אילת השחר/בבא קמא/מג/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רשב"א
שיטה מקובצת
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png מג TriangleArrow-Left.png ב

דף מ"ג ע"ב

מיהו בן חורין דמשלם כופר עפ"י עצמו. עי' באור שמח פרק י' מה' נזקי ממון הל' י"ד דביאר דהודה בקנס הוי כמו ששילם, ולכן בעבד כיון דהוי כמודה ושילם כבר את הקנס לא יוכל להתחייב עוד דמים משא"כ בבן חורין. וצע"ק כיון דבכלל אין להתחייב קנס באם אין השור בסקילה ולמה נימא דהוי כאילו שילם הקנס הא ליכא כלל חיוב קנס בכה"ג. ובחזו"א סי"ב סק"ט ביאר דיש כאן עדיין זיקת קנס דהא אם יבואו עדים שנגח יפטר כדין מודה בקנס ואח"כ באו עדים, וכיון שפטרנוהו מטעם מודה בקנס אין כאן חיוב דמים.

ובין להאור שמח בין לחזו"א יוצא דשלא בכוונה דאין כלל זיקת קנס יתחייב אף על פי עצמו, ומה דאמרינן בגמ' שלא בכוונה ע"י עדים לאו דוקא, דשלא בכוונה אפי' ע"י עצמו ישלם דמים, וברש"י משמע קצת, וביתר ביאור הוא להדיא בשטמ"ק בשם הרא"ה ובשם רבינו פרץ, דדמים אינו מחוייב אלא היכא דחמיר לענין קנס או כופר, וכיון דבקנס לא חמיר ולא הי' משלם קנס עפ"י עצמו לכן נמי אינו משלם דמים, ולפי"ז גם במודה בשור שהרג בלי כוונה יפטר ג"כ, כיון דעפ"י עצמו לא יצויר בשום פנים ענין קנס, וביאר הרא"ה דכיון דזה חידוש התורה אז כל החיוב ידעינן ממה שכתוב, לכן חיוב דמים הוא ג"כ רק בגדרי קנס.

ולהאור שמח אם הודה בב"ד הדיוטות יתחייב לכאורה דמים, דהא מודה בקנס צריך בב"ד סמוכין כדי להפטר, ולהחזו"א צ"ע, ולפי מש"נ אף בב"ד שאינן סמוכין מ"מ חסר כאן הודאה שאפשר לחייב עליה חיוב ממוני, דהנה לפי מה דנקטו לעיקר דהודאת בע"ד הוא מדין נאמנות, צ"ע למה לא יתחייב דמים כאן, דלכאורה הא הוא בעצמו דיודע האמת למה לא יתחייב, ואם נימא דהוא באמת חייב דמים א"כ למה לא נחייבנו, דהא הוברר לנו שהוא מחויב ע"י הודאתו, ולהאמור דהדמים דילפינן מכח קנס יש לה דין כדין קנס, דאינו נעשה כלל חיוב בלי עדות בב"ד, ונמצא דגם הוא שיודע האמת פטור, דגם חיוב דמים אינו חל אלא בב"ד ע"י עדים. (מהדו"ק)


אשו שלא בכוונה. עי' בחידושי מרן רי"ז פ"ג מהל' רוצח שביאר דלרש"י דכתב דבכוונה קלבד"מ היינו לפטור על חיוב ממונו, דנהי דמצד חציו אינו חייב כלל דמים על הריגת אדם מ"מ יתחייב מחמת ממונו, ולכן בכוונה אמרינן קלבד"מ ובשלא בכוונה ס"ל לרש"י דע"ז לא נאמר דין דקלבד"מ אלא דאין דמים כלל על הריגת אדם, ולכן יתחייב שפיר משום ממונו דהא מאן דאית לי' חציו אית לי' נמי ממונו, ונמצא אע"ג דשוגג כגון נשל הברזל מקתו וכה"ג דהוי גם שלא בכונה, יש דין קלבד"מ, ויפטור גם ממון אחר, מ"מ שלא בכונה היכא שאינו שוגג לא אמרינן קלבד"מ, ולא יפטור ממון אחר [וצ"ע מאי יוסיף מחמת דהוא גם שוגג מלבד מה שאינו מתכוין דלכן יהי' קלבד"מ, ויפטור ממון אחר בהדי מיתה, וצ"ל רק בשוגג בכונה יהי' דין קלבד"מ וצ"ע] ולדבריו שייך לחייבו על מעשה בידי אדם שיהי' גם חיוב ממון ע"ז, וזה חידוש דשייך על מעשה אדם באופן דמקרי מעשהו מ"מ שיהי' גם חיוב ממונו, ובתוס' לעיל דף ו' מבואר דאפי' אדם אחר א"א לחייב אם נעשה מעשה ע"י אדם, ואפי' אם לא נסבור כהתוס' שם יש לדון דהיכא דעל הדבר הזה עצמו מקרי מכח מעשהו אדם המזיק אפשר דלא שייך לדון ע"ז גם משום חיוב ממונו, דאם זה מעשהו לא שייך לומר דיש בזה עוד חיוב מחמת ממונו.


אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה. וכן פסק הרמב"ם דכופר ושלשים של עבד חייב גם שלא בכונה, ובפ"י הל' ג' כתב דאינו חייב כופר עד שיסקל השור, ובכס"מ ביאר דאע"ג דאם אין השור בסקילה הבעלים משלמים כופר, מ"מ היכא דהשור ראוי להתחייב סקילה אינו משלם כופר עד שיסקל, ולא כתב מקור לחידוש הרמב"ם.

והנה לעיל בדף מ"ב ע"ב אמר ר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה דכתיב והמית איש השור יסקל אם כופר יושת עליו, ועי' ברש"י שם ד"ה מ"ט וד"ה והמית, ובמהר"ם שיף כתב דצריך לבאר דע"י דכתיב גם השור יסקל וזה הא ידעינן מסברא חיצונה דשור אינו נסקל רק אחרי שמת ממש ולכן גם כופר אינו חייב לפני שמת, וביתר ביאור הוא בתשו' רעק"א סי' ר"ד דאין זה רק למ"ד אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, אלא דאף למ"ד דאינו תלוי זה בזה מ"מ כיון דכתוב והשור יסקל, הרי דפירוש והמית היינו ממש ולא שאמדוהו למיתה, וה"נ מאי דכתיב אם כופר יושת עליו מיירי נמי דוקא בשמת ממש. ובלי זה הי' אפשר דכוונת התורה והמית היינו שאמדוהו למיתה, ובאמת מבואר בגיטין דף מ"ד ברש"י דלכך קנס ישלם אפי' מחיים כיון דלא כתיב והמית, הרי דכל הלימוד הוא מקרא דוהמית, ובעצם אינו כ"כ מוכרח דקרא דוהמית הוי דוקא כשמת ממש, ואע"ג דלגבי סקילה דשור בעי שימות ממש היינו מהסברא, אבל לגבי כופר אפשר דיתחייב אפי' כשאמדוהו למיתה, לכן אפשר דהרמב"ם מפרש דכאן כתוב דין דאינו חייב כופר אלא לאחר שגומרים דינו של שור לסקילה ויסקלוהו, וזה אינו רק לרבה דס"ל דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, אלא אפילו אם לא סוברין כרבה, דהא מסקינן בסוגיין דר"ל דהוא מרא דהאי שמעתתא דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה, מצי סבר דכופר משלם אפי' כשאין השור בסקילה, משום דאם כופר דכתוב במקום תשלומין מרבה שלא בכונה, ולא ס"ל כרבה אלא דזהו גזה"כ דהיכא דדינו להסקל אינו חייב רק אחר שגומרין דינו לסקילה וסוקלין אותו.

ולדברי הרמב"ם מסתמא לדידן דפסקינן דגם בעבד חייב ל' שקלים אע"פ שאין השור בסקילה מ"מ לא יתחייב רק אם יסקל השור היכא שדינו להסקל כמו בכופר, ומ"מ לא יקשה מה דאמרינן בגיטין בנגח חצי עבד וחב"ח דנותן חצי קנס לרבו דאיה"נ דיתן זה אחרי שימות, אבל מה שרצינו להעמיד דנותן חצי כופר לעצמו, ע"ז פריך דלא יכול להיות כיון דאין משתלם לאחר מיתה, ואיה"נ דחצי קנס לרבו מקבל רק אחרי שהעבד מת, ובאמת לא נזכר ברמב"ם דבעשאו טריפה ישלם ל' שקלים להאדון בעודו חי, ורק לפרש"י בגיטין דף מ"ג הנ"ל יוצא כן מסוגית הגמ'.


והלא דין הוא הואיל וחייב אדם באדם וכו'. הא דלא קאמר בפשיטות דהא ילפינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור, משמע דזה רק לגרוע דאינו חייב רק היכא דהבעלים חייב אבל אין ללמוד מזה דכל שהבעלים הי' חייב גם שור יהי' חייב.


רש"י ד"ה מה אדם באדם. דכתיב ואיש כי יכה איש ולא קטן. צע"ק למה הוצרך לזה, הא לקטן יש דין של לאו בר דיעה לכל דיני התורה ואיך ס"ד לחייבו מיתה, וכבר הק' כן ברשב"א בקידושין דף י"ט ע"א על שיטת הראב"ד דצריך קרא למעט קטן שבא על אשת איש דאינו נהרג.

אמנם אפשר לבאר דהנה לכאורה מאי קאמר בגמ' דאדם לא עשה בו קטנים כגדולים, דהא זהו משום דדין לאו בר דעת אינו כבר דעת, ואינו משום דין קטן אלא דין דעת שבו גורם, ולכן חרש ושוטה שהרגו נמי פטורים, משא"כ בשור דאינו שייך בו דעת לכן חייב גם שור קטן, ואיזה חומרא יש בשור מבאדם, ואם החומרא זה גופא דשור חייב אף שאינו בר דעת, א"כ אינו תלוי במה שחייב שור קטן, והי' משמע לפי"ז דפטור דקטן הוא מגזה"כ, ובשור כתב רש"י לקמן דשור בן יומו קרוי שור, והיינו דבלי זה לא הי' חייב עגל מיתה על הריגת אדם, ואע"ג דנתרבו משור כל בהמה חי' ועוף, מ"מ בן יומו דהיינו קטן בלי דשור בן יומו קרוי שור הי' פטור, והיינו דגם בשור לולא שמצינו דקרוי שור הי' סברא דהתורה תמעט קטן, ודומיא דהכי באדם התורה מיעטה באמת קטן, ואע"פ שאליבא דאמת אנו מפרשים דמה שאינו בן דעת הוא הסיבה, מ"מ הוא מיעוט מגזה"כ אלא דאנו מבארים דאחרי שמיעטה התורה מסתבר דהטעם הוא משום שאינו בן דעת, אבל מה דשייך ללימודים אינו קובעת סברא זו.

וצע"ק דמרש"י בגיטין דף כ"ג מבואר דמה דמתמעט מאיש קטן, אינו רק קטן אלא גם חרש ושוטה, ולפי"ז הרי דכל ענין המיעוט הוא מי שאינו בר דעת, א"כ בשור דאין נפק"מ לגבי דעת בין שור גדול לקטן מאי שייך להחשיב לחומרא ששור חייב גם בקטנותו, הא גם באדם אם לא הי' חילוק בין דעת הקטן לגדול לא הי' מתמעט.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א