מראי מקומות/כתובות/קד/א
מראי מקומות כתובות קד א
אמר ליה אין כל מדת חכמים כן היא בארבעים סאה טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן[עריכה]
בקונטרס דברי סופרים לרבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד (סימן ו אות א) תמה: וקשה דמה ענין זה לזה, דלענין ארבעים סאה דמקוה דהוא מכלל שיעורין שהן הלכה למשה מסיני בודאי השיעור מצומצם בכל שהוא, שכך נאמרה ההלכה. אבל לענין עשרים וחמשה שנים דכתובה דהוא מטעם אומדן הדעת של בני אדם שפיר קשיא ליה לאביי 'בההיא פורתא אחילתיה'.
כדי לבאר ענין זה מקדים הגרא"ו ומביא את פירושו של רבי עובדיה מברטנורא במסכת אבות (פ"א מ"א), וזה לשונו: אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומדות, וחכמי אמות העולם גם כן חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני, לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני, עכ"ד.
עפ"ז מוסיף הגרא"ו ומחדש: ונראה דהוא הדין כל האומדנות שבגמרא לא בדו אותם חכמי הגמרא מלבם, אלא אף אלו נאמר בסיני. וכמו שנאמר בסיני דטריפה אינו חי יותר מי"ב חודש דהוא חוק הטבע, ובודאי אין להקשות שם ולומר דבסוף י"ב חודש קודם שקיעת החמה הוא יכול לחיות ולאחר שקיעת החמה אינו יכול לחיות, וכי בההוא פורתא מת. שכן זו אינה קושיא כלל כיון שחוקי הטבע הוטבעו בתחילת הבריאה ובודאי שהם מצומצמים בכלשהו. הוא הדין לענין תביעת חוב כתובה גם כן חק הטבע מכוחות הנפש הוא שעד עשרים וחמש שנים אפשר לו לאדם לשתוק על תביעתו, ויותר מעשרים וחמש שנים אינו יכול לשתוק אלא אם כן מחל לגמרי.
אלא שהגרא"ו (שם אות ה) מעיר שמדברי רש"י משמע שלא כך ביאר, שכן רש"י מפרש מה שאמרו כל מדת חכמים כן: "העמידוה יתד ולא תמוט". מלשון זו - מעיר הגרא"ו - משמע שהוא כעין 'לא פלוג' שאף שבאמת יתכן שבאופנים מסויימים יכול לטבול ביותר או בפחות מארבעים סאה אך כך קבעו חכמים וכל מידותיהם של חכמים כך הם שקבעו שיעור ואין להוסיף או לפחות על שיעור זה.
כך גם מבואר בדברי הריטב"א (ר"ה יג.) שכתב בביאור דברי רבי זירא שכל מדות חכמים כן הוא: פירוש, על כל פנים כל מדות חכמים כך הם שאי אפשר לדקדק בשיעורם על השיעור הצריך ממש לא פחות ולא יותר, ואם באנו לדקדק כן אי אפשר לתת שום שיעור ידוע לשום דבר כי לעולם היה לאדם יכול לדקדק ולומר בכל שיעור שאין מעלה ומוריד בו לפחות או להוסיף ממנו משהו ונמצאו כל השיעורין מתבטלין כו'. ובשפת אמת על אתר כתב בביאור 'לא תיפוק נפשך לבר מהלכתא' פירוש דכל שיעורי חכמים קבלה היא בידם. והיינו שהוא הלכה למשה מסיני וכדברי הגרא"ו. ושוב הוסיף השפ"א: אבל בחידושי הריטב"א משמע קצת דמכח לא פלוג יהבי שיעור קצוב דאם לא כן נתת דבריך לשיעורין, והוא תמוה בעיני, עכ"ד.
מקור נוסף ממנו מבואר שכוונת הגמרא לסברא כעין 'לא פלוג', מביא הגרא"ו מדברי הרשב"א בסוגיית הגמרא בחזקת הבתים (בבא בתרא כט.) לגבי חזקת שלש שנים בקרקע של 'בני בר אלישיב' שהם מקפידים לאלתר על הנכנס לרשותם, ומקשה הגמרא: אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו, הכי נמי דלאלתר הוי חזקה? וכי תימא הכי נמי, אם כן נתת דבריך לשיעורין. ובשיטה מקובצת שם הביא קושיית הרשב"א: תמוה לי, דאדרבה מהאי טעמא הוה ליה למימר דבי בר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת משום דכל מדת חכמים כך היא שמתקנים על דרך הרוב ועל דרך הכלל, לא על דרך הפרט. בארבעים סאה טובל מים שכל גופו של אדם עולה בהן, בארבעים סאה פחות קורטוב אינו טובל ואפילו קטן שכל גופו עולה בעשרים סאה, עכ"ל. ומשמע מדבריו שמה שאין טבילה לקטן בפחות מארבעים סאה הוא משום 'לא פלוג'.
אלא שהגרא"ו תמה שאם כן לכאורה קטן שיטבול במים שכל גופו עולה בהם, דהיינו בעשרים סאה, מדאורייתא אכן עלתה לו טבילה, ורק כיון שכל מידות חכמים כך הם והם תקנו שיטבלו בארבעים סאה לכן רק מדרבנן לא עלתה לו טבילה. "ותימה גדולה לומר כן, וצריך עיון מאד", עכת"ד הגרא"ו. וכך כתב גם החזו"א (מקואות סימן ט סק"ב) ש"דבר זה [- שיצא קטן מדאורייתא בטבילת עשרים סאה] לא נסתפק בו אדם מעולם".