מראי מקומות/ברכות/נג/ב
מראי מקומות
ברכות נג ב
אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא[עריכה | עריכת קוד מקור]
כתב החיד"א בספרו פתח עינים: אפשר לתת טעם לרבה בר בר חנה דלא הוציא שקר מפיו ח"ו אלא קושטא קאמר והענין כי השכינה היא האם המיסרת ובדרך האדם מתלוה עם השכינה והיא מדת הדין דינא דמלכותא דינא ואפשר שזהו טעם מה שאמרו כל הדרכים בחזקת סכנה מסיבה שאנו מתחברים ומתלוים בשכינה והיא מדת הדין וצריך לדקדק מאד בדרך. וכמעט יותר צריך ליזהר בדרך בדקדוקי מצות ולישמר מחטא ולהרהר ולעסוק בתורה יותר מזמן שהוא בביתו. ומכאן תוכחת מגולה לעוברי דרך אשר נראה בעיניהם כי הליכתם בדרך פוטרתם מכל המצות. לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו שאתם במקום סכנה וכך היא המד"ה מדת הדין ואין להאריך כאן בזה וה' הטוב יכפר בעד כי"ר. וידוע דברכת המזון הוא להמשיך ברכות בחשבון לשכינת עוזנו כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל וא"כ בדרך צריך לדקדק ביותר בברכת המזון לפי האמור. הוא אשר דיבר רבה בב"ח בחכמה יסד אר"ש אנשאי יונה דדהבא יונה שהוא כינוי לשכינה דדהבא שהיא מדת הדין אשר שם הזהב שכחתי. כלומר שכחתי להשפיע לשכינה על ידי ברכת המזון ושפיר קאמר אנשאי יונה דדהבא. עכ"ל.
עוד יש לדון בדברי הגמ' לפמש"כ בספר חסידים (צוואת ריה"ח אות לח) "לא ילך אדם מביתו לדרך ויחזור לביתו אם שכח איזה דבר, רק יעמוד לפני הבית לשאול מה שצריך", והובא בכה"ח (סי' קי אות כא). וא"כ יש לדון לפי"ז היאך אמר רבב"ח ששכח יונה של זהב וחזר בשביל כך הא אין לו לאדם לחזור אם שכח איזה דבר.
ובהגהות מקור חסד שם כתב לבאר לפי"ז שלדבר מצוה שרי לחזור למקומו, ודוקא בדבר הרשות אין לו לאדם לחזור. ובאמת שכ"כ לבאר אף בס' סגולות ישראל (מערכת ד' אות לח).
עוד כתבו ליישב דשאני הכא שהיה באמצע הדרך ושכח דאז אין קפידא, והקפידא הוא רק אם שכח מביתו, כ"כ בהגהות מילי דחסידותא על הס"ח מהגאון בעל האשל אברהם מבוטשאטש דשמע שכל הקפידא הוא רק בהולך מביתו, אך אם כבר יצא לדרך והלך מבית מלונו אין חשש בזה ויכול לחזור לבית ההוא ביומו. וכ"כ הבני יששכר בס' אגרא דפרקא (אות י) דשמא החשש הוא רק בהולך מביתו, אבל מי שהוא כבר בדרך והולך מבית מלונו אין חשש, (אך סיים שם דאעפ"כ אין לסמוך ע"ז, כי אולי יש עוד טעם אחר). וכן כתב הגאון בעל השואל ומשיב בהסכמתו לספר שמירת הנפש והוכיח כן מסוגייתינו מזה שרבב"ח א"ל דאינשתי יונה דדהבא וחזר, הרי דבשכח באמצע הדרך מותר לחזור. ואמנם בהגהות השמירה מעליא שם דחה ראייתו דשאני הך דררב"ח שחזר לדבר מצוה, ואכתי אין ראיה להיתר לדבר הרשות. ועכ"פ בסוגייתינו ניחא בזה משום שרבב"ח היה באמצע הדרך ואף חזר לדבר מצוה. וע"ע בס' ליקוטי מהרי"ח (סדר תפילת הדרך) שכתב להוכיח דשרי לחזור באמצע הדרך ממה שיעקב חזר אחר הפכים קטנים ששכח. עי"ש. והאריכו בכל זה בס' אהלך באמיתך (פרק ד). ובס' שמירת הגוף והנפש (סי' צט) עי"ש.
כשם שמזוהם פסול לעבודה[עריכה | עריכת קוד מקור]
ביאר זאת הרש"ש דבספ"ו דבכורות תנן דמזוהם אין שוחטין במקדש וברפ"ז תנן מומין אלו כו' פוסלין באדם.
ויש לציין עוד את דברי המהר"ץ חיות (ב"מ כה.) שכתב ע"ד הגמ' שם: א"ר יצחק מגדלאה והוא שעשוין כמגדלין. דהרבה אמוראים אם לא נזכרו דבריהם בבית המדרש רק בהלכה אחת היו מכנים שמם בביהמ"ד בתואר שם הלכה הזאת כמו (ברכות נג ע"ב) ר' זהומאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך לברכה הנה ג"כ נקרא ע"ש הלכה שלו שאמר הדין במזוהם שפסול לברכה וכן בכאן ר' יצחק אמר האוקימתא והוא שעשוין כמגדלין לכן נקרא בבהמ"ד בשם מגדלאה וכו'. עי"ש.
א"ל רב לחייא בריה ברי חטוף ובריך וכו', למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן והתניא ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך וכו'[עריכה | עריכת קוד מקור]
הקשה החתם סופר (שו"ת חתם סופר או"ח סימן קנט) דלכאורה יש להקשות כיצד שייך לומר 'גדול העונה אמן יותר מהמברך', הרי המברך נעשה על כל פנים 'נטפל לעושי מצוה' כיון שהוא גורם לעונה לענות אמן, ושנינו במסכת מכות (ה:) ש'ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה', ועל כרחך צריך לפרש את המימרא כך: גדול העונה אמן, יותר מהמברך בלא שעונים אחריו אמן, אבל המברך ועונים אחריו אמן גדול מכולם שהוא גם מברך וגם נטפל לעונה אמן. ואם כן מה הראיה ממה שאמרו אותם אמוראים לבניהם 'חטוף ובריך' שהמברך עדיף, שמא אמרו להם כן כדי שיהיה להם שכר זה וזה, שבאופן זה הם יהיו גם המברכים וגם נטפלים לעוני אמן.
ויישב דעל כרחך צריך לומר שראיית הגמרא היא ממה שלא חששו שמא לא יענו אמן על ברכתם ובאופן זה נמצא שאין בידם אלא שכר המברך ואינם נטפלים לעונים והפסידו מעלת העונה אמן, ואילו היה העונה אמן גדול מהמברך לא היה להם לחטוף ולברך באופן שעל ידי זה יתכן ויפסיד את מעלת העונה אמן. ומכח זה רצה להוכיח שדעת הבבלי היא שאפילו בברכת המזון אם מוציא אחר ולא ענה אמן יצא, ודלא כהירושלמי (הו"ד במג"א סימן קסז ס"ק כח) הסובר שבברכת המזון אם לא ענה אמן לא יצא, שאילו אכן חייבים המסובים לענות אמן הרי ממילא אין להם לחשוש שלא יענו אחריהם אמן ושוב חזרה הקושיא למקומה שמא חטפו הברכה כדי להרוויח מעלת המברך ומעלת הנטפל לעוני אמן ושכר זה וזה בידו. יעו"ש המשך המו"מ בזה.
גדול העונה אמן יותר מן המברך[עריכה | עריכת קוד מקור]
בספר פתח עיניים ביאר על דרך משל איך יתכן שתבה אחת גדולה יותר מהברכה כולה, שהוא כתבלין שאף שהוא מעט ביחס לתבשיל מכל מקום הוא העיקר, כך האמן היא מעט ועיקר.