מראי מקומות/יומא/ד/א

מראי מקומות יומא ד א

מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם

נחלקו המפרשים אם היו מזין עליו בכל יום ויום מכל הפרות או בכל יום מפרה אחרת. דעת הרמב"ם (פרה פ"ג מ"א) והרע"ב (שם) שהיו מזין כל יום מפרה אחרת. ודעת הגר"א (אליהו רבה שם), התפארת ישראל (שם) והגבורת ארי שהיו מזין כל יום מכל הפרות.

הרמב"ם (פרה פ"ב ה"ו) פסק: בכל יום ויום מימי ההפרשה שמזין עליו בהם, מזין מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר. ומהר"י קורקוס למד בדעתו כדעתו בפירוש המשנה שבכל יום היו מזים עליו מפרה אחרת, ואילו התפארת ישראל למד בדעתו שבכל יום היו מזים מכל הפרות.

בספר אמרי בנימין ביאר שנחלקו כיצד לפסק את לשון הרמב"ם, האם "מזין מאפר פרה, מן הפרות שנשרפו כבר", כלומר, שה'אפר פרה' היה מורכב מכל הפרות שנשרפו כבר. או "מזין מאפר, פרה מן הפרות" כלומר, שהאפר הוא של פרה מן הפרות ולא כל הפרות.

מכל חטאות

רש"י כתב שני ביאורים, או שהיו נותנים מכל פרה קצת למשמרת. או שאפר פרה של משה לא כלה.

וברש"ש הקשה שלישנא ד"כל" לא משמע בפחות משלש.

וכתב בספר מצור דבש שלפי פירושו השני של רש"י לא גורסים "מכל חטאות שהיו שם" ובאמת לא הזו עליו אלא מאפר פרה של משה. והוסיף שכן מצא בכתב יד ישן.

ובספר יד דוד הקשה ממשנה דפרה (פ"ג מ"ה) לא מצאו משבע עושין משש.

ומכח קושיה זו ביאר שהוקשה לרש"י כיצד אומרת הברייתא שמזין עליו מכל חטאות שהיו שם הלא יתכן שבזמן מן הזמנים לא ישאר אפר פרה מלבד הפרה האחרונה, ועל זה כתב רש"י ששמע שאפר משה לעולם אינו כלה, ולפי זה אף לפי ביאור זה היו מזים עליו מכל חטאות שהיו שם.

דהואי נמי הזאה במלואים

העיר התוספות הרא"ש שעדיין יש לחלק בין הזאה דהפרשה ביום כיפור שהוא משום חשש טומאה ובין הזאה דמלואים שלא היה שם חשש טומאה. אלא שמכל מקום שם הזאה בעלמא ילפינן מינה.

אמנם במרומי שדה כתב שסוגייתנו אזלא כמ"ד (לקמן ו:) שטומאה הותרה בציבור ואעפ"כ מזין, אך למ"ד טומאה דחויה בציבור הרי מטעם זה הזו כמבואר לקמן (ח.).

ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה

התוספות ישנים (ד"ה ושני) כתבו שאף שבחד סגי טובים השנים מן האחד. וביאר באדרת אליהו (ריקי) שהוקשה להם מדוע לא סגי באחד כבמילואים. אלא שהעיר שהתוספות ישנים לא נתנו טעם לדבריהם, וביאר שאינו דומה שומע מפי רב לשומע מפי תלמיד וכיון שאינם אלא מתלמידיו של משה לכן בעינן שנים.

ותוספות הרא"ש ביאר שבעינן שנים כדי שאם ישנה יוכלו להעיד עליו שהם לימדוהו ההלכות כדין ולא יוכל לומר 'כסבור הייתי'.

מאי בזאת ש"מ תרתי

הקשה הריטב"א מדברי המדרש (ויק"ר כא ד) שנכנס בחבילות של מצוה, בזכות התורה שנאמר בה "וזאת התורה". ויישב שאין משיבים מדברי המדרש שאינם אלא סמך בעלמא ולנו יש לדרוש את פסק המקרא.

מאי ואומר וכי תימא כו'

הקשה הריטב"א מדוע אם כן צריך את הפסוק של "בזאת". ויישב: שבזאת אתא למעוטי פרה.

עוד יישב הריטב"א דאי לאו בזאת היינו לומדים מכאשר עשה דווקא לכהן גדול קמא ולכך בעינן תרי פסוקים.

והגבורת ארי הציע אף הוא יישוב זה, ודחה שאם כן יקשה מנין נדע לדורות בפרה אדומה הנלמדת מהכתוב "לעשות" אלו מעשה פרה.

בספר אמרי בנימין ביאר שהריטב"א לא הוקשה לו כן כי לגירסתו לא גורסים בברייתא זו "לעשות אלו מעשה פרה", יעויין בתוספות [ועי"ש שרצה לבאר דברי הגבו"א אף אם מודה לגירסת התוספות].

עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן

בבן יהוידע ביאר שנרמז זאת בתיבת "ענן" ר"ת עלה נתכסה נתקדש.

בספר עיני יצחק ביאר ששלשה דברים אלו הם תהליך שעבר על משה רבינו, שתחילה לא יכל להיכנס לענן רק עלה בענן, כמבואר להלן (עמוד ב) שבאהל מועד הוצרך הקב"ה לתופסו ולהכניסו לענן. ואחר כך נתכסה כולו בענן. ואחר כך לא בלבד שלא הוקשה לו להיות בענן אלא זכה ל"נתקדש בענן".

זה היה מעשה אחר עשרת הדברות

ומדעת ריה"ג מוכח כדעת ר"ל שמשה פירש ששה ימים קודם כניסתו למחנה שכינה. והקשה בספר עיון יעקב שהרי משה אף פרש קודם לכן מאשה כמבואר בגמרא בשבת (פז.) שנשא ק"ו בעצמו ופרש מאשה יחד עם כל ישראל, ואם כן נלמד אף דין זה שכל הנכנס למחנה שכינה צריך פרישה ששה ימים אך צריך לפרוש מאשה יותר מכך, וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף