מראי מקומות/בבא קמא/לה/א

מראי מקומות בבא קמא לה א

בא"ד כגון חובל באיסוה"נ, כתב הפנ"י פי' דלענין מלאכה שאצ"ל ודאי בתר מחשבתו אזלינן דעיקר הטעם הוא משום שאין מחשבתו לזו המלאכה אלא לדבר אחר אבל לענין מקלקל לא שייך לקרותו מתקן בשביל מחשבתו שסבור שיכול ליהנות דכיון דבאמת אסור בהנאה הוי מקלקל מצד המעשה עכ"ד והתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] פי' דפליגי ר"א וריו"ח האם בנמצא שהוא איסוה"נ הו"ל מלאכה הצל"ג, ושיטתו כדעת הרא"ה והרמב"ן דטעמא דריו"ח דבעינן צריך לכלבו הוא מדין צריכה לגופה ולא משום מקלקל.

ובמש"כ התוס' דאיסוה"נ לא הוי מתקן יעויין במנ"ח מ"ע רח"צ [יג] שהאריך בכמה ראיות דאיסוה"נ חשיב מתקן. וכמו"כ הוכיחו לריו"ח הסנדלר דכל מעשה שבת אסור בהנאה ואעפ"כ חייב. ועמד בזה המהר"ם שיף סנהדרין פד: ד"ה אם, ובשבת צה. כתבו התוס' בד"ה הרודה דרודה חלות דבש האסורים בהנאה הו"ל מלאכה. ונראה דלא יקשה מתוס' דידן דהכא מיירי שלא ידע שאסור בהנאה וכלשונם שסבור שיכול ליהנות וכ"ה להדיא בתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] דמיירי שהיה סבור שאינו דבר האסור בהנאה וטעה, וע"כ בכה"ג סברי תוס' דאין כאן תיקון ומ"מ הו"ל מלאכה הצל"ג אע"פ שזה בטעות ודו"ק, שו"ר אמרי בינה שבת סי' ל'.

בא"ד לא מחייבינן אלא דומיא דהנהו דלא הוי מקלקל גמור, מבואר בתוס' דבקלקול גמור יש עוד טעם לפטור מלבד טעמא דמלאכת מחשבת וע"כ בחובל ומבעיר אע"פ שא"צ מלאכת מחשבת מ"מ תיקון קצת בעי, וצ"ע.

בא"ד ור' אבהו נהי דצורך מצוה פי' הפנ"י דזה קאי להועי"ל שכתבו לעיל.

בא"ד דהכא צריך הוא לנטילת נשמה דהיינו הדם. הקה"י כתובות סי' ג' אות ב' ביאר דמלאכת נטילת נשמה הוא הפרדת הדם מהגוף וכל מלאכת הפרדה שיש לו צורך באחד מהם חשיב צל"ג עי"ש.

בתוד"ה מה שורו. מה שורו דלא צריך לגופו. הרמב"ן שבת קו. כתב דחובל להזיק חשיב מלאכה הצל"ג. אך כ"ד הוא בשיטת ר' אבהו אבל לריו"ח לא חשיב צל"ג, ועמג"א סי' רע"ח ס"ק א'.

קלב"מ בספק חיוב מיתה

ברש"י ד"ה מנא ידעינן אפי' מריה נמי מיחייב אי לא ידעינן ביה אי צריך לאפרו. מדברי רש"י מבואר דבספק חיוב מיתה לא נפטר מן הממון. והטעם משום דהוי ודאי חיוב וספק פטור, ובקוב"ש ב"ב אות רכ"ג מדמי לודאי חיוב וספק פרעון דחייב [והוסיף לפרש בדרשא דלא חלקת] והארכנו בריש פרקין עוד בודאי חיוב וספק פטור בספק אם שמר ובספק שמירה בבעלים. ובריטב"א ב"מ עו: [הובא בשיטה מקובצת] כתב לענין דבר האבד דפועלים חייבים וכ"ז כשאין פועלים אחרים לשכור וכתב דבספק אם יש פועלים לשכור חייבים הפועלים ולכאו' הוא ג"כ מטעם זה.

והגרשש"ק כאן כתב דודאי חיוב וספק פטור אינו חייב והוכיח כן מאיני יודע אם פרעתיך כשיש ספק לפנינו דפטור וכן בספק פרוזבול. ותי' דכ"ד רש"י הוא להו"א דלא ידעינן לתד"ח דחי"מ שוגגין פטורין וממילא בספק חיוב מיתה חייב ממון, אבל למאי דמסיק לתד"ח ה"ה בספק פטור, ודבריו צ"ת דבודאי ידע הש"ס לתד"ח אלא דרבא חדית דמקלקל ג"כ יש פטור מדתד"ח או דחדית לפרש המשנה כן, וכ"ה מוכרח לדברי הרע"א בתשו' קס"ד דעיקר פטורא דהדליק את הגדיש הוא מתד"ח וכמשנ"ת במשנה, א"כ ע"כ כבר ידעינן לתד"ח. ועיין קובץ ביאורים להגרא"ו הי"ד מש"כ בזה.

ובעיקר הדין בספק חיוב מיתה האם יש פטור קלב"מ נסתפק בזה הפמ"ג בפתיחה כוללת להל' שבת ח"א סי' א' אות ב', ובמג"א סי' רע"ח ס"ק א' הביא לטל אורות שכתב בשיטת הטור דפסק דחובל בשבת פטור מן התשלומין הוא ספק אם יש בזה חיוב מיתה ומ"מ פטור מן הממון, ובקוב"ש כתובות אות פ"ד למד מדברי הרע"א שם בכתובות כט. דחייב ממון. וברע"א שם מבואר דבתורת ודאי חייב ממון כיון שאינו נענש מספק. והעירו דדברי הרע"א שם הם בבועל ארמית דקנאין פוגעין בו ופטור מן הממון וכ' הרע"א דבספק חייב ממון, והתם כל הקלב"מ הוא משום דנהרג בפועל, אבל כל שאין הורגין אותו מספק אין קלב"מ ודו"ק.

וכבר נמצא בזה דברים לראשונים דהר"ם מסרקסטה לקמן סא: [הובא בשיטה מקובצת] כתב בעבד וגדי דאם נשרף הגדי תחילה חייב והיכא שאין ידוע פטור וע"ע תוס' שאנץ כתובות ל:.

בגמ' שורו וכו' נתכוון לבייש הקשה בתורע"א למאי בעינן קרא בסופ"ב דנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב תיפו"ל מהא דאיצטריך קרא למעט שוורים מבושת והרי ל"ש בהם נתכוין לבייש וצ"ע.

הר"מ בפה"מ כתב עוד יתבאר לך כי המבייש ואפי' הוא אדם לא יחוייב בדין הבושת עד שיהיה מתכוין כ"ש כשביישו שורו שהוא פטור עכ"ד, וצ"ע דבגמ' קאמר דשור פטור אף בכה"ג שבאדם חייב והוא במתכוין להזיק, ומד' הר"מ נראה דכל הפטור בשור הוא משום שאינו מתכוין.

העירוני בהא דהי' חייב על מעשה שורו בנתכוין להזיק והא כלפי הבעלים אין כאן כוונה להזיק אלא פשיעה בעלמא ומדוע יחוייב על מעשה שורו. ומזה הי' נראה דהא דבעינן כוונה להזיק הוא משום דאל"כ אין כאן חפצא דבושת [וערמ"א סי' תכ"א סעי' י"ג] ויעוין בחי' רא"ל שחקר בחקירה זו, וע"ע לקמן מד: דשור פטור בהזיק שלא בכוונה וכשהזיק בכוונה חייב אע"ג דכלפי הבעלים אין כאן כוונה.

קלב"מ במקלקל בשבת וכיו"ב

בגמ' רבא אמר מתני' בשוגג רש"י פי' דלעולם מתני' בדלא קבעי לאפרו והאי דפטור מתשלומין לא מפני דחייב מיתה דבשוגג ג"כ פטור וה"ה במקלקל ג"כ פטור והתוס' נחלקו ע"ז דבמקלקל פטור אלא דמשני דמאי דקאמר הוא דומיא דשורו היינו דמיירי בשוגג דכשם דהוא בשוגג כך שורו בשוגג, ובפ"ת סי' תכ"ד ס"ק א' בשם הדגמ"ר פסק כתוס'.

וכבר הביאו ירושלמי כאן (הובא ברמב"ן שבת קו.) דקאמר מאחר שאלו לצורך היה מתחייב בנפשו פטור מתשלומין והוא כדברי רש"י ועמד בזה הגרא"ז בהגהות על הרמב"ן שם. וברמב"ם פ"ד מחובל ה"ז ח' מבואר דבמקלקל אין פטור קלב"מ וכשיטת תוס'.

ובשיטת רש"י דיש פטור קלב"מ במקלקל מטו בי מדרשא להקשות בשם הגאון ר' עזריאל ראש הברזל מגמ' כתובות ל: בזורק חץ ומעביר ד"א ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו פטור משום דעקירה צורך הנחה ותיפו"ל דעל הקריעה גופא יש לפוטרו דהו"ל מלאכה בשבת ואע"ג דמקלקל הא מקלקל ג"כ פטור. ועמד המצפ"א כאן בקושי' זו.

ובאחיעזר חיו"ד סי' ה' אות ז' כתב בשם חכ"א דקורע שלא ע"מ לתפור אין לזה שם מלאכה כלל. [ועיין שבת עג: תוד"ה וצריך ובגלהש"ס שם] ובאחיעזר דחה זאת מד' רש"י בשבת דף ל"א שפי' דפטור מדין מקלקל ואין זה מלאכת מחשבת, וכתב האחיעזר לתלות זאת בפלוגתא דמשאצל"ג דלמ"ד חייב פטר הכא מדין מקלקל משא"כ למאן דפטר ס"ל דלא חשיב מלאכה, עי"ש. וצל"ע דנתבאר לעיל לד: בדברי רש"י בכ"מ דמשאצל"ג פטור מטעם מלאכת מחשבת. עוד העירוני ליישב דמשכח"ל דקרע שיראין באופן דאינו מתכוין ובזה מודה רש"י.

אכן באמת יש להבין עיקר ד' רש"י מדוע פטור מממון והרי אין כאן מלאכה דשבת. ויש שביארו דכיון דבצורת המלאכה יש כאן מלאכה אלא דמחשבתו מפקעת ממנה שם מלאכה דאינו חושב להשתמש בזה בכה"ג נלמד מתד"ח לפטור, וא"כ לפ"ז ה"ה בקורע שלא ע"מ לתפור או במשאצל"ג ג"כ יפטר [ובאינו מתכוין ג"כ יל"ד בזה]. ובאמת דאדרבה אי נפרש טעמו של רש"י כמשנ"ת א"כ לא קשה כלל מההיא דכתובות וכמש"כ האבנ"ז או"ח סי' קפ"ו דהתם הו"ל מקלקל גמור ולא משום מחשבתו. ומדברי האחרונים שהקשו ע"ד רש"י מהגמ' בכתובות מבואר דלא פירשו כן.

ובשו"ת בית יצחק או"ח סי' ט' [נדפס ברע"א הנדמ"ח] כתב וז"ל וכבר שמעתי בשם הגאון ר"ע שמביא בשם הגאון ר' ליב פישלס דרש"י סובר דמקלקל הוא איסור תורה עכ"ד ובסי' צ"ו כ' וז"ל ושמעתי בשם הגאון ר"ע דגם במקלקל איכא איסור דאורייתא והו"ל מומר, ועי' לעיל סי' ט' בשולי הגליון כ"כ בשיטת רש"י (כעת הראו לי שיטה זו בקובץ על ר"מ פ"א משבת בשם (לח"מ) [לחם שמים להגרעב"ץ] על משניות) עכ"ל וע"ע בבית מאיר או"ח תרל"ח שכתב שיש במקלקל איסור תורה. וע"ע אגלי טל בורר סי' א' אות י"ד. ונמצא דלמש"כ הס' קובץ וכן מטו מהגרעק"א בביאו"ד רש"י דהוא משום דמקלקל יש איסור תורה וזהו טעמו של רש"י דיש פטור קלב"מ א"כ באינו מתכוין או משאצל"ג דאין איסור תורה מודה רש"י דחייב ממון.

וארווחנא בזה מה שהשיגו רבים [עויו"ט סי' כ' מנחת ברוך סי' ט' ענף ב' אפק"י ח"ב סי' ל"ז] ע"ד הרע"א בתשובה ח' דמתעסק בשבת כיון דפטור מטעם מלאכת מחשבת חייב בתשלומין [ויעוי"ש מש"כ עפ"ז בגמ' לעיל כו:] והקשו מד' רש"י דמקלקל פטור מתשלומין. ולפמשנ"ת הרע"א גופי' ס"ל בטעמו של רש"י משום דמקלקל יש איסור תורה משא"כ מתעסק. והיא גופא צ"ת מ"ש מתעסק דשרי ומקלקל אסור.

הגרי"ח זוננפלד זצ"ל בתשו' ע"ב [נדפס גם באהל ישעיהו] תי' הקו' מגמ' בכתובות דמשכח"ל בקורע פחות מכדי שתי תפירות דאין זה מלאכה. וכתב דע"כ נקטו שיראים ולא בגד דבגד אין בו הפסד שו"פ בתפירה אחת משא"כ בשיראים. וערא"ש פ"ט דכלאים מ"ב אות א' דשיראים הוא מעיל של משי, וכ"ה ברש"י ברכות נו: ד"ה שיראי. ויל"ד בזה לפמש"כ רשב"ם ב"ב נה: דשיעורי שבת ילפינן ממלאכת מחשבת וא"כ כשם דמקלקל דנתמעט ממלאכת מחשבת ומ"מ פטור מתשלומין כך בחצי שיעור, אכן מודה רש"י בכלאחר יד דפטור מטעם מלאכת מחשבת [עיין ב"י או"ח סי' ל"ב] וחייב בתשלומין כדאיתא בכתובות לא:, ועמד האבנ"ז או"ח סי' רנ"ב סק"י בראי' זו.

בחי' ר' מאיר שמחה תי' דמשכח"ל שבשעה שזרק החץ עדיין לא היו שם השיראין ואח"כ הובאו לשם השיראין. וממילא מדין קורע א"א לפוטרו, דאין כאן מלאכת קורע דהמושיט הוא הקורע [א"ה צ"ע במש"כ טעם זה דאי משום שהמושיט הוא הקורע א"כ אף לענין ממון יפטר ועמש"כ בדף לג. בזה] אבל לענין נזקין חייב הזורק ותלי לה בפלוגתא דלעיל לג. בדין ממציא את עצמו. עיין בדבריו הנפלאים. וצל"ע דבכתובות לא. איתא ג"כ מעביר ד"א וקרע שיראין דמצי לאהדורי בהליכתו ובמעביר לכאו' ל"ש דברי הגרמ"ש וצ"ע.

כ' המנ"ח מ"ע רצ"ו [כו] ודע, דאם אנסוהו לחלל שבת להנאת האנס ועשה כך ובשעת עשייה הזיק ממון לחבירו זה פשוט דצריך לשלם, ולא שייך כאן חי"מ שוגגין וכו' אבל כאן מצוה קעביד, או דהותרה שבת או אפילו דחויה מ"מ אין כאן צד מיתה עכ"ד ובהגהת חלק"י שם כתב שיפטר בקלב"מ, וע"ע בשלמ"י שבת סי' שע"ז מהגר"י אידלשטין שליט"א ובאור תורה כתובות ל: מש"כ עוד בזה.

לעיל כתבנו להגרשש"ק דספק חיוב מיתה תליא בתד"ח, וע"כ אי לא ידעינן אי כוונתו לצורך או לא לתד"ח פטור, ולפ"ז י"ל דשינויא דהש"ס הוא באופן שיש ספק אם נתכוין לצורך ובכה"ג פטור מן הממון לתד"ח, וכן פירש הגרש"ר [נדפס באהל ישעיהו].

בגמ' והא מפני שנידון בנפשו, ק' למש"כ הרע"א בתשו' קס"ד [הובא במשנה] דעיקר דין הדליק את הגדיש דפטור מטעם קלב"מ הוא מדינא דחי"מ שוגגין דעל המשך ההבערה אינו חייב מיתה, א"כ לטעמיך ג"כ תיקשי מהו מפני שנידון בנפשו וצ"ע.

ברש"י ד"ה דרך עלי', דפטור מגלות אפ"ה פטור מתשלומין, התוס' בסוד"ה בין שללו פי' זה ופי' באופ"א ועמש"כ בסנהדרין בכ"ז.

במשנה שור שהיה רודף וכו' אלא בסלע לקה ופירש"י מתחכך היה בסלע ולקה, ובנמוקי יוסף כ' שמעינן מהא מתני' וכו' דאפי' היכא דיש רגל"ד דהאי תורא אזקיה מדחזיוה דקא רדיף בתריה לא אמרינן איהו אזקיה וכו' דגרמא בניזקין פטור וכו' וכ"כ הרמ"ה ז"ל עכ"ד וכ"כ המאירי [הובא בשיטה מקובצת], וברש"ש כתב לחדש דמדברי רש"י נראה דאם ע"י רדיפתו לקה בסלע חייב, וכן דנו עוד אחרונים. עוד ראיתי להקשות דאיך הוכיח הנמוקי יוסף ממתני' י"ל דגרמי הוא וגרמי דגרמא פטור והא דבהמתו שיטת הנמוקי יוסף בפ' הפרה (כא. מדפי הרי"ף בסוה"ע) דפטור וצ"ע. ובאולם המשפט סי' ת' סעי' א' כתב דלשיטת רש"י בכמה דוכתי הובא בש"ך סי' שפ"ו ס"ק ד' שאין חילוק בין גרמא לגרמי, ולמ"ד גרמי חייב ה"ה גרמא חייב, וממילא אם מחמת הרדיפה לקה בכותל חייב כאן מטעם גרמא, ע"כ פירש"י דמיירי שנתחכך בכותל. ויל"ד בדבריו דהו"ל גרמי דבהמתו וכמשנ"ת.

שם. כתב השיטה מקובצת ואפילו לרב אחא דאזיל בתר אומדנא דאמר בריש המוכר פירות גמל האוחר [בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו] הכא רגילות הוא כשהשור בורח שנופל ולוקה בסלע וכו' תוס' שאנץ ותוספי הרא"ש ז"ל עכ"ד וכ"ז לפי' הרמ"ה והמאירי אבל לד' רש"י דתלינן דנתחכך בסלע לא אתיא כר' אחא.

כתב היש"ש סי' ל"ג ונראה דוקא בתם דלאו חזקתיה ליגח, כי סתם שורים בחזקת שימור קיימי הלכך המע"ה, אבל במועד דחזקתו ליגח וגם רדף אחריו, וגם הניזק טען בריא והמזיק שמא, ליכא מאן דפליג דחייב וכו' בפרט דר"ה ור"י מחייבים בברי ושמא וכו' עכ"ד והש"ך סי' ת"י ס"ק א' נחלק עליו דאף בכה"ג המע"ה [יעוי"ש בש"ך שלא הביא רק טעמו האחרון של היש"ש וע"ז כתב הש"ך דלא קי"ל כר"ה ור"י וצ"ע].

יחלוקו ושאר הוכחות לחיוב קנס

והנה בפשוטו מתני' מיירי בתם [אלא די"ל דמיירי אף במועד וכמשנ"ת מהש"ך] והקשה המהרש"א בר"פ הפרה וז"ל וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המע"ה משמע דאי הוה מודה לא מיפטר משום דמודה בקנס הוא מה"ט שכתבנו כיון דאיכא סהדי דרדף אחריו והוא מודה לית למתלי אלא בשור ולא בסלע וכו' עכ"ד ביאור קושיתו דמשמע במשנה דפטור משום מוחזק והיינו דהמוחזק מעכב בידו ותיפו"ל דבקנס בעי עדים.

ובמהרש"א שם הקשה עוד בהא דעולה בתוס' שם דלסומכוס בספק בפלגא נזקא קנסא יחלוקו [וכ"ה להדיא בסוגיין] והרי אין כאן עדות ואי הוה מודה ג"כ הוה פטור. וע"ז תי' המהרש"א דבכה"ג דספק, אם יודה נאמן בקנס עי"ש. וכ"כ במהדו"ב לקמן ע"ב דכשעדים ראו הנגיחה ולא ראו אם תם או מועד לא הוי מודה בקנס. וברע"א מהדו"ת סי' נ"ו ד"ה מ"ש [נדפס בדף מו.] וז"ל באמת מעולם לא נתחוורו לי דברי מרן המהרש"א בזה, ועפר אני תחת כפות רגליו אבל בזה אני אומר כבודו במקומו מונח. וקושיית מהרש"א מעיקרא ליתא, דלסומכוס כיון דבראיית ב"ד נולד הספק מדין תורה דמשוי ספק ונתחייב מיד בפלגא מש"ה בפלגא זו לא שייך דין מודה בקנס. דהתחייבות מיד נגמר ולא מפיו אנו חיין, וכך בההיא דשור שהי' רודף דאלו היה הדין דלא מהימן לומר בסלע לקה, א"כ נתחייב מיד בראיית העדים הרדיפה, ולא שייך בזה ענין מודה בקנס, מש"ה נקט המתני' שורש הדין דמהימן לומר בסלע לקה וממילא אף במודה מפטר עכ"ד וכעי"ז כתב בתורע"א במשנתינו. וע"ע פנ"י ר"פ הפרה דג"כ נחלק על המהרש"א, וכן הסכים התומים סי' פ"ח ס"ק ו', אבל בסוס"ק י"א דן לדינא בדינא דהמהרש"א דיועיל כאן הודאה, וע"ע בסמוך מדברי המאירי.

ויסוד ד' הרע"א דכל שבמשפט הממון היה חייב ה"ה דבקנס יתחייב, ואי"צ דוקא עדות, ובשיטת המהרש"א לכאו' י"ל דבקנס בעינן דוקא עדים ולא שאר הוכחות, אך ז"א דממ"נ מה הועיל המהרש"א בתירוצו ואדרבה בתירוצו מבואר דמועיל גם שאר הוכחות.

וברמב"ם פ"ט מנ"מ ה"ו ובשו"ע סי' ת' סעי' א' הובא דינא דמשנתינו וכ' דאינו נשבע היסת, שאפילו הודה מעצמו פטור שחצי הנזק קנס הוא ומודה בקנס פטור, ומבואר דלא כמהרש"א, וברע"א [נדמ"ח לק' מו.] כתב ע"ז דעת המהרש"א רפ"ה דב"ק דביש עדים שרדף והודה חייב אע"פ שהוא קנס עכ"ד.

ודנו עוד האחרונים הנ"ל, בהא דלסומכוס אמרינן יחלוקו. ואע"פ שאם הי' המזיק כופר וטוען ברי שלא הזיק הי' פטור למ"ד דלא אמר סומכוס בברי וברי או עכ"פ כשהניזק שמא. מ"מ כל כה"ג לא חשיב מודה בקנס, דאינו מתחייב ע"פ הודאתו, ודעת הפנ"י דבכה"ג י"ל דהוי מודה בקנס והתומים והרע"א כ' דאינו מודה בקנס. ועמש"כ בסוף הקו' בסי' ד'.

במשנה היו שנים רודפים אחר אחד ז"א שורך הזיק וכו' הרשב"א לעיל יג: [הובא בשיטה מקובצת] העיר על לשון המשנה שהויכוח בין שני המזיקים ז"א שורך הזיק והרי הויכוח הוא בין המזיק לניזק שכל אחד אומר שור של השני הזיק. ועוד הקשה דפשיטא דפטור, ועחת"ס מש"כ ליישב.

והנה כ' המאירי [הובא בשיטה מקובצת] שאם הודה א' ששורו הזיק אין כאן מודה בקנס, ולד' המהרש"א הנ"ל הוא מוכרח דאל"כ לא הו"ל למיתני המע"ה דאין זה מתורת ספק ומוחזק אלא דאין כאן עדות על הקנס, וע"כ דמהני הודאתו, ודעת המאירי דמהני הודאתו צ"ת מדוע לא הוי מודה בקנס, ואולי הי' מקום לחדש בזה, דהנה השערי יושר בשער ה' פט"ז ייסד [וכן מבואר בשו"ת שם ארי' הובא בשד"ח מערכת בכור בהמה סי' ג' אות ח' ד"ה גם, וכן דנו עוד בזה] דבמקום שיש דין המע"ה מ"מ יכול המוחזק לומר שאינו חפץ בדין המע"ה, וא"כ י"ל דהכא הרי בלא דין המע"ה היו חכמים מודים לסומכוס דיחלוקו ואף בקנס, וא"כ דבכה"ג שמודה א"צ לנאמנות דהודאתו אלא שמסלק דין המוחזקות שלו וממילא הדר דינא דיחלוקו אף לחכמים כיון דיש כאן דררא דממונא, ועדיין אין בזה יישוב גמור דהמאירי כתב דמהני הודאתו ומשמע לגמרי דמשלם כל דינו ולא יחלוקו. ועוד העירני חכ"א שליט"א דאם חוזר מהודאתו הרי חפץ בדין המוחזקות. ועוד נתעוררתי דהרי מ"מ בשעה שהודה אה"נ דיש כאן ביטול המוחזקות אבל מ"מ הרי יש כאן ג"כ הודאה בקנס והמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וא"כ ה"נ יש כאן גם חיוב מדין דררא דממונא וגם הודאה בקנס, אלא די"ל דדוקא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים ולא בב"א, אמנם יש לדקדק מד' תוס' לק' מא: ד"ה על פי דמודה בקנס ובאו עדים בב"א פטור וכמשי"ת שם בעזה"י.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף