מראי מקומות/בבא קמא/כט/א

מראי מקומות בבא קמא כט א

בגמ' פטור מד"א וחייב בד"ש. ופרש"י וחייב בד"ש, משום דלא סליק וכ"כ התוס' בד"ה מדמתני' דכל החיוב בד"ש הוא בהי' לו פנאי לסלק אבל אם נתקל אנוס א"א לחייבו בד"ש, וכ"כ שאר ראשונים, וכ"כ הר"מ פי"ג מנז"מ ה"ז וז"ל וחייב בד"ש מפני שלא סילק החרסים, ובפנ"י בדף כח: (ד"ה ונלע"ד) כתב דבאונס שכעין גו"א שייך לחייבו בדיני שמים, והוא מחודש, והביא מלקמן נו. אמרינן בכופף קומתו בפני הדליקה דחייב בד"ש אף ברושא"מ, ושמא התם כוונתו להזיק, ויעויין חזו"א סי' ה' ס"ק ד' דבשוגג אין חיוב בד"ש אלא במכוין להזיק.

בגמ' ונפלו ברו"מ והזיקו שהוא חייב. כ' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) השתא משמע דהזיקו בשעת נפילתן קאמר ומשום אשו עכ"ד, ויעויין בחי' ר' נחום שהאריך דאי בהדי דאזלי א"כ ברוח שאינה מצוי' א"צ לדין אונס אלא תיפו"ל שאינו אש, והארכנו בסי' ב', וכתב דמדברי הרא"ש בריש מכילתין (בדף ו.) שכתב דקי"ל כדינא דאביי שם דאסו"מ חייב דליכא לאקשויי מידי, משמע דאין הכרח לזה מברייתא דידן דאיכא לאוקמי בהדי דאזלי.

בגמ' ונפלו ברוח שא"מ והזיקו שהוא פטור. בסוגיין מבואר דרוח שא"מ הוא פטור אונס, ואין כאן פטור דלא חשיב מעשיו, דאי נימא דרושא"מ לא חשיב מעשיו כלל א"כ מאי מותבינן לרבה, וע"כ דיסוד הדין הוא משום דיש פטור אונס. וכ"כ רש"י לעיל ג: ד"ה ברוח מצוי', דאי ברושא"מ הוי אונס, ומ"מ נתבאר לעיל די"ל דברושא"מ הגדר דלא חשיב מעשיו. וכ"ז הוא לבתר הדין אונס, ויעויין ברכ"ש סי' י' ובחי' ר' שלמה סי' י"ד וסי' ל"ה מש"כ בזה. והארכנו בסוף הקו' בסי' ב'.

שם. הקשה בכ' הגר"ח דבסוגיין מבואר דהמעלה קנקנים לראש הגג ונפלו ברושא"מ והי' לו פנאי לסלק והוזק בהם אחר פטור, ומ"ש מאש דאיתא לעיל כג. דאם נפלה גדר שלא מחמת דליקה ונמצא שבשעת עשיית האש לא הי' עומד להזיק מ"מ חייב אח"כ על אשו שהי' לו לגדור ולא גדר, ויעוי"ש מש"כ לחלק בין אש לבור, ובקה"י סי' ב' אות ד' תי' דשאני אש דבמקומו הוא מזיק וע"כ חייב אף אם הלך למקו"א משא"כ אסו"מ בראש גגו אינו מזיק כלל, ויעויין אמר"מ סי' ל"ו אות ט' בדרך זו, וע"ע בסי' כ"ט אות ג' וכ"ד, ועמש"כ לעיל כג..

בגמ' פליגי בשעת נפילה. הק' התר"פ (הובא בשיטה מקובצת) למ"ל לאביי לאפלוגינהו גם לאחר נפילה הא מכיון דמוקי פלוגתייהו בשעת נפילה בנתקל פושע בהכי מיתרצא שפיר מתני' עי"ש.

בגמ' פליגי בשעת נפילה. בדברי רש"י נקטו התורי"ד והפנ"י דמיירי שהזיקו בדרך נפילתם, מדכתב רש"י כשהזיק הכד משמע דהזיק קודם שנפל לארץ וכן ממש"כ רש"י כשהזיק הכד וכשהוזק בחרסים, היינו דהכד הזיק בשעת נפילה ובחרסים הוזק לאחר נפילה. והתוס' פירשו דכל כמה דלא הו"ל פנאי לסלק חשיב שעת נפילה.

והעירוני דאזדו לטעמיהו דלהמבואר ברש"י לק' מח. דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס שהי' לו פנאי לסלק חייב, א"כ הא דמודה ר"מ בקנקנים הוא כשלא הי' לו פנאי לסלק דאל"כ יתחייב אע"פ שהפקיר וכמש"כ הר"ר ישעי' ז"ל (הובא בשיטה מקובצת) [וצ"ע ברש"י ד"ה וחייב דפי' דלחכמים חייב בדיני שמים דלא סליק והיינו שהי' לו פנאי, ושמא אף בפנאי לאחר ההפקר וצ"ע] וא"כ בהכרח דפלוגתא דלאחר נפילה הוא בשלא הי' לו פנאי, וא"כ בשעת נפילה הוא [אף] בשעת נפילה ממש, אבל תוס' לשיטתם לק' מח. דלאחר נפילה והי' לו פנאי פטור א"כ ס"ל דמיירי הכא בשהי' לו פנאי, ובשעת נפילה הוא קודם שהי' לו פנאי.

האם נתקל הוי אדם המזיק

והנה לדרכו של רש"י וכן פירשו שאר ראשונים צריך לבאר מ"ט דר"י והרי יש כאן אדם המזיק, והנה להסוברים דאדם המזיק אינו חייב באונס גמור א"ש דנתקל לר"י הוי אונס גמור, וכן הוכיח הרשב"א בדף כז: מכאן דאונס גמור פטור, והתוס' שלא הוכיחו כן הוא כשיטתם דלא מיירי הכא בהזיק בשעת נפילה, וכמשנ"ת דיצירת מזיק לא תליא בחיוב אדם המזיק, ובבעה"מ כתב דלר"מ דנתקל פושע הו"ל אדם המזיק ולר"י דנתקל לאו פושע לאו נזקי אדם הוא אלא בור ובור באונס פטור, [וכ"כ המאירי הובא בשיטה מקובצת] והשיגו המלחמות [ומה שהשיגו דבהדי דאזלי אינו בור, כ' בחי' ר' נחום די"ל דיסבור כתוס' ורא"ש לעיל ו. דבהדי דאזלי הוא ג"כ בור] ופירש דנתקל אינו אדם המזיק דלאו מכחו קא אזיל שהקרקע שנתקל בה דחפתו, אלא דמאחר דהוא פושע חייב כדין אש, וביאר דה"ט דקתני בברייתא מודים בכה"ג דהזיקו מדין אש עי"ש, ובחזו"א סי' י"א ס"ק כ"א הקשה מסו"פ כיצד הרגל בנפל מן הגג ברושא"מ דחייב כדין אדם, ותי' דכ"ד המלחמות הוא על כדו, אבל הנזק שנעשה ע"י האדם עצמו הו"ל אדם המזיק. ובראב"ד (הובא בשיטה מקובצת) ובמאירי (שם) בשם גדולי המפרשים כ' לחלק בין אדם המזיק בגופו דהוא מועד לעולם, אבל בכחו לא.

ובנמוקי יוסף כתב דאף לר"י דנתקל לאו פושע מ"מ לא הוי כאונס גמור [מדלא קאמר נתקל אנוס הוא] והא דפטר ר"י מיירי דבהדי דקא אזיל ניזק פגע בהו והוחלק במים דרך נפילתן דלאו מכח הליכתן אתזק אלא מכח הלוכו על גביהן עכ"ד, והיינו דלא מיירי באדם המזיק אלא ביצירת המזיק, ויצירת המזיק פטור באונס, ונתקשינו לעיל בשיטת הנמוקי יוסף בזה [ובמחנ"א נז"מ סי' ה' הקשה לדרכו של הנמוקי יוסף דאף לר"י לא הוי אונס גמור ואדם המזיק חייב, א"כ מ"ט פטר ר"י במעביר חבית ותי' עפ"ד הריב"א דבמעביר חבית אין חיוב אדם המזיק כיון שמתעסק לטובת בעליו, ולעיל כח: בתוד"ה אמר הבאנו להשיטה מקובצת שתי' כן, וע"ע בדבריו בהל' שומרים סי' ל"ט שתי' באופ"א] וע"ע בשיטה מקובצת בשם הראב"ד.

זכינו לכמה שיטות בדין נתקל

א. שיטת המלחמות דאף למ"ד נתקל פושע לא הוי אדם המזיק אלא מדין אש.

ב. שיטת הרשב"א [הובא לעיל כח:] דאף למ"ד נתקל פושע אין זה פשיעה שחייב עלי' שו"ח.

ג. שיטת הראב"ד דנתקל דמזיק בכחו אינו חייב באונס.

ד. שיטת הנמוקי יוסף דאף למ"ד נתקל לאו פושע לא הוי אנוס אלא הוא כגו"א דחייב ע"ז באדם המזיק [ולכאו' זה כשיטת הרשב"א למ"ד נתקל פושע] ואשכחן שיטה זו בתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] בדף כח: בדעת ר"י אליבא דרבה.

כתב הרמב"ם פי"ג מנז"מ ה"ז נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה פטור מדיני אדם לפי שהוא אנוס עכ"ד, וכתב ה"ה דדעת הרמב"ם כר"י דנתקל אנוס הוא, ובפ"ג משכירות ה"ב נראה ג"כ מדבריו דשו"ח המעביר חבית ונתקל ושברה פטור מדינא. והקשה המחנ"א שומרים סי' ל"ט מדברי הרמב"ם פ"ו מחובל ה"א שכתב בתו"ד וז"ל או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם עכ"ד, הרי דנתקל פושע ותי' דכל שנפל הכלי מידו אין זה אדם המזיק עי"ש, ולכאו' הוא כדברי המלחמות.

ולכאו' י"ל עוד דמד' הר"מ בהל' נז"מ לק"מ [והמחנ"א ג"כ לא הביא זאת] וכמו שביאר הגר"ח בפ"ג משכירות דהתם לענין עשיית המזיק דאינו חייב באונס, ומדבריו בהל' שכירות י"ל כדברי הריב"א דאומן המתעסק במלאכתו לא חשיב מזיק. ולפמש"כ הר"פ בדף כז: דכל מה שאמרו נתקל אנוס הוא בנושא משאוי א"כ י"ל דדברי הר"מ בהל' חובל הוא בלא נשא משוי.

בגמ' פליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו. שיטת רש"י ותוס' דהפלוגתא דלאחר נפילה הוא אף בכורה בור בידים ופליגי האם חייבה תורה על בור ברה"ר, והרי"ף [הובא ברא"ש] פי' דלכו"ע בור ברה"ר או מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה חייב, והכא טעמא דר"י משום דנתקל אנוס וע"כ פטור במפקיר דהו"ל מפקיר נזקיו לאח"נ אונס, וכ"ה שיטת ריו"ח לקמן ע"ב.- ובשיטה מקובצת בשם ה"ר ישעי' ז"ל בשם הריב"א ז"ל כ' דאם הי' לו פנאי לסלק ואח"כ הפקיר חייב ונתבאר בארוכה לעיל כח:, והנה מבואר מדבריו דבכה"ג אף לר"י חייב, וכתב דהפקיר רשותו ובורו דפטור לר"י הוא כשהפקיר שניהם יחד, ומתבאר בדבריו דכל שכבר נעשה בעל הבור תו לא מהני הפקר, וכל הדין דכורה בור ברה"ר פטור הוא משום דמעיקרא לא חל עליו חיוב, ועמש"כ לעיל כב. בתוד"ה אשו, אכן לכאו' לשיטתו י"ל דס"ל כדרכו של הרי"ף דלכו"ע כורה בור ברה"ר חייב, והכא משום דנתקל אנוס, אכן מדבריו לא נראה כן, דמדבריו נראה דהפקיר רשותו ובורו תליא בפלוגתא דר"מ ור"י וא"כ ה"ה כורה בור ברה"ר ודוק היטב

כתב הנמוקי יוסף כל כמה דל"ל פנאי לסלק דבצעריה טריד ולא יכול לסלוקי נזקיו קרי שעת נפילה עכ"ד, משמע דאע"פ שיכול לסלק מ"מ כיון דבצערי' טריד פטור, וכ"ה לק' לא. [ועיין לקמן נה ע"ב בתוד"ה נפרצה דבאפילה א"צ לטרוח ולחזר אחר בהמתו ולא חשיב פשיעה]. ע"ע בדברי הנמוקי יוסף דפי' דר"מ מחייב משום דהו"ל לסלוקי, והק' בחי' ר' נחום דתיפו"ל דנתקל פושע, ועי"ש שכ' דכ"ד הנמוקי יוסף קשים להולמן.

בגמ' הוחלק אחד במים בשעת נפילה כ' הבעה"מ דהוא דלא כר"י לעיל בראש הסוגיא דמוקי בנטנפו כליו במים דלרב הוא שור ולשמואל הוא בור, דלפ"ז הוא לאחר נפילה, והבעה"מ אזיל בדרכו דבשעת נפילה הוא בנזקי אדם וכמשנ"ת, ועמש"כ להלן בתוד"ה הוחלק.

בגמ' וממאי מדקתני תרתי, בקושיית הגלהש"ס הוא ע"פ ב' הנחות א. דכדי לחייבו מדין כריית בור בעינן לומר דהוא פשיעה גמורה ולא סגי באונס שאדם המזיק חייב. [ונתבאר בארוכה לעיל כח: שכן דעת תוס' ושא"ר, אבל בדעת הרשב"א נתבאר לא כן] ב. דנתקל שהזיק בשעת נפילה הו"ל אדם המזיק וחייב באונס, וע"ז הובא לעיל ד' הרמב"ן דאין כאן אדם המזיק וכל חיובו הוא מדין אש. ועחזו"א סי' ה' ס"ק י"ב בתוד"ה והתניא מש"כ ביישוב קושיית הרע"א.

בגמ' אלא גמלו וכו' בשעת נפילה היכי משכח"ל ופירש"י היכי איכא למימר נתקל פושע הוא מה הוא יכול לעשות אם נתקלה בהמתו, וקשה דא"כ לאחר נפילה ג"כ מדוע יתחייב הא הו"ל מפקיר נזקיו לאח"נ אונס דפטור לכו"ע, ועיין לקמן ע"ב ברד"ה אליבא.

והתוס' פירשו בד"ה אלא דקו' הש"ס היכי משכח"ל דלפלגו כעין פלוגתא דפליגי בנתקל, וצ"ב דא"כ מאי משני בדרך שרעתא דנהרא, מ"מ לא הוי כפלוגתא דפליגי בנתקל. וע"ע אבן האזל פ"ג מנ"מ הי"א מש"כ מד' תוס' לעיל כז: ד"ה אמאי.

בגמ' דרך שרעתא דנהרא הוכיחו מכאן דהפושע בממונו שיתעביד בור חייב אע"ג דהפקירו, דהא הכא לא כרה את הבור אלא פשע בממונו וחייב ע"ז אע"ג דאפקרי' ודו"ק.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס בכריית בור

בגמ' אי דאיכא דרכא אחרינא פושע הוא וכתב הנמוקי יוסף בשם הרמ"ה דכ"ז בבהמה אבל באדם בן דעת אף בשרעתא דנהרא אנוס הוא. וכתב הנמוקי יוסף דאם הלך עם בהמתו בשרעתא דנהרא ונתקל גמלו בו [וכשינויא דבסמוך] חייב דהו"ל תחילתו בפשיעה שיפול הגמל מעצמו וסופו באונס שנתקל על ידו, ולכאו' יש ללמוד מכאן לחקירת היונ"א סי' י"ז בתחילתו בפשיעה וסופו באונס האם חשיב לכריית בור כגון אסו"מ שהניחן בראש גגו ויכולים ליפול ברו"מ ולבסוף נפל ברוח שא"מ, ויעוי"ש שכתב שנראה ברור דאינו חייב, דבעינן כרי' בידים, ולכאו' מד' הנמוקי יוסף כאן משמע דמדין תבו"ב חייב אף בהזיק לאחר שנפל לארץ וכדין בור. [ויל"ד בזה ע"פ חקירת הרע"א בב"מ דף ל"ו האם תבו"ב הגדר דכולה חדא פשיעה, או דמכיון שפשע נתחייבו נכסיו אף אם אירע אונס לבסוף, ויעוי"ש באות כ"ט דתלי לה אם האונס בא מחמת הפשיעה דבכה"ג י"ל דכולו בפשיעה אבל אם האונס לא בא מחמת הפשיעה בכה"ג הוא חיוב משום דבשעת פשיעה נתחייבו נכסיו, וא"כ הכא אין האונס בא מחמת הפשיעה ובודאי לא חשיבא כפשיעה א"כ לא ייחשב ככריית בור וצ"ע, אמנם כבר העיר האב"ע במכתבו להגרא"ז נדפס בסוף אב"ע נזיקין דמדין תבו"ב הנאמר בממון המזיק בודאי ל"ש לומר דחל שע"נ וצ"ע, ולעיל כא: הארכנו בענין זה].

בגמ' מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא וכתב הנמוקי יוסף בשלמא בשעת נפילה אע"ג דנתקל הוא במתכוין להשליכה בשעת נפילתו כי היכי דלא לתזק בה ואע"ג דמחמת אונס נפילה קעביד כיון דבכוונה קא עביד חייב דאפילו תימא כל לאצולי נפשי' ברשות קא עדיף לא עדיף מכל מאן דעביד ברשות דכי הזיק חייב עכ"ד, וערש"ש משה"ק ע"ז.

בגמ' במתכוין לזכות בחרסי' ופירש"י בד"ה במפקיר, דמתכוין מתפרש בשני אופנים דבשעת נפילה הוא במתכוין לשבור ולאחר נפילה הוא במתכוין לזכות בחרסי', וכן פי' בעה"מ, והמלחמות פי' דהכל הוא במתכוין לזכות בחרסי', ולדברי המלחמות מבואר דאע"ג דנפל באונס מ"מ חייב אם החרסים שלו וכמו שביאר זאת להדיא. אבל לדעת רש"י י"ל דבלאחר נפילה ג"כ מיירי במתכוין לשבור דאל"כ אין כאן כרי', ומ"מ בעינן ג"כ שיתכוין לזכות בחרסים דאל"כ אין הבור שלו ופטור לר"י, ויעויין עוד בסמוך.

עיין בנמוקי יוסף במש"כ אי בעינן זכי' בפירוש ובדין ברירה, ועי' בחי' ר' מאיר שמחה שהאריך בביאו"ד.

בתוד"ה פליגי, פי' התוס' דפלוגתא דמפקיר נזקיו הוא האם בור ברה"ר חייב, וכ"ז במפקיר נזקיו לאח"נ פשיעה, אבל בלאח"נ אונס פטור, ומה שאמרו לאח"נ אונס בפשוטו היינו שמיד הפקירו ואע"פ שאח"כ הי' לו פנאי לסלק, מ"מ אינו שלו, ודעת הריב"א (הובא בשיטה מקובצת ד"ה במפקיר) דאם הי' לו פנאי לסלק ואח"כ הפקירו, חייב אף בנפילת אונס, וכתב והפקיר רשותו ובורו דקאמר ר"י שהפקירו יחד, והיינו דכל מה שהפקיר רשותו ובורו פטור הוא כשהפקירן יחד, דאל"כ כשהי' כשהפקיר רשותו ולא בורו נתחייב לסלק ואח"כ כשהפקיר בורו חייב, וכפל דבריו לק' מח. (ד"ה ולהא) ופי' כן בדברי רש"י, וכ"ה בסמ"ע סי' ת"י ס"ק ג', אמנם דעת תוס' לק' מח. ד"ה וטינפו דפטור, וכ"ה בב"ח סי' תי"א ובדברי משפט השיגו מתוס' דידן , ובאמר"מ סי' כ"ט אות ט"ו כ' דתוס' דידן מיירי בלא הפקירו. ועמש"כ לעיל כח: בתוד"ה ה"מ ובתוד"ה והתניא.

והתוס' הוכיחו דלאח"נ אונס מודה ר"מ ממעלה קנקנין דפטר ר"מ בנפלו ברושא"מ, והי' מקו' לחלק בזה כמשנ"ת לעיל דבקנקנים אין כאן מעשה אדם כלל דהו"ל רושא"מ, משא"כ במעשה אדם באונס י"ל דאם הי' לו פנאי לסלק חייב ודו"ק.

זה חופר וזה מתחייב

בא"ד דכיון דלא אפקרינהו עלי' דידי' לסלוקינהו כדאמר בסמוך דמתכוין לזכות בחרסין וכו', התוס' הוכיחו בג' ראיות דאע"ג דא"א לחייבו על הכרי' מ"מ כל דהו"ל לסלוקי חייב א. מסוגיין דמתכוין לזכות בחרסים חייב, ב. מגמ' פ' הפרה דבעל חצר חייב בנזקי הבור ג. מגמ' לקמן ע"ב.

והנה מה שהוכיחו מסוגיין צע"ט דהתוס' פירשו דר"י פטר אף בלאח"נ פשיעה וא"כ מיירי כששיבר במתכוין וכמשנ"ת בדעת רש"י, אבל לדעת המלחמות ראי' זו קיימת וכמשנ"ת.

וראי' ב' שהוכיחו מפ' הפרה תי' הנחל"ד לפמש"כ רש"י שם בד"ה הכא וז"ל וכי אפקר בתר הכי נותן תקלה ברה"ר עכ"ד, מבואר בד' רש"י דחיובו משום שהפקיר רשותו זה גופא חשיבא כרי', ואדרבה מד' רש"י מבואר דל"ל יסוד התוס' דאין לחייבו על מה שהוא שלו, אבל התוס' ס"ל דאין ההפקר חשוב ככרי', ואזדו רש"י ותוס' לשיטתם בהפקיר רשותו ובורו האם ההפקר ככרי', וכמשנ"ת לעיל כח: בתוד"ה ה"מ, וע"ע באמר"מ סי' כ"ט אות ו' שכתב דמהגמ' בהפרה אין ראי' באופן שהכורה בר חיובא, והתוס' לא דנו מטעם זה, אלא דנו האם הבעלים חייבים אע"פ שלא חפרו, ועי' להלן, ובראי' ג' בעזה"י יתבאר לקמן ע"ב.

והנה שיטת המלחמות לקמן בסוגיא דקדרין והרמב"ם פי"ג מנז"מ ה"י דאין חיוב בור במאי דהו"ל לסלוקי ולא סלקי' אם אחר חפרו עי"ש, ובביאוה"ד כ' בחי' ר' נחום (אות מה) בשם הגרב"ד דלא דמי לכל המזיקין דממונו הוא המזיק, משא"כ בבור הוא בעל האבן ולא בעל התקלה דהתקלה נעשית ע"י אחר, והגרב"ד זצ"ל הגדיר דה"אבן" של הבעלים וה"הר" של המניח, ויקשה לדבריהם הוכחות התוס'. והנה הקו' מסוגיין כתב האמר"מ כ"ט אות ו' וכ"כ באב"ע פי"ג מנז"מ ה"ט שראה מובא בשם הגר"ח זצוק"ל שכל ד' הרמב"ן והרמב"ם הוא באופן שלא כרהו אבל אם כרהו באונס אע"פ שא"א לחייבו על הכרי' מ"מ אם אח"כ הי' לו פנאי לסלק חייב.

וע"ד הוכחת התוס' מפ' הפרה דבעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור, אין לומר כמשנ"ת בדעת רש"י דהתם ההפקר חשוב כרי', דהרי שיטת הרמב"ם והמלחמות דהפקיר רשותו ובורו פטור [וכשיטת התוס'] אלמא דלא ס"ל דההפקר חשוב ככרי', שו"ר בחי' ר"ש סי' ו' שעמד בזה, ועוד ראיתי להעיר דהמלחמות [יג. מדפי הרי"ף ד"ה וכתב] כתב וז"ל ובהא ליכא מאן דפליג דכל היכא דאית ליה בעלים היה להם לסלק הנזק אע"פ שנפל שם באונס כדמוכחא שמעתין בהדיא וכדמוכח נמי בפ' שור שנגח את הפרה עכ"ד, ולכאו' מש"כ מפ' שור שנגח את הפרה כוונתו להסוגיא בדף מ"ח ואי נימא דהתם הטעם דההפקר כנותן תקלה א"כ אין ראי' לנ"ד ודוק.

ובחזו"א סי' ד' ס"ק ה' והאמר"מ בס"ק כ' כתבו דמודה הרמב"ן שא"צ כרי' אלא דכשחפר אדם בר חיובא בזה ס"ל דא"א לחייב את בעל הבור. ותי' בזה הגמ' בדף מ"ח, וכן מתפרש לפ"ז סוגיין דבנפל באונס והי' לו פנאי לסלק חייב, ועמש"כ לקמן לא. דעדיין צ"ת דהר"מ והמלחמות מיירי באופן שהכורה פטור, וכ"ה מוכרח בשיטת הרמב"ם שכתב בפי"ב ה"ג אחד החופר בור או שנחפר הבור מאליו או שחפרתו בהמה או חי' הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא יעשה ה"ז חייב בנזקיו, ואחד החופר או הלוקח או שנתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מ"מ עכ"ד, ולשיטתו ע"כ דדוקא כשחפר בר חיובא החופר חייב ולא בעל הבור. ועדיין צ"ב בלוקח בור מדוע חייב הרי הי' כאן כורה בר חיובא, וכמו"כ הק' החזו"א סי' ב' ס"ק י"ט (ד"ה ויש) מירושלמי דיורש חייב, ותי' דכיון דניחא לי' לזכות בה ושפיר איכא למרמי עלי' נזקיו, והרי בידו להפקירן, ועיין דברי משפט שכתב בשיטת הרמב"ם דבעינן כרי' אף בבור ברשותו.

והנה התוס' בדף מח. ד"ה אע"ג נסתפקו בחפרו אדם בר חיובא האם על בעל החצר למלויי והחופר משלם בנזקי החצר, ובגלהש"ס ציין הרע"א לד' תוס' דידן ולקמן מט:, דהתוס' לקמן מט. כתבו דכיון דהחופר משלם נזקי החצר על בעל חצר למלוי', וכתב הגר"א בס' תי"ג סוס"ק ה' דמשמע מדבריהם דדוקא משום דהחופר משלם בנזקי החצר. [וכ"כ השיטה מקובצת שם מתר"פ דדוקא משום ששילם אבל כ"ז שלא שילם חייב החופר, וכן הביא השיטה מקובצת בדף מח. מהראב"ד] וכתב הגר"א דזהו כהרמב"ן, וצ"ע דלהרמב"ן מה יועיל במה ששילם והרי מ"מ בעל החצר לא חפרו, ובשלמא בלוקח י"ל דבמה ששילם נכנס תחתיו, אבל כאן לא הי' כורה בר חיובא דהשור חפרו ומה מועיל במה ששילם. ועחזו"א סי' ב' ס"ק י"ט (ד"ה ת"י) מש"כ בביאו"ד הגר"א. ושמעתי ליישב סתירת התוס' בשם מו"ר הגאון רבי גרשון שליט"א דבאמת התוס' נסתפקו באדם בר חיובא החופר בשל אחר האם הבעלים חייב או הכורה וכדבריהם בדף מח., ומה דפשיטא להו בסוגין דהבעלים חייב, הוא משום דאזלו למ"ד בור ברה"ר פטור וא"כ הכורה פטור דאינו בר חיובא דלאו דידי' וע"כ חייבים הבעלים, ובדף מט: כתבו דמ"מ אם שילם חייב בעל הבור ודו"ק, ובטור סי' ת"י כתב דהחופר בור בחצר חבירו כ"ז שלא נודע לבעל החצר החופר חייב אבל לאחר שנודע לו בעל הבור חייב, ובנימוקי הגרי"ב על המהרש"א בדף ו. כתב דתוס' בדף מט: שלא תי' כן פליגי ע"ז, [ועי' אמר"מ סי' כ"ט אות י"א מש"כ בד' הגרי"ב] ועי' חי' ר"ש סי' ו' מש"כ בכל ענין זה.- ע"ע ברא"ש פ"ב סו"ס ב', ויעויין בהגר"א סי' תי"ג ס"ק ה' קרוב לסופו.

שם בד' תוס' מבואר דחייב בבור משום ממונו אע"פ שלא כרהו, ומקשים מ"ש מאש דנראה בתוס' לעיל דף ה: ד"ה כי דאינו חייב אא"כ הבעיר את האש, ובשיטה מקובצת שם הובא מתוס' שאנץ ליישב קו' תוס' שם דבאש ג"כ אם גוי או כלב הביא אש לחצירו חייב, ועמש"כ בזה האמר"מ סי' כ"ט אות כ"ב ברכ"ש סי' א' בשם הגרי"ז ובאבן האזל פי"ג מנ"א הי"ט.

כרי' למ"ד בור ברה"ר פטור

'ילה"ק לשיטת תוס' דאם הבור ממונו חייב מדין ממונו ולא משום שכרהו, [ולא משום דהו"ל לסלוקי חשיב ככרי'] א"כ למ"ד דלא חייבה תורה אלא בבור ברשותו א"כ נמצא דלא משכח"ל חיובא דבור משום הכרי' דלעולם החיוב משום שהוא בעל הבור, והתורה לא אמרה כן שנאמר כי יפתח וכי יכרה דהחיוב על הפתיחה או על הכרי', ואף בלא דברי התוס' ילה"ק כן דמ"מ אין נפ"מ בפתיחה וכרי' דלעולם חיובו על שהוא בעל הבור.- ילה"ק לד' תוס' מהירושלמי [הובא ברשב"א לעיל כח.] דהמניח כד ברה"ר ובא אחר והניח אחרת סמוכה לו ובא הראשון ליטול את שלו אם יטלה מכאן ויתננה כאן יעשה בור, וק' לשיטת תוס' דלעולם החיוב על בעל הבור א"כ אף שיתננה כאן לא יתחייב המניח, וי"ל עפמש"כ הטור דכ"ז שלא נודע לראשון חייב השני.

בד"ה מדמתני' ובשעת נפילה נמי פליגי עמהרש"א לק' לא. בד"ה אמר רבא משה"ק ע"ד רש"י דמבואר דלא פי' כן.

כיצד רב מפרש למשנתינו

בתוד"ה הוחלק, ועוד דרב אוקי למים דמתני' בדלא אפקרינהו, יעויין ברשב"א לעיל דף כח: שהאריך כיצד רב יפרש למתני', וע"ע במלחמות, והעירוני לשיטת רש"י דרב דסבר אסו"מ משורו למדנו סבר דבור שחייבה עליו תורה הוא בבור ברה"ר, א"כ אליבא דר"י דפטר בור ברה"ר ע"כ דאסו"מ דלא אפקרינהו מבורו למדנו, ותיקשי מדוע במתכוין חייב בטינפו כליו במים, והא הו"ל בור ופטור על הכלים, וי"ל דרב מוקי למתני' כדריו"ח דלר"י ג"כ בור ברה"ר חייב, ובמתני' דפטר הוא במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, א"נ י"ל דר"י לטעמי' דמחייב בנזקי כלים בבור, וא"כ י"ל דאה"נ מבורו למדנו ומ"מ חייב על נזקי כלים, וע"ע מש"כ בגמ' מד' בעה"מ.

ע"ע בהשלמה שהקשה על הרי"ף דפסק כרב דלהבלו ולא לחבטו, וכשמואל דאסו"מ דלא אפקרינהו הוא בור ע"כ יפרש משנתינו דפליגי בשעת נפילה, והיינו בשעת נפילה ממש והוא מעשיו.

שו"ר בברכ"ש רסי' א' שחקר בדין אסו"מ דלא אפקרינהו לרב האם בעינן שיניחנו ברה"ר או עכ"פ שיפשע בהנחתו ברה"ר, או"ד דכל דהו"ל לסלוקי חייב, והוכיח ממשנתינו דמחייב ר"י לאחר נפילה משום דהו"ל לסלוקי, ודחה דר"י לטעמי' דמחייב על נזקי כלים בבור.

בד"ה אלא כגון שהוליכה במקום שיש לחוש שתפול כ' בחי' ר' נחום דרש"י לא פי' כ"ז, וביאר דרש"י לשיטתו דכל דהו"ל לסלוקי חייב אע"פ שהפקירו אח"כ וכמשנ"ת מדברי רש"י בדף מח., וא"כ י"ל דמיירי שהי' לו פנאי לסלק [והוא דלא כמשנ"ת לעיל בדעת רש"י דלאחר נפילה הוא [אף] כשלא הי' לו פנאי לסלק] ופי' דזהו כוונת רש"י בדף מח. ד"ה ונטנפו שכתב דכל מידי דהוו דידי' בשעת נפילה וכו' וכגון שנפלה גמלו ולא העמידה כו' כיון דבשעת נפילה דידי', וכו' והתוס' כ' ע"ז דנפילת גמלו מוקמינן דאתקל ואתקלא בי' גמלי' וכו' עכ"ד, ואזדו לטעמי' דהוכחת רש"י היא מלאחר נפילה דלא הוה קשיא להש"ס.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף