שיטה מקובצת/בבא בתרא/כט/א

שיטה מקובצת בבא בתרא כט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הא דאקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה הני דבר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצרא הכי נמי דאלתר הויא חזקה וכי תימא הכי נמי אם כן נתת דבריך לשיעורין תמוה לי דאדרבה מהאי טעמא הוה ליה לרב למימר דבי בר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת משום דכל מדת חכמים כך היא שמתקנים על דרך הרוב ועל דרך הכלל לא על דרך הפרט בארבעים סאה הוא טובל מים שכל גופו של אדם טובל בהם בארבעים סאה פחות קורטוב אינו טובל ואפילו קטן שכל גופו עולה בעשרים סאה. אלא שיש אחרת כיוצא בזה בפרק קמא דקדושין אי הכי בנתיה דרבי ינאי דלא מקניאן נפשייהו בתרקבא דדינרי וצריך לי עיון. הרשב"א ז"ל.

אלא אמר רבא תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר כלומר שזה יודע דטפי לא מזדהר כי לא מיחה תוך שלש מחזי כמערים לשתוק עד שיאבד זה ראיותיו ובהכי סלקא שמעתין דטעמא דשלש שנים משום דתלת מזדהר טפי לא מזדהר. ואלא מיהו היינו טעמא מיגד אגוד נמי באכילת פירות דהא ניר לא הוי חזקה וכן אפיק כורא ועייל כורא וטעמא דמלתא משום דהאי טעמא דתלת שנים מזדהר טפי לא מזדהר לאו כהלכתא בלא טעמא נקיטין ליה אלא בטעמא תניא והוא משום דכיון דרובן של בני אדם מקפידים באכילת פירות של שלש שנים ובאידך טעמא דרובא ובפחות מכאן לא קפדו אף לוקח זה חושש ונזהר בראיות כל שלש דמכל מקום אמר שמא יבא היום או מחר ויערער עליו אבל לאחר שראה זה שותק כי שלש בוטח שלא יערער עוד ושוב אינו נזהר בשטרו והלכך כל שאכל אותו שלא כדרך הבעלים באספסתא ואי נמי לא אכל פירות אלא בניר ואי נמי לא נשכר באכילתה כגון אפיק כורא ועייל כורא עדיין הלוקחים נזהרים דחוששים שמא לא חששו הבעלים לערער כיון שלא אכלו שלשה פירות או שלא נשכרו באכילתם והיינו נמי טעמיה דשמואל דאמר דדקל נערה אפילו בפחות משלש הויא חזקה דכיון שאכל פירות הראויין לאכול אותם בין שלש שנים בוטח דלא ימחה עוד ומזה הטעם גם כן הוא מה שאמר רבא בעצמו לקמן גבי הא דאמר רב אשת איש צריכה למחות דאקשינן עלה ממתניתין דקתני ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות דכיון שהחזיק בקרקע לפניה והיא לא מיחתה שוב לא נזהר הבעל בשטרו ואף על גב דאפילו דבי בר אלישיב דקפדי טובא לא הויא חזקה בפחות משלש שנים כשאר אינשי דעלמא משום דכיון דרובן של בני אדם אין דרכן להקפיד כולי האי אכתי נזהר זה בשטרו שמא יטעון עליו שלא הקפיד כמו שאין דרכן של בני אדם להקפיד אבל בחופר בורות שיחין ומערות אין שום אדם סובל כך דאין אדם רואה שמקלקלים קרקעו כולי האי ושותק. הרשב"א ז"ל.

אם איתא דדידך הוא אבעי לך למזרעה למהר חזקתך. הר"י בעליות. ומסתברא לי דאפילו רובא זרעי ומיעוטא מוברי מצי למימר הכי וכן מסתברא לי שאם מנהג המקום שהמוברים אינם נרים הקרקע וגם הוא לא נרה דהויא חזקה כיון שלא שינה. ומדברי רשב"ם נראה דבעינן נרה לעולם ואינו נכון בעיני. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

תנן חזקת הבתים. ואם תאמר ואי לית לן דרב הונא מי ניחא והא הויין להו שלש שנים מקוטעות שאין שם עדות חזקה על הלילות. יש לומר אי לאו דרב הונא הוה אמינא דחזקת הבתים בימים של שלש שנים כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואף על גב דשלש שנים לא משמע לכאורה ימים של שלש ויותר היה ראוי לשנות חזקת הבתים שש שנים דמשמע בסתמא שש שנים דימים דבלילה לא ידעי. יש לומר אגב דתנא באידך כולהו שלש שנים בבורות ובית הבדים ובית השלחין ועבדים תנא נמי הכי בחזקת הבתים וכולהו הנך חוץ מבתים ידעי בהו אינשי בשעות שדרך להשתמש בהן. עליות הר"י ז"ל.

מאן מסהיד אבתי שיבבי. כלומר אפילו ביממא נמי שיבבי מסהדי דשאר עוברי דרך אפילו ביממא נמי לא מסהדי ושיבבי כי מסהדי לא צריכי לאסהודי ממש דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל ובנמוקי יוסף. ויש עדות כיוצא בזה וכדאמרי לקמן בשמעתתא דמכר לו פרה מכר לו טלית דאמרי ידענא ביה דלא הוה ליה ארעא מעולם ואין מי שיכול להעיד כן אלא אם כן היתה ידם בתוך ידו מיום שנולד עד עכשיו אלא שהם שכניו ומכיריו ואמרי לא ידענו שהיה לו קרקע מעולם שאלו היה לו אנו היינו יודעים. רשב"א ז"ל.

ורבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגירנא מיניה ודאירנא ביה תלת שנים ביממא ובליליא. יש מפרשים דרבא לא בא לחלוק אעדות שיבבי דאמר אביי אלא לארווחא למילתיה. ויש מפרשים דהא דרבא אצטריכא בדברא במקום שאין שם שכנים. ויש מפרשים דנפקא מינה היכא דטעין המערער בברי לא דר בה בלילות דלאביי אפילו כן בעדות שיבבי שלש סגי ליה דמימר אמרינן אם איתא כדקאמר שיבבי ידעי ומדלא ידעי דנפק אפילו בליליא דר ביה ולרבא לא סגי ליה בהכי עד דמסהדי בהדיא דדר ביה בין ביממא בין בליליא ושיבבי לא ידעי אלא שוכרים. והראשון נראה עיקר דרבא לא בלשון פלוגתא אמרה ואביי ודאי בכל ענין אמרה דאם לא כן עדיין תקשי ביממא ידעי בליליא לא ידעי אי טעין אידך בברי שלא דר בה בליליא. הרשב"א ז"ל.

דאתו בי תרי כו'. צריך לומר דאוגרוה מיניה נשטרא לתלת שנין דאי לא מנא ידע הך מאי האי דאוגר להו. ועוד כיון דאמרינן דנקיטי אגרא דאכתי לא שקל מינייהו אגרא אם כן באיזו חזקה יקנה אותה ועיקר חזקה הכנסת פירות או שכר בתים אלא ודאי ששכרוה ממנו לשלש שנים וכתבו לו שטר שנתחייבו לו שכר שלש שנים ושטר קלא אית ליה ואיבעיא ליה למחויי. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרשב"א: פירש הראב"ד ז"ל דדוקא בששכרו בשטר דאית ליה קלא ובלא שטר לא דלית ליה קלא וכדאמרינן לקמן שלשה לקוחות מצטרפים וכולן לקוחות בשטר ואמרינן נמי בסמוך הני מילי דלא כתב עיטרא אבל כתב עיטרא קלא איה ליה. ויש מפרשים אפילו שלא בשטר וכן נראה עיקר ולא דמי לשלשה לקוחות דהתם כל חד וחד מהני לקוחות לא מפיק קלא דאתי מכח קמא וכיון דחזי מערער דכל חד וחד מהני נפיק קלא דלקוחה היא בידו מימר אמר כדרך הגזלנים הן אוכלים ואין אחד מהם שאכלה שלש שנים ולפיכך לא חשש למחות והוא הדין והוא הטעם לההיא אמתא דרמי בר חמא דבסמוך אבל שוכרין מימר אמרינן דמחמת הלוקח הן דרים שם ואינהו מפקי ליה לקלא ומערער מידע ידע דשוכרים מתמת הלוקח הן דרים שם והוה ליה למחויי.

הני נוגעין בעדותן הן. ואם תאמר מאי נגיעה איכא אי יהבי אגרא למערער מן דינא מפקינן ליה מלוקח. יש לומר פעמים שאין ללוקח לאשתלומי מיניה ויראים הם שמא יפסידו ואי נמי לא בעי למיקם בהדי שוכר בדינא ודיינא. אי נמי חוששים שמא יטעון עליהם הלוקח פרעתי. הרשב"א ז"ל.

או שמא זה השכירה להם בדבר מועט והמערער יוציא מידם שכר הבית משלם אלא שאין הטעם הזה מספיק דאם כן לישני ליה כגון ששכרוהו גם מזה בשוויו. עליות הר"י ז"ל.

על מה שהקשו בתוספות ואם תאמר והא איכא מגו כו'. כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל דמגו בתרי לא אמרינן דאין יורע מה שבלב חברו עד כאן. אי נמי יש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי מתנין בכהאי גוונא אלא דניחא ליה למימר דאפילו בתר דתקון רבנן שבועת היסת משכחת לה. הר"ן ז"ל.

כגון דנקטי אגרא בידייהו ואמרי למאן ניתביה. ואם תאמר אם כן היאך עלתה לו חזקה בכך והא קיימא לן דעיקר חזקה הכנסת פירות לבית וזה עדיין לא אכל פירותיהם דעדיין ביד שוכרין הם. ותירץ הראב"ד ז"ל כגון שכתבו שטר חוב על השכר. ואין צורך לכל זה לפי שאין השכר פירות הבתים אלא תשמיש הבתים הוא פירותיון והרי שוכרים אלו אכלו פירותיו מחמתו ובשליחותו ואפילו השאילם לאחרים עלתה לו חזקה. ונראה לי דאפילו לא דרו בהן שני שוכרים ביחד אלא זה ראשונה שניה שלישית וזה רביעית חמישית שישית ולא עוד אלא אחד אחד בכל שנה לאחר שש עלתה לו חזקה דקיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דאמר עדותן מצטרפת ואפילו בעדות קרקע וכדאיתא בסנהדרין. ואף על גב דבירושלמי אמרו אחד אומר אכלה ראשונה שניה שלישית ואחד אומר אכלה רביעית חמישית שישית כלום עדות הוא. איכא למימר דבני מערבא כתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה סבירי להו דאמר אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ולא עדיפא הא דירושלמי מגמרא דילן דאפלוגי בה וכיון דאי פסקא בגמרין כרבי יהושע בן קרחה אפילו בעדות קרקע כהאי גוונא אפילו דרו בה ששה שוכרים איש שנתו עלתה לו חזקה בעדותו דמצטרפים עדותם מי לא עסקינן דנקטי אגרא בידייהו ואמרי למאן ניתביה. יש מרבותינו נראה שאמרו דאפילו פרעו כבר אם זה הלוקח מחזיר עכשיו אותו השכר בידם כדי לסלק נגיעתם שפיר דמי והביא ראיה מדתניא שכיב מרע שאמר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר ואקשינן עלה בגמרא לקמן השותפים מעידים זה לזה ולסתלקו תרי מינייהו ולדיינוה ואוקימנא בספר תורה דלשמיעה עבוד דאי אפשר להסתלק ממנו ותנן השותפים מעידים זה לזה ואוקימנא בגמרא באומר שדה זו אין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה דכל נגיעת עדות שמחמת ממון כשמסתלק מהממון נסתלקה הנגיעה וחזר העד לכשרותו והא נמי דכוותה היא. ולי נראה דאינו דומה דהתם הוא כיון שמסתלק ממנו ליכא למיחש במילתא מידי משום דמעתה אינו נהנה ולא מפסיד מידי לאחר סלוקו מכמות שהיה קודם סלוקו דאלו לא נסתלק היה מפסיד גם הוא חלקו עם הפסד כל בני עירו והשתא נמי כשהוא מסתלק ממנו הרי הוא מפסיד חלקו וגבי שותפים נמי כהאי גוונא אבל הכא קודם סלוקו יהיה השוכר מתיירא שמא יפסיד שכרו ועכשיו כשזה מחזיק שכרו בידו ומצילו לגמרי מן ההפסד מתבייש הוא ממנו שעשה עמו לפנים מן השורה ומעיד לו. ותדע לך מדאמרינן בקדושין גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע מלוה דלא שקיל ומשתבעי שלוחים דיהבי ופרע ליה לוה למלוה ואם איתא בשופטני עסקינן כשרואה הלוה שמתחייב ומפסיד מה שנתן ליד השלוחים ומצריך עוד לפרוע עוד מנה אחר למלוה יפטור את השלוחין ויעידו לו שאי אפשר לו ללוה להפסיד יותר ואפשר שירויח אם יעידו עוד שנתנו לו למלוה אלא שעדיין כנוגעין בעדותם חשבינן להו שמא יעידו לו מפני שנתחסד עמהם וכשמקבלים שכר על עדותם. ודכוותה גבי מכיר בה שהיא בת חמורו לקמן שלא העמידוה בפוטרו על האחריות דהיא רווחא טפי ודחיק ואוקמה במכיר בה שהיא בת חמורו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: מי לא עסקינן כגון דנקטי אגר בית בידייהו כו'. ואם תאמר אם כן האיך עלתה לו חזקה והלא לא אכל פירות כלל. יש לומר דפירות הבתים היה תשמישה וכיון דבשליחותיה דלוקח דרו ביה כמאן דדאיר ביה איהו דמי. וכיון שכן מסתברא דלא בעיא דלדור בה האי לוקח אפילו חד יומא דאף על גב דהיכא דמכרה לאחר בעיא דדר בה לוקח ראשון חד יומא כדאיתא לקמן התם הוא משום דשני לא משום שליחותו של ראשון דר שם אלא מחמת עצמו וכיון שכן בעינן שתהיה הקרקע בחזקתו של ראשון חד יומא אבל הכא כיון דמחמת שליחותו דויין בו הרי הוא כאלו הוא עצמו דר שם. עד כאן לשונו.

הא דאמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אוגרוניה מיניה ודאירנא ביה תלת שנין ולא גרסינן הכא ביממא ובליליא אלא כיון דידעי הני ביממא ובליליא מסתמא סומכים עלייהו דהכי מסהדי ומשום הכי אמר מר זוטרא דאי טעין האיך ואמר לסהדו לי דדרו ביה ביממא ובליליא טענתיה טענה. ומודה רבא ברוכלין המחזרין בעיירות דלא סמכינן עלייהו בסתמא אלא אף על גב דלא טעין האיך טענינן ליה דהנך דאוגרוה דרו ביה תלת שנין ביממא בליליא דאי לא דרו ביה הכי מקוטעות נינהו או מפוזרות ולא הויא חזקה. הראב"ד ז"ל.

גירסת הספרים וכן גירסת רש"י ז"ל אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו סהדי דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה ומודה מר זוטרא ברוכלים המחזרים בעיירות דאף על גב דלא טעין טענינן ופירש הוא ז"ל דכלפי שאמרנו למעלה בתים ביממא ידעו בליליא לא ידעי ואוקמה אביי בשיבבי ורבא אוקמה בשוכרים דידעי ביממא ובליליא אתא מר זוטרא ואמר דלאו למימרא דאפילו בסתמא מצרכינן להו לסהדי לאסהודי בפירוש דדרו ביה בין ביממא בין בליליא אלא דוקא כי טעין מערער בלחוד הא לא טעין מקבלים עדותם סתם משום דסתמא כיון שהעידו דדרו שם תלת שנין בין ביממא בין בליליא אסהידו והוא הדין נמי לעדות שיבבי וטעמא משום שאין אדם עשוי לדור כאן ביום ולטלטל כליו בלילה וללין במקום אחר הילכך דוקא טעין הא לא טעין לא ופירש רש"י ז"ל דאפילו טעין דוקא בטוען ברי שידע הוא שלא דר שם בלילות הא לאו הכי לא משגתינן ביה וכן ראיתי דעת ר"י בר מרדכי ז"ל וכן דעת מורי הרב ז"ל וטעמא דמילתא דאם איתא דכל מעיד סתם דר ביה תלת שנין בין ביממא בין בליליא מעיד והכל בכלל עדותו אם כן אפילו בתובע רוצה אני שיעיד בפירוש על הלילות כבימים למה אנן משגחינן בו והלא כבר העידו ואם אתה אומר שמשגחינן בו אם כן אף אתה חושש שאין בסתם עדותם ימים ולילות ואם כן אפילו לא טעין ניקום ונטעון שהרי חזקת הבתים שלש שנים גמורים ימים ולילות היא. ואיכא מרבוותא דכתבו דאפילו בטוען סתם. והראשון נראה עיקר. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: ועל עיקר הפירוש שכתבנו תמיה לי טובא כיון דעיקר חידושיה דמר זוטרא לאשמועינן דאי לא טעין לא טענינן ליה הוה ליה למר זוטרא למימר הכי אי לא טעין ליתו ולסהדי דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא לא טענינן ליה. ואפשר לדחות דמר זוטרא לאו אסוגיא קאי אלא אמתניתין דחזקת הבתים אמרה וקאמר דאי טעין מערער ליתו כו' טענתיה טענה ונראה בעיבי דהכי פירושה אי טעין ואמר ליתו סהדי כו' לפי שהעמדנו משנתנו בשני ענינים בעדות שיבבי ובעדות שוכרים בא מר זוטרא ואמר דאי טעין מערער ואמר ברי לי שהיה יוצא משם בלילות הילכך אין לקבל עדות שיבבי ולסמוך על מה שלא הרגישו בטלטולו מן הבית אלא יביא עדים ויעלדו שהם עצמם דרו שם תלת שנין ביממא ובליליא שומעים לו ואף על גב דסתמו של דבר מרגישים שיבבי אם יטלטל כליו משם בלילות אין סומכים על הסתם הזה כיון דאיכא טענת ברי דמרעא ליה לסתמא. עד כאן לשונו.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף