מראי מקומות/בבא קמא/לט/ב

מראי מקומות בבא קמא לט ב

בתוס' ד"ה (בע"א) דאי

ודרבי יוסי ב"ח כאבא שאול וכו'

כ' מהרש"ל יש מקשים תיפו"ל דאין חושש בכאן האפוטרופוס אם ישלם מאחר שחוזר ונפרע לכי גדלי ואין זו קושיא דבירושלמי לא נאמר אליבא דריב"ח דחוזרים ונפרעין לכי גדלי ודו"ק עכ"ד וכבר עמד הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] בקושי' זו, וסיים וצריך עיון לי לדעת הירושלמי, ומבואר דלא למד הרשב"א דלהירושלמי אין חוזרין ונפרעין, ועמש"כ לעיל עוד דלשיטת הירושלמי דהחיוב מדין מעמיד הוא חיוב עצמי. ואין חוזרין ונפרעין. אמנם מד' הרשב"א שהעתיק לירושלמי ולא כתב דפליג על סוגיין משמע דס"ל דאין כאן פלוגתא ודו"ק.

העולה מד' התוס' דדעת הר"ח דאפוטרופוס בכל גווני פטור מתשלומין והרר"ש הקשה ע"ז ודעת הר"י דחייב בתשלומין ושאני הכא שלא עמד לטובת היתומים. ודעת הרמב"ן בגיטין נב: דדין התשלומין כדין השבועה ולאב"ש דקי"ל כוותי' דמינהו אבי יתומים פטור מן השבועה ה"ה דפטור מן התשלומין ובמינהו ב"ד דחייב בשבועה חייב בתשלומין, ובסוגיין שאני כסברת התוס', [וברמב"ן שם נראה דמינהו אבי יתומים יפטר מתשלומין בסוגיין, ודלא כהיש"ש הנ"ל וצ"ע].

ובתוס' העמידו כ"ד על פשיעה דכשו"ח אמנם דעת הרמב"ן שם שחייב גם בגו"א כשו"ש, ודעת הנמוקי יוסף דמחמת הסב' דמימנעו ולא עבדי דינם כשו"ח ולא כשו"ש ובשמעתין מיירי בשמרוהו שמירה פחותה, ובשו"ע סי' ר"צ ס"כ איתא אפוטרופוס בין מנוהו ב"ד בין מנוהו אבי יתומים פטור מגו"א וחייב בפשיעה ויעוי"ש בש"ך ס"ק כ"ד וכ"ה שהאריך בד' הראשונים בזה. וע"ע בסעי' ט"ז בשבועת האפוטרופוס וברע"א במש"כ מד' תוס' דידן. ובעיקר הדברים העירוני דהרי אין שמירה לקטן וכדלק' קו:, וצ"ע בזה, שו"ר באורים סי' צ"ו ס"ק ז' ובשעה"מ שם סוס"ק א' מש"כ ליישב זאת.

בגמ', וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי

ופירש"י דאי לא ממנעי ולא עבדי עמש"כ לעיל ע"א מההג"א דס"ל דהחיוב מדינא על היתומים. והמל"מ פ"ד ממלוה הי"ד נקט כן בדעת הבעה"ת שכתב דאפוטרופוס שלקח רבית חוזרין על היתומים ואע"ג דהתם ל"ש טעמא דממנעי ולא עבדי.

כתב הפנ"י [בע"א] דבחרש ושוטה לכו"ע אין גובין מעליית האפוטרופוס דדלמא לא יתפקחו וממנעי ולא עבדי, אמנם הר"מ מסרקסטה ז"ל [הובא בשיטה מקובצת מ.] כתב שהדין שווה אף בחרש ושוטה וכן דייק היש"ש מהרמב"ם, ויל"ד בזה להג"א הנ"ל.

שם, וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי

כ' הר"ן בכתובות (נט. מדפי הרי"ף) בשם הרמב"ן שא"צ שוב העדאת עדים על הנזק, ובנמוקי יוסף כתב ע"פ דרכו שצריך האפוטרופוס להוכיח דנטרי' שמירה פחותה. ובר"מ פ"ו מנ"מ ה"ד כתב שיעשו דין עם האפוטרופוס, וע"ע בשיטה מקובצת מ. בשם הר"מ בסרקסטה.

הרמב"ם פ"ו מנקי ממון ה"ג ד' פסק דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו והשיגו הראב"ד, וכתב ה"ה דמאחר דמוקמינן בסוגיין לחכמים דסברי מעמידין פסק הר"מ כחכמים, ויעויין אבן האזל ואו"ש מש"כ כיצד הר"מ מפרש שלא יסתור למשנתינו עי"ש [ונזכרו ד' לעיל].

בגמ', רשות משנה איכא בינייהו

ופירש"י הרשות שנשתנה לה שיצא מידי אפוטרופוס ונכנס לרשות בעלים משנה את העדאתו והוסיף הנמוקי יוסף דיכלו יתומים למימר אי הוו מיעדי ליה באנפא דילן הוה עבדינא ליה שמירה מעולה ולא הוי [נגח ולפיכך דיינינן ליה] כתם עד שיעיד בפני בעלים עכ"ד והעירו דלפ"ז מדוקדק מאי דאמר סומכוס ה"ה בתמותו עד שיעידו בו בפני הבעלים דזהו כל הטעם דאינו מועד, ולפ"ז אם נגח ג' נגיחות ואח"כ מכרו והעידו בפני הלוקח בכה"ג לכאו' הוי מועד, אמנם הרש"ש הביא מד' תוס' בע"א ד"ה ואם דמבואר דבכה"ג ג"כ לא הוי מועד, ועיין בחי' אנ"ש על הנמוקי יוסף ובאחיעזר ח"ג סי' מ"א אות ג'.

ובמאירי [לט.] פי' שהרשות משנה כלומר יציאת השור מרשות לרשות משנה מזלו וטבעו וחזר לתמותו עכ"ד וכעי"ז כתב ה"ר יהונתן ז"ל [הובא בשיטה מקובצת כאן] וז"ל למ"ד חזר לתמותו סבר כשם שנשתנה ענין בעל השור מחרשות לפקחות ומקטנות לגדלות כן נשתנה חולי השור ונתרפא מהעדאתו וע"כ אין לשלם עליו אלא ח"נ ורבי יוסי לא ס"ל רשות משנה שאין האדם שיש לו מזל והשור שאין לו מזל שוין עכ"ד.

כתב הרמב"ם פ"ו מנזקי ממון ה"ו שור שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו, שהרשות שנשתנית משנה דינו, אבל אם השאילו או מסרו לשומר הרי הוא בחזקתו, וכן שור שהועד בפני אפוטרופין ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אע"פ שבטל האפוטרופוס הרי הן מועדין בחזקתן שהרי ברשות בעליהן הן עכ"ד, וק' דכיון דפסק הר"מ רשות משנה מדוע פסק דה"ה בחזקתו ועמד בזה ה"ה ותי' עפ"ד ר"פ לק' מ: ובעזה"י שם יבואר.

ולכאו' י"ל עוד בטעם הר"מ דס"ל דאפוטרופוס לא חשיב רשות משנה והטעם דכיון דכשנגח ברשות האפוטרופס החיוב הי' מחמת היתומים דהרי חוזרין ונפרעין מהם לא חשיב רשות אחרת, ועוד אי נימא דחיובא דאפוטרופוס אינו מדין שומר וכמשנ"ת מהירושלמי דהאפוטרופוס לא הוי שומר ולא נכנס לרשותו אלא חיובו מדין מעמיד א"כ אין כאן רשות משנה שו"ר באבן האזל שכ"כ, ולשיטת הרמב"ם כ' החזו"א בדף כד. דכו"ע סברי דרשות לוקח משנה ופליגי באפוטרופוס.

החזו"א [ליקוטים סי' י"ט לדף מ' ב'] פי' ענין רשות משנה וז"ל דשינוי רשות אינו משנה טבעו, אלא מועד לרשות זה אינו מועד לרשות אחר, כמו מועד לשבתות ואינו מועד לחול עכ"ד, ועפ"ז כתב דאם חזר לרשות הראשונה חזר להעדאתו והוכיח כן דאל"כ כל שור המועד ימסרנו לשומר שעה אחת ויחזור לתמותו, ומה"ט כתב דאם הועד לג' רשויות [לכאו' היינו שנגח פעם א' בכל רשות] נעשה מועד לכל הרשויות, והיינו כדין מועד לשבתות [וילה"ע דלשיטת ה"ה בדעת הר"מ דמועד לג' מינים נעשה מועד רק לאותם המינים א"כ ה"נ נעשה מועד רק לאותן הרשויות אבל לרשות רביעית לא נעשה מועד ויל"ד עפ"ז בהמשך ד' החזו"א ביוחלט השור] ובמאי דמדמי החזו"א למועד לשבתות נתעוררתי (לדעת המהרש"א) דתיקשי לר"ז דס"ל דהוא מועד גם לימות החול, ולר"ז כל דלא ראינו שאינו נוגח בחול מסתמא הוא מועד א"כ ה"ה ברשות אחרת ליהוי מועד, ואפשר דרשות אחרת דמי למועד לבהמה שאינו מועד לאדם, ובס' שיעורי אבי עזרי הובא מכתב בסוה"ס שהוכיח ליסוד דין העדאה בשור המועד מלבד ההרגל והוכחה על טבעו מהא דרשות משנה.

וראיתי לבאר עוד טעם נפלא שרשות משנה, עפמש"כ הרא"ש ותור"פ [הובא בשיטה מקובצת בדף מא.] דלמ"ד פ"נ קנסא אין נעשה מועד ע"פ עצמו דההעדאה הוא קנס, וא"כ כל שהועד ברשות זו לא נעשה מועד ברשות אחר דקנסו רק בעלים אלו ולא אחר, ובזה אף למ"ד פ"נ ממונא מודה דיסוד הדין הוא דנגיחות התמות משוו לי' מועד וכ"ז כלפי אותם הבעלים, אלא דפי' זה לא יתכן בסוגין דבאפוטרופוס הרי מעיקרא דנעשה מועד הוא הפסד היתומים ונעשה מועד כלפי היתומים ואעפ"כ אמרינן רשות משנה וכמו"כ איתא לק' ע"ב בשואל דשם בעליו עליו ואין רשות משנה והרי הוא תרי חיובים דמעיקרא החיוב על הבעלים והשתא על השואל ודו"ק.

בחזו"א סו"ס ט' נסתפק האם הפקר חשיב רשות משנה ועי"ש מש"כ לבאר עפ"ז בגמ' בדף יג: בשור הפקר שנגח, ויל"ד בזה ע"פ הטעמים האמורים די"ל דכל הפטור דרשות משנה הוא משום דבעינן בעלים בני חיובא ודו"ק, וביורש מד' הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת בע"א ד"ה ואם] מבואר דחשיב רשות אחרת [ואין כוונת הרשב"א משום רשות האפוטרופוס וכמבואר למעי"ש].

כ' החזו"א בדף כד. דשור הנסקל שנאסר בהנאה בעליו חייבין בנזקיו דמחזיקין אותו כדי לסוקלו, ומ"מ חזר לתמותו כדין רשות משנה עי"ש ויל"ד בזה לטעמים האמורים.

מקשים (חזו"א בדף מ:, אחיעזר ח"ג סי' מ"א אות ג', קובץ ביאורים אות כא) לר"ע דיוחלט השור איך נעשה מועד הרי רשות משנה, ובחזו"א תי' ע"פ דרכו דבהועד בג' רשויות נעשה מועד לכל, ובהפלאה בסוגיין עמד בקו' זו ותי' דאם חזר הבעלים וקנאו ה"ז מועד כדמעיקרא, ובעיקר הקושי' הנה יל"ד באופן שחצי השור עדיין נשאר ביד בעליו האם חשיב רשות משנה על כל השור וזה תליא בטעמים שנתבארו, ואי נימא דרשות משנה על כל השור מתבארים היטב ד' החזו"א דיש כאן בכל פעם רשות משנה על כל השור ונעשה מועד, אבל אי נימא דהרשות משנה רק אותו חלק הנמכר א"כ נמצא שלא הי' רשות משנה ג"פ דבכל נגיחה יצא עוד חלק מהבעלים, ומאידך י"ל דבכה"ג שלא יצא כל השור מרשות בעליו אין כאן רשות משנה כלל וכ"כ ערוה"ש סי' שפ"ט סי"ט. [והוכיח כן מד' רש"י ריש פרקין וש"ך וסמ"ע רס"י ת"א שדנו כיצד נשאר תם בנגח ד' פעמים ולא תי' דרשות משנה.]

שמירה בשור תם

בגמ', אי דעבדי ליה שמירה כלל כלל לא בעי לשלומי

כתב הרמב"ם פ"ד מנזקי ממון ה"ד המוסר בהמתו לשו"ח וכו' ואם הזיקה השומר חייב. בד"א בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה השומרים פטורין והבעלים חייבין, וכתב הטור סי' שצ"ו ואיני מבין דבריו כיון ששמרוהו כראוי למה יהו הבעלים חייבים וכ' הב"י דבדברי ה"ה נתיישב קו' זו ופי' הב"ח דכוונתו דמיירי בשור תם ותמה ע"ז דשור תם ג"כ מועיל שמירה מעולה והדרישה כ' דט"ס הוא בדברי ה"ה, וכ"ה בסמ"ע ס"ק י"ח, וכבר הביא הכס"מ תשו' הר"מ שכתב שיש ט"ס עי"ש.

עכ"פ דעת ה"ה והשו"ע דשור תם שמסרו לשומר ושמרו שמירה מעולה הבעלים חייבים. והובא בספר חידושי רח"ה, ובג' חזו"א כ' תימה הא גמ' ערוכה היא ב"ק ל"ט ב' דבשמר שמירה מעולה גם תם פטור דאמר שם אי דעבדי' לי' שמירה כלל כלל לא. ר"ל דלא מהני כאן צד תמות וכו' עכ"ד וכ"ה בחזו"א סי' ז' ס"ק י"ב, ולכאו' היה מקו"ל דשאני שור תם דהוא חיובא דשור משא"כ צד תמות דמועד ואדרבה מדוקדק לפ"ז דבסוגיין כי בעי לאוקמי בתם לא מקשי מדין השמירה ודוחק לחלק בזה ועמש"כ לעיל לד. מהגרד"ל שליט"א, ועוד דיקשה דבהמשך הסוגיא קאמר נוקמא בתם אלמא דתם ג"כ מהני לי' שמירה.

ולענ"ד לא הבנתי עיקר הקו' דבשמעתין דמיירי בשור חש"ו, א"כ כל חיובם הוא מחמת האפוטרופוס, וכיון שהאפוטרופוס שמר כדינו שוב אין שייך לחייב שור היתומים דלאו בני חיובא נינהו וצל"ע, וע"ע ברכ"ש סי' א' וסי' ל"ח מש"כ בזה.

בר"מ מסרקסטה ז"ל [הובא בשיטה מקובצת מ.] כתב בשור חש"ו הנמסר לאפוטרופוס וז"ל אבל תם אע"פ ששמרו שמירה מעולה משתלם ח"נ מגופו דהא שותפי נינהו והא תורא קמן וכן נראה מסוגיא דשמעתא עכ"ד הרי להדיא דאף בשור של אפוטרופוס הדין כן וצע"ג, ויעוי"ש עוד שכתב דאף בשור מועד מ"מ משתלם מחצה כדין שור תם. ועמש"כ לעיל ע"א ולעיל לו: עוד בשיטתו.

בגמ', צד תמות במקומה עומדת

בשמעתין מוכח מהברייתא דצד תמות במקומה עומדת, וק' דלקמן מה: פליגי אמוראי בזה וצ"ע, והעירוני דלשנויא דרבינא לק' מ. ניחא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף