אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/קד

יום שלישי כ"ג תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף קד

להתפלל על חולה שימות

ראיית הר"ן משפחות של רבי שלפעמים צריך להתפלל על החולה שימות

הגמרא במסכת כתובות (קד.) מספרת כי ביום בו נפטר רבי, גזרו חכמים תענית ובקשו רחמים כדי שלא ימות. ואף גזרו ואמרו כי כל מי שיאמר 'נח נפשיה דרבי' ידקר בחרב. וממשיכה הגמרא ומתארת את אשר ארע באותה שעה: סליקא אמתיה דרבי לאיגרא [- לגג], אמרה: עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי כמה זימני דעייל [- רבי] לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי, שקלא כוזא [- כלי חרס קטן] שדייא מאיגרא לארעא, אישתיקו מרחמי, ונח נפשיה דרבי.

ובגמרא בנדרים (לט:) מובא מעשה שחלש רב חלבו, ויצא רב הונא והכריז, רב חלבו באיש [- חלה]. לא איכא דקא אתי [- לא היה מי שבא לבקרו]. אמר להו: לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה. אמר לו, רבי החייתני. יצא רבי עקיבא ודרש, כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים.

ועוד מביאה הגמרא מימרתו של רב דימי: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות. ומעירה הגמרא שהלא ודאי אין לפרש שהמבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שימות, כי אף שאינו מבקרו אך ודאי אינו מבקש שימות. אלא מבארת הגמרא, שהמבקר את החולה מבקש עליו שיחיה, ואילו מי שאינו מבקר את החולה אינו מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות.

וכתב הר"ן: נראה בעיני דהכי קאמר, פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחליו הרבה, ואי אפשר לו שיחיה. וראיה לפסק זה מביא הר"ן מהמעשה בפטירת רבי: כדאמרינן בפרק הנושא, דכיון דחזאי אמתי דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער, אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר, דלימות רבי, ע"כ. ועל פי זה הוסיף וביאר את דברי הגמרא בחילוק שבין המבקר את החולה למי שאינו מבקרו, שהמבקר את החולה יכול אפילו להחיותו בתפילתו, ואילו מי שאינו מבקרו, אין צריך לומר שאינו מועילו להחיותו בתפילתו, אלא אפילו טובה מועטת זו לבקש על מיתתו אם נצרך לכך מחמת סבלו - אפילו טובה זו אינו מהנהו.

ביאור הרא"ש והמהרש"א בדברי רב דימי שלא כביאור הר"ן

אמנם בפירוש הרא"ש מבאר באופן אחר: אינו מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. וזו היא רעה גדולה, שאם היה מבקרו היה מבקש עליו רחמים ואפשר שעת רצון הוא ותהיה תפילתו נשמעת, ומניעות הביקור גורם שימות, ע"כ. וכ"כ המהרש"א (ח"א שם) שמתחילה נקטה הגמרא שאוהבו המבקרו מתפלל עליו שיחיה, ואילו מי שאינו מבקרו על כרחך ששונא הוא לו, והוא אף מבקש עליו שימות. ועל כך תמהה הגמרא, כי בודאי אף אם שונאו ואינו מבקרו אך פשיטא ש"גם השונא אינו עושה כן" להתפלל על אדם מישראל שימות. ועל כן מבארת הגמרא שבאמת אינו מבקש עבורו לא שיחיה ולא שימות, אך אילו היה מבקש שיחיה אפשר שהיתה נשמעת תפילתו, אך עתה שאינו מבקש עבורו שיחיה ממילא מת בחוליו. ולפי זה נשארת הגמרא גם למסקנא במה שנקטה בתחילה שמי שאינו מבקר את החולה 'גורם' לחולה שימות, משא"כ לפירוש הר"ן אינו גורם לו לכך אלא שאינו מהנהו אף בתפילה זו שימות מהרה.

ונמצא שדעת הר"ן שיש להתפלל על חולה המתייסר שימות מהר כדי שלא יסבול, ואילו לדעת הרא"ש אפשר שמיאן מביאור הר"ן מחמת שהוא סובר שאפילו חולה המתייסר אסור להתפלל למהר מיתתו. אם כי אפשר שגם הרא"ש מודה לעיקר הדין שאפשר וצריך להתפלל על החולה המתייסר שימות, ורק בביאור הסוגיא לא משמע לו לפרש כן, וכמו שדקדק המהרש"א שם שמשמע בגמרא שמי שאינו מבקר את החולה הוא גורם למיתתו, ולא רק שנמנע מלבקש שימות החולה כשצריך בכך.

חילוק התפארת ישראל בין נופל תחת גל של אבנים לתפילת שפחתו של רבי

ובתפארת ישראל (יומא פ"ח מ"ז בועז אות ג) הביא שקיימא לן כדעת הר"ן שכל חולה מותר להתפלל שימות במקום שמצטער הרבה. אך הקשה באמת כיצד מותר לעשות כן, וכיצד התפללה שפחתו של רבי שימות מהרה, ומדוע לא חששו לחיי שעה. והוסיף עוד שאין לומר שבמצטער הרבה, צער גדול ממיתה, אז מותר להתפלל. שהרי במשנה ביומא (שם) מבואר שמפקחים את הגל מעל אדם אף אם ימות בודאי תוך שעה או שעתיים, וודאי שע"י שיפרוק ממנו המפולת, ממשיך בכך את כאבו, מכל מקום חיישינן לחיי שעה ומתירים לעשות כן בשבת.

וכתב לחלק שבאמת אף שהנופל תחת גל של אבנים, ממשיכים את כאבו על ידי שמפרקים ממנו הגל, ובכך ממשיך לחיות עוד שעה או שעתיים, אך מאידך מקילים ממנו את קושי המיתה, ו"טוב לו שימות לעט לעט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים". משא"כ במעשה דרבי אילו לא היתה מתפללת השפחה, היו יסוריו מתגברים והולכים, ונמצא שקיצור חייו הקל מיסוריו - ובכה"ג עדיף להתפלל שיתקצרו ימיו מלהתפלל שיאריכו בסבלו.

ואמנם מסיק התפארת ישראל, שנראה כי כל זה דוקא במעשה דרבי שלא עשתה מעשה ממש אלא רק התפללה, אבל גוסס שמבקש שיטלטלוהו באומרו שמצטער בשכבו כך, וברצונו שע"י טלטול זה יקרבו את מיתתו - בכה"ג אסור לטלטלו, שהרי הוא עושה מעשה בידים המקרב את מיתתו. והביא כן מדברי הספר חסידים (סימן תשכג): ...ואם גוסס ואומר שאינו יכול למות עד שישימוהו במקום אחר, אל יזיזוהו משם.

וכדברי הר"ן פסק גם הערוך השולחן (יו"ד סימן שלה ס"ג): כל המבקר את החולה, גורם לו שיחיה, שמתפלל עליו שיחיה. וכל שאינו מבקר, אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. דלפעמים יש לבקש רחמים שימות, כגון שיש לו יסורין הרבה בחוליו ואי אפשר לו שיחיה, כמעשה דרבי פרק הנושא, עכ"ד.

נידון הגר"ח פלאג'י זצ"ל באשה מתייסרת שביקשה מבעלה ובניה שיתפללו שתמות

ובספר חקקי לב לרבי חיים פלאג'י זצ"ל (ח"א יו"ד סימן נ) נשאל באדם ירא שמים ותלמיד חכם שיש לו אשה יראת השם, ובעוונות חלתה האשה הנזכרת חולי ארוך זמן רב, ולמעלה מעשרים שנה שהיא נגועה ומדוכאת ביסורין, שנתקווצו אבריה, ידיה ורגליה, והיא כלואה בבית בירכתי ביתה. והאשה הזאת סובלת היסורין הללו במכאובים רבים עליה, וגם בעלה הנזכר קבל בסבר פנים יפות יסורי אשתו, ולא עצבה מימיה אפילו רגע אחד. ואדרבה מראה לה חיבה ואהבה יתירה כדי שלא תצטער על זה. ועם כל זה, האשה הנזכרת מרוב צערה היתה מתפללת לה' שימיתנה, כי טוב מותה מחייה, כדי לנוח מצרתה. ובעלה ובניה היו מפיייסם אותה ותמיד כל הימים היו מביאים לה רופאים רבים ותרופות רבות, אולי תעלה ארוכה למחלתה, ושוכרין לה משרתת כדי לשרת אותה, כדי שלא תצטער בשום דבר.

ויהי היום שלא די לה לאשה הזאת היסורין הקשים והמרים שהיו לה מקודם, עוד הוסיפו יסורים רבים וגדולים ורעים מאלה בתחלואים רבים, ואפילו הרופאים כבר נתייאשו ממנה. ועתה היא מבקשת שיתפללו עליה שתמות, ובפרט מתחננת לבעלה ובניה שהמה יבקשו רחמים על ככה.

ובעלה ובניה הגם כי נלאו מחמת היסורין שלה, עם כל זה מרוב חיבה ואהבה, והיותה צדקת וחסידה, אינם שומעים לה. ואדרבה, הם מבקשים תלמידי חכמים שילמדו בעדה לרפואתה, ומרבים בצדקות ופדיון וכפרות ושמן למאור לרפואתה. יורנו המורה לצדקה, אם יש חשש איסור לבקש רחמים עליה שתמות כדי שתנוח נפשה או לא. ואם ליכא איסור, האם עכ"פ בעלה ובניה שחסים על חייה ואינם רוצים לראות מיתתה, האם יוכלו הם לבקש רחמים שלא תמות, או שכיון שאין לה תקווה ע"פ הרופאים, אם כן אדרבה זה נחת רוח שלה שתמות.

בתשובתו מקדים הגרח"פ כי בודאי מי שמבקש רחמים על אחר שימות, הרי זה איסור גמור ואפילו היה זה אויבו ומבקש רעתו. שאם התורה ציוותה 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזוב תעזוב אמו', אם אבידת ממונו כך אבידת גופו עאכו"כ, ולא נחשדו ישראל על כך.

ברם, כל זה היינו דוקא כשעושה כן מחמת שנאה ובלא דעת החולה ורצונו. אבל כשהחולה מתרצה לזה, שאינו יכול לסבול את צער הגוף, בכה"ג אפשר לומר שמותר [וראוי יותר שיתפלל עליה מי שאינו קרובה, כי קרוב יש לחוש שעושה כן כדי לסלק טרדתה מעליו]. וראיה לדבר מביא ר"ח פלאג'י מהנהגתה של שפחת רבי ביום פטירתו. והגרח"פ מוסיף שכבר מצאנו במסכת מועד קטן (יז.) ובפוסקים שם, הרא"ש והטור והשו"ע (חו"מ סימן שלד) שלמדו דין מהנהגת אמתיה דרבי. ואף החשיבו אותה כת"ח, שהיתה מלאה בחכמה וביראה. ואם כן אף אנו יש לנו ללמוד ממנה דין זה שמותר לבקש רחמים על החולה שמצטער הרבה שימות. ואילו היה דבר שלא כדין, לא היה התלמוד מביאו, ואף אם הביאו כיון שמעשה שהיה כך היה, היה לו לומר בפירוש שלא עשתה כראוי בדבר זה.

מה נקטו החכמים בבית רבי שלא חשו לצערו של רבי והמשיכו להתפלל לרפואתו

ובספר כל בו על אבילות (לרבי יקותיאל יהודה גרינוולד, ניו יורק תשז, ח"א עמוד 20) העמיד נידון זה כשנוי במחלוקת החכמים ושפחתו של רבי, ששפחתו בקשה רחמים שימות כיון שראתה את צערו של רבי, ואילו החכמים בבית רבי לא הסכימו לדבריה ובקשו רחמים שיחיה ולא ימות. והביא את דברי הר"ן שהכריע כפי שנהגה שפחתו של רבי [ואף הוא מחלק כחילוק התפארת ישראל, שאין ללמוד מדברי הר"ן אלא להתיר להתפלל כדי לקרב מיתתו, אבל חלילה לעשות איזה פעולה במעשה].

אמנם הגר"ח פלאג'י שם נוקט שהחכמים לא נחלקו בדבר זה על הנהגת אמתיה דרבי, רק שהם לא ראו כל כך את צערו של רבי, כפי שראתה שפחתו, ואילו היו רואים זאת היו מסכימים בודאי למעשיה. ומכח זה מסיק שבודאי אשה זו שיש לה יסורים קשים ומרים ומבקשת מאחרים שיתפללו עליה שתמות - בודאי מותר להם להתפלל עליה.

שוב הביא בסוף דבריו לדברי הר"ן בנדרים, שלמד אף הוא משפחתו של רבי להתיר כדבר הזה, להתפלל עבור חולה המתייסר שימות מהרה. עוד ציין לספר גור אריה יאודה למהרא"י ליב תאומים, שבמפתחות לחלק יו"ד מובא שם מפתח לסימן נ"ב: בדין חולה שמתייאשים אותו ויש לו יסורין קשים אי מותר להתפלל שימות. אמנם כשביקש הגרח"פ לעיין בגוף הדברים לא מצא רמז לתשובה זו, ומיד אחר סימן נ' באה תשובה נ"ג, ושתי התשובות נ"א ונ"ב נשמטו מההדפסה, וחבל על דאבדין.

אלא שבסוף דבריו מסייג הגרח"פ את היתירו, שכל זה רק כשעדיין אין החולה גוסס, אבל אם הוא כבר גוסס אזי אין עוד מקום להתפלל עליו. והביא סיעתא לדבריו ממה שנתבאר בספר חסידים (סימן רלד): אין צועקים עליו בשעת יציאת נשמה, כדי שלא תחזור הנשמה ויסבול יסורים קשים. 'עת למות' למה הוצרך לומר קהלת כן? אלא כשאדם גוסס, כשנפש אדם יוצאה, אין צועקים עליו שתשוב נפשו, כי אין יכול לחיות כי אם מעט ימים ואותן ימים יסבול יסורין.

[ולכאורה יש חילוק בדבר, כי הספר חסידים עוסק בתפילה שיחיה ובזה נקט לסברתו שאף אם יחיה לא יהיה זה אלא למעט ימים, משא"כ הגרח"פ עוסק בדבריו בתפילה שימות החולה, וצ"ב. ולכאורה מעיקר דברי הספר חסידים מבואר שכל כמה שיחיה רק חיי מכאובים אין ראוי להצילו בתפילה, וצריך לחלק בין זה ובין פיקוח גל שמפקחים אפילו לחיי שעה. ולפי סברת התפארת ישראל שבגל מקילים מעליו את היסורים, יש לדון אם גם בגוסס שמתפללים עליו ואינו מת בפתע פתאום יש איזה קולא ביסוריו].

הוראת האגרות משה שלא לתת סמי רפואה מאריכי ימים לחולים סופניים מיוסרים

גם באגרות משה (חו"מ ח"ב סימן עג אות א) הביא דברי הגמרא במעשה דרבי כראיה לכך שפעמים צריך להתפלל על האדם המצטער ואין מועילים לו מיני רפואות - שימות. והוסיף הגרמ"פ שזה גופא הטעם שנקטה הגמרא למעשה זה, להורות לנו שאיכא לפעמים שצריך להתפלל על האדם כשמצטער, והתפילות שיתרפא לא נתקבלו, שצריך להתפלל עליו שימות. כי אמתיה דרבי היתה חכמה בדיני התורה, והיו למדין ממנה רבנן לפעמים. וכן מבואר גם מדברי רב דימי בנדרים, וכפי שביאר הר"ן בדבריו.

ומכח זה הורה למעשה שאם יש חולה שאי אפשר לרפאותו אבל אפשר ליתן לו סמי רפואה להאריך את ימיו, הרי שתלוי הדבר שאם אפשר ליתן לו סמי מרפא שיקילו מיסוריו וימשיך לחיות - יעשו כן. אך אם ימשיך לחיות ביסורין כמו עתה - אזי אין ליתן לו מיני רפואות אלו אלא יניחוהו כמו שהוא. [אך חלילה לעשות איזה פעולה או לתת לו סמי רפואה שיגרמו למיתתו, שבזה הרי הנותן חשוב שופך דמים].