לענין טהרות. וכן ברע"ב מ"ב. וכ"מ בב"י יו"ד סי' קצ"א ד"ה וסמך, דלגבי בעלה אין שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד, וכ"כ בתויו"ט מ"ב. ועי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"א [ברלין] סי' נ"א, שנסתפק בזה. ועי' מאירי ד"ה איש, דשייך גם לגבי בעלה לכתחילה ודיעבד, וכ"מ בתוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד דף י"ט ע"ב, ועייש"ע במהר"ם שביאר ספיקו אי לגבי בעלה שייך לכתחילה משום דיכולה לספור ז"נ ולטבול וכשם דאמרי' לה לא להתעסק בטהרות, או דלגבי בעלה לעולם חשיב דיעבד, כיון דבשעת עונה שהיא מצווה אסורה.

רד"ה ת"ש מדקתני חזקה אלמא לא מספקא דם באיש כלל. עי' ש"ש ש"א פי"ח ד"ה אלא דמוכח מהכא דבכל ס"ס שבאחד מן הספיקות יש רוב כנגד אחד מן הצדדים, ל"ה ס"ס, וכד' התוס' בכתובות ט. ד"ה ואי, ועיי"ש בהע' הגרשז"א לדחות, דיש לחלק דשאני חזקת דמים דהוי חזקה הבאה מכח סברא וטבע דאלים. ועי' שו"ת דברי חיים יו"ד ח"ב סי' ע"ב, אי רוב דאתי מכח סברא, גריעא ומהני בה ס"ס. ואכמ"ל.

רד"ה השאילה וכו' ואח"כ לבשתה היא וכו'. וכ"מ ברמב"ם איסו"ב פ"ט הכ"ט, וברע"ב פ"ט מ"ג. טור יו"ד סי' ק"צ. וכ"מ במל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה תו אמרינן בגמ', בסופו, ועי' ב"ח יו"ד סי' ק"צ סקל"ח דכוונת פי' זה, לרבות דאף שהכתם נמצא אצלה כשלבשה את החלוק, אפ"ה ל"א כאן נמצא כאן היה, [וכמבו' לק' ס. "לפיכך שתיהן מקולקלות"]. וכ"מ במל"מ שם ד"ה ודע דבהא, ובתורת השלמים סי' ק"צ סקל"ט, ובחדוד הלכות ד"ה מתני'. וע"ע חת"ס ד"ה השאילה, [יעו"ש בשם התוס' לעיל נ"ח. ד"ה ולענין, הטעם דל"א הכא כאן נמצא כאן היה]. ובעיקר עי' תוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד דף כ' ע"ב, לפרש דמיירי שקודם לבשה את החלוק ואח"כ השאילתו. ועי' שו"ע סי' ק"צ סמ"א, שכ' ב' האופנים. ועי' ביאור הגר"א שם אות מ"ט. ועי' מאירי ד"ה המשנה השניה, שכלל ב' הדרכים, שפי' דמיירי שבדקה את החלוק ולבשתו ואח"כ השאילתו לנכרית, וחזרה ולבשתו ומצאה בו כתם. וכ"מ בחי' הר"א כאן, ולק' ס: ד"ה והא. וכ"כ בתורת השלמים שם בדעת הש"ך סק"נ. ועיי"ש בחי' הר"א שהוסיף [לפי' זה], דלאחר שבדקתו לבשתו, ופשטתו, והשאילתו בלא בדיקה. ועיי"ש בב"ח ובתוה"ש וחת"ס הטעם שמיאנו הרשב"א [והשו"ע] בהפי' דקודם השאילה ואח"כ לבשה, דבתוה"ש כ' באר דהא דמתני' ע"כ מיירי בבדוק דאל"ה ודאי דאינו מטמא, ולפירש"י קשה מאיזה טעם בדקה את החלוק קודם שהשאילתו לנדה. ובחת"ס כ' דיל"פ ד' הרשב"א, דמתני' מיירי בכתם יבש, ומתני' אתי לרבות דאף שיש לתלות באשה הראשונה דהא הוא יבש, מ"מ תולין בנכרית שהיא אחרונה.

רד"ה הרי וכו' דכיון דנדה היא לא מקלקלה לה וכו'. והיינו מדין תולין את הקלקלה במקולקל, וכ"מ בתוס' לק' ס. ד"ה באנו, בסופו, רמב"ן ס. ד"ה הא, בדעת רשב"ג ובדעת רבי אליבא דרב אדא. וכן בחי' הר"א ס. ד"ה והא, ובר"ן ס. ד"ה ושוין, וכן ברשב"א ד"ה אמר, ובתוה"ב ב"ז ש"ד, [ויעו"ש דהוא לד"ה]. וכ"כ המל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה ואני שמעתי, בדעת הרמב"ם שם. וכ"כ הש"ך יו"ד סי' ק"צ סקמ"ח. ובס' האשכול סי' מ"ב שפי' דטעם התלייה בנדה, משום דעלולה לראות יותר משאינה נדה. וע"ע כרו"פ סי' ק"צ סקכ"ב. רמב"ן לק' ס. ד"ה הא, בדעת ר"ח אליבא דרבי. וכן משמ' ברשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, דיעו"ש למנות תלייה זו, בכלל שאר תליות דתולין משום שקרוב הדבר, ועי' בחי' ר' ידידיה טיאה ווייל ד"ה במשנה השאילה]. ובחוו"ד סי' ק"צ סקכ"ט כ' דכל התליות דסוגיין, הם דווקא כשיש סברא לתלות, והיינו אף לרשב"ג לק' ס. ועייש"ע מו"מ לפי"ז אי בסופרת ז' בשמיני שלה שלא טבלה וכן בנדות דידן, אי יש להקל, ויעו"ש דלפי"ז אין להקל, וי"ח בזה.

בא"ד שתיהן טמאות. עי' חוסן ישועות ד"ה השאילה, דמש' דדוקא בטהורה לגמרי, אין תולין, ודלא כשי' האשכול [סי' מ"ב עמ' 104] וסייעתו, דאין תולין בסופרת ז' בשמיני שלה, שלא טבלה. ועי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה ודע דהנראה, לדחות.

בא"ד דראוי ליטמא במושב הזב והנדה. מוכח דדבר המק"ט מדרס יש דין כתמים, וכ"כ הרשב"א בתוה"א והקצר ב"ז סוף ש"ד. ועי' שו"ת מעיל צדקה סי' כ"ז, מש"כ לפי"ז, ועיי"ש דדעת הרמב"ם כלים פכ"ג ה"א אינו כן. וכ"פ בלחו"ש סי' ק"צ סקל"ו. ועי' מחצית השקל יו"ד סי' ק"צ דמש' במעיל צדקה דפ' כהתוס', אמנם עי' בהגה' הר"ר שלמה הכהן שם לדחות דדבר המטמא מדרס ה"ה מטמא בכל הטומאות, כמבו' ברש"י לעיל מ"ט. ד"ה כל, וע"ע תויו"ט כלים פכ"ד מ"ד, אי כ"ד המק"ט מדרס מק"ט מת.

תוד"ה האשה וכו' וק' על מה שפי' וכו' אמאי נקט כל עומדת וכו'. עי' ר"ן די"ל דבעומדת ל"ש לברר הענין, וביושבת יתכן לעמוד על אמיתות המקרה, ולברר דטהורה, ועי' הביאור בזה, בפרדס רימונים עמ' ער"ב, ד"ה וכן, דביושבת שייך שתהא יושבת על שפת הכלי ומזנקת לתוכו, ואם נמצא הדם בכלי ולא בשפתו, מוכח דאתי עם המ"ר, משא"כ בעומדת ל"ש לברר זה, [כמבו' בט"ז יו"ד סי' קצ"א ס"א], ובעמ' רפ"ג ד"ה והא, כ' ביאור אחר, דבעומדת שדחוקה ביותר יש לחוש אפי' במזנקת דהדור מ"ר למקור, ול"מ מה דנמצא הדם בתוך הספל. ועי' יין מישרים ביאור אחר, דבעומדת א"א לברר אי בתר דתמו מיא אתי הדם. ובקנה בשם עמ' קנ"ח ד"ה ע"כ, כ' באופ"א דבעומדת א"א לברר אם היא שותתת או מזנקת.

בא"ד ומשני דכולה איירי דווקא במזנקת וכו'. ולפי"ז ר' יוסי איירי נמי במקלחת, וכ"מ ברא"ש סי' א', ועיי"ש נמי דלדרך זו אין מקור דר"י מטהר בעומדת ושותתת. והנה עוד יל"ע לדרך זו, בדעת ר"י בעומדת ושותתת, דטמאה משום דהוי תרתי לריעותא, [עי' בהמשך ד' התוס' וברא"ש], ועי' פרדס רימונים עמ' רס"ט ד"ה ולפי"ז, ד"ה הנה.

והנה עי' ב"ח יו"ד סי' קצ"א ד"ה ואיש, להק' מאי דמק' בגמ' להלן אסיפא דשנו דר"י מטהר, דכיון דמטהר בספק אחד כ"ש בס"ס, ולדרך זו י"ל דבס"ס מטהר ר"י אפי' בעומדת ושותתת. עוד הק' החוו"ד שם סק"א, לר"י דמטהר בעומדת ומקלחת, דהא בכל זינוק איכא שתיתה בסוף, וצ"ל דר"י מטהר דוקא באופן שטיהר ר"מ והיינו כשנמצא דם בתוך הספל. וכה"ק בנוב"י מהדו"ת יו"ד סי' ק"ל, ובשו"ת ושב הכהן סי' ל"ב ד"ה והנה הרמ"א, ובפרדס רימונים השיטה השלישית סק"ד, ועי' בדבריו בעמ' רס"ט ד"ה ולפי"ז, ד"ה הנה.

אמנם בעיקר ענין, עי' ט"ז יו"ד סי' קצ"א סק"א שנחלק וס"ל דלדרך זו, עומדת ומקלחת טהורה בכל ענין, [וכ"כ בדעתו בפרדס רימונים עמ' ע"ר ד"ה אמנם], ועיי"ש עוד מו"מ בכל זה.

והנה יל"ע לד' התוס' והרא"ש, אי טהורה, באופן שעומד הספל בין רגליה שאז המ"ר והדם נופלים לעולם לספל, וליכא ראיה מנין בא הדם, [ולכאו' תלי' בנידון הנ"ל], ועי' ב"ח סי' קצ"א ד"ה והכי משמע, דיש לחוש שמא בסוף הקילוח יצאו המים בשתיתה, והוי' עומדת ושותתת, וכ"כ בשו"ת נובי"ת סי' ק"ל, ובשו"ת ושב הכהן סי' ל"ב. ובסד"ט סי' ק"צ סקצ"ה ד"ה ובזה מיושב, בשם דודו מוהר"ל. אולם עי' ט"ז שם סק"א דפליג דמש' מהרמ"א דבכה"ג נמי טהורה, [כ"כ בדעתו בפרדס רימונים שם מ"ז סק"א], וכ"כ בשו"ע הרב שם סק"א ד"ה וכ' הב"ח, וכ"כ בפרי דעה שם ט"כ סק"א ד"ה שי' ב'. ועי' לבנון נטע שם סק"א לדחות דקדוק השו"ע הרב עיי"ש, ועיי"ש מש"ה מהרע"ב פ"ט מ"א. ועי' ערוה"ש שם סי"ד שכ' שי' שלישית בזה, דאפי' בעומדת על שפת הספל ומקלחת לתוכו, ונמצא דם על שפתו, טהורה, דלא טימא ר"י רק בשותתת מתחילה ועד סוף. וכ"ה בפרדס רימונים בפתיחה לסי' קצ"א ח"א שיטה ג' אות ו' וז', ויעו"ש כן גם בדעת הט"ז. ועי' חוו"ד שם סק"א דבכה"ג שנמצא על שפת הספל טמאה, ועי' בפרדס רימונים שם מ"ז סק"א שהבין בד' החוו"ד דה"ה בנמצא באמצע הספל.

ועייש"ע בב"ח דבאופן ששתתה בסוף הקילוח, אפי' אם נמצא הדם בתוך הספל ולא על שפתו טמאה, ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קצ"א ח"א שי' ג' אות ג' ד', ויעו"ש עוד בפרד"ר עמ' ע"ר ד"ה אמנם, דלדעת התוס', לר"מ חיישי' דהדור מ"ר למקור, כל דליכא ראיה דלא הדור, ולר"י טהור, חוץ מאופן שיש ראיה לטמא, ויעוי' שם עוד ביאור לפי"ז.

והנה לפי"ז מה דמוקים בגמ' במזנקת, היינו דוקא יושבת, או גם עומדת היינו דוקא במזנקת, [ותלי' בפלוגתת רש"י והתוס' כאן], הנה עי' רמב"ם איסו"ב פ"ה הי"ז שסתם כרש"י, [כמבו' בב"י יו"ד סי' קצ"א ד"ה האשה], וכ"מ ברשב"א בתוה"ב הארוך ב"ז ש"ד, ועיי"ש בב"י בשם הר"ן שכ' דהרשב"א סתם ולא פירש, ותמה ע"ז דמבו' להדיא בד' כדעת רש"י. וברמב"ן הל' נדה פ"ג ה"ח. וכ"פ בשו"ע שם. אולם הרמ"א שם הביא את דעת הרא"ש דהוא כהתוס'.

והנה לרש"י ר"י מטהר בין בעומדת בין ביושבת בין מזנקת ובין שותתת, וכ"ד הרמב"ם איסו"ב פ"ה הי"ז והרמב"ן הל' נדה פ"ג ה"ח, וראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ד'. ועי' ב"י יו"ד סי' קצ"א, שכ"ד הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד. אמנם עי' ש"ך יו"ד סי' קצ"א סק"ג, [דדעת רש"י כהר"ח שהו' בגמ' בד"ה ר' יוסי אומר בין כך וכו', ועי' שו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ב, ובסד"ט שם סק"ג, ובשו"ת חת"ס סי' קמ"ח ד"ה ועתה, שתמהו עליו, דאין דעת רש"י כן, ושנעלם ממנו דהמרדכי שבועות רמז תשל"ה, הל' נדה נ"ט: ד"ה איש, כ' דאין דעת רש"י כר"ח]. וע"ע חזו"א יו"ד סי' צ' סק"ב ד"ה בב"י, [שנחלק על הב"י בדעת הראשונים הנ"ל].

והנה בשו"ת הר"ן סמ"ט מבואר דר"י מטהר בכל גוונא, אבל אם היתה מקלחת לאמצע הספל, ונמצא דם על שפתו, טמאה משום דודאי יצא בתר דתמו מיא, אבל כל דליכא ראיה לטמאה טהורה, ואף באופן דנמצא בתוך הספל ועל שפתו, דתלי' דאתי דם מן הכליות עם המ"ר, וכששתתו המים שתת דם עמהם, [כ"כ בר"ן עפ"י ביאור החזו"א יו"ד סי' צ' סק"ב, ויעו"ש עוד מו"מ בד' הר"ן]. וכ"מ בחי' הר"ן כאן ד"ה ומ"ש.

והמהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תר"ל, ד"ל סי' ת"ג, ד"א ברלין סי' נ"א, [הו' במרדכי שבועות רמז תשל"ה, בהגהמ"י איסו"ב פ"ה אות ב', ב"י יו"ד סי' קצ"א ד"ה כתבו ההגהמ"י], ס"ל דר"י מודה ביושבת דטמאה ורק במקלחת לתוך הספל ונמצא על שפתו טמאה, ופליג על ר"מ בעומדת דטהורה, אך כ"ז דוקא באופנים שטהורה ביושבת, דהיינו בעומדת על שפת הספל ומקלחת לתוך הספל ונמצא שם הדם דמוכח דלא אתי בתר דתמו מיא, ועיי"ש ביאור ההכרח לזה, וכ"פ הרב השואל בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ח' ד"ה עוד ילמדנו.

והנה דעת ר"ח דר"י טיהר רק משום נדה אך טמאה משום כתם, הו"ד בתוס' לעיל י"ד: ד"ה ורבי, וברא"ש פ"ב סי' ב', ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תר"ל, ד"ל סי' ת"ג, וכ"ה בשם המהר"ם, בהגהמ"י איסו"ב פ"ה הי"ז, ובמרדכי שבועות רמז תשל"ה, ובשו"ת הר"ן סי' מ"ט. ובביאור שיטתו, ועי' הגהת שערי דורא אות ג' בשם מהר"ט, [הו' בדרכי משה יו"ד סי' קצ"א אות א'], כ' דלדעת הר"ח רק אם יושבת ומקלחת ונמצא דם בתוך הספל טהורה לגמרי. וכ"פ הרמ"א שם, וכ' בש"ך סי' קצ"א סק"ג דמקו"ד הרמ"א הוא מהר"ח, וכ"כ בביאור הגר"א שם סק"ד, ובנובי"ת סי' ק"ל ד"ה ואמנם כ"ז, ובשו"ע הרב שם סק"א ד"ה ושיטה שלישית, ובלחו"ש שם סק"ד. [אמנם עי' בשו"ע הרב שם סקי"א דמבו' דמקו"ד הרמ"א הוא דעת מהר"ם שהו' במרדכי הנ"ל, ואי"ז לדעת הר"ח, ועי' בשו"ת צ"צ סי' קמ"ה אות ג', וכ"ה צ"צ פסקי דינים שם דהוא מהמרדכי, וכ"כ בשו"ת משיבת נפש ח"א סי' י"ג אות ו', ועי' פרדס רימונים פתיחה לסי' קצ"א ח"א שיטה ד' אות א']. אולם עי' תפארת למשה שם, שהק' מנלי' זה, דדילמא בכה"ג נמי ר"ח מטמא משום כתם. ועי' שו"ת נובי"ת יו"ד סי' ק"ל ד"ה ואמנם מה. וע"ע פרי דעה יו"ד סי' קצ"א טורי כסף סק"א, שיטה ד' ד"ה וליישב. וע"ע ש"ך שם סקי"ד דלדעה זו, אפי' בנמצא בתוך הספל טמאה, ורק ביושבת בכה"ג טהורה. אמנם עי' בשו"ע הרב שם סוסק"א דפליג על הש"ך. ועי' פרי דעה שם ט"כ סק"ב דמהט"ז שם סק"ב, מש' כשו"ע הרב. אולם עי' פרדס רימונים שם מ"ז סק"ב, דהט"ז כהש"ך. ועי' תורת השלמים שם סק"ב כהש"ך, וכ"כ בחכמ"א כלל קי"ד ס"ג. ובלחו"ש שם לחם סק"ז. אמנם בשו"ת אבנ"ז סי' רל"ב אות כ"א כהשו"ע הרב. ובצ"צ שם בפסקי דינים מבואר דלדעת הר"ח, דר"י ור"מ פליגי רק בעומדת אבל ביושבת ל"פ, ועיי"ש ביאור במש"כ הרמ"א דבעומדת בכל ענין טמאה. וכעי"ז בשו"ת משיבת נפש שם.

תוד"ה דלמא וכו' פי' אפי' במזנקת דלמא בתר שהניחה וכו'. וכ"פ הרא"ש סי' א' ומאירי ד"ה והמשנה.

בא"ד אלא ודאי פשיטא וכו' לאו ממילא אתא וכו'. וכ"פ המרדכי שבועות רמז תשל"ה, הל' נדה נ"ט: ד"ה איש, בשם ר"י, ועי' שו"ת בית אפרים סי' מ"ו דרש"י מודה לסברת התוס', דהגעת הדם לאחר תמו מיא הוא מיעוט, ולהכי ר' יוסי לא חייש זה, ורק ר"מ דחייש למיעוטא, ועייש"ע דלפימש"כ הר"ן [שו"ת סמ"ט] דר"מ ור"י פליגי אי חיישי' למיעוט, י"ל דרש"י מודה דאין לתלות דם במקור בעת מ"ר, אלא דאכתי הוי מיעוט.

בא"ד אלא ע"י מ"ר שחזרו למקור וכו'. עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קמ"ח, ד"ה תו, שביאר דרש"י לא ניחא לי' בזה, משום דדוקא בשותתת מחמת שדחוקה חיישי'. וכ"כ בשו"ת בית אפרים יו"ד סי' מ"ו ד"ה וע"כ נלענ"ד, ובלחו"ש סי' קצ"א שמלה סק"א, ויעוי' עוד בלחו"ש די"ל באופ"א דרש"י דקדק לש' הגמ' "תמו" דמש' דכלו לגמרי.

בא"ד ושמא בשעת זינוק א"א לדם לבוא וכו'. עי' חזו"א יו"ד סי' צ' סק"א ד"ה שם שמא, דכוונת תוס' לקיים ד' רש"י בזה, ועי' חוו"ד סי' ק"צ סקכ"ד. וע"ע קנה בשם ברורי השיטות סי' א' סק"ד, עמ' קנ"ו ד"ה אולם, [יעו"ש להוכיח מד' הערול"נ בתוס', דכוונתם לבאר שיטתם אמאי דוקא בהניחה מלזנק חיישי' דהדור למקור, ויעו"ש להוכיח כן גם מד' שו"ע הגר"ז יו"ד סי' קצ"א ס"א].

והנה בביאור פלוגתת רש"י ותוס, הנה שו"ת חת"ס יו"ד סי' קמ"ח ד"ה תו, כ' דלרש"י חיישי' רק כשהמ"ר מרובים, ומתוך שדחוקים הדרי למקור, ולהתוס', לעולם חיישי' דהדור למקור. וע"ע לבוש יו"ד סי' קצ"א. חכמ"א כלל קי"ד ס"ב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף