מראי מקומות/בבא קמא/מג/ב

מראי מקומות בבא קמא מג ב

בגמ', גבי עבד שאינו משלם קנס וכו' לא משלם דמים

צ"ב בטעמא דכשאין קנס אין דמים, וכבר כתב הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] לא נתברר לנו בזה טעם ברור למה נתלה דמים שהם כשאר נזקין בכופר ובקנס ויעוי"ש מה שביאר, וכעי"ז כ' הרא"ה [שם], וביאר בזה הגר"ח הובא בברכ"ש סי' כ"ז דמן הדין אין חיוב דמים בהריגת אדם, ובסי' כ"ח הוסיף דאין דמים לב"ח וזהו טעמו של הר"מ דכל חבלת אדם הוא קנס [ובקצות החושן (סימן ת"ה ס"ק א') אדרבה הוכיח מסוגיין דיש דמים לב"ח מדחייב לשלם] אלא דבמה שאמרה תורה חיוב כופר וקנס נכלל בזה שיש חיוב תשלומין על הריגת אדם, וממילא במקום שלא נגמר חיוב כופר וקנס יש חיוב דמים, אבל כשאין חיוב כופר וקנס אין חיוב דמים.

ועפ"ז יל"ד דשווה קנס לדמים בשאר דיני א. בירושלמי ה"ו פליגי אמוראי רבי שמואל בר רב יצחק ור"ח בר ווא אם הזיקו יותר מל' סלעים דחד אמר לא תהא תוספת יתירה על העיקר וחרנה אמר משלם לו כל נזקו [א.ה ויש להשוות דברי רשבר"י לשיטתו בבבלי ודו"ק] ופי' השדה יהושע [נדפס בסוף הירושלמי] דקאי על דמים בהריגת עבד האם חייב יותר מל' סלעים, והמהרא"פ פי' דקאי על נזקי עבד אע"פ שלא מת דאינו משלם יותר מל' סלעים, [ובמנ"ח מ"ע נא [כו] נקט בפשיטות דמשלם דמים יותר מל' סלעים] וכ"ז מחודש, ומתבאר קצת אי חיוב דמים ילפינן מדין קנס, ובאו"ש סופ"י מנ"מ פי' ד' הירושלמי על דמי ולדות ב. הקצות החושן (סימן ת"ה) הביא להיש"ש דדמים ג"כ אין משתלמין אלא לאח"מ [ועמש"כ מב: בזה].

וצ"ת בזה למ"ד כופר דמי מזיק א"כ אין תשלום דמים תחת תשלום כופר, וכמו"כ תיקשי לד' האחרונים דחיוב כופר הוא גזה"כ דחל מיד ליורשים ואילו דמים חיובו למת, וכן אי נימא דכופרא כפרה ואינו חוב ממון כלל. [ואולי י"ל בנוס"א קצת דבמה שאמרה תורה חיוב כופר הוא הפקעה לחיוב דמים, וזהו קוטב הסוגיא דכל שיש כופר אין דמים ובמקום שלא נשלם חיוב כופר יש חיוב דמים].

ובאור שמח פ"י מהל' נזקי ממון הי"ד פי' דבהודה מפי עצמו בקנס כיון שנפטר מדין קנס הו"ל כתשלומין וממילא א"א לחייבו דמים, ויעוי"ש בראב"ד בהשגות, ובחזו"א סי' י"ב ס"ק ט' פי' כעי"ז דהרי ליכא ב' חיובים קנס ודמים וכיון שהוא מודה בקנס ויש לו פטור על הקנס ל"ש שיחול חיוב דמים, וע"ע כעי"ז באבן האזל בסוף ההשמטות לפ"י מנ"מ שכ' דלא מסתבר דע"י שהודה בקנס יחול חיוב דמים, וצריך לבאר דאע"ג דע"פ עצמו אין חיוב קנס דאין השור בסקילה מ"מ יש כאן מודה בקנס דהרי אם יבאו עדים אח"כ יפטר מל' סלעים וע"כ פטור מן הדמים.

התור"פ הק' מ"ש ע"פ עצמו דאמרי' דכיון דליכא קנס אין דמים א"כ ה"ה בכופר דאין כופר דאין השור בסקילה אין חיוב דמים, ולביאור האחרונים הנ"ל לק"מ דהכא הטעם משום שיש כאן פטור מודה בקנס, וכמש"כ החזו"א ועי"ש בתור"פ מש"כ בזה. וע"ע בסמוך.

הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] הק' דתנן בכתובות כל המשלם יותר ממה שהזיק אין משלם ע"פ עצמו הא כמה שהזיק משלם ע"פ עצמו והכא פטור מדמים אע"פ שהוא כמה שהזיק, ועי"ש בתי', ולכאו' לד' האחרונים הנ"ל לק"מ דהכא טעם הפטור משום דמודה בקנס של יותר ממה שהזיק.

בהא דמבואר בסוגיין דדמים משתלמים ע"פ עצמו ילה"ק ע"ד הר"מ פ"ה מחו"מ ה"ו דחובל באדם הוא קנס ופטור ע"פ עצמו, ובפשוטו י"ל דכ"ז באדם דאזיק אדם אבל הכא אדם דאזיק שור הוא, אכן דעת האו"ש פ"י מנ"מ הי"ד ד"ה ולזה [הובא לעיל לג. ועמש"כ שם] דאף שור דאזיק אדם הוא קנס, אמנם י"ל דכ"ז לפ"מ דפסק הר"מ דאין דמים לב"ח ע"כ הו"ל קנס אבל סוגיין למ"ד יש דמים לב"ח וכמשי"ת בעזה"י.

הקצות החושן (סימן ת' ס"ק א') הביא להתומים דבשור תם נאמן בהובע"ד לומר גדול הזיק כיון שאינו מודה בשורש החיוב, והק' ע"ז הקצוה"ח מסוגיין שאינו נאמן לומר מועד הזיק, אע"ג דפטורא דתם הוא רק מטעם הביאהו לב"ד וישלם לך, ובפשוטו י"ל דהכא איכא פטור עצמי בתם מאחר דל"ש תשלומין מגופו וכמשנ"ת בכמה הוכחות, ונראה דהקצוה"ח יישב כל ההוכחות ע"פ דרכו דבשור תם כשאין בו כדי גבי' הוא פטור בעיקר החיוב, [והעירוני להוכיח כד' הקצוה"ח מד' רש"י לעיל ה. ד"ה יכול, דפירש"י דמאחר דמשלם מגופו נמצא שפעמים אינו משלם נז"ש, ומתבאר היטב להקצוה"ח דהוא שיעור בעיקר החיוב, דאל"כ אף אי משלם מן העלי' פעמים שהוא עני ואין לו מה לשלם] ועיין אבן האזל פ"ט מנ"מ ה"ט מש"כ בזה, ע"ע מש"כ לעיל כד: בתוד"ה במכירין בדברי הקצוה"ח.

דמים בעבד

בגמ', מתיב רב שמואל בר רב יצחק כל שחייב וכו'

ק' דמאי מותיב לרבה, והא אדרבה מאידך גיסא הוא סייעתא לרבה דהא קתני שיש חיוב דמים ותי' התור"פ [הובא בשיטה מקובצת סוד"ה בגופו] דסבר דעבד שאני דחייב כשורו וחמורו, ונמצא דפליג על רבה בתרתי א. דמד' רבה מבואר דחיוב דמים דעבד אינו כדין נזקין דהא תליא בחיוב קנס [וכמשנ"ת מד' הראשונים] ולרשבר"י הוא חיוב כשורו וחמורו, ב. ופליגי עוד האם יש חיוב דמים לב"ח במקום שאין כופר דרבה מחייב ורשבר"י פוטר. שו"ר דמש"כ מד' התור"פ כן הביא הברכ"ש וצ"ע דבתור"פ שלפנינו לא נזכר דהוא סב' בעבד.

אמנם דעת הר"ש ז"ל משם ה"ר יעקב [הובא בשיטה מקובצת בע"א] דכו"ע מודו דיש חיוב דמים בב"ח וכדמוכח מהך ברייתא ואין חילוק בין עבד לב"ח, וכן דעת הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת ד"ה גבי וד"ה מתיב], ודעת רש"י והרשב"א בע"א דאביי ס"ל דאין חיוב דמים, ולק' יבואר בעזה"י פלוגתת הר"מ והראב"ד בדמים בב"ח ותליא בפלוגתא זו האם אשכחן מ"ד דאין חיוב דמים ודו"ק.- העירוני מדברי רש"י נג: ד"ה לענין נזקין דפירש"י שור ולא אדם על עבד, די"ל דבב"ח אין לו דמים.

הברכ"ש סי' כ"ז כ"ח חקר בעבד שלא טבל ויש לו קנין ממון ואין לו קנין איסור, או להיפוך במעוכב ג"ש שיש קנין איסור ולא קנין ממון האם יש לו דמים למ"ד אין דמים לב"ח ויש דמים בעבד, ויסוד החקירה האם החילוק בין עבד לב"ח, דעבד החיוב לאדון על הפסד שורו וחמורו או"ד דרק ב"ח אין לו דמים אבל עבד בר דמים הוא, ולצד א' הכל תליא בקנין ממון ולצד הב' הכל תליא בקנין איסור שיש לו תורת עבד, ויעוי"ש מד' הגרי"ז והגר"ח, ויסוד הדברים תליא בד' התור"פ הנ"ל בביאור הסוגיא דלרשב"י הוא חיוב כהפסד שורו וחמורו ולרבה הוא חיוב חבלה דהרי ס"ל דבמקום שאין קנס אין חיוב דמים, עי"ש באורך וקצרתי טובא, ובעזה"י עוד יבואר בהמשך, והעירו בזה מד' הגרי"ז במכתבים [פ:] שכ' דחובל בעבד הוא חיוב ממון כשורו וחמורו ולא חיובא דחבלה וצ"ע בסתירת הדברים.

בגמ', כופר בעבד מי איכא

צ"ת לד' הר"מ דהוא כופר העבדים.

בגמ', חייב בעבד שלא בכוונה על פי עדים דמים

משמע דע"פ עצמו שלא בכוונה פטור מדמים וכ"ה להדיא ברש"י, והוא מחודש טובא דהרי שלא בכוונה אין חיוב קנס כלל, ומדוע לא ישלם ע"פ עצמו ולביאור האחרונים לעיל דמה שפטור ע"פ עצמו הוא משום דהו"ל מודה בקנס דרך זו לכאו' נסתר מסוגיין, ואף להנתבאר מד' הראשונים דחיובא דדמים תליא בחיוב קנס וע"פ עצמו אין חיוב דמים, מ"מ הדבר ק' טובא מסב' דכיון דיודע בעצמו ששורו נגח ואם יבאו עדים ה"ה חייב דמים מדוע לא ישלם דמים ועוד דהתור"פ תי' דטעמא דשלא בכוונה חייב דמים ולא הוי כע"פ עצמו, משום דשלא בכוונה אין חיוב כופר כלל וע"כ חייב דמים, א"כ מה"ט יתחייב גם ע"כ עצמו וצ"ע.

בשיטת הרמב"ם בדמים לב"ח ועבד

כ' הרמב"ם פ"י מהל' נזקי ממון הי"ד יראה לי שאע"פ שהתם שהמית עבד או שפחה פטור מן הקנס וכו' אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו, ובהשגות א"א וכו' אלא מסתברא בין בב"ח בין בעבד דמים משלם בין ע"פ עצמו בין שלא בכוונה עכ"ד במש"כ הראב"ד דמשלם ע"פ עצמו כ' המרכה"מ ורש"ש דכ"ז בב"ח אבל בעבד בתם אין משלם ע"פ עצמו דהו"ל מודה בקנס, ויש שכתבו דהראב"ד לשיטתו דפ"נ קנסא במודה ע"פ עצמו אמרי' לי' זיל שלים.

ובטעם הרמב"ם שכתב דחייב רק בעבד פי' המגיד משנה משום דאין דמים לב"ח, ולא קי"ל כרבה דיש דמים, ובלחם משנה הביא מגמ' לק' מט. דשור שנגח שפחה מעוברת חייב בדמי ולדות דחמרתא מעברתא היא דאזיק.

ולפ"ז משמע דבעבד החיוב מדין שורו וחמורו ולא תליא כלל בסוגיין, אמנם ק' דא"כ מועד שלא בכוונה יתחייב דמים בעבד כשורו וחמורו והר"מ פסק רק בתם, וע"ז י"ל כד' האחרונים הנ"ל דבמועד פטור מדין מודה בקנס וכמשנ"ת שם, ועי' ברכת שמואל סי' כ"ח מש"כ בזה ויעויין עוד בסמוך בדין אשו.

ובשיטת הרמב"ם שאין דמים לב"ח, הנה בספר חידושי ר"ח הלוי פ"ה מהל' טוען ונטען כ' דתשלומי חבלות לא הוי דמי הדבר וע"כ אע"פ שאין שבועה בדמי קרקע מ"מ בתשלומי חבלות יש שבועה עי"ש, ובאבן האזל פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"ו הביא מכתבי הגר"ח דפי' דזה תליא בפלוגתת הר"מ והראב"ד דלהראב"ד דיש דמים לב"ח הוא תשלומי הדבר ויעוי"ש במה שביאר ד' הראב"ד שם לשיטתם. ובחזו"א סי' י"ב ס"ק י' כ' בשיטת הר"מ דאין דמים לב"ח וז"ל והנה דעתו ז"ל דבב"ח ענין נזקין חידוש הוא שאין דמים לב"ח ואין החידוש אלא בנזקין ולא במיתה אבל בעבד דהוי כממונו בין מיתה בין נזקין בכלל עכ"ד.

ובקצות החושן (סימן ת"ה ס"ק א') כ' דמודה הרמב"ם שיש דמים לב"ח, ומש"כ ד"ז רק בעבד משום דסבר דדמים כיון דאין משתלמים אלא לאח"מ, ופלגא נזקא קנסא אין אדם מוריש לבניו, אבל בעבד החיוב הוא לאדון, וצריך לבאר דאע"ג דפ"נ קנסא כ' תוס' לעיל לג: דזוכה למפרע וא"כ מורישו לבניו מ"מ י"ל א. דע"י העמדה בדין חל זכי' למפרע אבל כ"ז שלא עמד בדין אין מורישו לבניו ב. דהקצוה"ח כתב דבריו עפ"ד היש"ש דכל חיוב הדמים הוא לאח"מ, וא"כ אע"ג דחל למפרע מ"מ הוא מלאח"מ, ובד' תוס' מא: ד"ה נקי דהקשו דנוקי נקי לדמי ב"ח אפשר דאזלו למ"ד פ"נ ממונא, ובאו"ש פ"ט מנ"מ הי"א ד"ה לכן נראה, כ' דנפ"מ בהעמידו מחיים לדין והוא דלא כהקצוה"ח דדמים אין משתלמים אלא לאח"מ.

ובדעת הראב"ד דבב"ח ג"כ חייב דמים ראיתי לפרש דאזיל לשיטתו דפ"נ קנסא שאני משאר קנסות וכשמודה אמרינן לי' זיל שלים ע"כ מורישו לבניו, ולפ"ז המגיד משנה אזיל לטעמי' דכ' בפ"ט הי"א דדעת הר"מ בפ"נ קנסא כהראב"ד וא"כ מורישו לבניו, וע"כ לא פי' כהקצוה"ח ועוד דנו אחרונים בשיטת הר"מ בדין אין אדם מוריש קנס לבניו ודו"ק וע"ע בקצוה"ח סו"ס ת"י בדין דמים לב"ח בדעת שאר ראשונים.

בגמ', אי הכי אשו שלא בכוונה

ופירש"י ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור דקלב"מ, והק' הראשונים דא"כ שלא בכוונה ג"כ יפטר מתד"ח, ופי' הגרי"ז בהל' רוצח בדעת רש"י דבאינו מתכוין אין פטור קלב"מ רק מדמי הנהרג, והעירו דמד' רש"י מב. ד"ה אטו נראה דממון אחר ג"כ פטור, וכן יש להעיר דהרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] הביא מהראב"ד כד' רש"י, והרי דעת הראב"ד בהשגות דשלא בכוונה פוטר גם ממון אחר.

עוד הק' הגרי"ז דאי מיירי בחיציו א"כ מאי מספק"ל בחיוב דמים הרי זהו פלוגתא דתנאי ברוצח באינו מתכוין האם יש פטור דמים, ויעוי"ש בכ"ד הערבים והנפלאים, ובמה שייסד שם דבכל אשו משום חיציו יש לחייבו גם משום ממונו, ובמה דנקט הגרי"ז דבעבד ג"כ אין חיוב דמי הנהרג דמכה אדם פטור מתשלומין לכאו' יל"ד בזה, כיון דהחיוב הוא לאדון כשורו וחמורו ולע"ב.

בגמ', ע"פ עדים

צ"ת מדוע מספק"ל ע"פ עדים והרי הספק אף ע"פ עצמו.

בגמ', ועבד סמוך לו

מבואר דהספק גם לגבי עבד ועמד בזה התורע"א אות ג' שהי' מקו' לחלק בזה, ובפשוטו השו"ט היא בין בב"ח ובין בעבד וכ"כ התור"פ [הובא בשיטה מקובצת] והוכיח כן דלקמן באיבעיא קאמר הספק בכופר והיינו בב"ח, ועי"ש עוד ודעת הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] דכל הספק רק בעבד עיש"ה.

בגמ', האמר ריש לקיש כגון שהצית בגופו של עבד

יעויין בראשונים שהק' מדוע לא קאמר כריו"ח דאשו משום חיציו, ולעיל כב: מותיב מינה לר"ל ולא קאמר דפטור משום שאין דמים באש ועיין חי' מרן רי"ז הלוי הל' רוצח מש"כ בזה באופן נפלא.

הפנ"י האריך בסוגיין בישוב ד' רש"י וייסד דאף לר"ל דאשו משום ממונו מ"מ אם מדליק בשל חבירו מודה ר"ל דהוא חיציו עי"ש. ובחי' ר' ראובן סי' י"ג פי' בד' רש"י דאף למ"ד אשו משום ממונו מ"מ אמרינן קלב"מ משום רודף, ובזה תי' קו' הראשונים דשלא בכוונה נמי נימא קלב"מ ותי' דשלא בכוונה, אינו רודף, ויעויין משכ"ב מהסוגיא בסנהדרין עב:.

בגמ', דבכוונה משלם כופר

ראיתי להעיר מדוע שבק קנס דאיירי בי' לעיל וצ"ת, ועיין היטב ברא"ה [הובא בשיטה מקובצת] מש"כ דאף בעבד תליא בחיוב כופר בב"ח,

כ' התוס' לעיל מא: ד"ה נקי דבתם דלא אשכחן כופר לא איצטריך למעט מדמים, ומ"מ באש דלא שייך כופר כלל הלכך משום כופר לא שבקינן דמים, והעירוני לד' הגר"ח דכל החיוב דמים הוא בתולדה מחיוב כופר א"כ מה סב' היא לחייב באש יותר משור תם וצ"ע.

הק' המהדו"ב מדוע לא ילפינן מבור שפטור על אדם ובתוס' לעיל ט: כתבו דאיצטריך שור ולא אדם למעט עבד או עכו"ם הקנוי לישראל, והרע"א שם הקשה מדוע לא כתבו דאיצטריך למעט מדמים וכסוגיין, ואי אזלי למ"ד אין דמים א"כ בעבד ג"כ אין דמים, ובקצוה"ח סו"ס תי' כ' דס"ל לתוס' דאין דמים לב"ח אבל יש דמים לעבד וכשיטת הר"מ, ולפ"ז מבואר דעכו"ם הקנוי לישראל יש לו דמים ונפשט ספיקת הברכ"ש, וברשב"א בדף ט: כתב וז"ל דאיצטריך לפטור אפי' מדמים, משום דיש פטור מכופר וחייב בדמים בשור שנגח את העבד כדאיתא בפרק שור שנגח דו"ה עכ"ד ובשיטה מקובצת דף י. הבוא מהר"ר ישעי' ז"ל שכ' ב' תירוצים או בדמים לרבה דיש דמים לב"ח או בעבד, ויעוי"ש שהק' עוד מדאיצטריך למעט בור מדמים א"כ מנלן באש ותי' דילפינן מבור, ולכאו' עולה מדבריו דספיקא דרבא הוא אי ילפינן אש מבור. ועיין או"ש פ"י מנ"מ הי"ד מש"כ בזה ועמש"כ לעיל ע"א בזה.

רש"י ד"ה אבל אש

דאין כופר באש ועוד דקם ליה בדרבה מיניה

ועיין בהגהות הב"ח, ועי' חזון יחזקא' פ"ו הי"ד, ובמש"כ רש"י משום קלב"מ כן פירש"י לעיל י. ובדף נג: ונתקשה הקצות החושן (סימן ת"י ס"ק ד') וצידד לפרש ד' רש"י על דמים, ועיין בעל הטורים פ' משפטים (כא, יא) וז"ל סמך אין כסף למכה איש ומת שאם הכה ומת אין חיוב לשלם כסף דקלב"מ עכ"ד ותיקשי תיפו"ל מקרא דעליו ואפשר דמיירי על חיוב דמים וכדעת ההג"א דהוא פטור קלב"מ ויהני תפיסה, וע"ע מש"כ לעיל כו..

הרמב"ם השמיט לסוגיין וכתבו החזו"א סי' י"ב ס"ק י"א והברכ"ש דסבר הרמב"ם דסוגיין לרבה דיש דמים לב"ח אבל לפ"מ דפסק הר"מ דאין דמים לב"ח פטור באש, וכבר מבואר כן באו"ז דסוגיין דלא כהלכה עי"ש, ואכתי הק' הברכ"ש דהו"ל לאתוייי בעבד ויעוי"ש מה שביאר בדעת הר"מ שפוטר גם בעבד, אמנם החזו"א נקט דחייב בעבד, ופי' כן גם בשיטת תוס' לעיל ט: וכ"כ הגרי"ז בהל' רוצח ד"ה אולם והוכיח כן מהר"מ פ"ד מחו"מ הכ"ב וצ"ע דלדרכו שם מבואר דזה סוגיא בדף כז. דיש חיוב דמים בעבד והכא שו"ט באשו אם יש חיוב דמים, ובפשוטו י"ל דהתם בחובל בחבירו משא"כ הכא בשור דאזיק אדם.

ואזיל בזה הגרי"ז לשיטתו במכתבים (פ:) דס"ל דחבלת עבד הוא כדין נזקי ממונו וכשורו וחמורו ואין זה מדין חובל וכמשנ"ת לעיל. [ויל"ע עוד בד' הגרי"ז שם שפי' בדעת הרמב"ם דבאינו מתכוין אין פטור קלב"מ רק דמי הנהרג פטור מדין מכה אדם, וא"כ צ"ע מדוע כתב הרמב"ם בפי"ד מהל' נזקי ממון ה"י במדליק את הגדיש דפטור על העבד, והרי לא מיירי בנתכוין לעבד וכדמשמע בסוגיין דמייתי לה אאשו שלא בכוונה, וא"כ מדוע פטור על העבד והגדי, ועיי"ש במ"מ ובהגר"א סי' שפ"ג ס"ק א' ועיין].

בגמ', לחייב על הקטנים כגדולים

עמש"כ לעיל במשנה בטעמא דיש לפטור קטנים. ושם הבאנו נמוקי יוסף ורמב"ן דהחידוש בין במיתה ובין בכופר, אולם רש"י כאן כתב דאיצטריך קרא לסקילה וצ"ת.

בגמ', דין הוא

הקשה בקובץ ביאורים אות כ"ה דקי"ל דמיתת הבעלים כך מיתת השור ובבעלים אין עונשין מן הדין. ויש ליישב דלענין הילפותא בתורה בזה ליכא כללא דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, וחיוב השור אין זה דין מיתה, ורק לדיני הב"ד ושאר דיני נאמר זאת ודו"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף