מראי מקומות/כתובות/יד/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף גליוני הש"סאילת השחר מראי מקומות |
מראי מקומות
כתובות יד א
חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל[עריכה | עריכת קוד מקור]
בשב שמעתתא (ש"ב פ"כ) מחדש ששני הטעמים: א' הודאת הארוס. ב' הלכה כרבן גמליאל, נצרכים שניהם, האחד להיתר הבן, והאחר להיתר האם. שכן הארוס אף שהוא מודה לדבריה, הרי אינו יודע בבירור שלא הפקירה עצמה לאחרים, ולכן אינו נאמן אלא כלפי הבן מדין 'יכיר'. אבל כלפי הארוסה הרי סוף סוף אפשר שהפקירה עצמה לאחר, וכלפיה הוסיף רב יוסף את הטעם השני שהלכה כרבן גמליאל. ואמנם דינו של רבן גמליאל הוא רק בדיעבד, ולכן ביארה הגמרא שאף הארוסה היתרה בדיעבד שלא תאסר עליו, אך כל זה לגבי הארוסה, אבל לגבי הולד אין צריך כלל להיתירו של רבן גמליאל, אלא כשרותו של הולד היא מצד הודאת הארוס ומדין 'יכיר', ודין זה הוא אפילו לכתחילה.
ובאבני מילואים (סימן ו סק"ו) חזר על יסודו זה ואחרי שהביא דברי הבית שמואל (ס"ק כז) שאם אמר האב שמאמין לדבריה יכול לעשות בניו חללים[1] כמו שנאמן לומר 'בן גרושה הוא', כתב האבני מילואים: והיינו מדכתיב 'יכיר' - יכירנו לאחרים. משום הכי אע"ג דאב בעצמו אינו יודע, אלא שמאמין לאחר וסומך דעתו עליו ודומה לו שהוא כן, הוה ליה בכלל 'יכיר'. וכמו שיכול לאסור על עצמו, על ידי מה שמאמין לאחר, הכי נמי האב לבנים הוה ליה כמו 'בעל דבר' וכשסומך דעתו בזה הוה ליה בכלל 'יכיר' - יכירנו לאחרים, עכ"ד.
- ↑ בשונה מדעת הבית שמואל, דעת הבית מאיר (ס"ק יג) שאין האב נאמן מדין יכיר אלא כשיודע הדבר מעצמו, ותמה על הבית שמואל כיצד יתכן לומר שתתן התורה נאמנות לאב בדבר שאינו יודע בעצמו אלא רק מפי אחרים. ובדעת הבית שמואל ביאר השב שמעתתא שלמד שדין יכיר הוא כעין 'בעל דבר', דהיינו נאמנות על בנו כעין נאמנות על עצמו.