מראי מקומות/בבא קמא/מג/א

מראי מקומות בבא קמא מג א

בגמ', גרושה נמי תיפלוג

הרשב"א והרא"ש [הובא בשיטה מקובצת] פי' דהקו' שתזכה האשה בכל דמי ולדות והביא הרשב"א גירסא תשקול, והרא"ש פי' דתיפלוג היינו דפעמים שתזכה האשה בדמי הולדות, והטעם דכיון שאינה יושבת תחתיו אין כאן בעל האשה ממילא תזכה בכל הולדות, והרא"ה [שם] פי' דשפיר מקשי דכשאינה תחתיו יחלקו, [ויל"ד בזה בזכר שבא על נקיבה למי שייך הולד, ובעבד שבא על שפחה יל"ד למי שייך הולד ובפנ"י גיטין מד. ברד"ה חוץ נקט מסב' דשייך לבעל השפחה ועי"ש משה"ק עפ"ז. ועיין בשיטה מקובצת לק' קיג: בשם הרא"ש בדין ע"ע שבא על שפחה ובמנ"ח מ"ע שמ"ז סוף אות ג' כתב בעבד שבא על גוי' זוכה בו האדון, ועיין אמר"מ סי' כ"ז אות י"ב וע"ע מקור ברוך ח"א סי' כ"ד שהאריך בזה והוכיח מולדות קדשים דאזלינן בתר האם]

בגמ', אפילו בא עליה בזנות

מקשים דבכ"מ זוכה הבעל בדמי ולדות ואין אומרים דלמא נתעברה מאחר וע"כ משום דרוב בעילות אחר הבעל, וכאן דבא עלי' בזנות ל"ש זאת, ועיין מנ"ח מ"ע מ"ט [מ] ומרחשת ח"ב סי' כ"א ד"ה ובב"ק.

רש"י ד"ה בגרושה

שגירשה אחר החבלה

והק' המהדו"ב והרש"ש דא"כ מאי מקשי ותפלוג בדמי ולדות הרי כבר זכה הבעל בשעת החבלה, וכתב דבכה"ג בודאי לא תזכה האשה ועי"ש מש"כ לבאר בסוגיין, ותי' עפ"ז קו' הרע"א בגלהש"ס, ומד' הרע"א נראה דבמת לאחר החבלה ג"כ מקשי דתפלוג בדמי ולדות. אמנם הר"ש [הובא בשיטה מקובצת] ביאר דאדרבה כל קו' הש"ס דתפלוג הוא באופן שגירשה אחר החבלה דבכה"ג חל חיוב תשלומין על הנוגף וכשגירשה תזכה האשה, אבל אם גירשה קודם החבלה בודאי אין חיוב דמי ולדות. ועע"ש שפי' דרש"י פי' דמיירי בגירשה אחר החבלה דאל"כ פשיטא דלא יזכה בנזק וצער.

תוד"ה גרושה

אלא כשהאשה תחתיו

בפנ"י פי' דהס"ד דזוכה הבעל בדמי ולדות כמו שזוכה במעשה ידי'.

אטו ולדות צררי נינהו וכו'

יעויין בשיטה מקובצת שהביא להרשב"א ור"ש שתי' זאת וביאר דבריהם בברכ"ש סו"ס כ"ט דכשיש בעל יש חיוב תשלומי דמי ולדות וכשגירשה שאינו נוטל בדמי ולדות תזכה האשה, אבל בגירשה קודם החבלה או במת הגר דעיקר תביעת דמי ולדות הוא ע"י האשה ע"ז שפיר מקשי אטו ולדות צררי נינהו, וצל"ע מ"ש מחבל בחיי הגר ומת הגר דלכו"ע אין האשה זוכה בולדות וכדלק' מט. ומדוע לא נימא דכיון דחל חיוב דמי ולדות בשעת נגיפה תזכה האשה, ושמעתי ליישב בפשיטות דבמת הגר לאחר חבלה לא פקע עיקר החיוב וממילא לא זכתה האשה, משא"כ בסוגיין כשאין בעל פקע עיקר החיוב וזכתה האשה ודו"ק.

תוד"ה אפילו

בירושלמי בעי ר"ע בא על אמו וכו'

הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] כ' דלרע"ק אף כל חייבי לאוין נמי דהא לא תפסי קידושין ולפ"ז צ"ל דבעי ר"ע הוא רב עוקבא וכמש"כ היפ"ע דהא לרבי עקיבא הול"ל אף בחי"ל. במנ"ח מ"ע מט [סוף אות כט] כתב דה"ה בחרש ושוטה שבאו על אשה אינם זוכים כיון דלא תפסי קידושין, הר"מ ושו"ע לא הביאו ד' הירושלמי ועיין במגיד משנה פ"ד מחו"מ ה"ד דס"ל דמודה הר"מ לד"ז עי"ש. ובאילה"ש העיר דבכה"ג הדר דינא דתפלוג האשה בדמי ולדות ותליא בפלוגתא דקמאי בפי' תפלוג אם הכוונה דתשקול מחצה או הכל.

בשיטת הרמב"ם והטור בזכית אשה בדמי ולדות

בגמ' לק' מט. מייתי פלוגתא בחבל באשה לאחר מיתת הגר שאין הגר זוכה האם זוכה האשה דרבה סבר דזוכה האשה ור"ח מקשי אטו ולדות צררי נינהו, ואין חיוב דמי ולדות, והרא"ש פסק כר"ח וכ"נ מד' תוס' בסוגיין דהק' אטו ולדות צררי נינהו. [והר"א מגרמישא [הובא בשיטה מקובצת] כ' דסוגיין אזיל ליישב ד' רבה דמשני בגרושה ולרבה לשיטתי' זוכה האשה, וכפה"נ דתוס' לא ניח"ל לאוקמי סוגיין דלא כהלכתא ותיקשי להלכה מהברייתא דהא לא משני שינויא אחרינא] ומ"מ כ' תוס' והרא"ש דכ"ז בגר אבל בעלמא אם מת הבעל זוכים היורשים.

והרמב"ם פ"ד מהל' חובל ומזיק ה"ב וג' נחלק בתרתי א. דס"ל דאין זוכים היורשים ב. דכשאין בעל זוכה האשה וכדעת רבה והשיגו הראב"ד בדין הא' וס"ל דזוכים היורשים, וכתב הגר"א בס' תכ"ג ס"ק ד' וח' דמקור הר"מ לב' הדינים מסוגיין, וצ"ע דבסוגיין למדנו דכשאין בעל זוכה האשה אבל מנלן דביורשים אינם זוכים וליהוי כיש בעל, וצ"ל דס"ל דעד כאן לא משני אלא אפי' בא עלי' בזנות אבל כשמת דאין כאן בעל לא יזכו היורשים.

הטור בסי' תכ"ג הביא ג' דינים א. במת הבעל דדעת הר"מ שזוכה האשה והראב"ד והרא"ש פליגי דליורשים ב. בנשואה לגר וחבל לאחר מיתת הגר דדעת הר"מ דלאשה והרא"ש פוטר [וע"ז לא נחלק הראב"ד דהראב"ד נחלק רק בדין יורשים אבל מודה דכשאין בעל זוכה האשה, וכ"כ המאירי הובא בשיטה מקובצת]. ג. היתה שפחה או גוי' בשעת ההריון ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה להר"מ דמי ולדות לאשה ולהרא"ש לא משכח"ל לאשה שאם הבעל קיים הם שלו ואם מת פטור.

ובאחרונים תמהו ע"ד הטור [והובא בשו"ע סעי' ג' בהגה] שכתב בדין הג' דכשהבעל קיים זוכה בולדות א. דבא על השפחה הרי הולדות לאדון ואיך יזכה הבעל ולדעת הריב"א בתוד"ה היתה זהו דינא דברייתא דלא זוכה הבעל [ובתוס' שאנץ [הובא בשיטה מקובצת] הק' ע"ד הריב"א דמדוע לא מקשי הש"ס ע"ז שתזכה האשה וצ"ת כוונתו דע"ז ל"ש שינויא דהש"ס] ב. דכיון שאין ראוי להיות בעל אינו זוכה וכמו שהביאו תוס' מירושלמי ג. דבשפחה וגוי' יש טעם נוסף שכ' ה"ה פ"ד מחו"מ ה"ד דאינו חשוב בנו, ועש"ך ובהגר"א ס"ק ט', ובמנ"ח מ"ע מ"ט [כח] הק' אף במש"כ הטור דכשאין בעל פטור די"ל דע"כ לא פליג הרא"ש אלא כשיש בעל ומת דבכה"ג אין האשה זוכה אבל כשאין בעל כלל י"ל דזוכה האשה. ומה"ט כ' דאף בבא על חייבי כריתות י"ל דתזכה האשה, ודבריו צ"ת דבפשוטו לר"ח דמקשי אטו ולדות צררי נינהו אינה זוכה בכל גווני.

הסמ"ע בס"ק ה' פי' בטעם זכיית האשה דכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב הילדים ללמדנו ששמה נקרא על ילדיה היכא דאין לאב זכי' בהן, ועברכ"ש סי' כ"ט מש"כ בזה, וע"ע או"ש במילואים [בסוף זמנים] לפ"ד מחו"מ ה"ב בביאור פלוגתת הראשונים והאם זוכה הבעל בולדות מיד או בשעת חבלה.

בגמ', הני מילי לבני מערבא

יעויין בפירש"י, וכתב הגר"א דבא לאפוקי מגירסת הר"י מיגש אבל בעלמא כרבי, ודעת הרי"מ הובא בראשונים ב"ב קכה: דס"ל דבעל יורש במלוה ורק לבכור הוי ראוי, [ועיין בחי' הגרשש"ק כתובות סי' מ"ז אות ה' בטעם החילוק].

תוד"ה ונוקמה

דשעבודא לאו דאורייתא

במש"כ תוס' דאי שעבודא לא"ד הוי ראוי הוא גמ' בב"ב קעה: והק' הרמב"ן בב"ב קכה. דהא מדרבנן יש שעבוד, ועקו"ש ב"ב אות שפ"ו מה שביאר בזה.

שם

הקשה הרע"א דהכא מלוה הכתובה בתורה היא, וכבר עמד הרמב"ן בב"ב קכ"ה וכ' דאין חילוק בזה עי"ש.

אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר

בגמ', אמר רבה וכו' אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר

חקרו בדין אין השור בסקילה האם זה ילפותא כעין דאשכחן כמיתת הבעלים כך מיתת השור ה"ה בכופר דדיני כופר כדיני סקילה, או דהוא ילפותא דהכופר וסקילה מישך שייכי בהדדי וכשאין סקילה אין כופר, והוכיחו דלא כצד א' דהרי א"צ ב"ד של כ"ג לחיוב כופר עיין תוס' ריש סנהדרין ובמה שהאריכו שם. וכמו"כ העירוני מהא דלק' ע"ב דמודה רבה דמשכח"ל תשלומי כופר ע"פ עצמו כשהשור בסקילה ואי נימא דהגדר דדיני כופר כדין סקילה א"כ לא ישלם ע"פ עצמו ודו"ק.

ומ"מ אשכחן סקילה כשאין חיוב כופר א. שור תם. ב. ברשות המזיק [לעיל כג:] ג. בשמרו כראוי [לק' מה.] ד. שור ההפקר [לק' מד:].

כ' רש"י לק' מח: ד"ה דחזא דברגל שאין חיוב סקילה כלל משלמים הבעלים כופר אע"פ שאין השור בסקילה, ע"ע ברשב"א לעיל כז. [הובא בשיטה מקובצת] מדברי ר"ח דמשכח"ל עוד שאין השור בסקילה ובעלים משלמים כופר ועמדו החש"ל והחזו"א שם בזה.

הרמב"ם פ"י מהל' נזקי ממון הי"ג פסק דלא כרבה ואע"פ שאין השור בסקילה הבעלים משלמים כופר, ומ"מ כתב בה"ג דאם ברח השור פטור מכופר ופי' הכס"מ דכשהוא בר סקילה בעינן שיסקל השור תחילה, ועמש"כ לעיל מב. כעין סב' זו מהרשב"א, ועמש"כ בדף מב: בקדם ושחטו.

רש"י ד"ה אין השור

פירש"י דר"א פליג אדרבה, וצ"ת דלא פירש"י דמ"מ רע"ק סבר כרבה וכמש"כ תוס', אלא דתוס' פירשו דאין הכרח דרע"ק סובר כן, ויש להוסיף לפמשנ"ת לעיל מב: בתוד"ה מה בשיטת רש"י די"ל דרע"ק קיבל תשובת ר"א.

בגמ', ה"ז משלם ע"פ עצמו

אביי מדמי דכשם דשלא בכוונה פטור מכופר ה"ה ע"פ עצמו דאין סקילה פטור מכופר, וברשב"א [הובא בשיטה מקובצת מא:] ובמאירי [הובא בשיטה מקובצת מא.] כ' די"ל דע"פ עצמו גרע ופטור מן הכופר, ולכאו' הי' מקו' לדון בהיפוך דשלא בכוונה אין כאן מעשה המחייב בכופר משא"כ ע"פ עצמו דהוא חסרון נאמנות.

חיוב כופר ודמים

בגמ', לא דמים

כ' התור"פ [הובא בשיטה מקובצת] דרבה סבר דכופרא כפרה דאל"כ כיון שנתמעט דפטור מן הכופר יפטר גם מן הדמים, וילה"ע לפמש"כ לעיל מ. מד' החזו"א [והוכחנו כן מהראב"ד מא:] דאף למ"ד כופרא ממונא מ"מ עיקרו כפרה וא"כ י"ל דלא נתמעט רק מכופר.

רש"י ד"ה לא דמים

לאו בכלל עונש

העירוני דהרי לפי האמת שהרג הוא במיתה ביד"ש, ואולי נימא דאין חיוב מיתה ביד"ש באופן שא"א להתכפר בכופר ועמש"כ מ. וצ"ע. [ערשב"א מש"כ בד' רש"י דבדמים כל שאין לו נכסים אינו חייב לצי"ש].

פחת דמיו ה"נ משלם דמיו ליורשיו

החת"ס בגיטין מג. למד מד' רש"י דעיקר החיוב הוא ליורשים על שהפסידו איש ממשפחתם.

תוד"ה מאי

דאין כפרה לאחר מיתה

ראיתי להעיר דתיפו"ל דחיוב כופר מוטל עליו ולא על יורשיו וככל המצוות שאינם חייבים, ומבואר כמשנ"ת לעיל מ. בשיטת תוס' דאיכא חיוב ממון. וכתב היש"ש דאם עמד בדין ומת חייבים היורשים, ויעויין חי' ר' שמואל סי' ט"ו אות ו'.

ולפ"ז חמורה שלא בכוונה מבכוונה

הנה זה פשוט שבהזיק בכוונה אינו חייב ב' פעמים כופר ודמים [וצ"ת בזה למ"ד דמי מזיק מדוע לא ישלם גם כופר וגם דמים ועמש"כ לעיל מ. בתוד"ה כופר אלא דמ"מ י"ל דיתחייב או דמים או כופר וכשהכופר מועט ישלם דמים, ובמנ"ח מ"ע נא [יח] דן די"ל דהחומרא שיש בדמים על כופר שפיר יתחייב דמים, וכתב דמד' תוס' דידן לא משמע כן, וע"כ צ"ל דחיוב כופר מפקיע מחיוב דמים וכ"ה מוכרח מחיוב קנס בעבד דאין מוסיף עליו דמי נזקין וע"כ דחיוב קנס מפקיע מחיוב דמים. ובספר חידושי רח"ה פכ"ג ממכירה ד"ה אלא כ' לענין ל' של עבד וז"ל דהמזיק מתחייב על מיתת העבד בתשלומי קנס אלו, וכדחזינן דמיפטר עי"ז מתשלומי דמיו, וכמבואר בסוגיא דב"ק דף מ"ג דבמקום דליכא חיוב קנס איכא חיוב דמים, וחיוב קנס הוא שפוטרו מחיוב דמים, ומדמהני קנס לפוטרו מדמיו דהוי תשלומין בגוף העבד, ש"מ דגם קנס דכוותי' הוי תשלומין בהעבד עכ"ד וכעי"ז דנו בשיטת הר"מ דחובל בחבירו הוא חיוב קנס והא דפטור מתשלומי ממון פי' האבי עזרי פ"ה מחובל וחי' ר"ש סי' ד' דהחיוב קנס פוטר מחיוב דמים.

וכופר אין יכול למחול

וכ"כ תוס' לק' קי: ד"ה כסף בגזל הגר וכ"כ הרא"ש [הובא בשיטה מקובצת] לק' קד: לענין חומש דלא מהני מחילה בכפרה, בקוב"ש ב"ב אות ב' הביא פלוגתא דקמאי אי מהני מחילה בכפרה דמהר"ש פ"ז דתרומות מבואר דבכפרה ג"כ מהני מחילה והטעם דמחילה כקבלה [וברמ"א סו"ס תרצ"ה כ' דמהני מחילה במשלוח מנות ובמשנ"ב ס"ק כ"ג כ' דאומר הריני כאילו התקבלתי], ועמש"כ לעיל מ. להקשות דבכופר יהני המחילה על התביעת ממון שיש בכופר.

הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] כ' עוד נפ"מ בין כופר לדמים דכופר הוא כקצב הערכין משא"כ דמים, וכן לדין מסדרין לבע"ח דבכופר אין מסדרין משא"כ בדמים, עוד העירוני דנפ"מ דכופר אין משתלם לאח"מ משא"כ דמים, ומד' הראשונים שלא כ"כ הוא סיעתא להיש"ש [הובא לעיל מב:] דדמים ג"כ אין משתלם לאח"מ.- ראיתי להגרד"ל שליט"א שכתב דנפ"מ בין כופר לדמים כשאין לו כדי כל הכופר דדמים יתן, אבל כופר כיון שאינו מתכפר למה יתן, ועמש"כ לעיל מ. בנפ"מ בין כופרא כפרה לממונא, עוד כ' נפ"מ להיפוך במצמצם דפליגי בסנהדרין עו: האם חייב דמים אבל מיתה איכא, א"כ כופר כמיתה אבל דמים פטור.

בגמ', איתיביה אביי וכו' ואי דמים אמאי לא

ופירש"י כלומר ואי ס"ד יש תורת נזקין להיכא דקטלי' וכו', השיטה מקובצת הביא להר"ש ז"ל משם ה"ר יעקב דמודה אביי שיש חיוב דמים וכדמוכח מברייתא דמותיב רשבר"י לק' אלא דפליג דאין הפי' במשנה חיוב דמים, וצ"ב לד' רש"י מ"ט דאביי שאין חיוב דמים וי"ל כמש"כ הר"א מגרמישא [הובא בשיטה מקובצת בע"ב] וז"ל דאיכא למימר דאין שייך נזק כשממית לגמרי עכ"ד ובירושלמי ה"ו קאמר דאם שור הכה מכה שיש בה כדי להמית ואח"כ הרגו השני פליגי האם הראשון חייב דמים דאיכא למ"ד אין חיוב נזקין בכולו, והתם הראשון לא הרגו מ"מ אם מת לבסוף אין חיוב נזקין. והיינו דנזק הוא כשמזיק אדם ולא כשהורגו לגמרי, וצ"ת דמ"מ יתחייב במה שהזיקו עד שמת, וממנ"ח נא [לא] לד. [ו] ובמ"מ פ"י מנ"מ הי"ד פי' משום דאין דמים לבן חורין וק' דא"כ מדוע חייב על נזקין, ושני טעמים הללו ל"ש בעבד דהתם ההפסד הוא לאדון וכמו"כ עבד אינו בן חורין ומד' רש"י נראה דאף בעבד סבר אביי שאין חיוב דמים וצ"ע. ויבואר עוד בעזה"י.

ויש לתמוה דאשכחן דמים בהריגת אדם דרבי סבר דבאינו מתכוין חייב דמים, והשיבני ח"א שליט"א דהתם בחובל בחבירו דהוא אדם המזיק, אבל הכא מיירי בדין ממון המזיק, וע"ז שו"ט שאין חיוב דמים, שו"ר בתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] שהאריך בזה, ובקצוה"ח סו"ס ת"י תלי לה בדין דמים לב"ח ועחזו"א סי' י"ב ס"ק י"א מש"כ בזה. עוד ילה"ק דמדוע איצטריך בבור למעט שאינו חייב על אדם והרי אין חיוב דמים בהריגת אדם, ובשלמא אי נימא דאיצטריך למעטו מכופר א"ש, אבל בד' תוס' לעיל ט: ד"ה מה מבואר דממעטינן מדמים וי"ל דהתם בעבד שיש לו דמים, והעירוני דכ"ה ברש"י נג: ד"ה לענין נזקין, שו"ר במהדו"ב לק' ע"ב שעמד בזה, ועמש"כ שם.

הבעל המאור והמאירי [הובא בשיטה מקובצת] יש להם פי' חדש בסוגין וכתב המאירי שכן פי' חכמי הראשונים והרבה מפרשים, דמה שאמרו דמים היינו באופן שלא מת אבל אם מת אין חיוב דמים במקום שראוי לכופר, ומה שאמרו המית לפעמים מזכיר היזק בלשון מיתה ולפ"ז עולה דבעבד שאין משלם דמים ע"פ עצמו מיירי גם על נזקין והוא מחודש טובא ובמלחמות השיג ע"ז.

כ' המנחת חינוך מ"ע נ"א [כז] דבהרג טריפה דפטור מכופר פשוט דחייב דמים, והעירו בזה מד' הרע"א בגלהש"ס מכות טז. ועיין אפק"י ושמעתי לדחות דנפ"מ במוכה שחין שאין לו דמים, ע"ע מש"כ לעיל מ. מהמהרמ"ש לענין יתמי דפטורים מכופר וחייבים דמים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף