מראי מקומות/בבא קמא/לט/א

מראי מקומות בבא קמא לט א

בגמ', משום דהוי ממון שאין לו תובעים

עי' תוס' ר"פ [הובא בשיטה מקובצת] מש"כ להקשות דהרי אנן יד עניים וע"ע ברא"ה, ויעוין קה"י ב"ב סו"ס ח' מש"כ להוכיח מדבריהם דס"ל כשיטת הריטב"א דכופין על הצדקה מפני מחסורן של עניים.

שם

בשיטה ישנה [הובא בשיטה מקובצת] כתובות יא. הקשה על הגמרא שם דגם כן חייבו בקנס שלא יהא חוטא נשכר, והקשה השיטה ישנה דניתביה לעניים, והקשה על זה השיטה מקובצת דהרי זהו קושיית הש"ס כאן.

במשנה, שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן חייב

קשה מאי קמ"ל. והרמב"ם השמיטה. וכתב החזון יחזקא' דקמ"ל שאם שור של פקח נגח לשור של חש"ו והשור של חש"ו נגח לשור של פקח, אין בזה הדין של שני שוורים תמים שחבלו זב"ז דלעיל לג. דמשלם במותר נזק שלם דכיון דהחש"ו פטורים אין זו חבלה, ויעוי"ש מש"כ בטעם השמטת הרמב"ם לפ"ז, ובמכילתא פ' משפטים דרשו מקרא לרבות נגח שור של קטן.

במשנה, ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור

בטעם הפטור של חש"ו, מתחילה עלינו לבאר בעיקר יסוד הפטור של חש"ו ושוב עלינו לבאר דממה נפשך כשם שבמועד מעמידין להם אפוטרופוס ה"ה בתם יעמידו אפוטרופוס.

ובטעם הדבר שבלא אפוטרופוס פטורים, מתבאר בתוס' ד"ה אין, דכיון דאינהו גופייהו כי מזקי בידים פטורים דפגיעתן רעה, ממונו לא כ"ש, אלא דתוס' לא ביארו מדוע כי הזיקו בידים פטורים, ובנמוקי יוסף הוסיף לבאר וז"ל ולא חייבינהו רחמנא לא במצות ולא במכות ולא בעונשין וכי היכי דפטורין בנזקי גופן כדתנן הם שחבלו באחרים פטורין ה"ה בנזקי ממונן עכ"ד, משמע מדבריו דלא שייך להטיל חיוב על קטן וע"כ פטורים בנזקיהם, ולכאורה י"ל עוד דלאו בני שמירה נינהו ואי אפשר לחייבם על פשיעתם וכעין דמבואר בתוס' בריש פרקין דאם לא מוטל עליו חובת השמירה פטור מן התשלומין ה"ה בחש"ו, וכל שכן הכא די"ל דהם אנוסים, [ואולי כשהגיעו לעונת הפעוטות הם בני שמירה וצ"ע]

ובשיטה מקובצת לקמן מ. כתב בשם הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל שור של חש"ו שנגח שור של פקח פטור לגמרי דהא ל"ל בעלים ואין גומרים דינו של אדם אלא בפניו אבל אם ראו שוריהן שנוגחין תמיד מעמידין אפוטרופוס וכו' עכ"ד, וצ"ע מדוע הוצרך לטעם חדש משום שאין גומרין דינו שלא בפניו ולא פי' כהנ"ל, ועוד צ"ת דכל זה טעם מדוע אין חייב לשלם בקטנותו אבל מדוע לא ישלם לכשיגדיל, [ועי' עוד בהמשך בשיטתו].

ובתשו' הרשב"א ח"ד סוף סי' קמ"ז כ' וז"ל ומן הדין היה שיהיה פטור, דכי יגוף שור איש כתיב ולא קטן וכן ממעטינן נמי שומרין משל קטן משבועה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו, איש ולא קטן אלא משום כדי שלא יצא ויזיק מעמידין לו אפוטרופוס, ורואין אותו כבעל השור להעיד לפניו ולחייב את השור ולשלם עכ"ד מדבריו נראה דטעמא דפטור אף בלא העמדת אפוטרופוס דהוא מקרא דאיש ולא קטן. [והוא דרשא במכילתא פ' משפטים], ויל"ד לד' הרשב"א שהפטור מטעם שור איש א"כ מדוע באפוטרופוס חייב, והרי בהקדש שנתמעט מדין רעהו ה"ה גזבר פטור, אלא דזה תליא בהטעמים שם שגזבר פטור דאי הטעם משום דפטור רעהו הוא פטור בחפצא ול"ש חיוב על הגזבר א"כ ה"ה כאן יש לפטור, אבל אם הטעם דגזבר הוא כדין שומר שנכנס תחת הבעלים וכל שאין חיוב להקדש אין חיוב לגזבר יל"ד דאפוטרופוס הוא חיוב עצמי וכמו שיבואר, ובאמת דאדרבה מד' הרשב"א נראה דאה"נ דכשיש אפוטרופוס ג"כ יש לפטור מן הדין מטעם שור איש וכמשנ"ת אלא דחייבוהו מתקנ"ח, ודו"ק.

ודע דשיטת ההג"א בפ' החובל סי' ט' דמן הדין יש חיוב נזיקין לקטן משיגדיל [ויבואר לק' בעזה"י] ולדבריו אין לפרש טעם הפטור משום דקטנים לאו בני חיובא דהרי יש להם חיוב נזיקין וע"כ דטעם הפטור כאידך ראשונים או משום דלאו הני שמירה.

ובטעמא דאין מעמידין אפוטרופוס לשור תם יבואר בעזה"י לק'.

כתב הנמוקי יוסף בחרש שאינו שומע ואינו מדבר עסקינן דהוי חרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה וכו' עכ"ד, ותמהו ע"ד מגמ' גיטין עא. דפקח ונתחרש ג"כ דינו כשוטה, ובפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות ד' נסתפק דשמא אינו שוטה ודאי אלא מספק.

במשנה, מעמידין להן אפוטרופוס

כ' הנמוקי יוסף ואע"ג דלגבי היזק דגופייהו קא פסיק תנא ותני פגיעתן רעה שאני התם דלא אפשר לאפוטרופא למיקם בנטירותייהו ואי מוקמי' למגבא מממונייהו מכלינן להו לממוניהו עכ"ד, וצ"ב בהס"ד דנעמיד אפוטרופוס על גופם והרי לא אשכחן שומר רק על ממון המזיק ולא על גופו, ויעויין לעיל ד. בדין עבד ואמה, עוד צ"ת המשך ד' הנמוקי יוסף שכתב ואי מוקמי' למגבא ממוניהו וכו' והא כיון דלא מוקמינן אפוטרופוס על גופן א"א להעמיד אפוטרופוס לגבות מממונם דאינם חייבים, וצ"ת, וצ"ל דאין גדר החיוב בסוגיין מדינא אלא מפני תיקון העולם וכמש"כ תוס' וע"ז כ' הנמוקי יוסף דלא תיקנו חיוב תשלומין אלא במקום ששומרים שלא יזיקו וממילא מן הסתם לא יארע נזק ואשה"ט.

שם

יל"ע דפשטא דמתני' וסוגיין דהאפוטרופוס הוא על נזקי קרן וצ"ת בדין שאר מזיקין ובשלמא בבור יכסוהו [אם לא בבור ברשות] אבל בשן ורגל לכאו' יעמידו אפוטרופוס מיד וא"צ הוחזקו נגחנין וצ"ע.

במשנה, חזר לתמותו

פירש"י דקסבר רשות משנה, בעזה"י יבואר לק' ע"ב.

במשנה, שור האיצטדין אינו חייב מיתה

ובתוס' לעיל כד: ד"ה המשסה מבואר דפטור גם מנזיקין, והנמוקי יוסף שם (יא. מדפי הרי"ף) הביא להריטב"א דחייב בנזקין ונחלק עליו. וכן הובא פלוגתא במאירי [הובא בשיטה מקובצת] לק' מ: ויעויין ברמב"ם וראב"ד פ"ו מנזקי ממון ה"ה, חזו"א סי' ח' ס"ק ז' ד"ה ובנ"י, קה"י סי' כ"ג מש"כ בזה ובפנ"מ בירושלמי סוף ה"ה כתב דחייב בנזקין ובעזה"י יבואר לק' מ:.

רש"י ד"ה שור

שאין ב"ד נזקקין וכו'

והקשו ע"ז התוספות דהתם בהזיקו בחיי האב משא"כ הכא דהוא חוב דידהו. ובפני יהושע פי' דכוונת רש"י דז"פ דאם הזיק בחייהן פטורין, ורש"י בא ליתן טעם דמשמע דאף אם הזיק בחיי אביהם פטורין וע"ז פירש"י משום דמטלטלי לא משתעבדי, וקשה למ"ד הוחלט השור הרי זכה הניזק וצ"ע, ובחי' בית מאיר ביאר דרש"י ס"ל דהחיוב רמי על האפוטרופוס אלא דחוזרין ונפרעין מן היתומים וכדלקמן וזהו בגדר שעבוד דנכסי היתומים משועבדים לאפוטרופוס, וכיון דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ע"כ לא משתעבד השור, וע"ע בהפלאה כעי"ז.

וילה"ק בד' רש"י א. דבשור תם אמרינן לעיל דגובין מלקוחות דאית לי' קלא וא"כ ה"ה מיתמי, וע"ז תי' באילה"ש דרש"י לשיטתו לעיל יא: דעשה עבדו אפותיקי גובה מלקוחות ואין גובה מיתמי [וכמש"כ הפנ"י שם והביא כן מתוס' ב"ב קעה:] וא"כ ה"ה בשור תם. ב. העירוני דמתני' ר"מ היא וסבר כרי"ש בריש פרקין ולדעת רי"ש שיטת רש"י בסו"פ המניח דאבד השור גובים משאר נכסים א"כ ה"ה כאן שאין גבי' מהשור דמטלטלי לא משתעבדי יגבו משאר נכסים, וזה סייעתא למש"כ שם בשיטת רש"י באופ"א.

ויתמי לאו בני קנסא

ראיתי להעיר דמבואר דהחיוב מוטל על היתומים דאי נימא דהחיוב מוטל על האפוטרופוס אלא שהם משלמים לו ההפסד א"כ לאו חיוב קנסא הוא. ויבואר בעזה"י לק' מ. דקאמר כה"ג דיתמי לאו בני כפרה.

בגמ', אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו

יעויין בתוס' ויבואר במקומו בעזה"י, ובאבן האזל פ"ו מנ"מ ה"ג פי' דכיון דאין מוטל על החש"ו לשלם דהם אנוסים ואינם מחוייבים בשמירה א"כ ל"ש גבי' מגופו ול"ד לשור המועד דהאפוטרופוס מחוייב מחמת שלא שמר אלא דגובים מהיתומים דממנעי ולא עבדי, משא"כ בשור תם דהגבי' מהחש"ו ול"ש גבי' מהם, ובטעמא דמ"ד דגובים מגופו בע"כ מוכרח דשור תם שהזיק גובים מגופו אע"פ שהבעלים אנוסים, ובברכ"ש סי' א' אות ג' כתב בשם הגר"ח דלא מהני שמירה לשור תם כמבואר בסוגיין להרמב"ם והרמ"ה ולכאו' כוונתו דהר"מ פסק דמעמידין אפוטרופוס לשור תם לגבות מגופו והרי הם אנוסים וע"כ דאע"פ שהם אנוסים מ"מ גובים מהם וצ"ע.

ובתוס' לעיל לו: ד"ה אם מבואר דאם הבעלים אנוסים מלשמור שורם אין גובים מהם. ויקשה טובא ממ"ד דמעמידין אפוטרופוס לשור תם לגבות מגופו, ובאבן האזל שם כתב דתליא בפלוגתא דרי"ש ורע"ק דלרי"ש דיושם השור רמי חיובא על הבעלים וכל שהם אנוסים אין גובין מגופו משא"כ לרע"ק דיוחלט השור, וד' תוס' לעיל הוא לרי"ש וסוגיין לרע"ק, וראיתי לסייע כדבריו מהר"מ מסרקסטה ז"ל [הובא בשיטה מקובצת לק' מ.] שכתב וז"ל מעמידין אפוטרופוס אפילו לתם לגבות מגופו וכו' דהא קי"ל כרע"ק דאמר שותפי נינהו ונתרוקנה רשות וזכות שור המזיק לניזק כדאמרינן לעיל הוחלט השור פי' לענין לגבות נזקו ממנו הילכך אע"ג דהני לאו בני שמירה נינהו כיון דאית להו אפוטרופוס משלם הניזק מגופו עכ"ד [ועמש"כ לעיל בתחילת הסוגיא משמו וע"ע לק' ע"ב בשיטתו]. ואכתי תיקשי דהתוס' בד"ה אין הקשו בטעמא דאין מעמידין אפוטרופוס לשור תם אף לרי"ש ומדוע לא פי' בפשוטו דכיון דהחש"ו פטורים וכן מי שהלך למדה"י הוא אנוס ממילא לא שייך גבי' מגופו וצ"ע, אכן באמת מד' תוס' מבואר דהגבי' במועד הוא ג"כ מפני תיקון העולם אע"פ שאין היתומים חייבים, א"כ אף בתם יש לגבות מ"מ אכתי תיקשי מהלכו בעליהם למדה"י דמבואר בתוס' דבזה מדינא חייבים אף בשור תם ותיקשי דמאחר שהבעלים אנוסים מדוע יתחייבו ע"י אפוטרופוס.

רש"י ד"ה אין מעמידין

לקיים והועד בבעליו ויגבה חצי נזק מגופו

צ"ת במש"כ רש"י לקיים והועד בבעליו דמה נתינת טעם הוא לשור תם, ועוד דהרי לקיים והועד בבעליו מעמידים דהרי מעמידים למועד וצ"ת, ועמד בזה הרא"ש [הובא בשיטה מקובצת] עיי"ש. ועיין אילה"ש.

תוד"ה אין

ואע"ג דהתם לאו קנסא

וכ"כ רש"י דצד תמות במקומה עומדת אין זה קנס ובגלהש"ס ציין הרע"א לד' תוס' לק' שכ"כ, והקשה הרר"א מגרמישא [הובא בשיטה מקובצת] ממש"כ תוס' לעיל כד. ד"ה השתא דלמ"ד ליעודי גברא אם לא העידו בבעליו לא נעשה מועד ועדיין משלם ח"נ וקנסא הוא ופי' תוס' משום דאין ח"נ חלוק, ולעולם הוא קנס, א"כ ה"נ הו"ל קנסא, ותי' דהתם משום דלא פלוג בח"נ משא"כ הכא הוא נז"ש [ומסתברא דאף באופן דחייב רק ח"נ דתמות וכדלקמן ע"ב מ"מ הוי ממונא].

דפגיעתו רעה ממונו לא כ"ש

ק' דממונו הוא באופן שיש אפוטרופוס שישמור משא"כ גופו הוא באופן שאין אפוטרופוס.

ובמועד עבדי רבנן תקנה וכו'

עפנ"י מש"כ לבאר דלא תיקשי מצד תמות דאין גובין ומ"ש ממועד.

דכשהלכו בעליו וכו'

צריך לבאר מדוע בהלכו בעליו אין לומר הטעם דכיון דהבעלים פטורים א"כ לא יתחייבו ע"י האפוטרופוס. וי"ל דהא כל הטעם דהבעלים פטורים משום שהם אנוסים מלשמור, אבל כשיש אפוטרופוס הרי הם יכולים לשמור ע"י האפוטרופוס, משא"כ חש"ו פטורים בעצמותם דלאו בני חיובא נינהו. ומ"מ תימה מד' תוס' לו: ד"ה אם, דאם הבעלים אנוסים אע"ג שפשע השומר פטורים וע"ש מהרש"א.

שם

וברשב"א [הובא בשיטה מקובצת] כתב דמה"ט ג"כ אין לפרש הטעם משום דיתמי לאו בני קנסא, וכמו"כ יקשה לפי' קמא דהוא פירש"י, ועמד בזה התור"פ.

וי"ל דהטעם הוא כיון דחס רחמנא על התם

וכתב הר"ר ישעי' ז"ל [הובא בשיטה מקובצת] ואפילו למ"ד קנסא חס רחמנא עלי' דאם אין שוה גופו ח"נ לא משתלם מן העלי' וכו' עכ"ד, ביאו"ד דהוקשה לו דלמ"ד פ"נ קנסא אדרבה התורה לא חסה על שור תם וע"ז תי' הרר"י דמ"מ התורה חסה במה שהחיוב מגופו וצ"ת.

ויש שביארו בד' תוס' ע"פ היסוד שנתבאר לעיל לז: דלמ"ד פ"נ קנסא מודה דמדינא חייב נז"ש דמה שאמרו בחזקת שימור לא מפקיע מזה תורת פשיעה והרי שו"ח חייב ע"ז, אלא דממה שאמרה תורה דמשלם ח"נ למדנו דמן הדין דרגת שימור כזו פטרה תורה ומה שחייב לשלם הוא מתורת קנס, ומתבאר יסוד זה בחזו"א סי' י"ד סוס"ק ז' ובחי' מרן רי"ז הלוי, וע"ע פלפולא חריפתא אות ז' מש"כ בביאו"ד תוס'.

במהר"ם ומהרמ"ש הקשו מדוע לא פי' תוס' מטעם דאין נזקקין לנכסי יתומים וכדלקמן, ותי' דאין זה טעם אלא בקטנותם אבל לכי גדלי נגבה מהם.

הנה התוס' כתבו ה' טעמים בטעמא דאין מעמידין אפוטרופוס לשור תם א. דנכסי דיתמי לא משתעבדי. ב. דיתמי לאו בני קנסא. ג. דכיון דאינהו גופיהו כי מזקי פטורים כ"ש ממונן. ד. שלא יפסיד שורו. ה. חשו עלייהו. וחלק מהטעמים שללו תוס' לגמרי וחלקם הכריחו שאין טעם זה שווה לכל, דהיינו טעם א' דחו לגמרי [ולרש"י דס"ל טעם זה וכמשנ"ת צ"ת מ"ט דמ"ד מעמידין.] אבל שאר הטעמים לא דחו. וצריך לבאר למ"ד מעמידין מדוע לא ס"ל הנך טעמי.

וטעם הב' י"ל דס"ל דחייבו חכמים ג"כ קנס כדי שלא יזיק וכ"כ המהרי"ק שורש פ"א ענף א' וטעם הג' צ"ל דס"ל דאיכא תיקון העולם גם בתם ולטעם הד' צ"ל דאינו חושש להפסד שורו, וכן טעם הה' לא ס"ל דחשו עלייהו ודו"ק.

בגמ', ואם הוחזקו נגחנין

עיין חו"מ סי' ק"י סעי' ה' בהגה ובהגר"א שם ס"ק ט"ו לענין אם הקטן עצמו הוחזק מזיק.

האם נעשה מועד ע"י נגיחות פטור

תוד"ה ואם

אין לפרש שנגחו שלש פעמים ומעמידין אפוטרופוס שאם יגח רביעית וכו'

ילה"ק דהתוס' לעיל כד: ד"ה במכירין כתבו דאין נעשה מועד אא"כ נגח נגיחות של חיוב א"כ הכא כיון שאינם חייבים בתמותם אין כאן נגיחות של חיוב.

ובאמת דיש להקשות כן בעיקר דינא דסוגיין דאין מעמידין אפוטרופוס לשור תם לגבות מגופו א"כ איך גובין במועד, וע"ז י"ל דהכא מן הדין חייבין אלא דיש פטור בתשלומין ול"ד לנגיחה שאינה של חיוב, ויסוד הדבר דנגיחת פטור הוא נגיחה שאם יגח כך בפעם הרביעית יפטר אבל נגיחות אלו הרי בפעם רביעית חייב עליהם, וה"ז דומה לכופר ודמי ולדות דפטור בתם וחייב במועד, דהם נגיחות חיוב, אבל בד' התוס' שכתבו דנגח בלא אפוטרופוס ג"כ מן הדין נעשה מועד תיקשי דהרי אין זו נגיחת חיוב, דהוא שור חש"ו, ואולי בזה ג"כ יש לחלק דדוקא הפקר והקדש דהוא פטור בחפצא אבל כאן הפטור שאינם בני חיוב, ויל"ד בזה לד' הרשב"א [והוא מהמכילתא] דיש מיעוט איש ולא קטן, א"נ י"ל דהתוס' לעיל לא ברירא להו יסוד זה וע"כ כתבו הכא טעמים אחרים, ועוד י"ל דכל יסוד התוס' לעיל דבעינן נגיחת חיוב הוא רק למ"ד ליעודי גברא דבכדי לייעד הגברא בעינן נגיחת חיוב משא"כ למ"ד לייעודי תורא. ובדברות משה סי' ט"ו ענף ב' כתב דלמ"ד ליעודי תורא כל שיצא מחזקת שימור חייב נז"ש משא"כ למ"ד ליעודי גברא הוא מוכרח דיש דין העדאה ולא נעשה מועד אע"פ שיצא מחזקת שימור כל שלא העידו בגברא. אמנם בפשוטו ד' התוס' בדף כד: מיירי אף למ"ד לייעודי תורא עיש"ה, ובמשנ"ת די"ל דהכא לא חשיב נגיחת פטור ראיתי שהקשה הג"ר אברהם גניחובסקי שליט"א דא"כ אכתי תיקשי קו' התוס' בדף כד: דהאיכא לאוקמי בכה"ג עי"ש וצ"ע.

הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] הקשה דלעיל לח. אמרו דאין מועד חייב נז"ש באופן דתם פטור ותי דשאני הכא שמדינא חייב לשלם לגמרי וראוי ליטול ואין לו את"ד. וכ"כ על הא דאין מעמידין אפוטרופוס לתם, אבל באופן שאין אפוטרופוס שם יל"ד דיש כאן פטור וכמשנ"ת.

כתב רש"י לק' פד: ד"ה אין מועד בבבל. דכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא היכי מייעד ליה עכ"ד, ובתורי"ד כתב ע"ז אינו נראה לי דהא אמר' לעיל בפ' שור שנגח דו"ה שורים, בשור חש"ו אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו אבל מעמידין להם אפוטרופוס לעשותן מועד לשלם מן העלי', בבבל נמי ניעביד הכי, אע"ג דפטור מג' נגיחות הראשונות יעשו אותו מועד לשלם מן העלי' עכ"ד, ובדעת רש"י י"ל דסברתו דכדי לייעדו בעינן לדון את נגיחות התמות שיהיו נגיחות בר חיובא וכדומה, ובבבל אין דנים דבר שהוא קנס משא"כ בחש"ו הוא רק סב' שאין גובים מגופו אבל משום דהוי קנס דנים וכמש"כ רש"י במשנה [ובאמת דרש"י במשנה הו"מ למידחי טעמא דלאו בני קנסא דא"כ לא ידונו אף את דין המועד, וכבבל שאין דנים בו את דין המועד ודו"ק].

רשות משנה

ביש"ש סי' י"ד הקשה דרב פפא לק' מ: קאמר דכה"ג אין בזה רשות משנה דשם בעליו עליו עי"ש, [וא"ש לפ"ז ד' הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] דנראה מדבריו דאין כאן רשות משנה ודו"ק] וע"ע ברש"ש לק' ע"ב מה שלמד מד' התוס' ונתבאר שם.

וצ"ל דהוחזקו נגחנים רשעים ומשתגעים ליגח וכו'

ובראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] כ' ואם הוחזקו נגחנין פירוש אף בפעם ראשונה עכ"ד, ובר"מ פ"ו מנ"מ ה"ג כ' שור של חש"ו ומי שהוא במדה"י שנגחו פטורין, אבל ב"ד מעמידין להם אפוטרופין ומעידין בהן בפני האפטרופין עכ"ד, ובאו"ש ואבן האזל כתבו בשיטת הרמב"ם דלאחר שנגח פעם אחת מעידין באפוטרופוס שנגח ומעתה חייב האפוטרופוס. אלא דהר"מ פסק כמ"ד מעמידין אפוטרופוס לתם, ודברינו למ"ד אין מעמידין.

בדברי ההג"א בקטן שהזיק

בגמ', רבי יוחנן אמר מעליית יתומין רבי יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופוס

כ' בהג"א פ"ח סי' ט' מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פרש"י וכו' וכן משמע פ' שור שנגח דו"ה דקאמר ריב"ח מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו עכ"ד, הא דלא הוכיח ההג"א מריו"ח דמעליית יתומים משום דלדידי' ליכא הוכחה דהא מפרש טעמא משום דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי, אבל לריב"ח דמעליית אפוטרופוס וחוזרין ונפרעין מהן לכי גדלי בזה שפיר הוכיח דהוא מדינא ומוכח דהיתומים חייבים, ולכאו' זה שלא כד' רש"י דפי' בטעמא דחוזרין ונפרעין דהוא משום דאי לא ממנעי ולא עבדי.

ובביאו"ד ההג"א יש לבאר דהנה זה פשוט דשור של חש"ו בלא אפוטרופוס פטורים וכמשנ"ת משום דלאו בני שמירה, אבל כשיש אפוטרופוס ויש כאן שמירה בזה הדין דחייבין, ומ"מ הוכיח דביסוד הדין חל חיוב על קטן דאל"כ לא הי' שייך שיחול חיוב עליהם, ומזה נלמד דבאופן שהם בעצמם הזיקו חייבין דהתם אין פטור אונס. ובגדו"ת שער ל"ו אות ו' כתב שאין ראי' מהא דחייבין בממון המזיק דה"ה יתחייבו באדם המזיק, דבממון המזיק החוב על ממונם שהזיק משא"כ באדם המזיק דבעיתן פשיעה דידהו.

ובעיק"ד ההג"א, מד' תוס' ד"ה אין דכתבו דקטנים פטורים דפגיעתן רעה וכ"כ נמוקי יוסף וחיובן מפני תיקון העולם, מבואר דפליגי ע"ד ההג"א, ועמד בזה הפלפולא חריפתא שם אות ז' אמנם לפמש"כ הב"ח באו"ח סי' שמ"ג ד"ה כתב בהגהת, דכ"ד ההג"א ג"כ לאו מדינא אלא מתקנה וכמו שכתבו תוס' בסוגיין לפ"ז אין ראי' כלל ועי"ש בט"ז, ובמל"מ פ"ד ממלוה הי"ד ד"ה והיכא [עמ' קיז] [הובא ברע"א סוף תשו' קמ"ז] תמה ע"ד ההג"א וכתב דיחידאה היא וכל הפוסקים נחלקו ע"ז וכן פסק השו"ע סי' תכ"ד ס"ח דפטור וכ' הגר"א בס"ק ט"ו דהוא דלא כהג"א עי"ש. ובתויו"ט פ"ז תרומות מ"ג דקדק מהרע"ב דס"ל כההג"א דקטן שאכל תרומה משלם לכשיגדיל ועי"ש עוד.

בגמ', ומי א"ר יוחנן הכי וכו'

ק' דלמא ריו"ח קאמר דנפרעין מיתומים הוא לכי גדלי ועיין מרומי שדה.

בגמ', ומזיק שאני

כ' מהר"ם באשר"י משמע דהא דקאמר בגמרא ומזיק שאני ר"ל לטובת העולם שלא ירבה להזיק נזקקים לנכסי יתומים עכ"ד ועשיטה מקובצת בשם הרא"ה והמאירי.

תוד"ה ורבי יוחנן

והכא לא שייך טעמא דצררי וכו'

כ' מהרש"א דמ"מ לטעמא דלאו בני מעבד מצוה ניחא וכדפירש"י ועי"ש מש"כ בזה, וכדבריו מבואר בתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] וע"ע בר"ן פי"א דכתובות (נט. מדפי הרי"ף).

הר"ן בכתובות [שם] הביא מהרמב"ן שכתב ע"ד תוס' לאו קושיא היא דכי היכי דבעלמא חיישינן לצררי ולשובר ולא דיינינן במילי דקטנים משום דלכי גדלי אינהו מפקחי וידעי במילי דאבוהון טפי מינן ה"נ איכא למיחש בנזקין דילמא לכי גדלי מייתי סהדי לפטורא שעשו שמירה מעולה לשור שלהן או שלא נתייעד בדין וכו' עכ"ד.

ומשום דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין

הר"ן בכתובות שם הביא להרמב"ן שנחלק ע"ד תוס' שאין בזה משום אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דכשם דעושים אותו מועד בפני האפוטרופוס כך מקבלין עדות בפניהם, וכ"כ הרשב"א לק' קיב. [הובא בשיטה מקובצת שם], ובשיטת תוס' לכאו' צ"ל דס"ל דמאי דמהני לוהועד בבעליו כ"ז הוא מפני תיקון העולם ואפשר דכ"ז נכלל בשינויא דמזיק שאני ובתור"פ [הובא בשיטה מקובצת לעיל לח. בסו"ד] הקשה ע"ד רש"י דשור הקדש פטור משום שא"א לקיים והועד בבעליו והקשה מ"ש מסוגיין דמתקיים ע"י האפוטרופוס ומבואר מדבריו דס"ל דמדינא מתקיים והועד בבעליו ע"י האפוטרופוס. ובשיטת רש"י י"ל כמשנ"ת בתוס' שאינו מדינא, ע"ע בתוס' בסנהדרין לא. ד"ה חייבי' במש"כ דר"נ סבר דמקבלין עדות בפני קטן ועי"ש גלהש"ס,עקצוה"ח רמ"ג סוסק"ז מש"כ בפדיון הבן בעודו קטן דל"ש בזה אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וע"ש מש"כ עפ"ד תוס' דידן.

בגדר חובת האפוטרופוס

והנה יל"ח חקירה גדולה בסוגיין בעיקר דינא דשור של חש"ו מהו החיוב מדינא, ומי המחוייב. ומדברי הג"א הבאנו דהחיוב מוטל מדינא על היתומים [ועמש"כ מהב"ח באופ"א] ובתוד"ה אין מבואר דעיקר החיוב בסוגיין הוא מפני תיקון העולם, וטעמם, דל"ש חיוב על היתומים, [ואפשר דמדינא חייב האפוטרופוס אלא דפטרוהו משום ממנעי ולא עבדי] ומ"מ כ"ז בחש"ו אבל בהלכו למדה"י כתבו דהחיוב מדינא וכן הביא הברכ"ש סי' א' אות ג' מתשובת הרשב"א ח"ד קמ"ז לחלק בין חש"ו דהוא מתקנתא להלכו למדה"י אלא דכ"כ מטעם אחר עי"ש, [ויעויש"ה ברשב"א שאין הדברים מפורשים להדיא] ומ"מ לבתר התקנ"ח גדר החיוב הוא שמוטל על היתומים וכמו שפירשו רש"י ותוס' דיש בזה דין דיתמי לאו בני קנסא והיינו דהם המחויבים קנס, [ודעת הבית מאיר הנ"ל ועיקר החיוב מוטל על האפוטרופוס ונכסי היתומים משועבדים לזה] ויש בזה משום אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וע"כ כתבו התוס' דהחיוב הוא מפני תיקון העולם.

ויל"ד בגדרו של האפוטרופוס האם הוא מחוייב מדינא אלא דפטרוהו משום ממנעי ולא עבדי, או"ד דמדינא אין מוטל עליו חיוב כלל, ומה דהוצרכו לטעמא דממנעי ולא עבדי דאל"כ עדיף טפי למרמי חיובא אאפוטרופוס ולא איתמי, ובפשוטו חייב מדינא כדין שומר וכן דייק האו"ז סי' קפ"ו מרש"י ד"ה מעליית אפוטרופוס שלא שמרוהו כראוי, וכ"ה ברא"ה [הובא בשיטה מקובצת] דדין האפוטרופוס כנושא שכר דחייב בשמירה, אמנם מד' הרשב"א נתבאר לעיל דהאפוטרופוס אינו חייב מדינא דהוא שור של קטן והתורה אמרה כי יגוף שור איש, וברמב"ן גיטין דף נב: כתב בתו"ד וז"ל ומשום תקנה נפרעין מעליית אפוטרופין ולא מן הדין עיש"ה, ובתוס' שאנץ [הובא בשיטה מקובצת] כתב על מה שאמרו בסוגיין דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי וז"ל י"מ דהכא דוקא מימנעי לפי שמחייבין אותו לפרוע שלא כדין מדחוזרין ונפרעין לכי גדלי וזהו טעם של כלום עכ"ד, ומד' הי"מ נראה דהכא מדינא פטורים האפוטרופסים.

ויש עוד טעם לומר שאין כאן חיוב מדין שומר דחיוב שומר הוא מדין שנכנס תחת הבעלים אבל כאן דהבעלים פטורים אין לחייב את השומר, וסב' זו כתב בחי' רמ"ש לק' נו:, ובאבן האזל פ"ו מנ"מ ה"ג כתב דהשומר משך החפץ ונתחייב בשמירתו משא"כ האפוטרופוס לא משך נכסי היתומים וע"כ מדינא אינו מחוייב.

והנה הירושלמי במשנתינו [הובא ברשב"א בשיטה מקובצת] קאמר אר"ה הדא אמרה המכיש בהמתו של חבירו והלכה והזיקה חייב בנזקה ע"כ [הפנ"מ פי' דקאי על שור האיצטדין עי"ש] מבואר מד' הרשב"א בביאו"ד הירושלמי דחיובא דאפוטרופוס הוא כדין מכיש בהמתו ובאבן האזל ריש הל' נז"מ אות ט' ולהלן ביאר הדברים דכיון דעליו מוטל לשמור ממילא במה שלא שמר הו"ל מעמיד, ומבואר דחיובא דמעמיד הוא כגדרי נזקי בהמתו דהכא האפוטרופוס חייב כנזקי בהמתו, ועוד דממ"נ אינו עדיף מכל אדם שחייב לשמור על ממונו. [והעירוני לפ"ז דבנגח ואח"כ הפקיר יתחייב דלא גרע ממעמיד בהמת הפקר דחייב [ואין בזה פטור דנגח ואח"כ הפקיר וכמש"כ לק' מד:] א"כ כל אדם יתחייב בשורו שהפקירו מדין מעמיד] ובחי' רמ"ש ביאר דאין כוונת הירושלמי לחיוב מעמיד אלא דכל שהבהמה תחתיו ובשמירתו יש עליו חיוב שמירת נזקין, ולא משום שנכנס תחת הבעלים. ומתבאר היטב דהירושלמי לא ס"ל דחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי וכמש"כ המהרש"ל בתוס', ואזיל לשיטתו דס"ל דהוא חיוב עצמי של האפוטרופסים, ויעויין ביפה עינים ובחי' רמ"ש בדף נו: שעמדו בזה. והא דלא ס"ל להירושלמי דחיובו מדין שומר ביארו האבן האזל ואו"ש כדרכם הנ"ל עי"ש.

ומהא דשנינו דכשחוזר השור מיד האפוטרופוס ליתומים כשהגדילו יש בזה רשות משנה משמע דיסוד החיוב מוטל על האפוטרופוס וע"כ חשיב שנשתנה הרשות והוי כחזר משומר לבית בעליו, אבל אי גדר החיוב הוא על היתומים לכאו' אין כאן רשות משנה, ועוד יבואר בעזה"י לק'.

היש"ש סי' י"ג - טו [הובא ברע"א] כתב דבמינהו אבי יתומים א"צ להמתין עד שהוחזקו נגחנים אלא מעידים מיד בפניו וגובין מעליית אפוטרופוס דהוא שו"ח וחייב בפשיעה, והיינו דבכה"ג דמינהו אבי יתומים חייב מדין שומר משא"כ במינוהו ב"ד בזה נאמרו דיני דסוגיין דאדעתא דהכי מינו אותם שיהיו פטורים מלשלם. ומה"ט כתב ג"כ דהא דאיתא לק' מ. דאין משלמין את הכופר כ"ז הוא במינוהו ב"ד אבל במינהו אבי יתומים הוא ככל ד' שומרים ומשלם את הכופר.

כ' המנ"ח מ"ע נ"א [י] דנראה פשוט דהודאת האפוטרופוס מהני לפוטרו מדין מודה בקנס, כי הוא עומד במקום הבעלים. אבל אם החש"ו מודים חקר המנ"ח דאע"ג דאין הודאתם כלום לענין חיוב האם מהני לפטור אם אח"כ באו עדים [ובעיק"ד המנ"ח דהודאת קטן לאו כלום עיין קצות החושן (סימן צ"ו ס"ק ב') ובנתה"מ (ס"ק ו')], וצ"ת במאי דנקט דהודאת אפוטרופוס מהני לפוטרו והרי הגבי' היא מגופו של היתומים, וי"ל דזה כהודאת שומר דמהני לפטור, אך כ"ז אם החיוב מוטל על האפוטרופוס וכדין שומר שנכנס תחת הבעלים. אבל אם עיקר החיוב הוא על היתומים לכאו' לא יועיל הודאתו [ויעויין בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ד מנזקי ממון ה"ד בגדר הודאת שומר והבעלים ובאו"ש פ"ד מנ"מ ה"ח כתב דלא מהני הודאת שומר רק לרי"ש דיושם השור עי"ש, וע"ע חזו"א סי' ז' ס"ק ט' דלא מהני הודאת שומר ועיין לקמן מ:.

תוד"ה דאי

דהא הכא פשע בשור האפוטרופוס ואפ"ה מפטרי

יש להעיר דאי נימא דהכא אין האפוטרופוס חייב מדינא על שמירת נזקיו, וכמשנ"ת בגמ' א"כ אין ראי' מכאן לשמירת גופו שפטור אם פשע, ויש ליישב.

שם

הנמוקי יוסף כ' לדחות ראי' זו די"ל דאתיא כר"מ דשור בעי שמירה מעולה והאפוטרופוס שמר שמירה פחותה, והעירוני דאף למ"ד דשור סגי בשמירה פחותה מ"מ חיוב שמירת נזקיו הוא אף במידי דלא חשיב פשיעה אצל שו"ח וכמבו' ברמב"ן ב"מ צג: וערשב"א לעיל כח: ומשנ"ת שם.

דההוא תורא דלא ה"ל ככי ושיני

המשנה למלך פ"ה משלוחין ה"ב הקשה דהתם יש לחייבו מדין מזיק בידים שבשעה שקנאו הפסיד ממון היתומים בידים ועי"ש מש"כ לחדש בזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף