מראי מקומות/יומא/ד/ב

מראי מקומות יומא ד ב

לא בא הכתוב אלא לאיים עליו

רש"י פירש שר' מתיא בן חרש סובר כרבי יוסי הגלילי שהפרישה היתה למשה להבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה בהיותו לבדו ויבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה. ולמד זאת מהכתוב וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה ומקום גילה זה מתן תורה של לוחות דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב.

וכתב הגבורת ארי שלפי פירוש רש"י לדעת ר' מתיא בן חרש אין ללמוד דין פרישה לדורות כיון שדווקא למשה הואי שהיה בזמן מתן תורה של לוחות.

אמנם לדעת התוספות (ד"ה במקום) שפירשו שמקום גילה היינו מחנה שכינה כדכתיב עוד וחדוה במקומו, ממילא אף לדעת ר' מתיא בן חרש אפשר ללמוד דין הפרשה לדורות ממתן תורה. וע"ע תאוה לעינים מה שביאר במחלוקת רש"י ותוספות.

ר' זריקא רמי קראי כו'

הקשה המהרש"א (ח"א) למה לא הקשה סתירה מהפסוקים המדברי באהל מועד עצמו, "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד" ו"ובבא משה אל אהל מועד". ויישב שזה לא קושיה כי יש לומר כדברי המדרש בילקוט (הו"ד ברש"י בפירושו לחומש סוף פ' פקודי) בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם "כי שכן עליו הענן" - כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבא, נסתלק הענן נכנס לדבר עמו. אך "ויבא משה בתוך הענן" משמע שעוד כשהיה הענן בא לתוכו משה ולכן הקשתה הגמרא סתירה.

מסייע ליה לרבי חנינא

קשה שמסייע לאמורא ממימרא דגמרא. ובספר מצור דבש כתב שכנראה הוא ברייתא אף שלא נקט ת"ר. והרש"ש כתב שהנקודתיים מיותרות וזה המשך של הברייתא הקודמת.

מאי בינייהו

הגבורת ארי הקשה מדוע לא מיישבת הגמרא נתינת אורים ותומים לחושן איכא ביניהו, כמבואר לקמן (עמוד ב) שגם מילתא דלא כתיב בהאי עניינא מעכבת, ופירש רש"י דהיינו שיתן אל החושן את האורים ותומים. ולדורות נתינת האורים ותומים אינה מעכבת שהרי בבית שני לא היה אורים ותומים (לקמן כא:) ואעפ"כ שימשו בו כהנים גדולים.

ועי"ש שהוכיח מכך קושיה זו כדעת הרמב"ם (פ"ד מבית הבחירה ה"א) והתוספות (לקמן כא:) שאף בבית שני היו אורים ותומים אלא שלא שאלו בהם, והוצרכו להם כדי להשלים שמונה בגדים לכהן גדול שלא יהיה מחוסר בגדים. וזאת דלא כשיטת הראב"ד שם בהשגותיו שהשיג על דבריו שחיסור בגדים שהזכיר הרמב"ם אינו כלום כיון שאין נתינת האורים ותומים מחשבון הבגדים

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף