מראי מקומות/בבא קמא/לד/א

מראי מקומות בבא קמא לד א

בגמ' ש"מ ב"ח מאוחר, התוס' בכתובות צ. הביאו לר"ת דכל הפלוגתא בב"ח מאוחר שקדם וגבה הוא במטלטלין אבל בקרקע כשם שמוציא מיד לוקח כך מוציא מיד בע"ח והקשה הרע"א שם דא"כ מאי מקשי הכא דהא שור הו"ל כקרקע דמוציא מיד לוקח וה"ה מיד בע"ח ועמד בזה המהרש"ל דף לג: ועיין תור"פ הובא בשיטה מקובצת מש"כ בזה, ועשיטה מקובצת בשם הרא"ה גירסא אחרת בכל הסוגיא.

הרמב"ן בכתובות צה. הקשה ע"ד הראב"ד דבאפותיקי מה שגבה לא גבה מסוגיין דשור תם הוא אפותיקי. וי"ל דהראב"ד לטעמי' דזה גופא שינויא דהש"ס וכמו שיבואר. [והמלחמות לטעמי' ר"פ דו"ה דפי' דשינוייא דהש"ס הוא דלניזק הוא משועבד ולבע"ח אינו משועבד].

חיובא דשור בשור תם

בגמ' אילו גבך הוה וכו', יעויין בתוס' ומה שהביאו מרש"י ר"פ דו"ה דהקשה רש"י דשם מבואר בשני נזקין דהראשון נשכר ולא הוי כבע"ח דזוכה ניזק, ותי' רש"י דבב"ח דיכול לגבות ממקו"א ע"כ יטול נכסים אחרים משא"כ הניזק. ופי' בחי' ר' ראובן סי' ט"ו דהוא תק"ח שלא להפסיד את הניזק. וק' דשיטת רש"י בסוף פרקין דלרי"ש אם אבד השור גובה משאר נכסים, וא"כ נמצא דלא מפסיד הניזק טפי מב"ח, ועיין חי' ר' שלמה מש"כ בזה.

והרשב"א הקשה ע"ד רש"י דהתינח היכא דאית למזיק נכסים אחרים אבל אם אין לו נכסים הרי שניהם מפסידים בשוה, ע"כ פי' כדברי הראב"ד דלניזק הו"ל כאפותיקי וא"כ הרי זה כמו שמכרו לניזק קודם שגבה הבע"ח. ומבואר דשייך לעשות אפותיקי בקנס קודם העמדה בדין, וכתב הראב"ד דאע"פ שעשאו אפותיקי לבע"ח ג"כ גובה הניזק, ומבואר דלניזק הוא כמכירה גמורה ולא כאפותיקי מפורש דא"כ מאי אולמי' מהבע"ח, וצ"ע דהא לרי"ש יושם השור ואין כאן מכירה וצריך לעיין בגדר הדברים. ומבואר בראב"ד דיושם השור הוא טפי מאפותיקי, וא"ש בזה להסוברים דלמ"ד שעבודא לא"ד אין אדם יכול לשעבד בפירוש דלא משכח"ל חצי קנין, ותיקשי איך יש שעבוד של שור תם. ולהנתבאר הכא שעבוד אלים, ובלא"ה י"ל דהכא התורה שעבדה שעבוד כזה וכדאשכחן קנין משכון. ומד' הגר"א סי' קי"ז ס"ק ט"ו נראה דלמ"ד שעבודא לא"ד שעבוד שור תם הוא מדרבנן עש"ה. ובטור סי' ת"ז כתב דאם הי' משועבד לבע"ח ג"כ באפותיקי בכה"ג מה שגבה גבה, וכתב הגר"א בסק"ח דזה דלא כהרשב"א.

והעירני גיסי הגרמ"ז שליט"א דלהלכה דקי"ל יוחלט השור א"כ בודאי גובה הניזק, דכלפי הבע"ח הו"ל כעשה שורו אפותיקי ומכרו, וכ"ד רש"י הוא אליבא דרי"ש וצע"ג. והעירוני דזה תליא בפלוגתא בעשה שורו אפותיקי אם גובים מיורשים וכיו"ב באופן שאין לחוש לפסידא דלקוחות [עקצוה"ח קי"ז ס"ק א' מש"כ בשיטת תוס' במכלתין בזה] וא"כ ה"נ הרי ליכא פסידא דלקוחות.

ויש כאן פי' חדש בכ' הגר"ח ויסוד הדברים כ' הגר"ח בספרו פ"ד מנ"מ [וכפה"נ זהו כוונת התור"פ הובא בשיטה מקובצת] דחלוק ביסודו חיוב שור תם משאר חיובים דבשור תם עיקר חיובו הוא מן השור וע"כ ס"ד בדף יג: דשור ההפקר ג"כ חייב ולמסקנא דריש לה הרמב"ם מקרא למעטו, והוא מיעוט בשור ההפקר, אבל בשור דאית לי' בעלים עיקר החיוב הוא על השור [ומ"מ מתלא תלי בחיובא דבעלים דהרי מודה בקנס פטור וכן אם לא שמרו וכיו"ב דכל שיש בעלים בעינן חיובא דבעלים] ואשר ע"כ אם חל חיוב על השור ה"ז נגבה מגופו אף מאחר שלא הי' מוטל עליו חיוב השמירה והוכיח כן מגזל שור והזיק שיש חיוב שמירה על הגזלן וגובים מגופו ונפסד הבעלים [עיין קצות החושן |סימן ת"א].

ומה"ט כתב בכ' הגר"ח בדף מו. [מהגרי"ז] לבאר הירושלמי בשור של שני שותפים שלאחד יש רגל ולשני כל הבהמה משלמים בשוה דכ"ז במועד אבל בתם משלמים לפי חשבון. והביאור דבמועד דנים שיש כאן שני מזיקים ומתחלקים בשוה משא"כ בתם דהחיוב מוטל על גוף השור בזה מתחלקים לפי חשבון. ובאחיעזר ח"ג סי' מ"א ס"ק ו' כתב דאע"פ שלוה צריך לשלם הוצאות של המלוה לגבות חובו, מ"מ בשור תם אינו כן. ויעו"ש מש"כ דמה"ט א"צ המזיק לשלם את הפרוטה לפדות מיד הקדש עי"ש, ודבריו הם אף לרי"ש דסוגיין כרי"ש, ומתבאר היטב אם הוא חיובא דשור ודו"ק.

ואשר ע"כ גובה הניזק מבע"ח דכיון דחל חיוב על השור מחמת שבעליו לא שמרוהו ע"כ גובה ממנו. ואע"ג דסוגיין לרי"ש וכמש"כ להדיא התור"פ מ"מ לרי"ש ג"כ יסוד החיוב הוא בשור וכמש"כ הגר"ח בספרו. ולדעת הר"מ דסוגיין כרע"ק אין הכרח לזה ועיין אבן האזל פ"ד מנ"מ ה"ח שכתב לחלק בזה לדעת רי"ש. ודו"ק היטב.

ולפ"ז א"ש מש"כ הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] דמיירי הכא בבע"ח דשעבד לו מטלטלי אג"ק, ויקשה בקדמו בע"ח מדוע לא עשו ולא כלום והרי זה משועבד להם מעיקרא, [ולרש"י בדף לו. אולי יש ליישב] ולהנתבאר אשה"ט דמ"מ חל חיוב תשלומין בשור זה ואע"פ שגבאו בע"ח גובה ניזק ממנו, ויעויין ברא"ה שדחה שיטה זו עי"ש.

ושמעתי שהגרד"ל שליט"א העיר על יסוד זה א. לר"י דצד תמות במקומה עומדת ומשלם מגופו האם נימא דצד תמות הוא חיובא דשור וצד מועד חיובא דבעלים ב. בכופר דמשלם מגופו והתם ודאי חיובא דבעלים. וע"ע מש"כ ר"פ דו"ה בזה.

בגמ' שאלמלא הזיקו. יעוין פירש"י ותוס' והקשו התוס' אטו אם נגח שור קטן הייתי סבור שישלם דמי שור גדול וכו'. ובטעמא דפטור י"ל א. משום גרמא דמניעת ריוח [וכ"כ הסמ"ע סי' ת"ד ס"ק ב'] ב. דהרי משלם לו דמי שור קטן ויקנה שור אחר וירויח בזה. והעירוני מגמ' לק' נט. אכלה סמדר רי"א רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר. וע"כ צריך לחלק מסוגיין דהתם הוא בודאי ישביח משא"כ הכא, עכ"פ חזינן דלא כסב' דידן דכשמשלם לו דמי שור קטן נתמלא הפסידו ודו"ק. והראוני שכבר עמד בזה בס' דברי מלכיאל.

ובעיקר ד' רש"י מבואר שאין חיוב תשלומי נזק אם לבסוף לא נפסד. ויעויין במרחשת ח"ג סי' י"ג וי"ד מש"כ ללמוד מזה לדינא. ודחה דהכא בשור תם דפ"נ קנסא וחייב בשעת העמדה בדין, ועד העמדה בדין כבר נשלם נזקו.

הלח"מ והגר"א כתבו דהרמב"ם מפרש כלשון שני של רש"י.

בגמ' אמר מר שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני רי"ש היא וכו' מבואר בסוגיין דלרע"ק זוכה ניזק בשבח ולרי"ש אינו זוכה בשבח, ואע"ג דבאפותיקי מפורש זוכה בשבח צ"ל דקנס קודם העמדה בדין אינו זוכה בשבח, ולרי"ש בפ"נ קנסא ג"כ אינו זוכה עד העמדה בדין וכמש"כ הרע"א בגלהש"ס לעיל, והקשו חזו"א וברכ"ש ע"ד הרמב"ם דלא נחלט השור לגמרי עד שעת העמדה בדין א"כ מדוע זוכה בשבח, ובתרומת הכרי סי' ת"ז כ' דבשעת העמדה בדין זוכה כפי ערך השותפות שהי' בשעת הנזק.

ויש עוד תי' נפלא שדשו רבים [האו"ש פ"ז מנ"מ זכ"י סי' ס"ב ועוד] דבאמת מדברי הרמב"ם פ"ז מנ"מ הי"ב נראה שיש לו פי' אחר בסוגיין ומבואר כן בר"ח [הובא בשיטה מקובצת] דהכא מיירי לענין שגובה כדי נזקו מן השבח, ומיירי שלא הי' שוה השור בשעת הנזק כדי כל השבח [ולא הוי דומיא דרישא דשור שוה מאתים וכמו כפירש הר"ח], ואדרבה מבואר דאם הוא יותר מכדי נזקו אינו גובה מן השבח וזהו סייעתא להרמב"ם דלא נעשה שלו.

ולפ"ז מבואר דאליבא דרי"ש אינו גובה מן השבח כדי נזקו. דע"ז אמרו דשבח כשעת הנזק הוא כרי"ש, וצ"ב בטעם הדבר ומדוע תליא בפלוגתת רי"ש ורע"ק, וביאר בחי' רא"ל סי' ע"ו דלרי"ש הדין מגופו הוא לשער שחייב המזיק כפי שיווי השור וזהו יסוד דין מגופו וע"כ אם שבח לאחר הנזק פטור, אבל לרע"ק דין מגופו הוא דמשתלם מגופו ולא נאמר לשער עיקר חיובו כשוויו של שור וממילא אם השביח גובה כדי נזקו.

ומתבאר יותר לפמש"כ הר"ח דכחש כשעת העמדה בדין היינו ג"כ שאינו גובה כדי נזקו ומתבאר דלרי"ש גובה כדי נזקו אע"ג שאין בשור כדי נזקו. ותמה ע"ז בהגה, והפשוט בזה דס"ל כדעת בעה"מ ר"פ דו"ה דאם נאבד השור גובה ממקו"א, ולפ"ז ע"כ דעיקר דין מגופו הוא דשיווי הנזק נמדד כשיווי השור וחייב לשלם מביתו.

והדברים מכוונים מאד לפמשנ"ת לעיל דרוב קושיות המלחמות מיושבות ע"פ שיטת הרמב"ם, א"כ לפי' הר"מ מסוגיין יש מקור לשיטת בעה"מ וא"ש השמטת הרמב"ם כחש כשעת העמדה בדין דעיקר הרבותא בזה הוא לשיטת רי"ש וכמשנ"ת בר"ח, אבל לרע"ק אין בזה חידוש והוא נכלל בד' הר"מ שאינו גובה אלא מגופו. אמנם קשה דהר"ח פי' לעיל לג: הברייתא אליבא דרי"ש אלמא דס"ל כשיטת רש"י ותוס' ולא כשיטת הרמב"ם, ועיין מלבושי יו"ט מש"כ בזה.

ואזיל הרמב"ם לשיטתו בפ"ט ה"א וב' דפרה מעוברת שנגחה ואבד הולד משתלם מן הפרה והתוס' בדף מז. ד"ה ליתא כתבו דלרע"ק כחש מזיק כשעת הנזק וא"כ יפסיד המזיק. ועמד בזה החזו"א סי' ג' ס"ק י"ז ד"ה ובשחטו. ולהנתבאר אשה"ט דלהר"מ לא אשכחן בסוגיין דלרע"ק מפסיד אם כחש ודו"ק.

וביסוד הדברים דלרע"ק החיוב ח"נ הוא אף באופן שאין בשור בשעת הנזק כדי נזקו. לכאו' זה שלכ"ד הגר"ח דחיוב ח"נ מגופו הוא חיובא דשור דא"כ כיון שבשעת הנזק לא הי' כדי נזקו יפטר. ויש לתלות בזה פלוגתת התומים והקצות החושן סימן ת' במודה המזיק ששור הגדול הזיק ויש כדי נזקו דהתומים ס"ל דנאמן בהודאתו והקצוה"ח פליג דהו"ל מודה בקנס. וביאוה"ד דלהתומים עיקר החיוב הוא ח"נ אלא משתלם מגופו וע"כ לא חשיב מודה בקנס משא"כ לקצוה"ח עיקר החיוב הוא כשיווי השור, ודו"ק.

וכן יל"ד בזה מדברי הנמוקי יוסף לעיל לג. בשני שוורים שחבלו זב"ז דכנגד מה ששניהם הזיקו אינם חייבים. וכתב הנ"י דכ"ז כשיש להשתלם מגופו כל נזקו, אבל אם אין בו כדי נזקו לא. ולכאו' מתבאר דס"ל דיותר מכדי השור אין חיוב נזק. ועמש"כ לקמן מג: עוד בזה.

בגמ' כשפטמו ובתוס' הקשו שאין בזה חידוש, וכתב רבותינו דלשיטת הר"ח והר"מ דמיירי בשבח שכנגד נזקו יש בזה חידוש שאינו גובה מהשבח. וביארו דהוא כשיטת הר"מ בגביית בע"ח מהשבח דכ"ז בשבח דממילא ולא שבח בידים.

בגמ' קרנא דתורך קבירא בי' וכתב היש"ש סי' כ"ט וכל הכחש נחשב כאילו היה בשעת נגיחה עכ"ד, ועקה"י סי' י' אות ב' ובאילה"ש מש"כ בזה.

הנמוקי יוסף בפ"ק (ד: מדפי הרי"ף) כתב בשם הרמ"ה דאע"ג דפחת נבילה דמזיק כ"ז שלא נודע לניזק כ"ז באופן שהופחתה הבהמה אבל אם הוזלה אין המזיק חייב, ובסי' ת"ג סעי' ב' הובאו ב' דעות בזה, ויעוי"ש בהגר"א מש"כ דבהוזלה ל"ש לומר קרנא דתורך קבירא בי'. עיין נתה"מ סי' ר' ס"ק ה' דדין קרנא דתורך קבירא בי' הוא אף באדם המזיק עי"ש בכ"ד.

בתוד"ה הכא וכאן שאין השבח וכו' וברשב"א [הובא בשיטה מקובצת] הביא להראב"ד שפי' שאין הניזק נוטל בשבח דאייאושי מיאש ניזק מההוא פטמא והמזיק לאו אדעתא דשותפות השבח. וק' דכיון דהגוף של הניזק השביח איך שייך יאוש בזה. ואשכחן בתוס' ב"ב קמג: ד"ה ואם דמהני מחילה של הבעלים שיזכה בו המשביח, ושמעתי שביאר מרן הגרא"מ זצ"ל עפ"ד הירושלמי [הובא בהגר"ח פכ"א ממלוה הל"א ד"ה והנה קשה] דזורע בשדה הפקר זוכה הזורע. ומבואר דלזורע יש סיבת זכי' אלא דהבעלים קודמים, ובאופן שהבעלים מוחלים זוכה הזורע, וע"ע חזו"א כלאים סי' ג' ס"ק ט"ו דכתב דאם הבעלים לא ניח"ל לזכות זוכה הזורע. והארכנו בפ' מי שמת סי' ב'.

במשנה שור שוה מאתיים שנגח שור שוה מאתיים והנבילה יפה חמשים זוז וכו'. העירוני דלרע"ק דיוחלט השור לא מתקיים כאן יוחלט השור במחצה דהרי אינו משלם אלא ע"ה וצ"ע, ובירושלמי פ"ד ה"א (יח.) קאמר דלר' יהודה יושם השור דכשם דהכ"ה שבנבילה הוא חיוב על המזיק [דמשמע דס"ל דקונה אותו המזיק] כך שאר הנזק עי"ש.

פחת נבילה

בגמ' פחת נבילה וכו'. באפיק"י סי' כ"א חקר בהא דפחת נבילה דניזק - דבעלים מטפלין בנבילה. מי אמרינן דהנבילה היא בתורת תשלומין לניזק. דמן הדין חייב לשלם לו את כל דמי השור כמו שאמרה תורה שור תחת השור אלא דגלי קרא דמ"מ יכול לשלם לו בדמי הנבילה או"ד דבכדי שיווי הנבילה לא נכנס כלל בגדר ההיזק. והוכיח מסוגיין כצד השני דאין הנבילה בכלל ההיזק דאל"כ בשור שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז אי נימא דהנזק הוא מאתים אלא דמשלם לו בדמי הנבילה חמשים זוז ובמועד חייב להוסיף עוד ק"נ, א"כ בתם חייב רק מאה דהוא מחצית הנזק וישלם לו בדמי הנבילה חמשים ויוסיף עוד חמשים. ובקה"י סי' י' אות ג' הוסיף להוכיח דבנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה מנה לא ישלם לו כלום דהרי נחשב שיש היזק מאתים ושילם לו במנה. ויעויין בקה"י במה שדחה הוכחה זו. וכן הוכיח מדברי הנמוקי יוסף בסוגיין [ד"ה מחצין בחי] שכתב דנבלה לא שייכא גבי מזיק כלל.

אולם בחי' ר' ראובן סי' ט' הביא להיפוך מהסמ"ע סי' ת"ג ס"ק ח' וז"ל וכן משמעות הקרא כסף ישיב לבעליו והמת שגם המת ישיב המזיק ויתנהו לידו דניזק ואז יהי' לו המת בתשלומי דמי נזקו והמותר עד כדי נזקו ישלם לו בכסף וכו' עכ"ד הרי מבואר מדבריו דהנבילה באה בתורת תשלומין. והביא עוד הגר"ר ד' הרמב"ן עה"ת פ' משפטים עה"פ והמת יהיה לו וז"ל והמת יהיה לו, לניזק ועליו ישלם המזיק עד שישתלם הניזק נזק שלם זהו לשון רש"י כדרך רבותינו, וא"כ ראוי שנפרש שלם ישלם שור תחת השור עם המת שיהיה לו עכ"ד.

והנה הפנ"י האריך אי לר"מ דפחת נבילה דניזק יליף לי' מקרא או מסברא. ואי נימא דהגדר דהנבילה של המזיק אלא שמשלם זאת לניזק א"כ בודאי איצטריך קרא דפחת נבילה דניזק. ולכאו' יש להוכיח דאין הגדר בנבילה דהוא משלם את נזקו בנבילה דא"כ אם הוקרה הנבילה עד העמדה בדין מדוע לא יפרע בה את נזקו. ולק' בסוגיא פליגי בשבח נבילה אי דניזק או חולקין אבל כו"ע מודו דלא הוי דמזיק לחודי' ואי נימא דהנבילה דמזיק ומשלם בה את נזקו א"כ בהשביחה ישלם לפי כולה ויש לדחות ודו"ק.

ברש"י ד"ה פחת נבילה, אם פחתו דמיה משעת מיתה עד שעת מכירה, ולעיל י' ע"ב ד"ה פחת נבילה פירש"י משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין. ובמהרש"ל כתב ע"ד רש"י לאו דוקא אלא שעת העמדה בדין, ולענין כיחש דאיתא לעיל לג. דחייב המזיק התם קאמר עד העמדה בדין ונתבאר בזה לעיל לג. בתוד"ה לפוטרו עי"ש. ומש"כ רש"י משעת מיתה, יעויין ברא"ש פ"ק סי' י"א שכתב וז"ל ופחת נבילה של הנזק משעה שנודע לו ההיזק דמשנודע לו היה מוטל עליו להשתדל ולהעלותו מן הבור עכ"ד וביש"ש שם סי' כ"ט נחלק ע"ז דהוא משעת ההיזק והאריך עוד בזה בפרקין סי' ל"א. והגר"א בסי' ת"ג ס"ק ב' ביאר בדברי הרא"ש דהוכחתו מהא דאיתא בסמוך דבשבח נבילה חולקין, וע"כ כ"ז שלא נודע חייב המזיק לשלם הפחת ומשנודע לניזק הו"ל פשיעותא דניזק ופטור. ודחה הגר"א דמה דשבח נבילה חולקין הוא משום דחס רחמנא עלי' דמזיק וכדמפרש הש"ס, וצ"ע היטב בכוונת הגר"א.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף