גבורת ארי/יומא/ד/ב
דאי סלקא דעתך וישכון כבוד ה' מר"ח וכו' ק"ל אכתי מנ"ל דויכסהו אמשה קאי וללמוד מכאן פרישה דהא אע"ג דאי מעשה זו היה קודם עשרת הדברות הדבר מוכרח בעצמו דויכסהו להר ולא למשה אי הי' לאחריו אע"ג דאפשר לומר דאפשר דקאי אמשה אפ"ה אינו מוכרח לומר כן דאפשר לומר דקאי אהר כמו למשה. וה"נ ק"ל למאי דקאמר ור"ע ס"ל כר"י דאמר בששה בחודש ניתנה תורה אע"ג דלפ"ז אפשר לומר דויכסהו ו' ימים לפני עשרת הדברות היה ובע"כ להר ולא למשה שהרי באותן הימים עלה וירד הא אעפ"כ אפשר לומר דמעשה זו לאחר היה והשתא אין הכרח לומר דויכסהו להר ולא למשה אלא ויכסהו אמשה קאי ולטעון פרישה ואכתי תקשה במאי קמיפלגי ומאי ראיה מביאים לדבריהם וכדפרש"י דהא בין לת"ק ובין לר"ע אפשר לומר דויכסהו הענן קאי אהר או למשה לת"ק אע"ג דהיה לאחריו א"ל דאהר קאי ולא למשה ולר"ע אע"ג דס"ל קודם ובע"כ אי אפשר לומר למשה מ"מ הא אפשר לומר לאחריו היה ויכסהו למשה קאי וי"ל לת"ק כיון דבע"כ לאחר היה ממילא ש"מ דלמשה היה דאי להר מאי שנא דויכסהו לאחר ולא קודם אלא ש"מ אמשה קאי ומש"ה קודם למשה לא אפשר דהיה מוכרח לעלות ולירד:
במקום גילה פי' התוס' כדכתיב עוז וחדוה במקומו נראה לי דמפרשי דר' מתיא דאמר לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כריה"ג סבירא ליה דנפקא ליה מהכא פרישה לכל הנכנס למחנה שכינה והיינו דנסיב לקרא דגילו ברעדה תלמודא למילתי' דבמקום גילה דהיינו מחנה שכינה דעוז וחדוה במקומו צריך רעדה ומש"ה צריך פרישה כדי לאיים עליו ורש"י פי' במקום גילה של לוחות דכתיב פקודי ד' ישרים משמחי לב ולפ"ז לר"מ נמי אע"ג דס"ל כריה"ג בהא דויכסהו למשה אפ"ה לא נפקא לי' מהכא לטעון פרישה לכל הנכנס למחנה שכינה דהתם משום תורה הוא כדי שתהא ניתנת באימה והא דלא פי' בהדי' הכי דר"מ לא נ"ל פרישה מהכא סמך אהא דפי' כן בדר"נ וכמ"ש בסמוך מ"מ ק"ל שהוא [בעצמו פירש] בדר"מ לאיים עליו הוא נמי ס"ל כריה"ג דפירש למשה ולהבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה בהיותו לבדו ויבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה ומשמע מפירושו דמשום כניסת מחנה שכינה באימה היתה פרישה זו והא למאי דפירש במקום גילה של לוחות תהיה רעדה ש"מ דמשום תורה היתה פרישה זו ולא משום כניסת מחנה שכינה ובאמת הדבר ברור לר' מתיא דלא היתה פרישה זו אלא משום תורה לחוד דהא בהדיא אמר ר"מ לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כדי שתהא התורה ניתנת באימה ש"מ דלית ליה פרישה מהכא להנכנס למחנה שכינה:
לאמר אמר ר' מוסיא מכאן להאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר פי' מדכתיב לאמר שצריך ליתן רשות להדיא שיאמר מכלל דבסתמא הוא בבל יאמר ונ"ל דלית לי' לר' מוסיא הא דר' יהודא דאמר דלאמר ללאו אתי כדתניא בפ"ק דתמורה (דף ז') ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית מכאן אמר ר"י כל המתפיס תמימים לב"ה עובר בעשה אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר דהיינו לא נאמר בדברים או לאו נאמר כדמפרש התם וה"נ איכא למידרש להאי לאמר ללאו משום דכתיב בתריה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר מן הצאן תקריבו את קרבנכם ומהכא נ"ל בפ"ג דזבחים (דף ל"ג) למעלה איברי בהמה טמאה לגבי מזבח דעובר בעשה דטהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה והשתא ה"נ י"ל לר"י דהאי לאמר אתי לעבור בל"ת למעלה איברי בהמה טמאה על גבי המזבח. מיהו י"ל דודאי לר"י נמי לאמר משמע ליה בכל מקום ליתן רשות לאומרו אתיא דמסתמא הוא בבל יאמר כר' מוסיא ושאני הכא גבי שרוע וקלוט דנאמר בתחלת הפרשה בתר האי קרא דלאמר דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל הרי שהורשה להדיא לאומרו לכולן לאמר למה לי ש"מ ללאו אתי וה"נ הא דא' ספ"ב דפסחים (דף מ"א) דהאוכל כזית צלי מבעוד יום חייב אע"ג דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה בלילה אין ביום לא ומוקי לה כר"י דנפקא ליה לאו מלאמר הא נמי האי לאמר מיותר הוא דהא כתיב בתריה בפרשת פסח דבר אל כל עדת ישראל משו"ה מפיק ליה ר"י ללאו אבל הכא האי לאמר לאו מיותר הוא ללאו אלא ליתן רשות לאומרו אתי ואע"ג דכתיב נמי בתרי' דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם הא דרשינן בכמה דוכתי מהאי קרא דבני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ומיתורא דרשינן ליה כמ"ש בחי' בפ"ב דחגיגה ואי לא כתב רחמנא הכא לאמר הוי אמינא דהאי בני ישראל לרשות לאומרו אתי ולא למעוטי בנות ישראל מסמיכה מש"ה כתיב לאמר ליתן רשות לאומרו ולא ללאו אתי וכיון דהשתא רשות נפקא ליה מלאמר כי כתיב בני ישראל ע"כ למעוטי בנות ישראל מסמיכה הוא דאתי אבל גבי הא דשרוע וקלוט אין צריך לאמר לרשות דהא כתיב בהדי' גבי' דבר וכו' וכן לגבי פסח מש"ה דריש לי' ר"י ללאו ותדע דהכי הוא כדפי' דבהאי לאמר דהכא מודה ר"י נמי דלאו ללאו אתי שהרי שם בזבחים בפ"ג אמרינן המעלה איברי בהמה טמאה ע"ג המזבח ר"ל אומר לוקה ר"י אומר אינו לוקה ומפרש הגמרא ר"ל אומר לוקה טהורה אין טמאה לא לאו הבא מכלל עשה לוקין עליו ר"י אמר אינו לוקה לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו ומתיב ר"י אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה ומש"ה משבש הגמרא להא פלוגתא דר"י ור"ל ומוקי דלא פליגי בבהמה טמאה אלא בחיה אי עובר עלה בעשה אי לא והשתא ל"ל להגמרא לשבש עיקר הפלוגתא הו"ל למימר דפליגי שפיר בבהמה טמאה ולר"ל לוקין עלה מיהו לאו מהאי טעמא דס"ל לאו הבמ"ע לוקין עליו דתקשה עליו מהא דאותה תאכלו אלא משום דס"ל כר"י דסבר לאמר ללאו אתי אלא ודאי האי לאמר דהכא לכ"ע אפי' לר"י לאו ללאו אלא לרשות לאומרו אתי כדר' מוסיא ומטעמא דפי' ואע"ג דקשה לי אהא דאותה תאכלו שהוא בתורת כהנים וקי"ל סתם ספרא ר' יהודא ואמאי חשיב לה לעשה לחוד דקתני סיפא ל"ת מנין ת"ל את זה לא תאכלו ותיפוק לי' לר"י מלאמר כבר פירשתי זה בחי' למס' מכות פ"ג ואין זה מקומו ובהכי ניחא לי אמאי דריש ר' מוסיא לדרשא זו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור אהאי לאמר דהכא דויקרא והלא פעמים רבות נאמרו בתורה לאמר קודם לכן ולמאי דפירשתי אתי שפיר דרבותא קמ"ל דאפי' ר"י מודה בהא דלרשות אתיא ולא ללאו ואע"ג דכתיב גבי' דבר אל בני ישראל ודמי להני לאמר דשרוע וקלוט ופסח דכתיב גבייהו נמי דבר אל בני ישראל ודריש לי' ר"י ללאו אפ"ה בהאי לאמר מודה דלאו ללאו אלא ליתן רשות לאומרו אתי והאי דבר אל בני ישראל דכתיב גבי' לדרשא דבני ישראל סומכים ולא בנות ישראל אתא וכדפירשתי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |