מראי מקומות/נדה/ס/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף |
מראי מקומות
נדה ס א
אף נכרית דקא חזיא. עי' תורא"ש ד"ה בנכרית, דכוונת רב דמיירי בנכרית שרגילה לראות, דאי כוונתו במי שרואה ממש עכשיו, א"כ תיפו"ל מנדה, וכ"כ הרשב"א לעיל נ"ט: ד"ה אמר, ור"ן לעיל נ"ט: ד"ה אמר, וכ"מ ברד"ה הרואה. וכ"מ בראב"ד, דלהלן. ועי' ב"י סק"צ סמ"א. והנה יל"ע במש"כ הרמב"ם [איסו"ב פ"ט הכ"ט, והועתק בסמ"ג לאוין קי"א] שכ' השאילה וכו' לנדה בין עכו"ם בין ישראלית, ועי' בזה מ"מ וכס"מ שם. וכן עי' במל"מ שם ד"ה ואני שמעתי, אי כוונת הרמב"ם דומיא דנדה בדווקא והיינו בשרואה עכשיו ממש, או דכוונתו שראתה פעם אחת, ואז לעולם היא נדה מדבריהם, דה"מ שם, [כ' דהרמב"ם מודה לרש"י, וכצד' ב']. וכ"כ במל"מ שם. אולם בכס"מ שם פליג. וכ"ה בב"ח סי' ק"צ סקל"ח, ויעו"ש דהטעם דתני במתני' גם נדה וגם נכרית [להצד הא'], דלא נימא דתלי' בנכרית אך כשאינה נדה ממש. אמנם הכס"מ שם וכן בב"י הק' להמ"מ, דבראתה פעם אחת לעולם היא נדה, דא"כ ה"ה נכרית קטנה שראתה פעם אחת דתולין בה, ובמל"מ שם ד"ה ומשה"ק כ' ליישב דקטנה היא מסולקת ומשו"ה אין תולין בה, עוד' הק' הכס"מ להמ"מ, דא"כ נתלה גם בישראלית שלא טבלה, ועייש"ע.
והנה במ"מ ביאר דהטעם שתולה בנכרית אף דאינה רואה עכשיו, ושאני מישראלית שלא טבלה. ועייש"ע במ"מ עוד דהטעם משום דתולין הקלקלה במקולקל, ונכרית היא מקולקלת כל ימיה. ועי' מל"מ שם ד"ה ואני שמעתי. ועי' ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים ס"ג הכ"ב. באופ"א דהטעם משום דנכרית אינה בודקת עצמה ואין יודעת באיזה יום היא רואה בו ואיזה יום פוסקת. ועי' פרדס רימונים סי' ק"צ שפתי חכם עמ' ר"ל ד"ה הנראה, ד"ה ותו, דיל"פ דבריו בב' אופנים, א' דישראלית מפסקת בטהרה ובזה יוצאת מחזקת טומאה, משא"כ נכרית, ב' דהא רוב נשים רואות בסוף עונות, [וכדחיישי' לעו"ב], וישראלית בודקת ומקפדת על ראיותיה, משא"כ נכרית, ומשו"ה היא בחזקת שרואה כל עונה, ומטעם היא לעולם בחזקת טומאה, ועיי"ש בפרד"ר דלפי' הב', מתבאר אמאי אין תולין בנכרית קטנה, דאינה מן הרוב. ובכס"מ וב"י שם בדעת הרשב"א, כ' דהטעם משום דנכרית אינה מקפדת על דמיה וכתמיה ומשו"ה חיישי' שמא מדמים הראשונים נתלכלך בשרה, ועייש"ע מו"מ וביאור בזה. וכ"כ בכרו"פ סי' ק"צ סקכ"ג. ועי' סד"ט שם סקע"א, להק' דלפי' זה נמי קשה אמאי אין תולין בנכרית קטנה שראתה עפם אחת, ויעו"ש די"ל בדוחק, דקנה שהיה באקראי חשיב דדרכה להתנקות. ועי' פרי דעה סי' ק"צ שפתי לוי סקמ"ט ד"ה והנה, ליישב דדוקא גדולה שמוחזקת לראות, תלי' שנשארו בה דמים מראיותיה הקודמות ולא התנקתה, משא"כ בקטנה שהיא בחזקת שאינה רואה, ויעו"ש דכעי"ז מצינו בט"ז יו"ד סי' מ' סק"ד לענין מחט בלב. ובחזו"א סי' פ"ט סק"ה כ' באופ"א דנכרית גמורה אין לה דיני טומאה וטהרה כלל, ואין לנו לדון אלא על הישראלית, ומשו"ה טהורה מספק שמא לא מצאה כתם כלל, ויעו"ש הוכחה לזה מרש"י לעיל נ"ט: ד"ה הרי, [ויעו"ש דאכן הרמב"ם איסו"ב פ"ט הכ"ט גרי' כותית, משום דס"ל כותים גירי אמת, אך יעו"ש דאפ"ה כיון שאין שומעין לחכמים הרי"ז כמי שאינה לפנינו, וכ"ז בד' ר"מ, אך בד' רב פי' הרמב"ם כותית הרואה דהיינו כותית נדה ממש, עיי"ש]. ועי' מעשה רוקח שם, [דכ"ה הגיר' ברמב"ם]. וכ"ה בט"ז סי' ק"צ סקל"א. אך עי' ברמב"ם הוצ' מכון ירושלים, שתקנו נכרית.
והנה בשו"ת רע"א קמא סי' נ"ו ד"ה מה, הק' אמאי לא ביארו הראשונים, דהטעם לתלות בנכרית משום דהישראלית טוענת שלא הרגישה, ויש לה חזקת טהרה וחזקת דם שאינו בא אלא בהרגשה, משא"כ בנכרית שאין להאמין לה. וכה"ק בפרדס רמונים פתיחה לסי' ק"צ עמ' קע"ד ד"ה אמנם, ותי' דבענין נקיות יש להאמין לנכרים, הואיל ומקפידים על נקיונם, [עפ"י גמ' בע"ז ל.]. ועי' ב"י יו"ד סי' ס"ט, [די"א דנאמן מכרי לענין הדחת בשר משום טעם זה].
בשומ"י וכו' בשני וכו' ובסופרת שבעה שלא טבלה וכו'. הנה יל"ע בשומ"י בשני שכבר טבלה אי תולה בה, ויש שדקדקט מדלא נקיט "שלא טבלו", דתולה בשומ"י בשני שטבלה, ובאמת מצינו פלוגתא בזה, ועי' בזה חסדי דוד על התוספתא פ"ו הי"ז, ד"ה השתא מיהא, ובלחו"ש סי' ק"צ שמלה סקמ"ד, ד"ה ומהיות שדקדקו כן. אולם עי' בס' האשכול סי' מ"ב עמ' 103, דמש' דפליג וס"ל דאין תולין בה, וכן דקדק המל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה אך מה, בדעת הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, כ: שכ' דהטעם דתולה בסופרת ז', משום דמחוסרת טבילה, ויעו"ש דכ"מ בשו"ע סי' ק"צ סמ"ב להדיא, [שכ' סופרת ז' שלא טבלה, אמנם עיי"ש בנו"כ מה שדקדקו מלש' השו"ע, ולפי"ז יל"ע בזה, ועי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט, ד"ה השאילה בסופו, וד"ה ודע דהנראה, חוו"ד סי' ק"צ סקכ"ט, רע"א על השו"ע שם, כרו"פ שם סקכ"ג]. וכ"מ בלבוש שם סמ"ב. ועייש"ע במל"מ בדעת הטור דהמקור לדין זה דתולין בה אף בטבלה, משום דהויא בספק טמאה, משום דזהו פלוגתא אי יכולה לטבול בשביעי, ויעו"ש שהניח בצריך תלמוד. והנה עייש"ע בס' האשכול מו"מ בדין סופרת שבעה בשמיני שלה, שלא טבלה, וכ' שם דאין תולין בה, וכ"כ הב"י סי' ק"צ סמ"א, ומל"מ איסו"ה פ"ט הכ"ט ד"ה השאילה בסופו, וד"ה ודע דהנראה, ויעו"ש לדקדק כן מלש' הטור סי' ק"צ סמ"ב, והרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, כ: וכן דקדקו בהגהות הרע"א על השו"ע וכרו"פ שם סקכ"ג, ממש"כ בשו"ע שם סמ"ב, סופרת ז' שלא טבלה, אך עי' לבוש שם, לדחות דנקט סופרת ז' שלא טבלה, לאפוקי סופרת ז' שטבלה, וכן הוכיחו מדבריו, בהגהות רע"א שם, ובלחו"ש שם שמלה סקמ"ח ד"ה ולפמ"ש. וכ"כ בחוסן ישועות לעיל נ"ט: ד"ה השאילה. וכ"נ בחזו"א סי' פ"ט סק"ה, בסו"ד, ועיי"ש בחוסן ישועות דתולין בה, דהויא כסופרת ז' שלא טבלה, דמדאו' כיון שספרה שעה אחת טהורה, ועייש"ע דקדוק מד' רש"י לעיל נ"ט: ד"ה הרי, שכ' שתיהן טמאות, ומש' דדוקא בטהורה לגמרי, אין תולין. ועי' מל"מ שם ד"ה ודע דהנראה, לדחות, ועיי"ש עוד דקדוק ממתני' לעיל נ"ט: או לנדה, ומש' כל שהיא נדה, [ויעו"ש דלפי"ז מוכח ממתני' כרשב"ג דתולין הקלקלה וכו'].
ובב"י ביאר דהטעם לזה [דאין תולין בשמיני אע"פ שלא טבלה להסוברים כן], משום דטעם תלייה בנכרית משום דאין מקפדת על דמיה וכתמיה, משא"כ בשמיני שרגילה לנקות בשרה ובגדיה, ואזיל לשיטתו דזהו טעם התלייה. ועי' סד"ט שם סקע"א [משה"ק על הב"י]. ועי' פרי דעה סי' ק"צ שפתי לוי סקמ"ט ד"ה והנה, מה שיישב. ובמל"מ שם בסוד"ה השאילה, כ' טעם אחר, משום דאין תולין רק כשאין התלייה מביאה טומאה חדשה ונשארת בטומאתה הראשונה, משא"כ בשמיני דאי תלי' הוי טומאה חדשה. וכעי"ז מבו' בכרו"פ סי' ק"צ סקכ"ג. ועי' לחו"ש שם שמלה סק"מ ד"ה ולפמ"ש, ליישב דע' החולקים. ועי' חזו"א סי' פ"ט סק"ה, בסו"ד, לדחות המל"מ דלא עדיפא טומאתה מטומאת טמא מת, ובחוו"ד סי' ק"צ סקכ"ט, והיינו עפ"י דרכו בביאור ד' רש"י ד"ה בשני, כ' טעם אחר, דאין תולין קלקלה במקולקל, רק היכא דבלא"ה איכא סברא לטהרה בלא חבירתה, והא דתלי' בסופרת ז' משום דמעיינה פתוח, משא"כ בשמיני שלה דמעיינה סתום. ועי' פרדס רימונים בהקדמה לסי' ק"צ תנאי ז' סק"ח עמ' קס"ב. ובעיקר הענין דאין תולין אלא במי שמי מעיינה פתוח, כ"כ גם החוו"ד שם בחידושים סקנ"ד, וכ"כ בתהלה לדוד יו"ד סי' ס"ד אות ד', ועיי"ש באות ב'. אמנם עי' שו"ת רע"א ח"א סי' ס"ג, דמבו' לא כן. וע"ע שו"ת בית אפרים סי' מ"ה משה"ק על החוו"ד.
והנה עייש"ע במל"מ הוכחה מהרשב"א בתוה"ב שם, שביאר דנכרית הרואה אין הכוונה ימים שרואה בהם ממש, דא"כ היינו נדה דמתני', ומבואר דנדה דמתני' היינו דוקא בימים שרואה בהם. ובכרו"פ סי' ק"צ סקכ"ג כ' דנידון זה, תלי' בפלוגתת הרמב"ם [איסו"ב פ"ז ה"ח] והרא"ש פ"ד ס"ב, בדין אשה שלא טבלה וראתה בשמיני, אי סותר למפרע, דלהרמב"ם דלמפרע, א"כ אי"ז טומאה חדשה, ושפיר תולין בה, משא"כ להרא"ש, והכרו"פ אזיל בשי' המל"מ דלעיל, ועייש"ע ביאור לפי"ז אמאי פליג הרמב"ם והרא"ש בזה, דוקא קודם חומרא דר"ז. אמנם עי' לחו"ש שם, דפלוגתת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל תלי' בפלוגתת בש"א וב"ה לעיל ל"ה: דלב"ש הכתוב תלה טהרת האשה בימים בלבד, ולב"ה תלאה בימים ובטבילה, וא"כ המל"מ הוא כב"ש. ועי' יין מישרים.
ובסופרת שבעה שלא טבלה. עי' ב"ח סק"צ ד"ה ואיכא למידק, דקדוק ממש"כ הטור שם דתולה בנדה וזבה ואפי' בשביעי שלה, דרשב"ג קאי נמי על נדה, והחידוש בזה, דאף אם מצאה הטהורה כתם בסוף היום הז' לספירת הנדה, ואף דעי"ז מתקלקלת הנדה דאין יכולה לטבול על למחר, ורבי לא פליג אלא בזבה, אבל בנדה מודה רבי דתולה.
ושוין שתולה בשומ"י בראשון וכו'. הרמב"ן ד"ה והא פי' דהטעם דשוין בשומ"י בראשון [להרמב"ן וסייעתו דלר"ח אליבא דרבי אין תולין קלקלה במקולקל], דמאחר שהוחזקה להיות רואה ביום זה, מסתבר לתלות דהכתם ממנה, וכן ביושבת על דם טוהר, דסתם דמים באין בהרגשה ומסתמא היא לא הרגישה שאינה מקפידה להבחין ביציאתו, וכן בתולה דמיה מצויים, כמבו' לעיל י:, ולדעת רב אדא, הטעם משום דתולין הקלקלה במקולקל אף לרבי כל שאינן שוות. וכ"פ בחי' הר"א ד"ה והא, ובר"ן ד"ה ושוין. וכצ"ל למהרש"א בתוד"ה טמא, בדעת רש"י. ובר"ן ד"ה ושוין הוסיף, דיושבת על דם טוהר נמי, דמיה מצויים. וכ"כ הרשב"ץ ד"ה תולה, ובנחל אשכול בסי' מ"ב אות ה'. ועי' רמב"ן עה"ת ריש פר' תזריע, [לבאר הטעם שתיקנה תורה לישב על דם טוהר, משום דדמיה מצויין]. וברשב"א ד"ה אמר, פי' דשומ"י בראשון תולין בה, משום דכבר נתקלקל יומה, ולרב חסדא הטעם שאין תולין בשני שלה, משום שמקלקלת את היום שכבר ספרה, ולרב אדא דהטעם שאין תולין בשני שלה משום שבידה לטבול, הא בראשון אין בידה לטבול, והיינו עפ"י דרכו בביאור פלוגתת ר"ח ור"א. ועי' חזו"א סי' פ"ט סק"ו, [יעו"ש סברא נוספת, דבלא"ה טמאה ואין נפ"מ בכתם].
וביושבת על דם טוהר. אי בזה"ז החמירו חומרא דר"ז ביושבת על דם טוהר, או דיש עכ"פ מנהג להחמיר אך אינו מכלל חומרא דר"ז, הנה דנו בזה הראשונים, ועי' רמב"ן, הו' בטור סי' קצ"ד ס"א, דהוא בכלל חומרא דר"ז, והוסיף דאף שיש מקומות שהקילו, כבר הסכימו הגאונים והחרימו על מי שיעשה כן, ויל"ע בלשונו אי הוי מכלל חומרא דר"ז או מנהג, וכ"כ המאירי לעיל ל: עמ' ק"ט כהרמב"ן, [ויעו"ש בשם שאילתות ובה"ג להקל], וע"ע בס' האגור הל' כתמים סי' אלף שע"ד, בשם הרמב"ן, דהוא בכלל חומרא דר"ז, ויעו"ש כן גם בשם סמה"צ, ויעו"ש מש"כ בד' הרי"ף, ומש"ה מהמהר"ם, ורא"ם וראבי"ה, ויעו"ש דמנהג אשכנז לבעול. וכ"כ הראב"ד בבעה"נ שער הפרישה ס"א ה"כ, [עי' ב"י סי' קצ"ד ס"ד ד"ה כתב הרמב"ן, לבאר בדעתו דהוא מכלל חומרא דר"ז, ועי' בהשגות הרז"ה שם אות ד'], ועיי"ש בראב"ד בדעת הרי"ף להצריך ז"נ בימי טוהר, אולם יעו"ש בדעת הבה"ג ורב אחא משבחא דפליגי], וכ"ה התוס' לעיל ל"ז. בשם הרס"ג, וכ"ה בשמו בס' התרומה רס"י צ"ט, ובס' המנהיג דצ"ו רע"א. ועי' מרדכי פ"ב דשבועות דהיה סבור בד' הרי"ף דבא לאסור דם טוהר, והמהר"ם א"ל דאי"ז כוונת הרי"ף עיי"ש, ויעו"ש דר"ת התיר, וכ"פ ראבי"ה, ועייש"ע בשם תשו' ר' שלמה, ועיי"ש בהגהות הב"ח. ועי' בתשו' הגאונים, חמדה גנוזה סי' קנ"ד, ושע"ת סי' קע"ג דבימי הגאונים הקילו בזה. ועי' תוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ו, כ"ט: דאין לטמא, אך המנהג להחמיר. ועי' רמב"ם איסו"ב פי"א ה"ה, דהמנהג בשנער ובארץ הצבי ובספרד ומערב לטמא, ועיי"ש בה"ו, דאי"ז מכלל חומרא דר"ז, ויעו"ש בה"ז דבצרפת בועלים על דם טוהר. ועי' רא"ש פ"י ס"ס ו', להקל, ויעו"ש דהמנהג בצרפת ואשכנז להקל, וכ"כ הטור סי' קצ"ד. וכ"כ בצדה לדרך מאמר ג' כלל ה' פ"ו. וע"ע ב"י סי' קצ"ד ס"ד. ועי' רמ"א סי' קצ"ד ס"א, דכבר פשט המנהג להחמיר, ודינו כדם לכ"ד, וכ"כ בדרכי משה שם. וע"ע פרישה שם אות י"א. ועי' שו"ת בנימין זאב סי' קמ"ד.
עוד בנידון הנ"ל והנפ"מ בזה, [כגון לענין ברכה], עי' שו"ת חת"ס או"ח סי' נ"ה ד"ה ומאי דקמן, דמברכי' על טבילת ימי טוהר, ועיי"ש ביו"ד סי' קצ"א. ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"ח, בשם הנוב"י שנסתפק בזה. ועי' לחו"ש סי' קצ"ד סק"ד, שהביא החת"ס הנ"ל בסי' קצ"א. ועי' שו"ת יד אליהו פסקים ס"ס ל"ח, [לא לברך]. ועי' מלבושי טהרה יו"ד סי' ר'. ועי' מור ואהלות פוסק די"ז ע"א.
והנה יל"ע אי תלי' בדם טוהר, אחר שפשט המנהג להחמיר, ומצינו בזה מו"מ ופלוגתא בזה, דהרמב"ן הל' נדה פ"ד הל"א, ס"ל דאין תולין, כיון דתתקלקל עי"ז, והו' במ"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט, וכ"מ ברשב"א במשמרת הבית ב"ז ש"ד, כ:, וכ"ה ברשב"ץ ד"ה תולה, בשם יש חולקין. אולם הראב"ד בשער הכתמים הכ"ג, פליג, כיון דהוא חומרא, לא החמירו לענין שלא תוכל חברתה להציל עצמה. וכ"מ באשכול הל' נדה סי' מ"ב, עמ' 104, וכ"ד הרא"ה בבדק הבית ב"ז ש"ד, כ:, והמאירי ד"ה השאילה, וכ"פ הטור סי' ק"צ סמ"ב, וכ"פ בשו"ע סי' ק"צ סמ"ב. והנה עי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה ולפי זה, שדן אי מש"כ הרמב"ן דאין תולין בה, הוא לשיטתו דחומרת יושבת על דם טוהר, הוא מדינא דגמ', ויעו"ש להוכיח מהרשב"א דאי"ז תלוי בזה. והנה ברשב"ץ ד"ה תולה, כ' דתולין ביושבת על דם טוהר אף דנטמאת בזה, כיון דדמיה מצויין. וכ"כ הנחל אשכול שם אות ה'. והנה עי' ב"י סי' ק"צ סמ"ב, ד"ה ומ"ש רבינו בשם הרמב"ן, שכ' לבאר בד' המ"מ [איסו"ב פ"ט הכ"ט] דלדעת הרמב"ם דהדבר תלוי במנהג המקומות, תולין בה, דהא אם תלך למק"א, לא תתקלקל, ועייש"ע במל"מ ד"ה ומיהו לגבי שומ"י בזה"ז דהחמירו על עצמן, אי תולין בה, ויעו"ש דנקט דאף להראב"ד הנ"ל דתולין ביושבת על דם טוהר משום דהוא רק חומרא, היינו דוקא להקל בכתמים, אבל תולין בה אף דהוא רק חומרא. וכ"נ בלחו"ש סי' ק"צ שמלה סקמ"ח ד"ה ולפמ"ש, לפי דרכו, דתולין בסופרת ז' בשמיני כ"ז שלא טבלה. אולם עי' חוו"ד סי' ק"צ סקכ"ט, דאין תולין, ואזיל לשיטתו שם ובחידושים שם סקנ"ד, דאין תולין בחברתה, רק בדאיכא סברא, וע"ע בחוו"ד שם סקי"ד, סקל"ב, ושם סק"ב, דכל הקולא בכתמים היינו משום שלא הרגישה, וכיון דחבירתה נמי לא הרגישה שוב אין להקל. והנה עי' בשו"ת נחלת אבות סי' י"ב, שהק' להמל"מ [איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה ומה שהקשה] דאין תולין רק כשהיו כולן שוין, אבל בנדה מעוברת או זקנה אין תולין, והכא מבו' דתולין ביושבת על דם טוהר, אף דהיא מינקת עיי"ש. ובעיקר ד' המל"מ, כ"כ החוו"ד סי' ק"צ סקל"א, וע"ע סד"ט שם סק"ע. שו"ת רע"א קמא סי' נ"ו ד"ה וראיה. פרדס רמונים בפתיחה לסי' ק"צ עמ' קס"ו ד"ה היוצא. עי' משנ"ת לעיל בד"ה אף נכרית. ועי' לק' ס: בד"ה עוברה תולה.
ובבתולה שדמיה טהורין. והנה לענין אי תולין בבתולה בזה"ז, [ועי' לעיל לענין יושבת על דם טוהר בזה"ז]. כ' הרמב"ן בהל' נדה פ"ד הל"א, דל"ד ליושבת על דם טוהר, דבבתולה תולין שמצוי שתראה כעין דם, כמבו' לעיל י: וכ"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, כ: ועי' פרישה סי' ק"צ סקס"ג, שהק' [להראשונים הנ"ל], אמאי אין תולין משום דבלא"ה טמאה, וכה"ק בתורת השלמים שם סקמ"ג, ועיי"ש בפרישה די"ל דנ"מ באופן שיכולה להתחיל מיד בספירת ז"נ, כגון ע"י שתקנח במים חמים. ועי' תורת השלמים, משה"ק ע"ז, ותי' באופ"א דטומאת דם בתולים דרבנן, ול"ח מקולקלת משום זה, וכמו דאין תולין כתם בכתם. ועי' חוו"ד שם סקל"ב, משה"ק ע"ד דהא אף בדרבנן תולין. ובעיקר הענין, עי' לעיל פלוגתא ביושבת על דם טוהר בזה"ז אי תולין בה, אף דהוא רק חומרא, או עכ"פ דינא דגמ'. ועי' סד"ט שם סקע"ז ד"ה בהגהות, מש"כ לדחות דהטעם שאין תולין כתם בכתם, משום דהוא ספק מגופה. ובעיקר הטעם שאין תולין כתם בכתם, עי' פרי דעה שם שפתי לוי סקמ"ט. ועי' מהר"ם שיק ד"ה מאי.
מהו דתימא ההיא דאשתכח וכו' קמ"ל. עי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט דלדרכו צ"ל דלמסקנא לא הדר ביה מהסברא דכאן נמצא כאן היה, אלא דכנגד זה איכא ריעותא לשנייה דמעיינה פתוח, ועיי"ש בד"ה ודע, שהק' דאילו שתיהן טהורות טפי מסתבר לתלות בההיא דאשתכח גבה, מאילו זו שאצלה היא טהורה ושניה טמאה שאז יותר יש לתלות בטמאה, ומדוע חידשו זה בכה"ג. ועי' ברש"י לעיל נ"ט: ד"ה השאילה, [אמנם לד' הרשב"א הכתם נמצא אצל הטמאה, ולק"מ], ותי' המל"מ די"ל דמעולם ל"א ס"ד לתלות במי שנמצא אצלה משום כאן נמצא כאן היה ולטהר השניה, ורק בשומ"י בשני לד' רבי ס"ד דנתלה בטמאה ונציל הטהורה, אבל לטמאות הטהורה לא. ועי' רשב"ץ לעיל נ"ח. ד"ה ארוכה. וכתונת תשב"ץ שם. ועי' בד"ה קמ"ל.
קמ"ל. עי' רשב"ץ לעיל נ"ח. ד"ה ארוכה, דהטעם לזה, משום דבאשה מצויין דמים, ומשו"ה אין לומר כאן נמצא כאן היה. ועי' כתונת תשב"ץ שם הע' 224, 25, [להק' דבשניה נמי דמיה מצויין]. ובסד"ט סי' ק"צ סקפ"א שכ' עפ"י התוס' [לעיל נ"ח. ד"ה ולענין] דל"ש לומר כאן נמצא כאן היה, משום דהבגד אצלה רק בתורת שאלה. וכ"כ בחוסן ישועות ד"ה מהו. ועי' מי נדה לעיל נ"ט: ד"ה השאילה, להק' באופן דאח"כ חזקה ולבשתו היא, כמבו' ברש"י שם ד"ה השאילה, אמאי אין תולין הכתם בה, משום כאן נמצא כאן היה, ויעו"ש באופ"א דזו אחת מן הקולות שהקילו בכתמים, דלא נימא כאן נמצא כאן היה, ועיי"ש עוד ישוב לפי"ז.
אר"ח טמא וטהור וכו'. עי' תורי"ד ד"ה אמר, דר"ח מיירי כשבאו לישאל שניהם בב"א, אבל בזאח"ז, בלא"ה טהורין, כמבו' בטהרות [פ"ה מ"ה]. וכ"כ הרמב"ן ובחי' הר"א ד"ה והא, וכ"כ הר"ן ד"ה א"ר, ומאירי ד"ה טמא. ועייש"ע ברמב"ן ור"ן די"ל נמי דאחד מהן בא להישאל עליו ועל חבירו לר' יוסי דבכה"ג טמאים, וכעי"ז בתורי"ד שם. ועי' חידוד הלכות ד"ה מ"ש שהק' [להרמב"ן ור"ן הנ"ל] לפימש"כ הר"ן [ד"ה ושוין] דמיירי בטמא שלא ספר כלל, וא"כ מה בכך שבא גם הטמא להישאל. ובעיקר הענין יש חולקין דמיירי גם בבאו בזאח"ז, כ"מ בד' רבינו מאיר, הו"ד בתורא"ש ד"ה טמא, ויעו"ש דהטעם שטהור תולה בטמא, משום שבקל יכול שלא להישאל עם הטהור.
אמר רב חסדא וכו' באנו למחלוקת רבי ורשב"ג וכו' רב אדא וכו'. הרמב"ן ד"ה והא, פי' דר"ח ס' דלרבי לעולם אין תולין קלקלה במקולקל, ור"א ס' דתולין, ורק דשומ"י בשני שלה שוה לטהורה. וכ"פ בחי' הר"א ד"ה והא, ור"ן ד"ה ושוין, וכ"כ המהרש"א בתוד"ה טמא, בדעת רש"י. ועי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה וראיתי להרב, הביאור לדרך זו במתני', דתולין בנדה ונכרית. ועי' חת"ס נ"ט: ד"ה והשאילה. וברשב"א ד"ה אמר, נחלק ופי' דלכו"ע תולין קלקלה במקולקל, ופליגי בטעם דאין תולין בשומ"י, דר"ח ס' משום דמקלקלת היום שכבר ספרה, ולר"א הטעם משום דבידה לטבול.
והנה כ' הרמב"ן שם דר' יהודה בר ליואי דלק', קאי כרב חסדא, דלרבי לעולם אין תולין הקלקלה במקולקל, ולפי"ז פשיטא נמי דלרבי אין תולין כתם בכתם, ואזיל לשיטתו.
מתקיף לה רב אדא וכו'. עי' מהר"ם דלדעת התוס' [ד"ה טמא] דמיירי בספר מקצת הימים, יל"פ דר"ח ס' דכמו דלא תלי' לרבי בשומ"י בשני ובסופר ז' שלא טבלה משום דמתקלקלות, כמו"כ בטמא שספר מקצת, משום דמפסיד הימים שספר, ור"א ס' דסתירת מקצת הימים ל"ח הפסד, ועי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה והנה, שהק' לפי' זה, מה אמר ר"א דשומ"י וטהורה "כי הדדי נינהו", דהא הטעם אינו משום דשוה לה, אלא משום דהשומ"י מתקלקלת, וכן ק' מה השיב לו ר"ח "איהי טבילה בעיא", עו"ק דלפי"ז סופרת ז' בשני שלה ל"ח הפסד, ושומ"י בשני חשיב הפסד, אך יעו"ש די"ל קו' זו, ויעו"ש עוד אי הדבר תלוי במנין הימים, או אם גמרה לספור, ויעו"ש דיל"פ בד' התוס' באופ"א, דר"א ס' דדוקא בשומ"י בשני ובסופרת וכו' אין תולין משום דשוו לטהורה, דאחר שגמרו לספור, אתה מביא טומאה חדשה, משא"כ בטמא שספר מקצת, דאי"ז טומאה חדשה, ור"ח ס' דבשומ"י בשני נמי אי"ז טומאה חדשה, ואפ"ה פליג רבי. ובשו"ת שאילת דוד יו"ד סי' ה' סק"א, לבאר דרבי ורשב"ג פליגי לדעת ר"ח, בתליה שאינה מקלקלתהעכשיו, אך תקלקלנה לאחר זמן, דלרשב"ג לא איכפ"ל דתתקלקל, ורבי פליג.
והנה ברשב"א ד"ה אמר, פי' דלר"ח שומ"י בשני אין תולין בה, משום שמפסדת הימים שכבר ספרה, וה"ה בספר מקצת, ולרב אדא הטעם משום דחשיבה טהורה כיון שיכולה לטבול, משא"כ בספר מקצת. ועי' מל"מ שם, [דהתוס' קרוב לזה].
אמנם הרמב"ן ובחי' הר"א שם פי' דמיירי בטמא שלא ספר כלל, ולפי"ז יל"פ דר"ח ס' דלרבי לעולם אין תולין קלקלה במקולקל, ודוקא בשומ"י בראשון משום דמסתבר דהדם ממנה דמעיינה פתוח, משא"כ טמא וטהור דאין תולין לרבי בין בטמא שספר הכל או קצת או כלום, ולרשב"ג תולין, ורב אדא ס' דרבי מודה דתולין קלקלה במקולקל, ובשומ"י בשני אין תולין כיון שמתקלקלת בזה, משא"כ בטמא שלא ספר כלל. וכ"כ הר"ן ד"ה ושוין. ועי' מהרש"א בתוד"ה תולה, בד' רש"י. וע"ע מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה אך, בד' רש"י. והנה יל"ע לפי' זה, אי טעמי' דרב אדא בדעת רבי, משום דלא פליג רק במקום שהמקולקל יתקלקל יותר, או משום דלא פליג רק במקום ששניהם שוות, והנה ברמב"ן ד"ה והא, מש' כצד ב'. ועי' חי' הר"א שם כצד א'. וכן בר"ן שם. ועי' בשאיל"ד שם ביאור לפי' זה, מ"ש תליות בכתמים [לרבי], משאר ספיקות דרבנן דתולין הקלקלה במקולקל, כמבו' בתרומות פ"ז מ"ה, ובתוספתא שם פ"ו הט"ו לגבי ב' קופות א' חולין וא' תרומה, דתלי' דנפלה תרומה לתרומה וחולין לחולין, ויעו"ש דיל"פ, דווקא בתרומה שמתבטלת קצת בחולין, תלי' קלקלה במקולקל, או דווקא ברוב או לכה"פ בתערובות השוה כמבו' ביבמות פ"ב, עוד כ' דיל"פ, דבכתמים החמירו, דעיקר איסורים הוא במקום שאין לתלות, ולכן אין תולין בלא שום הוכחה. והנה אי רבי פליג נמי בב' קופות של תרומה, הנה עי' בד' המפרשים הנ"ל. ועי' רמב"ן שם, דמש' קצ' דפליג נמי התם. ועי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה וא"ת, דבתחילה ר"ל דלרבי אין תולין נמי בב' קופות, והתוספתא מיירי בב' נפילות, אך עיי"ש בד"ה אך קשה שדחה זה, וע"ע בתרומות פ"ז ה"ה, וע"ע ברשב"א בתוה"ב ב"ד ש"ב, כ"ב: ובר"ן שם הוסיף לפי' זה, דלר"י בר ליואי דלק' דאין תולין כתם בכתם, היינו דלרשב"ג נמי אין תולין קלקלה במקולקל בלא סברא, ור"ח ור"א פליגי ע"ז, תמיהה לפי"ז על הפוסקים כר"י בר ליואי דהוא יחידאה.
ובתורא"ש ד"ה טמא בשם רבינו מאיר, פי' דמיירי בטמא מת שספר כל הז', אלא שלא היזה וטבל ודמי לסופרת ז' שלא טבלה, ור"ח ס' דאין לחלק ביניהם, ור"א ס' דדוקא סופרת ז' שבידה לטבול מודה רבי, משא"כ הכא שצריך שטהור יזה עליו, ויתכן שלא ימצא.
סוף סוף איהי טבילה בעיא. עי' רע"א ד"ה יל"ע, לדון היאך הדין בסופרת ז' בשביעי שלה שלא טבלה אי כיון דבדיה לטבול תולה בחברתה סופרת ז' שהיא בתוך ז', או"ד דקיי"ל כרשב"ג דתולין בסופרת ז' שלא טבלה משום דמחוסרת טבילה, וא"כ דייני' לה כטמאה, ולפי"ז נמצא לרב אדא דשי' רשב"ג לחומרא, ורבי לקולא.
אמר ריב"ח וכו' תולה טמא תלוי וטהור בטהור לד"ה. ואף דאין מסתבר יותר דהכתם בא ממנה, ומשום דתולין הקלקלה במקולקל, וכ"מ ברשב"א ד"ה אמר, וברמב"ן ד"ה הא, ובחי' הר"א ד"ה הא. וכ"מ בתוד"ה באנו, ועי' חי' ר' ידידיה טיאה ווייל ד"ה נ"ט: ד"ה השאילה, דתליית קלקלה במקולקל היינו דוקא בדרבנן, [כמבו' בפסחים מ"ד.], ולפי"ז בבדקה בעד שבדקה בו חברתה נדה או נכרית, אין תולה בה, משום דהוי סד"א.
תולה טמא בתלוי. עי' הגהות מלא הרועים ד"ה אחד, שהביא גיר' "תולה טהור בתלוי ותלוי בטמא" והיינו דאדם תלוי וטמא הלכו, תולה התלוי בטמא, וצ"ב לגיר' זו, דמאחר דהטמא בלא"ה טמא מספק, אמאי תולה בטמא.
עי' מהר"ם שיק ד"ה מאי, דקשה מ"ש מהמבו' לקמן דאין תולין כתם בכתם, משום דהוי רק ספק טמא, [עי' לק' בד"ה לפי שאין תולין, השיטות בזה]. וכה"ק בשושנת העמקים [תאומים] סוף כלל י"ג. ועיי"ש במהר"ם שיק ליישב דבכתמים אין תולין בספק תלייה, משום דהוי כספק עברה בשש"ט. וכ"מ בפרי דעה סי' ק"צ שפתי לוי סקמ"ט. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקע"ז ד"ה ובהגהות. ועי' תורת השלמים שם סקמ"ג, [דאין תולין כתם בכתם, משום דהוי טומאה דרבנן.
רד"ה ראויה לראות שהגיעו ימי הנעורים. עי' ש"ך שם סקמ"ט דהיינו בית י"ב שנה ויום אחד, ודומה להמבואר [בשו"ע סק"צ ס"ב] דלא גזרו כתם בתינוקת פחות מכך, ועי' פרי דעה שם שפתי לוי סקמ"ט, מו"מ במה שדימה הש"ך שם, לגזירת כתם בקטנה, דלפי"ז בעי' שתביא ב' שערות, וכמו לגבי כתם, וק' ע"ז, דהטעם דכשאין ב' שערות אינה טמאה בכתם, משום דל"ח שהביאה ב' שערות, דסד"ר לקולא, משא"כ הכא נמי שייך לתלות בה דסד"ר לקולא, וצ"ל דהוי כמו שאין תולין כתם בבעלת כתם, כיון דהיא רק בספק שמא מעיינה פתוח, ול"א סד"א לקולא, ועייש"ע הטעם דאין תולין כתם בכתם, דהוי כספק עברה בשש"ט דטמאה, [כמבו' בשו"ע סק"צ סכ"ב]. וכ"כ במהר"ם שיק ד"ה מאי.
מהו לתלות כתם בכתם. עי' חי' ר' ידידיה טיאה ווייל ד"ה מאי, שהק' אמאי אין תולין כתם בכתם, דהא הוי ס"ס, ספק דם נדה, וספק מחברתה. ותי' דהספק שמא בא מבעלת הכתם, אינו ספק וודאי, דיש לדון ע"י ס"ס, ועייש"ע מו"מ במה דהוי ס"ס משם אחד, ומו"מ בד' הש"ך סי' ק"י דיני ס"ס אות י"א י"ב, דשספק אחד מתיר יותר מחבירו, אי"ז משם אחד, ועייש"ע מו"מ במאי דל"ה ס"ס המתהפך, מו"מ אי בעי' ס"ס המתהפך, וכן מו"מ אי באופן דע"כ בעי' לדון ספק אחד קודם לחבירו, אי בעי' שיהיה מתהפך. ועי' ש"ך שם כלל ט"ו שיסד דיש לחלק בסוגי ספיקות, שספק אחד חייב לקדום לשני, דאז ל"ב ס"ס המתהפך, כגון ארי ספק נכנס ספק דרס, שלא יתכן לדון שהארי דרס לפני שנכריע שנכנס, הוכחה לזה מהכא, דספק בא מהאיש וספק מהאשה חשיב ס"ס, והוכיח זה מד' הרשב"א בחולין נ"ג: ד"ה ונראה, [הו' בב"י יו"ד סנ"ז ד"ה ומשמע]. ועי' שו"ת באר יצחק אה"ע ענף ט' סי' ו' ד"ה ועוד ועדות ביהוסף לעיל נ"ט: ד"ה כי קאמר, שהוכיחו זה מהכא, [אמנם יעו"ש בעדות ביהוסף דלא ניח"ל בזה]. וכ"ה בערוה"ש שם, וע"ע ערוה"ש יו"ד סי' ק"י ס"ק קי"ח קי"ט. אמנם עי' שו"ת קול מאליהו הו' להלן, דלא כהש"ך. וע"ע חת"ס לעיל נ"ט: ד"ה האשה, דר"ש טימא משום דאי"ז ס"ס המתהפך, וכעי"ז בכרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סק"ב ד"ה אך לכאו'. ואכמ"ל.
כי תיבעי אליבא דרשב"ג.עי' ר"ן ד"ה מהו, ד נסתפקו אי לרשב"ג בשומ"י תולין משום קלקלה במקולקל אף בלא סברא, או דהתם נמי משום שדמיה מצויים קצת אף בשני, משא"כ בכתם. וכ"כ בחי' הר"א ד"ה ורב. אמנם מש"ר [רמב"ן רשב"א וש"ר] שלא פי' כן, מש' דאף אי תלי' בשומ"י מקום קלקלה במקולקל, אכתי נסתפקו בבעלת כתם, וע"ע חזו"א סי' פ"ט סק"ו, שכ' ביאור אחר, דלרשב"ג תולין במי שהיא טמאה, משא"כ בעלת כתם דטהורה מעיקר הדין. ועי' תורת השלמים סי' ק"צ סקמ"ג, בסו"ד. ועי' חוו"ד שם סקל"ב.
לפי שאין תולין. עי' ברד"ה לפי, דהטעם דשאני משומ"י בשני שלה, משום דספק שמא דם אתי מעלמא. וכ"כ בס' האשכול סי' מ"ב, והתוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד, כ: וכ"כ מאירי ד"ה השאילתו לבעלת רא"ש סי' ב' וטור סי' ק"צ. ובחוו"ד שם סקכ"ט פי' דלרשב"ג אין תולין הקלקלה במקולקל, רק במי שמעיינה פתוח, ומשום דל"א דין זה, רק היכא דלולא השני היינו מטהרי' אותו, משא"כ בכתם דספק תליה לחומרא, [כמבו' בט"ז שם סקי"ז], וע"כ דהטעם בשומ"י משום דמעיינה פתוח. ובחכמ"ב ד"ה בעא, כ' דאין תולין הקלקלה במקולקל בלא דמעיינה פתוח, משום דכנגד זה יש סברא ד"כאן נמצא כאן היה", [עפי"ד מל"מ, הו' ברד"ה בשני, ויעו"ש דלפי"ז מבו' הלש' לפי שאין תולין, דהיינו שאין תולין אלא היכא דאיכא אומדנא. חכמ"ב שם. ועי' גהש"ס. ועי' רש"ש. ועי' עוד חזו"א סי' פ"ט סק"ו, לפרש דלרשב"ג תולין במי שהיא טמאה, משא"כ בעלת הכתם דמעיקר הדין אינה טמאה, ולא החמירו לענין שחברתה תתלה בה.
הא גופה וכו' רישא וכו' סיפא אמרת תולין. עי' פרדס רמונים סי' ק"צ מקשה זהב, סקל"ד, ד"ה ויש, לדון היאך הדין בכתם שנמצא על גופה ולא על חלוקה [עי' לעיל נ"ז: דודאי מגופה אתאי], אי תולין בה, הוכחה מדלא מתרץ דמיירי בכתם שהוא ודאי מגופה. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה וטרם אכלה, דכתם שהוא ודאי מגופה, טמאה מדאו' לרש"י ותוס', דהרגשה היא משום בירור.
רד"ה בשני וכו' כיון דמעיינה פתוח. עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קס"ה שביאר דאין הכוונה פתוח ממש, דזבה בתוך י"א יום אין מעיינה פתוח [כמבו' בתוה"ב הקצר, ב"ז ש"ה, כ"ד. הו' בב"י סקצ"ו], אלא כוונתו דיותר י"ל דמעיינה פתוח מן השנייה, דהא התורה חששה דתהיה שומ"י. ועי' ערול"נ ברש"י. ועייש"ע בחת"ס מו"מ מפסחים קי"ב: אשתך טבלה אל תזקק לה לילה הראשונה וכו' הואיל והחזק מעיינה פתוח. וע"ע רשב"ם שם ד"ה בנדה דאו'. ובערול"נ שם ר"ל דיש למחוק ברש"י תיבת "כיון", ורש"י כתב, ואע"ג דלא הוחזקה רואה היום דמעיינה פתוח, תולה בה, דלא יתכן דרש"י סבר דבשומ"י בשני מעיינה פתוח, הוכחה לזה מלק' ס"ח: דאפי' בנדה מעיינה פתוח רק בראשון. [ובעיקר הענין עי' רשב"א ד"ה תולה, באופ"א דהטעם משום דתולין הקלקלה במקולקל, [ולא הזכירו דמעיינה פתוח]. וכ"מ ברמב"ן ד"ה ושוין,ובחי' הר"א ד"ה והא].
ובמהרש"א בתוד"ה טמא, ביאר עוד הטעם שהוצרך רש"י לומר דמעיינה פתוח, דהא להלן מבו' לגבי טמא וטהור דתולין הקלקלה במקולקל בלא"ה, די"ל דרש"י פי' [כהרמב"ן] דלר"ח אליבא דרבי לעולם אין תולין במקולקל, רק בדאיכא סברא לומר דהדם אתי מחברתה אז תולין בה. ועי' חכמ"ב ברד"ה בשני, להק' דרש"י פי' זה בשומ"י בשני לרשב"ג, והמהרש"א פי' בראשון דרבי מודה בזה. ובמל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה וראיתי להרב חידושי הלכות, כ' דאין כוונת המהרש"א לבאר מש"כ רש"י מעיינה פתוח, ובמל"מ שם כ' דלרש"י נמי עיקר הסברא משום תליית קלקלה במקולקל, ורק דאיכא ריעותא לבעלת החלוק, דכאן נמצא כאן היה, וכנגד זה הוצרך לומר דלשניה איכא ריעותא דמעיינה פתוח, ויעו"ש דלדרך זו צ"ל, דהך סברא דכאן נמצא וכו', ל"מ לטהר השניה, רק לטמא הראשונה, דאל"כ יקשה אמאי בשתיהן טהורות אין טמאה רק זו שנמצא אצלה הכתם, אך יעו"ש דק' לפי"ז, מאי דמש' ברש"י [לעיל נ"ט: ד"ה הרי] דרק בהשאילה לטהורה שתיהן טמאות, ולא בהשאילה לנדה אחר ימי ספירתה שלא טבלה אף דאין מעיינה פתוח, עוד עיי"ש במל"מ ד"ה אשר על כן, בפי' הב', דאין סברא לתלות במי שנמצא אצלה הכתם משום כאן נמצא וכו', ומאי דאמרי' בסמוך דס"ד לתלות במי שהכתם אצלה, היינו כהשומ"י לבשתו אחר הטהורה, דאיכא תרת"ל דטמאה ושאצלה נמצא הכתם, ועיי"ש ההכרח לזה. ועי' חכמ"ב ד"ה אמנם האמת. ובחוו"ד סי' ק"צ סקכ"ט כ' עפי"ד רש"י, דאין לתלות בחברתה רק במקום שמעיינה פתוח, ואין להתיר הכתם משום דהשאילה לחברתה הרי"ז כחלוק בדוק, [כמבו' בתוה"ב ב"ז ש"ד, ט"ו:, וע"ע להלן בזה], ובעי' לסברת תולין קלקלה במקולקל, דבלא"ה הו"ל לטמא את שתיהן, כיון שאנו דנים גם על חברתה. ועי' תהלה לדוד סי' ס"ד סק"ב, [דנראין ד' החוו"ד].
אי חלוק שלבשתו חברתה, חשיב כחלוק שאינו בדוק. תוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד, ט"ו: [יעו"ש דחשיב בדוק]. ועי' בד' רבותינו הצרפתים, הו' בתוה"ב ב"ז ש"ד, ובתורא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת. [יעו"ש דכ"ד המעורר חשש דנתלכלך הבגד, חשיב כאינו בדוק]. וי"א דכל שלא השגיחה על הבגד לזמן מה, דינו כאינו בדוק, וע"ע הרמב"ן, הו"ד בתוה"ב שם. ועי' פרדס רימונים סי' ק"צ מקשה זהב סקי"ז, עמ' ר' ד"ה דעת תוס'. וע"ע משנ"ת לעיל דף נ"ט: ד"ה השאילה חלוקה לנכרית.
ובשו"ת בית אפרים סמ"ה פי' דרש"י הוצרך לומר דמעיינה פתוח, דאל"כ דמיא לבעלת כתם שאין תולין בה, ומשום דדוקא בנדה דאתי דם מגופה תלי', ואף דראתה בראשון מ"מ בשני לא ראתה, ומעיינה פתוח כוונתו שראתה אתמול מגופה ונפתח מעיינה.
ובסד"ט סק"צ סק"ע ד"ה ואני, כ' דרש"י הוצרך לזה, דאל"ה כיון דשומ"י בשני היא בימי זיבה שהיא מסולקת כמבו' לעיל ל"ט. ואין תולין הקלקלה במקולקל אם המקולקלת מסולקת כגון זקנה, וכ"כ בחדוד הלכות ברד"ה בשני. וע"ע פרדס רמונים שם סק"ט. וע"ע חוסן ישועות משה"ק.
ובפרדס רמונים שם סקי"ב כ' דכוונת רש"י ליישב מה דקשה איך תולין בשני שלה, הא אם תראה למחרת, נעשה אותה זבה גדולה ונמצא דעבדי' טומאה חמורה בטמא קל, וע"ז ביאר דאם תראה ביום הג' בתוך מעל"ע, מתברר שהיה מעיינה פתוח בשני ושפיר תלי' בה. וכ"כ באוצר חיים ברד"ה בשני. ועי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה ולפי"ז נ"ל, ועייש"ע בד"ה עוד אני מסתפק, דמש' לא כן, דיעו"ש שהק' איך תולין בשומ"י שראתה ב' רצופין ביום הג' הא נעשית עי"ז זבה גדולה, ויישב דזבה גדולה וקטנה היינו אותה טומאה, ועי' פרד"ר שם סקי"ב ד"ה ואנכי, משה"ק ע"ז, והפרד"ר תי' דאה"נ דתולין רק בשני, אך אכתי הק' דגם בשני נעשית עי"ז זבה גדולה, וע"ז הביא פירש"י.
ובלחו"ש סי' שמלה סקצ"ד ד"ה ומהיות, פי' דרש"י הוצרך לזה, בשומ"י בשני שטבלה כבר, וא"כ אינה מקולקלת, ועיי"ש דקדוק לזה. וכ"כ חסדי דוד על התוספתא, פ"ו הי"ז ד"ה השתא מיהא. ובעיקר הענין, עי' בס' האשכול סי' מ"ב, עמ' 103, [דמש' דפליג וס"ל דאין תולין בשומ"י בשני שטבלה], וכ"מ במל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה אך מה, בדעת בתוה"ב ב"ז ש"ד, כ: ובשו"ע סי' ק"צ סמ"ב, אולם עי' במל"מ מה שדן בד' הטור.
ובחוסן ישועות ד"ה תולה, פי' דרש"י כ"כ דמעיינה פתוח רק לגבי שומ"י ולא בסופרת ז' שלא טבלה, דהוקשה לרש"י אמאי הוצרך לומר גם שומ"י וגם סופרת ז', וע"ז ביאר בשומ"י איכא סברא טפי לתלות, ולא זו אף זו קתני.
תוד"ה תולה וכו' מספק"ל להר"י אם טמא קל וכו'. עי' ב"י יו"ד סי' ק"צ ד"ה ודע דכשאמרו, מש"כ להוכיח מרשב"א [תוה"ב הארוך, ב"ז ש"ד, כ:] לענין אשה התולה בעצמה, דאין בין ימי טהרתה לספירת ז"נ דבתרווייהו תולה, דכ"מ שאמרו תולה, אין חלוק אי טהורה לגמרי או שהיא באמצע ז"נ. וכ"פ בשו"ע שם סמ"א. ועי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה ודע שתוס', דהתוס' והרשב"א מיירי באותם אופנים, אולם בכרו"פ סי' ק"צ סקכ"ב פליג וכ' דהתוס' מיירי דגוונא דבעי' למיתלי באשה שמעיינה סתום, אלא שעדיין לא ספרה כלל, והרשב"א וב"י מיירי במי שמעיינה פתוח, דדמים מצויין בה.
תוד"ה טמא וכו' מדקאמר רב אדא וכו' מאי נפ"מ וכו'. וכ"ה בתורא"ש ד"ה טמא. ועי' בחי' הר"א ד"ה והא, [ויל"ע אי כוונתו להתוס', או להרשב"א דלהלן], וברשב"א ד"ה אמר, כ' דאין לומר שספר והזה ורק שלא טבל, דא"כ הוי כסופרת ז' שלא טבלה, דפליגי בה רבי ורשב"ג, ולא הוצרך רב חסדא לומר דבאנו למחלוקת רבי ורשב"ג. ועי' בחי' הר"א שם.
בא"ד אלא מיירי בטמא שספר קצת וכו'. וכ"פ הרשב"א ד"ה אמר, דמיירי שספר קצת. וכן בתורא"ש ד"ה טמא, וכ"פ המל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה אך, בדעת רש"י, [ועי' להלן בשם המהרש"א בד' רש"י באופ"א], והנה עי' בחי' הר"א ד"ה והא, שהק' דטמא שספר ב' או ג', א"כ מפסיד ג' ימים, ולרבי דבשומ"י בשני אין תולין משום שמפסידה יומה הראשון, ה"ה הכא, וצ"ל דחלוק שומ"י בשני דהוא יום טבילתה, לטמא באמצע ספירתו. וע"ע שו"ת שאג"א ישנות סי' צ"א. וברמב"ן ד"ה והא, נחלק ופי' דר"ח מיירי בכל האופנים [בין לא ספר בין ספר הכל] מדלא פירש באיזה טמא דיבר, ועוד דאל"ה מה"ק רב אדא, דמנלי' דר"ח לא מיירי בטמא שספר כל הימים, ודמי לשומ"י בשני וע"כ כנ"ל, ורב אדא פליג עלי' באופן שלא ספר כלל, וטעמי' דבמקום שאין מתקלקל מודה רבי דתולין במקולקל. וכ"כ בחי' הר"א ד"ה והא, ובר"ן ד"ה ושוין, וכ"כ המהרש"א בד' רש"י, [ועי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה אך, בד' רש"י כהתוס', וע"ע להלן בשם ערול"נ בד' רש"י], ובתורא"ש ד"ה טמא בשם רבינו מאיר כ' דמיירי בטמא מת שעברו ז' ימי טהרתו, ולא טבל ולא הזה, ומצד זה דומה לשומ"י בשני, וסופרת ז' שלא טבלה. ובערול"נ בד' רש"י, כ' דמיירי בטמא מת שעברו ז' ימי טהרתו והזה, ורק דלא טבל.
תוד"ה באנו וכו' דאע"ג דהוי ס"ט ברה"ר. מבואר דהטעם לטהר משום דהוי ס"ט ברה"ר, וכ"כ המהרש"א, וכ"פ רמב"ן ד"ה והא, וכ"כ הר"ן ד"ה א"ר, וכ"פ בר"ש טהרות פ"ה מ"ה, אולם בתוס' לעיל ב. ד"ה והלל, ובחולין ט: ד"ה התם, מבואר דהטעם משום שאין אומרים ס"ט ברה"ר, רק היכא דיכול להיות דומיא דסוטה, משא"כ הכא דאין יכול דשניהם טהורין, אלא הוא מטעם חזקת טהרה ואף דאיכא ריעותא בחזקה. וכ"כ הר"ש טהרות פ"ה מ"ג, [אולם במ"ה כ' דהוא משום ס"ט ברה"ר]. ועי' ברא"ש שם מ"ג, ומ"ה, ב' הטעמים, [ויל"ע אי כוונתו לב' הטעמים הנ"ל, או דכוונתו משום דס"ל דכל ס"ט ברה"ר דטהור הוא משום חזקת טהרה, אמנם עי' תורא"ש לעיל ג. ד"ה ואיבעית, דבכל ס"ט ברה"ר טהור בלא חזקה]. ובעיקר הענין, עי' להלן בשם חידוד הלכות, שהק' דהתוס' סתרי אהדדי, וע"ע אמרי בינה טריפות סי' א' ד"ה עוד מבואר, בסופו, דהטעם דמוקמי' אחזקה משום דהריעותא אינה ודאי בגוף זה שדנים עליו, אלא ספק, ועייש"ע מו"מ אי י"ל דמשום שעשו כבר טהרות, איכא נמי חזקת טהרה של הטהרות.
בא"ד וי"ל דגבי כתם וכו' לא אתרע וכו'. עי' מי נדה שביאר דבתחילה סברו, דהטעם משום דאתרע חזקתה ומספק טמאה, והשתא סברו דלא אתרע חזקתה והטעם משום חוכא, ועייש"ע ביאור לפי"ז.
בא"ד לא אתרע חזקתה. עי' מהרש"א דלעיל כתבו דהטעם לטהר משום ס"ט ברה"ר, והכא משום חזקה, ויל"פ דס"ל דס"ט ברה"ר טהור משום חזקת טהרה, ועי' חידוד הלכות שהק' דלעיל ב. ד"ה מעל"ע וד"ה והלל, כתבו דס"ט ברה"ר טהור בלא חזקה, עוד הק' דסותר למש"כ לעיל ב. ד"ה והלל, שכ' דאין אומרים ס"ט ברה"ר היכא דאין יכול להיות, וע"כ הטעם משום חזקה. ועי' חכמ"ב בתוס' די"ל כוונת המהרש"א, דכשאמרו התוס' אתרע חזקת טהרה דידהו, היינו משום דלא יתכן ששניהם טהורין, וע"כ דהטעם לטהר משום ס"ט ברה"ר, והיינו דוקא הכא דמטהרי' לטהור ומטמאי' לטמא. וע"ע אחיעזר ח"א סי' ה', אות ד', בסופו. ובעיקר הענין אי ס"ט ברה"ר טהור, דוקא היכא דאיכא חזקת טהרה. עי' תוס' סוטה כ"ח: ד"ה מכאן, דהוא משום חזקה, אולם עי' תוס' לעיל ב. ד"ה מעל"ע, דפליגי, ועייש"ע בד"ה והלל, וע"ע בתוס' ג. ד"ה גמר. וע"ע תוס' נזיר נ"ז. ד"ה באומר, ובע"ז ל"ז: ד"ה הא. ועי' רש"י לעיל ב. ד"ה כגון, דטהור אף בלא חזקה. וע"ע תורא"ש לעיל ג. ד"ה ואיבעית, דטהור בלא חזקה. ועי' רמב"ם אבות הטומאה פט"ז ה"א, דאף בלא חזקה. ועי' שו"ת עונג יו"ט אה"ע סי' קע"א. ועי' מל"מ מקוואות פ"י ה"ז ד"ה ובהא. ועי' ש"ש ש"א פ"א, ופ"ז, וסופ"ט, ופי"ד. ועי' קה"י טהרות סי' ס"א.
בא"ד מיחזי כי חוכא ואטלולא דמה"ט מטמי' וכו'. וכ"כ התוס' בפסחים י. ד"ה בבת, ובר"ן ד"ה א"ר. ובחי' הר"א ד"ה והא. וכ"ה בתוס' שאנץ הו"ד בשיטמ"ק כתובות כ"ז. ד"ה בבת אחת, ועיי"ש בר"ן הוכחה לזה, מדתלי' לה רב חסדא בפלוגתת רבי ורשב"ג, דאינה אלא באיסורים דרבנן, כמבו' בפסחים מ"ד.
תוד"ה מהו וכו' הא איכא לשנויי בין לרבי וכו'. עי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה תו גרסינן, שהק' היאך מצי לאוקומי בין לרבי ובין לרשב"ג, דאי לרשב"ג תלי' רק בראשון הרי דבעלת כתם פחותה דרגא אחת מנדה, וא"כ גם לרבי הול"ל דלא נתלה כלל, ויעו"ש דצ"ל דהוא ט"ס בתוס', וכוונתם ליישב בב' דרכים, א' או דבעלת הכתם שוה לנדה וברייתא כרבי, ב' דבעלת כתם פחותה מנדה, וברייתה כרשב"ג. ובחזו"א סי' פ"ט סק"ו כ' דיל"פ באופ"א, דלענין היום הראשון בעלת כתם שוה לנדה ולכו"ע תלי' בה, וליום השני פחותה מנדה ולכו"ע לא תלי' בה, והטעם דבראשון תולין משום דבלא"ה ראתה היום כתם ואין לדון עליה, ואין לפנינו אלא ספק כתם בטהורה, ומטהרי' ככל ספק כתם ואין כאן תרתי דסתרי, וביום השני, הטעם משום דתלי' קלקלה במקולקל, ובזה נסתפקו אי כתם הויא מקולקלת. בעיקר פירושו, יל"ע, ממה שפי' הראשונים בד' רבי, עי' לעיל בד"ה ושוין. ועיקר הסברא דבראשון הטעם לטהר הוא לאו משום תליית קלקלה במקולקל, ע"ע תוס' יבמות פ"ב. ד"ה שתי, בסופו, דמבו' כן, אולם עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' שכ"ה, מש"כ, וע"ע שו"ת רע"א קמא סי' קס"א.
בא"ד אלא אפי' בראשון מבעי ליה. עי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה תו גרסינן דנסתפקו אם להוריד בעלת הכתם דרגא אחת שלא נתלה אלא בראשון ולא בשני, או דתלי' אף בשני, או דלא תלי' בה כלל. וע"ע חזו"א סי' פ"ט סק"ו, ועיי"ש במל"מ דלולא דבריהם, יל"פ דהיה פשיטא להגמ' דבעלת כתם פחות יש לתלות בה, ובשני ודאי לא תלי' בה, והספק היה על הראשון, ולפי"ז א"ש דלא נסתפק אליבא דרבי, דלרבי נדה גמורה נמי לא תלי' בה רק בראשון, ובעלת כתם פחותה הימנה, ועיי"ש עוד ביאור ומו"מ לפי"ז.
בא"ד ולא בשיטתיה דר"י וכו'. עי' מל"מ שם שהק' דזה פשיטא, דהא הגמ' מסיק דמ"מ קשיא, ובחידוד הלכות יישב דכוונת התוס' דאי"ז בשיטתיה דר' יוחנן [ולא ר"י בר ליואי], משום דלריו"ח אליבא דרבי, אין תולין בבעלת כתם אף בראשון.