אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף יומא ד

יום חמישי ג אייר - מסכת יומא דף ד

עצרת או/ו זמן מתן תורתינו

מתן תורה בששה בסיון או בשבעה בו

"וישכון כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כד טז). פסוק זה מורכב משלשה חלקים, הראשון מתייחס אל הר סיני, השלישי מתייחס אל משה רבינו, והאמצעי? בכך נחלקים התנאים בסוגייתנו (ד.) רבי יוסי הגלילי סובר שהפסוק 'עוזב' את ההר ומדבר על משה רבינו - אחרי שניתנו הלוחות, עלה משה רבנו לקבל את התורה, הענן כיסהו ששת ימים ואחר כך קרא ה' אל משה מתוך הענן. ואילו רבי עקיבא סובר שחלק זה הוא המשך של חלקו הראשון של הפסוק - כבוד ה' שכן על הרי סיני, והענן כיסהו ששת ימים, מר"ח סיון ועד ו' סיון, למחרת ביום ז' סיון קרא ה' אל משה אל ההר ונתן לעם ישראל את התורה.

מלבד המחלוקת בביאור הפסוק, אם "ויכסהו" פירושו את ההר או את משה, מבארת הגמרא (ד:) שהתנאים נחלקו גם במציאות שהתרחשה באותו זמן, בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים. לדעת רבי יוסי הגלילי הפסוק מתייחס למה שארע אחרי נתינת התורה על הר סיני, ואם כן אפשר לומר שנתינת התורה היתה בו' סיון ובז' סיון עלה משה והתחילו ששת ימי ההפרשה וארבעים הימים בהם שהה בהר. ואילו לדעת רבי עקיבא המפרש את הפסוק על שכינת כבוד ה' על הר סיני לצורך מתן תורה, מוכרחים לומר שנתינת התורה היתה אף היא בז' סיון, שהרי ששה ימים שכן כבוד ה' על הר סיני מאותה שעה שבאו למדבר סיני, בר"ח סיון, ולאחר מכן ביום השביעי קרא ה' אל משה לקבלת התורה. גם לדעה זו ביום ז' סיון עלה משה רבינו ושהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לצורך קבלת שאר התורה.

מחלוקת תנאים זו, שהגמרא בסוגייתנו תולה שבה נחלקו גם רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, מקורה בגמרא במסכת שבת (פו:) וטעם החולקים בה מבואר שם. הגמרא בשבת אף תולה מחלוקת זו בנדון אחר - כמה עונות יש לפרוש מאשה מחשש פולטת שכבת זרע, כי אם צריך לפרוש ו' עונות על כרחך ניתנה תורה בז' בסיון והוסיף משה יום אחד מדעתו להפרשת בני ישראל.

קושיית המגן אברהם איך אומרים "זמן מתן תורתינו"

לפי זה הקשה המגן אברהם (או"ח פתיחה לסימן תצד): "קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו, הלא קיימא לן כרבי יוסי דאמר בשבעה בסיון נתנה תורה דהא קיימא לן דבעי לפרוש ו' עונות כמו שכתוב ביורה דעה (קצו), ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון (יעויין במאמר הקודם "מתי התחנך המשכן ומתי יחול חג השבועות?")".

כלומר, המגן אברה תמה על כך שאנו מתפללים בחג העצרת ומזכירים בו את זמן מתן תורתינו בעוד שלעולם יהיו אלו שני ימים שונים - עצרת בו' סיון ומתן תורה בז' סיון, מדוע אם כן מכנים - אף בתפילה - את עצרת כ"מתן תורה". המגן אברהם מוסיף שכמדומה שראה קושיה זו באיזה פוסק.

כדי ליישב קושיה זו מביא המגן אברהם את דעת הרמב"ם (פ"ה מאבות הטומאה) הפוסק באמת שאין צריך לפרוש אלא ג' עונות, ואם כן לדעתו מתן תורה חל באמת ביום ו' סיון, ומנהגנו הוא על פי הרמב"ם אלא שאנו מחמירים להצריך ו' עונות.

תורתינו דווקא, שהוסיף משה יום אחד מדעתו

הבית הלוי (סוף ספרו עה"ת ד"ה הכל מודים) מיישב את קושיית המגן אברהם ומקדים לה ביאור במאמר הגמרא התמוה לכאורה במסכת שבת (פח:): אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים (תהלים ח ה).

וצריך להבין מה הענין שהמלאכים ביקשו שיתן להם את התורה וכי עלה בדעתם לקיים את המצוות שבה אשר רובם עניינים התלויים בגוף, וכפי שבאמת השיב להם משה: אמר לפניו [-משה] רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" אמר להן למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם. שוב מה כתיב בה "לא יהיה לך אלהים אחרים" בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים. שוב מה כתיב בה "זכור את יום השבת לקדשו" כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה "לא תשא" משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה "כבד את אביך ואת אמך" אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה "לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנוב" קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מה אם כן היתה ההוה אמינא של המלאכים.

מבאר זאת הבית הלוי כך, התורה נחלקת לשנים - תורה שבכתב ותורה שבעל פה, עיקר התורה שבעל פה הם הכללים והמדות שהתורה נדרשת בהם ועל ידי הכללים והמדות מתפרשת התורה שבכתב ומתחדשים בה חידושי דינים ופרטים לאין סוף. בנתינת התורה לישראל ניתן כח בידם לדרוש אותה, וכפי שהם מסכימים על פי כללים אלו כן הוא האמת, וכמו שאמרו "לא בשמים היא" אלא כמו שהסכימו בזה העולם.

דבר זה רצו המלאכים לעקור, המלאכים ביקשו שיתן להם את התורה ולא לאדם ותהיה האמת בתורה כפי שהם ידרשוה. "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" - אין האדם כדאי שתזכור אותו כלל אף כי למנותו לפקיד וממנה. "תמשילהו במעשה ידך כל שתה תחת רגליו" - שאף עשית אותו למושל ועל פיו תקבע אמת התורה.

על פי זה מיישב הבית הלוי את קושיית המגן אברהם, שהרי לדעת האומר בשבעה בסיון ניתנה תורה, התעכבה נתינת התורה יום אחד כפי שאמר משה לבני ישראל "וקדשתם היום ומחר" וכמבואר בגמרא בשבת שמשה הוסיף יום אחד מדעתו והקב"ה הסכים על ידו. נמצא שאמנם מתן תורה בפועל לא התרחש אלא למחרת בשבעה בסיון, אבל כבר בששה בסיון ניתנה לישראל עיקר מתן תורה - וזאת השליטה וכח הפסיקה וקביעת אמיתות התורה בהתאם לכללי דרישתה. ולכן אומרים בתפילה "מתן תורתינו" ולא "מתן תורה" - כי עיקר הנתינה היתה במה שנעשית התורה שלנו.

עצרת ומתן תורה תלויים בספירה ולא ביום החודש

בשו"ת עונג יום טוב (סימן מב) יישב אף הוא את קושיית המגן אברהם בדרך אחרת. הוא מקדים להקשות על דברי הגמרא בפסחים (סח:) אמר ר' אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שנתנה בו תורה. על כך מקשה העונג יום טוב קושיה דומה לקושייתו של המגן אברהם: איך אמר הכל מודים דמשמע לכולי עלמא בעצרת ניתנה תורה, הא פעמים הרבה אין עצרת חל באותו יום שניתנה תורה שהרי אנו עושים את חג העצרת אחר ספירת שבעה שבועות כציווי התורה, וקביעת החודש אינה שוה בכל השנים, כמו שאמר ר' שמעיה בגמרא בראש השנה (ו:) שעצרת פעמים בה' פעמים בו' ופעמים בז' סיון. ואילו יום מתן תורה לעולם יחול בז' לדעת חכמים או בו' לדעת רבי יוסי - אך לעולם לא יחול בה' סיון.

מכח קושיות אלו מחדש העונג יום טוב, שלמרות שהתורה ניתנה באותה שנה בתאריך מסויים אך אין קדושת יום זה תלוי בתאריך. וכך הוא כותב: כיון דחזינן דלא נתנה תורה זמן לימי החודש על עצרת. שבכל המועדים קבעה התורה יום לחודש, כמו בפסח ובסוכות כתיב בחמשה עשר יום, וכן בר"ה ויום הכיפורים. ובעצרת לא כתוב יום החודש רק "בשבועותיכם" וכן בענין מתן תורה לא הוזכר בקרא באיזה יום לחודש - מזה אנו רואים ששני הדברים האלו קדושתן אינה תלוי ביום החודש אלא במספר השבעה שבועות, שאחרי ספירת שבעה שבועות עושים עצרת - יהיה זה באיזה יום מימי החודש שיהיה - ובאותו יום אף מוכשרים לקבלת התורה, שאף זמן מתן תורה לא הוגבל לאחד מימי החודש.

התורה ניתנה ביום נ"א לספירה

אמנם המגן אברהם (שם) הוסיף להקשות כיצד אנו חגים את מתן תורה ביום חמישים לספירה הלא התורה נתנה ביום חמישים ואחד לספירה, שהרי יציאת בני ישראל ממצרים ארעה ביום חמישי בשבוע (שבת פז:) ואילו התורה נתנה בשבת (שם פו:) ומבואר בגמרא שם שחודש אייר של אותה שנה היה מעובר - ואם כן עברו חמישים ואחד ימים עד יום מתן תורה.

והביא המגן אברהם את יישוב העשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"ב פט"ו) שבכך רמזו לנו על יום טוב שני של גלויות.

העונג יום טוב מיישב לפי דבריו, שהרי בפסוק כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת.... שבע שבתות... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" וכבר נדחקו המפרשים שתחילה מוזכרים שבע שבועות שהם מ"ט יום ואחר כך מסיים הפסוק תספרו חמישים יום. וצ"ל על פי דברי המדרש בשיר השירים על הפסוק כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, א"ר עזריה מה התפוח הזה משעה שהוא מוציא ניצו עד שגומר פירותיו חמישים, אף ישראל משיצאו ממצרים עד שניתנה תורה חמישים יום. הרי שאי אפשר לתורה שתנתן לישראל עד שיעברו חמישים יום.

ונמצא שבספירה יש שני עניינים: א' דין ספירה של מ"ט ימים המתחיל בט"ז ניסן - "וספרת לכם... שבע שבתות". ב' חמישים יום לפני קבלת התורה המתחילים ביום טוב ראשון של פסח - "תספרו חמישים יום".

לפי זה יש לומר שרק בצאתם ממצרים שלא היה יו"ט ראשון של פסח כולו בקדושה הוצרכו בני ישראל לקבל את התורה ביום חמישים ואחד, ואילו אנו לדורות יכולים לומר ביום עצרת זמן מתן תורתינו, כיון שלדידן חמישים הימים מתחילים ביו"ט ראשון של פסח ומסתיימים אף הם בעצרת.

· מעבר לתחילת הדף