אילת השחר/בבא קמא/לט/א
משום הוי ממון שאין לו תובעין. עי' מש"כ לעיל ד' ל"ו ע"ב בתוד"ה יד מה שנוגע לכאן.
מעמידין להן אפוטרופוס. יש לעי' מה נשתנה אחרי העמדת אפוטרופוס מאשר קודם, ומה מועיל האפוטרופוס לענין שיתחייבו נכסי היתומים, וע"כ דזה תקנה שיתחייבו, אלא דבלי שיהי' קצת שמירה א"א לתקן, דא"כ נפסיד ממונם ולא יצא מזה שום תועלת דהא שוב שור שלהם יזיק, ולכן ע"י העמדת אפוטרופוס מחייבין מצד התקנה את השור שלהם אע"פ שאין עליהם שום חיוב מצד הדין, וגם האפוטרופוס למעשה אין לו שום סיבה שישמור כיון דגם כשלא ישמור ויזיק יפטר, אלא דמ"מ כיון שיש אפשרות שישמור כבר תיקנו שיתחייבו נכסי היתומים. (מהדו"ק)
והאר"י אמר רב יוסי אין נזקקין וכו'. והקשו בתוס' דהא הטעם הוא משום צררי, וברש"י משמע דקושית הגמ' למ"ד דהטעם משום מצוה דזה שייך גם כאן, ויש לעי' אם בגזילה כשאינה בעין שייך שלא להזקק משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, דאולי זה שייך רק בחוב משום דפריעת בע"ח הוי רק מצוה, משא"כ בגזילה דכ"ז שלא שילם נמצא גזילה תחת ידו ולא שייך לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ורק טעם דאין מקבלין עדים שייך גם בזה, ואם נימא כן יש לעי' להמבואר לקמן דף נ"ו במאירי בשטמ"ק דמזיק פסול לעדות כ"ז שלא שילם, הרי דהוי כגזלן וא"כ לא שייך לומר כלל לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא דאפשר דדברי המאירי הם רק בגורם בידים להפסיד דהו"ל איסור כגזלן, וכ"ז שלא החזיר פסול לעדות, אבל בהזיקה בהמתו חיובו לשלם הוא ככל חוב, אלא דיש לו דינים דגובה מעידית אבל אינו גזל, ואפשר דאפילו אם נימא דהוי כגזל מ"מ ביתומים כיון דמדאורייתא לאו בני איסורא נינהו אז רבנן תיקנו רק דנכסיהם חייבים לשלם אבל לא יהא נקרא כאילו נמצא גזל תחת ידם, ושייך שפיר לגביהם לאו בני מיעבד מצוה נינהו דחיובם לשלם אינו אלא בגדר מצוה. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה שור של חרש. והוא מטלטלין אין מעמידין אפוטרופוס וכו'. כבר הקשו בתוס' דזה היכא דחייבין מחמת אביהם, ויש לעיין עוד על זה הפירוש, דלכאורה בהא דאין גובין מטלטלין אין החוב נפקע אלא שאין ממה לגבות, ולכאורה בתם בשלמא כשאין השור המזיק, פטור, אבל כשיש לו ואינו רוצה לתתו למה לא יהי' חייב דבר אחר תמורתו מקרקעותיהם, דהא הם מחזיקים אותו ונהנים ממנו, ונהי דאיכא תקנתא שלא לגבות מיתמי מטלטלין, מ"מ כיון שישנו למה יפטרו לגמרי מהנזק, כיון שירשו קרקעות, ומשמע מזה דאם לא משתעבדי אין כאן חוב על השור כלל ופקע כל החיוב לגמרי.
בא"ד. שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות. ובתוס' הקשו דהא זה רק אם אביהם נתחייב. כן יש לעיין לפי"ז מ"ט דתנא דפליג וס"ל דמעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו, וכי פליג על הדין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. והנה לכאורה מה מהני אפוטרופוס וכי עי"ז הקטנים יהיו בני עונשין, וצ"ל דזה תקנה דכה"ג גובין, ויש לעיין אם עי"ז הם עצמם מחויבים מתקנ"ח, או דעי"ז גובין מהם, אע"פ שהאפוטרופוס פשע מ"מ כיון דאילו נתקן לחייב לאפוטרופוס ממנעי ולא עבדי לכך תיקנו שיגבה מהם, אבל לא שהם נתחייבו עי"ז, דלא שייך חיוב לקטנים, ולפי"ז ס"ל לרש"י דהאי תנא סבר דכיון דאין עליהם חיוב נמצא דהגדר בזה דע"י החיוב שנגרם ע"י האפוטרופוס נשתעבד השור, ואע"פ שהשור הוי כאפותיקי מפורש וכדאיתא לעיל דף ל"ג ע"ב ולכן גובה מלקוחות דתורא נגחנא קלא אית לי', מ"מ הא שיטת רש"י משמע לעיל דף י"א ע"ב דאפילו אם עשה אפותיקי מפורש על העבד גובה מלקוחות, ולא מיתומים, ודלא כהתוס' שם, דבאית לי' קלא גובה כבר אפילו מיתמי.
גם יש מקום לומר דכאן לא שייך לחלק בין אית לי' קלא ללית לי' קלא, כיון דהשור הזיק אצלם, ולא יצוייר בהיזק זה לגבם ענין לקוחות כלל כיון דמהם לא יגבו לא שייך כבר לדון על לקוחות, ואע"ג דכתב רש"י לעיל דף י"ד ע"ב דהא דלא גובין ממטלטלי דיתמי משום דשמא קנו לאחר מיתת אביהם, אבל ע"כ משום הכי לא פלוג, ואפילו אם נדע דירשו מאביהם ג"כ אין גובין. ואפשר דגם זה נכלל בהלא פלוג, ואידך תנא דס"ל מעמידין אפוטרופוס לגבות מגופו, או דס"ל דלא שייך כאן לא פלוג, או דס"ל דעי"ז שהעמידו אפוטרופוס חל חיוב איתומים עצמם לשלם מהגוף של השור, ואין זה מגדרי שיעבוד.
ובזה יתיישב נמי מה דבמשנה הא דנים ג"כ על חרש ושוטה, ולכאורה התם הא בודאי לא שייך הטעם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ולמה אין גובין, ולהנ"ל גם עליהם כיון דאין עליהם חיוב אז מה שגובין הוי בגדר שיעבוד ועל מטלטלי אין שיעבוד, ואפשר רק לגבות מטלטלין ממי שהוא עצמו חייב ולא מחמת חיוב דאחרים.
רש"י ד"ה אין מעמידין. העירוני דמלשון רש"י משמע דגם בתם כדי שיתחייב, צריך שיתקיים והועד בבעליו, וצריך טעם למה צריך לזה שיהי' דין והועד בבעליו, וכן ברמב"ם פ"ו מה' נזקי ממון הל"ד מבואר דצריך להעיד בפני אפוטרופוס ואח"כ אם יגח כשהוא תם ישלם ח"נ, משמע דאם יגח בפני האפוטרופוס לפני שהעידו עליו לא יתחייב אפילו ח"נ, ואפשר נמי שיכולים להעיד עליו על הנגיחות שנגח לפני זה וזה יועיל לחייבו על מה שיגח אח"כ אצל האפוטרופוס לחייב ח"נ, אבל בל"ז לא יתחייב, ועי' באור שמח שם.
ודברי הרמב"ם ג"כ צ"ב למה יתחייב התם ח"נ דוקא ע"י ההעדאה, דהא כיון דהאפוטרופוס חייב לשמור השור ממילא אם יזיק הי' צריך לשלם ח"נ, ולשון המשנה משמע כשיטת הרמב"ם דתנן ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס, דלכאורה מה דקאמר ומעידין להם בפני אפוטרופוס מיותר, דהא בודאי צריך להעיד כדי שיתחייבו, וכיון דהאפוטרופוס במקום הבעלים ודאי יעידו בפניהם, וע"כ הכונה דצריך שיעידו קודם כדי שיתחייבו, ואם כי לפי המסקנא מיירי לעשותו מועד מ"מ הא לפני תירוצו של רבא, דפירשנו דבזה אשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, הרי דאז הי' ע"כ פשט במשנה דגם לחייבו בתור תם צריך להעיד קודם, וכיון שכן להלכה דפוסק דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו ג"כ הוא רק בהעידו קודם.
ובדברי רש"י אפשר דס"ל דחיוב דתם הוא רק אם יש בעלים שהי' שייך להעיד ולייעד אותם, ולכך כשממנין אפוטרופוס כיון דשייך לייעד את השור ע"י הבעלים האלה לכן הוא דחייב השור התם, ואע"פ דלעיל דף ל"ז ע"ב ברש"י ד"ה דא"כ, משמע דאע"ג דשור מועד של הקדש פטור, מ"מ צריך עדיין פסוק לפטור שור תם דהקדש מקרא דוכי יגוף שור איש, ולולא פסוק מיוחד הי' תם חייב אע"ג דמועד פטור, היינו התם דהחסרון הוא דהקדש אינו חייב, מ"מ הא הוא שור ששייך לבעליו ממש שממילא שייך לייעדו, ולכן בלי קרא דשור איש ס"ד דתם חייב, אבל היכא דאין בעלים לייעד אז גם תם אינו חייב דצריך שור מבעלים כזה שהי' שייך בו לעשותו על ידם מועד, וצ"ל דס"ל לרש"י דקרא איירי מבעלים שיש בו כל דין הפרשה היינו גם תם מיירי בכזה בעלים דוקא.
ומ"מ למ"ד דאין רשות משנה, אם יעידו שור ההקדש ופדהו הקונה לא יתחייב לשלם נ"ש כדין מועד, אע"ג דלפי משנ"ת הי' קרא שראוי להתייעד דלכן הי' תם חייב בלי קרא דשור איש הגם דלא יתחייב לשלם נ"ש דכבר נתמעט מועד, הרי דמקרי בר יעוד אפי' שפטור עליו כיון דאין הפטור מחמת דחסר בבעלות, מ"מ כיון דלא שייך חיוב לשומרו לא שייך יעוד, ומ"מ בלי מיעוט ס"ד לחייב תם שהזיק הקדש כיון דאין חסרון דחסר בבעלים דהא הקדש הוי שפיר בעלים ממש, אמנם בכתבים בשם הגר"ח מבריסק כתוב דשור הקדש פטורו משום דהו"ל שור שאין לו בעלים, ולפי"ז לא נוכל ליישב מש"כ דיקשה דלמה הי' ס"ד לחלק דיהי' פטור על מועדות וחייב כמו תם כיון דהו"ל שור שאין לו בעלים, וצ"ל דיפרש דלמסקנא נתמעט דזה לא בעלות, ולפני שידענו היינו מפרשים דסתם גזה"כ דמועד פטור ולכן תם יהי' חייב, אלא דא"כ צע"ק מנ"ל דלמסקנא חזרו מזה ואולי נשאר רק גזה"כ דפטור ולא משום דהו"ל שור שאין לו בעלים. (מהדו"ק)
תוד"ה אין מעמידין. ויתמי לאו בני קנסא נינהו. יש לעיין הא יתומים אינן בני עונשין ולכך חש"ו פגיעתן רעה, ואם בכ"ז תיקנו שע"י העמדת אפוטרופוס ישלמו, מה לי ממון ומה לי קנס, הא זה הכל משום דלאו בני חיוב ועונשין הם ומה לי חיוב קנס מה לי ממון.
בא"ד. וכן מי שהלכו בעליו למדינת הים כיון שאין להם בעלים גמורים אלא ע"י תקנת ב"ד בהעמדת אפוטרופוס. וצ"ל דמיירי דוקא דהלכו ע"י אונס ולא הי' בידם להפקיד שומר, דאל"כ וכי כ"א ילך למקו"א ולא ישמור שורו ויפטר. (מהדו"ק)
בא"ד. כיון דחס רחמנא עליה למ"ד צד תמות וכו'. ובשטמ"ק בשם הר' ישעי' הוסיף דאף למ"ד פ"נ קנסא דלכאורה לא חס רחמנא עליה, מ"מ מדאינו משלם אלא מגופו הרי דחסה תורה עליו, פי' כיון דבכל חיובים לא מצינו כזה הגבלה לשלם מגופו לכן זה נקרא דחסה, דאחרי שחייבתו תורה הי' צריך להיות ככל החיובים, ומדהגבילה דאינו משלם אלא מגופו זהו מקרי דחס רחמנא עליה. (מהדו"ק)
תוד"ה ואם. אין לפרש וכו'. יש לעי' למה לא כתבו טעם כיון דבשהזיקו לפני שהעמידו אפוטרופוס פטורין, ממילא לא יעשה מועד, לפי מש"כ התוס' לעיל דף כ"ד ע"ב דאין נעשה מועד אא"כ הזיק לבני חיובא, וכאן הא לא הי' נגיחה חיובית, אם זה מפני שאין זה ברור להם דהא נסתפקו לעיל, ויותר מסתבר דזהו רק אם ההיזק הי' ללאו בני חיובא, דאז אין עליו שם מזיק, דלא סגי במה שהשור נוגח דכשהזיק לאו בני חיובא כגון הפקר דאינו צריך לשמור מלהזיק להפקיר, לכן אינו נעשה מועד בנגיחות כאלה, אבל כאן דהוי מעשה היזק והפסד ממון ששייך להתחייב אלא דאין אל מי לחייב, על הנגיחות האלה הי' אפשר להיעשות מועד, וכן למ"ד דאין מעמידין אפוטרופוס לתם, ובג' נגיחות שיגח אצל האפוטרופוס לא ישלם כלום, מ"מ יעשה מועד בנגיחה ד' מה"ט, אלא דבאפוטרופוס יותר פשוט, כיון דבעצם מחוייבים אלא דא"א לגבות כמש"כ הרא"ה. (מהדו"ק)
תוד"ה דאי אמרת. מכאן מדקדק הר' חיים דאפוטרופסין לא משלמי אפי' פשעו בשל יתמי. לכאורה כוונתם דאי משלמין כשפשעו הא גם כאן כיון דע"י פשיעתם חייבין היתומין לשלם, נמצא דע"י שהם לא שמרו עשו הפסד להיתומים והי' צריך לחייב את האפוטרופסין, ויש לעיין דהא אינו נעשה כאן אפוטרופוס לשמור נכסי יתומים אלא לשמור את השור, ואפילו אם היו גובין את השור ג"כ יש מקום לפטור את האפוטרופוס כיון דאינו שומר אלא שהשור לא יזיק ולא שומר שלא יופסד השור, אבל אפי' אם יש סברא דחייב גם לשמור את השור שלא יופסד מהיתומים, הא מיהת דעל שאר נכסיהם בודאי אין לו דין שומר, וכיון דגובין מן הנכסים של היתומים איך שייך לחייב ע"ז את האפוטרופוס.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |