מראי מקומות/בבא קמא/מד/א

מראי מקומות בבא קמא מד א

בגמ', אינו דין שחייב על הקטנים כגדולים

ותמה בספר ים התלמוד הא אין עונשין מה"ד. ותי' דהק"ו אינו אלא גילוי מילתא דבוהמית איש או אשה גם קטנים בכלל. וכ"כ בבית אהרן.

בגמ', בתם מנין

הק' תור"פ [הובא בשיטה מקובצת] דהרי לא חייב הכתוב במועד אלא במקו' שחייב בתם וכדלעיל לח. ועי"ש משכ"ב, ועיין מהר"ם שיף.

בגמ', ועוד קל וחומר

כתב הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] מה מועד שמשלם כופר וכו' ולא חסה עליו התורה שלא ימות ואין כפרו מציל וכו' עכ"ד וכתב ע"ז השיטה מקובצת ואולי גירסא אחרת היתה לו, ויעויין במכילתא דס"ד דמועד יפטר מן המיתה מאחר שמשלם כופר, וכתבנו לעיל מא. להוכיח מזה דהחיוב מיתה הוא עונש על הבעלים וע"כ ס"ד דהכופר יפטור מן המיתה.

בגמ', שפטורין מן המצות

יל"ע דא"כ חרש ושוטה ג"כ יפטר ואי ידעינן דחייב נילף קטן מינייהו. ובגיטין כג. פירש"י ד"ה דלאו דחש"ו נתמעטו משליחות דלאו בני דעה ופירש"י דבשליחות איש בעינן ובקובץ ביאורים אות ט"ז הוכיח דאיש לא ממעט אלא קטן, אלא דמ"מ כיון שנתמעט קטן מטעמא דלאו בר דעה ממעטינן נמי חרש ושוטה וי"ל כן בסוגיין דדין חרש ושוטה תליא בקטן דפטור מן המצוות, וצ"ת.

תוד"ה נגיחה

עי' מהרש"א ועי' מש"כ הרש"ש לק' מה:.

שור שהרג כנעני

במשנה, לכנעני והרג ישראל

כתב הרמב"ם פ"י מהל' נזקי ממון ה"א שור שהמית את האדם וכו' ואם המית את הגוי פטור כדיניהם עכ"ד, והנה עיקר דינא דהר"מ דאם המית את הגוי פטור הוא מבואר במשנתינו דאם הי' חיוב על מיתת הגוי א"כ הי' חייב בנתכוין לכנעני והרג ישראל וכנתכוין לישראל זה והרג ישראל אחר, אלא דצ"ת במה שסיים הר"מ כדיניהם, ועי"ש לחם משנה וכתבנו בדף לז: בזה, ובאבן האזל הקשה במש"כ הר"מ כדיניהם, ואף אי בדיני ממון אזלינן בתר דיניהם הוא משום דינא דמלכותא דינא. אבל בסקילה לא אזלינן בתר דיניהם, וביאר דמעיקר הדין שור שהרג גוי פטור [ולא פי' הטעם] ומש"כ הר"מ כדיניהם הוא ללמדנו שאם ינהגו בדיניהם לבער את הרע יצטרכו לבער עי"ש.

ובכתבי הגר"ח ביאר עפ"מ שיש לחקור בדין כמיתת הבעלים כך מיתת השור האם אזלינן בתר בעלים דידי' או בעלים דעלמא, ופשיט דאזלינן בתר בעלים דעלמא וממילא אם שור של גוי שהרג גוי חייב מיתה א"כ אף כשהוא של ישראל מ"מ ניזיל בתר בעלים דעלמא ויתחייב, וע"כ כ' הרמב"ם דבגוי שהרג גוי פטור וממילא אף בדיננו פטור. וע"ע מנחת חינוך מ"ע נא [טז] מש"כ בזה, ויש להעיר בזה דאף אי נימא דכמיתת הבעלים כך מיתת השור הוא בעלים דעלמא, מ"מ יש דין נוסף דבעינן שיתקיים בפועל וגם בעליו יומת וכל שהרג גוי הרי אין כאן גם בעליו יומת ועמש"כ סנהדרין עח. לענין שור של טריפה.

הרמב"ן עה"ת פ' נח (ט. ה) כתב וצוה כן בבני נח כבישראל, משמע דשור של ב"נ שהרג ב"נ חייב מיתה. ולפ"ז מוכרח דאזלינן בתר בעלים דידי'.

שור שהרג שלא בכוונה

בגמ', אמר שמואל פטור ממיתה

ופירש"י דהא לא נתכוין דאמרינן לקמן כמיתת בעלים אם הרג כן מיתת השור שהרג עכ"ד, ובגמ' לא מפרש כמיתת בעלים רק לק' ע"ב במתכוין להרוג ישראל זה והרג ישראל זה אבל במתכוין לכנעני והרג ישראל לא מפרש משום כמיתת בעלים, וכל כי האי הו"ל לפרושי דאכתי לא שמענו דין כמיתת הבעלים כך מיתת השור, והי' מקו' לפרש דהטעם פשוט לפטור דכל החיוב סקילה בשור הוא על שהרג בכוונה דכוונתו להזיק ולא כשהרג שלא בכוונה. ויש להמתיק הדברים עפמש"כ הרמב"ן פ' משפטים (כא, לא) עה"פ או בן יגח לבאר על דרך הפשט מדוע אמרה תורה או בן יגח ופי' בעבור שהשור הממית אדם גדול הוא רע מאד כדוב שכול במדבר ואם הועד בבעליו ולא ישמרנו הנה פשע פשיעה גדולה וראוי שיתחייב מיתה וכופר וכו' עכ"ד, וא"כ י"ל דההורג שלא בכוונה ג"כ בדין הוא שלא יתחייב מיתה. אבל כשנתכוין לישראל זה והרג ישראל אחר בזה בעינן לטעמא דכמיתת בעלים דהרי יש כאן כוונה ליגח, ומתבאר בזה ד' ר"ת בתוד"ה הכא דרגל שדרסה ע"ג תינוק ויודע שיהרוג התינוק ומ"מ אין כוונתו להזיק פטור וק' דהרי אדם בכה"ג בודאי חייב, ולפמשנ"ת ניחא דהכא הוא פטור עצמי כיון שלא נתכוין להזיק א"ש, וע"ע מש"כ לק' בד' התוס'.

ויתיישב בזה לד' רש"י סנהדרין עח: בסוה"ע דישראל שנתכוין לכנעני פטור משום התראת ספק, ויש לתמוה דא"כ טעם זה לא שייך בשור ולא שייך לומר כמיתת הבעלים דהרי שור א"צ התראה ומאי גרע במה שהוא התראת ספק, ולפמשנ"ת י"ל דבשור יש לפטור מסב' עצמית דשלא בכוונה פטור, אכן אכתי תיקשי בד' רש"י דלא פי' כן. ובתוס' לק' פו. ד"ה אבל פי' דשלא בכוונה דפטור ממיתה ילפינן במכות ז: בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה וכו' וק' דהתם לפוטרו מדין גלות.

ובתוספתא פ"ד ה"ו פטר ר"ש בנזקין שלא בכוונה ודרש שנאמר כי יגח שור עד שיתכוון ליגח. וכבר אמרו דהך קרא כתיב במיתה וילפינן מיני' לנזקין. עכ"פ אית לן קרא לפטור באינו מתכוין, ואפשר דהוא ר"ש לשיטתו דמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ע"כ איצטריך קרא, א"נ דאם לא הי' קרא למיתה לא הוה ילפינן נזקין מיני' כיון דבמיתה פטור מסברא ליכא למילף לנזקין.

ולדברינו מתבאר דאיצטריך קרא אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה. וצ"ב מ"ט איצטריך לרבויי, ובפשוטו י"ל דהוא כי היכי דלא נימא דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, אבל לדברינו י"ל דבלאו קרא לא הוה מחייבינן כיון דהוא שלא בכוונה, ויעויין יש"ש פ"ה סי' י"ב דמבואר דפי' דאם כופר איצטריך לעיקר החיוב ולא לאפוקי מאין השור בסקילה, ובתוס' מג. ד"ה אמר כתבו דר"א ס"ל מסב' לחייב בכופר בשלא בכוונה, ואין מזה סתירה לעיקר דברינו דהתם בכופר דחיובא דבעלים ודו"ק.

שם

בד' שמואל דפטור ממיתה וחייב כופר כ' המלחמות דאכולה מתני' קאי ובסיפא מיירי בנגיחה דקרן שלא בכוונה, והשיג ע"ד בעה"מ דפי' דלא קאי אלא בתולדה דשן.

בגמ', במועד להתחכך על בנ"א בכתלים

הק' המהר"ם ופנ"י דאכתי תיקשי בסיפא בנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. ותי' דהתם מיירי בנגח ג"פ בכוונה ונעשה מועד לנגיחה. ואף לתוס' לק' מח: דס"ל דלא נעשה מועד ע"י הפלת כותל בכוונה להפלת כותל שלא בכוונה כ"ז בהפלת כותל אבל בנגיחה שפיר נעשה מועד, דאידי ואידי נגיחה הוי.

בגמ', אי הכי בר קטלא הוא

קו' הש"ס דבמשנה קתני פטור והא בר קטלא, ולק' מח: מקשי ג"כ דבר קטלא ושם פירשו רש"י ותוס' באופ"א דל"ש לפרש כדהכא ופשוט.

בגמ', במתחכך בכותל להנאתו

רש"י לק' מח: פי' דמיירי שהפיל ג"פ כותל בכוונה ולא הרגוהו דמיירי באופנים דלעיל מא. וברביעית הפיל שלא בכוונה ופטור ממיתה וחייב כופר. [וצ"ב דמ"מ חייב מיתה משום הראשונות] והתוס' שם נחלקו ע"ד רש"י וס"ל דלא נעשה מועד ע"י ג"פ שהפיל שלא בכוונה ופירשו הכא דמה שאמרו מועד הוא מועד מתחילתו, ודעת הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] דאע"ג דאורחי' בהכי מ"מ אינו חייב כופר אא"כ יעשה כן ג"פ, וכתבנו לעיל דמתבאר מד' הראב"ד דחיוב כופר הוא על פשיעת הבעלים ג"פ.

תוד"ה והא (השני)

שאפילו עשה כן כמה פעמים וכו' כדפי' לעיל

צ"ת דבשלמא לעיל י"ל דע"י שעשה ג"פ שלא בכוונה לא נעשה מועד להרוג בכוונה. אבל הכא דכולם היו שלא בכוונה מדוע לא נעשה מועד, ואין לומר דלעיל ג"כ מיירי שכל הד' פעמים היו שלא בכוונה דבכה"ג הרי אינו חייב מיתה על הרביעית והתם אזלינן לפרושי קרא דחייב כופר ברביעית ובקרא כתיב שנסקל השור. עכ"פ ד' תוס' צ"ת דמדוע לא יהא מועד ע"י שהכל שלא בכוונה, וביותר דלשיטת תוס' מח: ד"ה דחזא א"צ בזה גדרי העדאה ואף אם בראשונות לא הרג אדם ג"כ נעשה מועד, א"כ מדוע לא יהי' מועד ע"י הראשונות שלא בכוונה דמ"מ אורחי' בהכי, ועוד הק' באילה"ש מהעדאה לצרורות דכי אורחי' ואעפ"כ שייך העדאה וכדלעיל יח. סותוד"ה במועד וא"כ ה"נ שייך העדאה. וי"ל דבהעדאה של קרן בעינן שיוקבע שכך טבעו, והיינו דטבעו להרוג את האדם, והכא כיון דהריגת האדם הוא שלא בכוונה לא שייך לומר שזהו טבעו, משא"כ בהעדאה של שן ורגל בזה שפיר מהני העדאה על המעשה.

ושיטת רש"י לק' מח: דנעשה מועד ע"י ג"פ שלא בכוונה אך י"ל דכ"ז כשהרביעית ג"כ שלא בכוונה וכמשנ"ת וצ"ע לד' תוס' במאי פליגי אמוראי לעיל בשלא בכוונה האם חייב כופר הרי לא משכח"ל כופר רק במועד, ודוח"ל דמיירי בכופר דשו"ר ועוד דתניא בתוספתא פ"ד ה"ו והובא במלחמות דיש כופר בקרן שלא בכוונה, ועמד היש"ש פ"ה סי' י"ב בזה וע"ע פנ"י, וי"ל בפשוטו דנגח ג"פ בכוונה וברביעית שלא בכוונה ובכה"ג מודו תוס' דנעשה מועד וכמש"כ לעיל מהמהר"ם.

תוד"ה הכא

שיודע שיהרוג התינוק וכו' אע"פ שאין השור בסקילה

עי' מש"כ בגמ' לבאר מדוע אין השור בסקילה, ונתבאר דכל שהרג שלא בכוונה אין עונשו בסקילה והעירוני דתיקשי דבקרן דמשונה ואין כוונתו להזיק דדינו כקרן וכמבואר לעיל טו: בתוד"ה והשתא, וכן מבואר לעיל מא. תוד"ה הא, ובכה"ג לדברינו פטור מן המיתה מאחר שאין כוונתו להזיק וא"כ יפטר מן הכופר מאחר שאין השור בסקילה א"כ איך ילפינן לחייב ברגל בכוונה, וע"כ צ"ל דבכה"ג באמת חייב מיתה וכופר ודלא כמשנ"ת. ומדברי השיטה מקובצת לעיל כו. (ד"ה וכן) בשם התור"פ נראה דהטעם דליכא למילף חיוב מיתה ברגל מקרן דשאני קרן שכוונתו להזיק, ורק לענין כופר שעל הבעלים אין לחלק בזה ואע"ג דקרן שאין כוונתו להזיק ג"כ חייב מיתה מ"מ הוא פירכא דקרן כוונתו להזיק, אבל לעינן כופר דהוא חיובא דבעלים לא פרכינן, ובחזו"א סי' י"ב ס"ק ו' סוד"ה וכן (ב) הק' מהא דתנן ריש סנהדרין הזאב והארי מיתתן בכ"ג והתם רגל נינהו כמש"כ תוס' טז. ד"ה והנחש, וכפה"נ דנקט החזו"א דהי' מקו"ל דלא נאמר חיוב מיתה אלא בקרן ולא ברגל, אבל לפמשנ"ת טעם ר"ת משום דאין כאן כוונה להזיק א"כ בנחש שכוונתו להזיק חייב מיתה, [ועיין אחיעזר ח"ג סי' ס"ד אות א' ובאבי עזרי פ"א מנז"מ ה"ח מש"כ לענין כופר בנחש ויל"ד עפ"ד ה"ה בסקילה לר"ת ודו"ק] ועוי"ל דר"ת יסבור כדעת הר"מ פ"א מנ"מ ה"ו דהתם חיובו משום קרן ואכמ"ל.

דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה

ק' דקרן בכוונה ג"כ אין כופר כשאין השור בסקילה כגון ע"פ עצמו וע"פ בעלים וא"כ היאך ילפינן לחייב רגל בכוונה שאין השור בסקילה, ועיין מלחמות ותור"פ [הובא בשיטה מקובצת] מש"כ בזה.

והא דפריך

כ' המהדו"ב שאין זה המשך לד' ר"ת עי"ש, וכ"ה בשיטה מקובצת עי"ש.

ורש"י פירש כל הסוגיא דלקמן בע"א

רש"י שם ס"ל דרגל שלא בכוונה ג"כ חייב כופר אע"פ שאין השור בסקילה, דדוקא בקרן בעינן שהשור יהא בסקילה, ופי' דהכא מיירי כשג"פ ראשונות היו בכוונה, ומשמע דבכה"ג הרביעית הו"ל קרן [וכ"כ יש"ש פ"ה סי' י"ב וחזו"א סי' י"ב ס"ק ו'] וע"כ כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, וכתב החזו"א שם בס"ק ח' ד"ה ודברי דמה"ט בעינן שג"פ הראשונות ימית את האדם דאל"כ אין כאן העדאה של חיוב ולא נעשה מועד בכך.

הר"א מגרמישא ז"ל [הובא בשיטה מקובצת] פי' דברגל כיון דלא משכח"ל בכוונה ועל כרחך אמרה תורה כופר ברגל דכופר יושת עליו קאי על שור, ע"כ דברגל א"צ שהשור בסקילה.

ועל פי' ר"ת נמי קשה

ובדעת ר"ת עפנ"י מש"כ ליישב. ובחזו"א סי' י"ב ס"ק ו' ד"ה ועוד תי' דכל ד' ר"ש דשלא בכוונה פטור הוא רק בקרן דעיקרו בכוונה אבל ברגל חייב אף בנזקין שלא בכוונה, וקדמו השיטה מקובצת. ונתעוררתי עוד די"ל דס"ל כשיטת בעה"מ ומאירי דכל הדין לר"ש דנזקין שלא בכוונה פטורים הוא רק בשור דאזיק אדם אבל בשור דאזיק שור מודה, וממילא שן ורגל דהוא שלא בכוונה באמת פטורים לר"ש בנזקי אדם וכ"כ בחי' ר' מאיר שמחה.

ורבינו שמואל מצא בספר ישן דלא גרסינן מילתא דרב

וכ"כ בעה"מ.

ותיובתא דרבה

וכ"כ הרא"ה והראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] אלא דס"ל דרב דפטר מכופר משום דמוקי לה בתם, ולפ"ז ג"כ לא יקשה בסתירת רב וכקו' רש"י ותוס', ועי' מהרש"א.

סיכום השיטות

דעת רש"י ותוס' דרגל חייב כופר בפעם ראשונה, ונחלקו באופן דמשונה אי בעינן ג"פ. אבל דעת הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] דגם ברגל בעינן ג"פ ומבואר דהדין העדאה אינו שיהא אורחי' אלא מהלכתא דהעדאה. וכ"ז בכופר דבעינן לייעד את הבעלים אבל לענין נזקין הרי חייב בפעם א'. ועיין היטב במאירי [הובא בשיטה מקובצת] מש"כ בשיטת הראב"ד וצ"ע.

המלחמות מסיק דבשו"ר פטור מכופר כיון שאין השור בסקילה ודלא כרש"י ותוס'. והוכיח כן מדמותיב אביי לעיל מג. לרבה מהמשנה דחייב כופר ע"פ עצמו ומדוע לא משני לה ברגל. ובבית מאיר תי' ד' רש"י דס"ל דאין חיוב קנס ברגל והתם קתני נמי קנס ע"כ דלא מיירי ברגל. ובחס"ד פ"א ד"ה בהמה כתב דאיכא קנס ברגל וכן מבואר מהמלחמות.

כ' הרמב"ם פ"י מהל' נזקי ממון ה"י היה מועד לנפול על בנ"א בבורות וכו' או שהיה מועד להתחכך בכתלים ומפילן על בנ"א ונתחכך בכותל להנאתו ונפל על האדם ומת מחמת חכוכו, השור פטור ממיתה לפי שלא נתכוון להמית והבעלים חייבים בכופר וכו' עכ"ד, וכתב המגיד משנה ופירוש מועד שעשר כך ג"פ וכן מתברר פרק הפרה. ופי' הלחם משנה כוונתו דבא לאפוקי מפירש"י דלא סגי במה שמועד ליפול אלא בעינן שיהא מועד ליפול על בנ"א, ובחזו"א סי' י"ב ס"ק ח' כ' דהרמב"ם מיירי בג"פ בכוונה ובזה הוא מועד דקרן ובעינן העדאה של חיוב, וצ"ע דשיטת הרמב"ם דבכופר א"צ העדאה של חיוב וכמש"כ בה"ג, ובאור שמח פ"ב ה"ו כתב לתלות זאת בהא דאמרי' לעיל מא. דאומדנא לאו כלום ויעוי"ש בשיטת הירושלמי, והתוס' יו"ט במשנתינו והיש"ש פ"ה סי' י"ב כתבו דדעת הרמב"ם כפירש"י, אלא דהיש"ש כ' אף בדעת רש"י דס"ל דבעינן שג"פ יפול על בנ"א, ועיין בתוס' רע"א אות מ"ח ודו"ק, ובכופר דרגל כ' המגיד משנה בהי"ג דחייב בפ"א.

בגמ', ומנא ידעינן

בפשוטו קו' הש"ס דמדוע פטור ממיתה והרי שמא כוונתו להזיק, אבל אין להקשות דיתחייב כופר לרב כקרן בכוונה דכיון דאין השור בסקילה פטור מן הכופר, ומ"מ י"ל דהקו' בתרתי דיתחייב מיתה וכופר, וצ"ב מאי קושי' הא כיון דהוא ספק אם כוונתו להזיק אין לסוקלו מספק, ועיין קובץ ביאורים אות כ"ו שהוסיף להקשות דכיון דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ובאדם כה"ג פטור מספק והפטור הוא מתורת ודאי וע"כ דרשינן דבשור ג"כ יפטר, א"כ יפטר בודאי מן הסקילה [ועמש"כ בסנהדרין עט. בזה], וע"ע לעיל לה. ברד"ה ומנא ידעינן ובמש"כ שם וע"ע בסמוך.

ולדברי תוס' דמיירי בפעם ראשונה י"ל דהקושי' מנא ידעינן דלהנאתו דלמא כוונתו להזיק והו"ל קרן תמה ופטור מכופר ומספק פטור מן הכופר.

שם

הקשה התו"ח דמאי מקשי מנא ידעינן והרי לעיל ג. אמרינן דנתחככה בכותל להנאתה הוא תולדה דשן ולא מקשי מנא ידעינן ומדוע חייב נז"ש. ובאחיעזר ח"ג ס"ס ע"ט כ' דבשלמא להסמ"ע סי' שצ"א ס"ק ד' דכל מה שאמרו נתחככה בכותל להנאתה הוא רק בכותל אבל בנתחככה בחבירתה הוא תולדה דקרן, אם לא בכה"ג דמשני בסמוך דבתר דנפל וכו'. - ובסמ"ע לא הזכיר שכ"ה בסוגיין והיינו משום דכשזה בחבירתה תלינן דכוונתה להזיק, ה"ה הכא כשנפל על בנ"א תלינן דכוונתו להזיק אבל להט"ז שם דאף בנתחככה בחבירתה ג"כ תלינן דלהנאתה תיקשי, ותי' התו"ח ואחיעזר דלפירש"י לק' מח: דמיירי דג"פ הפיל הכותל בכוונה א"כ מן הסתם יש לתלות דברביעית ג"כ כוונתו להזיק וכג"פ ראשונות, אבל לשיטת תוס' דהוא מועד מתחילתו תיקשי.

ולהמבואר בדעת רש"י דהקו' מנא ידעינן הוא משום דיש לתלות דכוונתו להזיק וכג"פ הראשונות א"כ י"ל דבתורת ודאי הוה תלינן כן וע"כ מקשי דיתחייב מיתה וא"ש משה"ק לעיל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף