אילת השחר/בבא קמא/כט/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png כט TriangleArrow-Left.png א

דף כ"ט ע"א

ונפלו ברוח שאינה מצוי' והזיקו שהוא פטור. ומזה הוכיח בגמ' דפטור באונס. יש לעיין הא ודאי בהניח דבר על הגג אז כדי להיות חופר בור הא גם ע"י רוח מצוי' עדיין לא פשוט, דבדף ו' מייתינן לי' מהצד השוה דבור ואש, דבלי זה הא פרכינן שכן אין כח אחר מעורב בו, וכיון דבעי ללמוד דגם בכח אחר מעורב בו חייב מהא דאש ע"כ יתחייב גם כאן רק ברוח מצוי', אבל אי"צ לטעם דאונס, דהנה הא חזינן דגם למ"ד אשו משום חציו מ"מ ברוח שאינה מצוי' פטור באש, אע"ג דאדם חייב ברוח שאינה מצוי', וע"כ כמו שביארו דזה חציו רק ע"י הרוח מצוי', עיין בחזו"א סי' ב' ס"ק ד', א"כ אין הטעם משום דהוי אונס ולא סליק אדעתי' אלא דבלי רוח מצוי' אין זה נקרא שהוא עשה את הבור, ואין לומר דגם מה דלא הוי חציו ע"י רוח שאינה מצוי' הוא מדין אונס דלא הוי לאסוקי אדעתי' ולכן לא נעשה חציו, משא"כ באדם ממש חייב אף באונס, דהנה לשיטת התוס' סנהדרין דף ע"ז דבנפל סכין ושחט יש להחשיב זה כשחיטה מכחו, וזה דוקא אם הגיע ברוח מצוי', והתם ודאי לא שייך לחלק משום דסליק אדעתי' או לא אלא דברוח שאינה מצוי' אינו שייך להחשיב זה ככחו, וא"כ מאי מוכיח מקנקנים שנפלו ברוח שאינו מצוי'.

ואפשר לומר דהנה לעיל דף כ"ב ע"ב פרכינן מהא דשולח ביד חש"ו פטור בשלמא לר"י חציו דחרש הן אלא לר"ל אילו מסר שורו לחש"ו ה"נ דלא מחייב, ותמהו בתוס' ממ"נ אם זה כרוח מצויה גם למ"ד משום חציו חייב ואי כרוח שאינה מצוי' גם לר"ל ייפטר, וחילקו התוס' דלמ"ד משום חציו בעי רוח מצוי' הרבה וקרוב לודאי היזק משא"כ למ"ד משום ממונו, ובסברא אינו מובן כל כך החילוק, ואפשר לבאר דכדי להיות חציו צריך מצוי' דאז זה חציו ונחשב כחו דמה שרגיל להיות, מצטרף אל מעשהו שיהי' חשוב כחו, וזה יהי' גם לענין שחיטה שרק מה שיהי' ברוח מצוי' נחשב לכחו, אבל למ"ד משום ממונו דחיובו לשמור שלא יזיק, אז כל מה דיכול להפטר ע"י רוח שאינה מצוי', הוא משום דאין לו להעלות על הדעת שיהי' היזק דלולא זאת הי' מוטל עליו לשמור, ולפי"ז קושית הגמ' מדפטר ברוח שאינה מצוי' נהי דלא יהי' כחו מ"מ יתחייב משום שלא שמר ומשום ממונו, דהיכא דאינו כחו אפשר לחייבו משום ממונו, וע"כ משום דברוח שאינו מצוי' אינו חייב על שלא שמר, והיינו משום דלא בעי לאסוקי אדעתי' והוי כאנוס, ושפיר מוכיח דאנוס פטור, דאי לא הי' הדין דאונס רחמנא פטרי' הי' שייך לחייבו על חוסר שמירתו מצד ממונו. ועי' בש"מ לקמן ד' נ"ו בשם המאירי דבכופף קמתו ומטיא ברוח שאינו מצוי' כיון דרוח שאינה מצוי' מסייעתו וגם הוי קצת כאנוס לכן פטור מדיני אדם, ומשמע דזה ב' טעמים וברוח שאינה מצוי' בלי דהוי אונס ג"כ כבר סגי לומר דלא יהי' חייב. (מהדו"ק)


נתקל פושע הוא. עי' במלחמות דס"ל דאי נתקל פושע מ"מ אינו חייב אלא מטעם אש, ובחזו"א סי' י"א ס"ק כ"א הקשה מהא דנפל מן הגג ברוח שאינה מצוי' לעיל דף כ"ז דחייב בנזק הרי דהוי אדם, דאש הא אינו חייב ברוח שאינה מצוי', וחילק בין היכא שהזיק האדם או הכד, ולכאורה הא גם הכד הזיק בכח האדם, ונצטרך לחלק כמו שהעירוני, דכח האדם לא יהי' חייב בכה"ג כיון דהדחיפה נעשה ע"י המכשול של הקרקע, משא"כ האדם עצמו חייב תמיד אף אם דחפו הקרקע, אלא דלפי"ז נצטרך ג"כ לחלק בין אם כובד האדם הזיק דאז חיובו מדין אדם, אבל ע"י כח הדוחף אינו אדם אלא אש, כיון דזה עשה הרוח, או דאפשר דמ"מ כל דגופו הזיק אפילו שזה מכח הדוחף זהו אדם, משא"כ כחו שאינו נוגע בגופו, ולפי"ז חלוק כחו מגופו, ולעיל דף ג' ע"ב משמע דאין שום חילוק, משא"כ אם זה תלוי דכשהזיק בדחיפת הקרקע אז אין כח האדם מזיק, נמצא דבאמת אין הבדל בין כחו לגופו דאם אך יהי' היזק בכחו תמיד חייב כגופו, אלא דבאופן זה אין כחו מזיק, אלא כח דחיפת הקרקע.

והנה לעיל דף י' בנשען עליהם אדם כבד ושבר הספסל דחייב הסומך דכחו כגופו דמי, לכאורה הי' מקום לחייב גם את היושבים שנסמך עליהם כיון דשברו בגופם, אלא דיש לחלק דלגבי בן אדם בכונה אין לקרוא להיושב אדם המזיק, אע"פ שהם נוגעים בגופם בספסל, ודומה למה שכתבו בדף ו' ד"ה לאתויי, וכל החיוב על הסומך, משא"כ בדבר אחר הדוחף דאז מקרי תמיד אדם אם גופו מזיק, וצע"ק. (מהדו"ק)


במתכוין לזכות בחרסיה. עי' בנימוק"י דאם זכה לא אמרינן דהוברר דאלו שמפקירן עכשיו גם קודם הי' הפקר, דבדאורייתא אין ברירה, וביאור כוונתו דודאי אלו החרסים שאינו לוקח אח"כ לא אמרינן דבמציאות נתגלה דהוא התכוין בפירוש להפקירן, דאי הי' שייך כן אין זה ענין לברירה, אלא דאי הוי אמרינן ברירה נמצא דחל אז הפקר על אלה שאח"כ לא ירצה לקחת, דבשעה שנשברה הי' דעתו שקצת יקח וקצת לא יקח והוא בעצמו אינו יודע עדיין איזה לא יקח, וכשאח"כ משאיר קצת אז נימא ברירה דאלו היו המופקרים, ולזה אומר דבדאורייתא אין ברירה ולא חל כלל דין הפקר, וכשיטת התוס' דאם אין ברירה לא חל כלל, ולא כרש"י חולין דף י"ד דהוי ספק על מי חל, דאילו הי' ספק שוב הי' צריך להיות פטור דהממע"ה דאולי זה הי' הפקר, ומדבריו חזינן דל"צ הפקר שיהיה במציאות אפשרות לכ"א לקחת, דא"כ אף אי נימא ברירה מ"מ הא במציאות לא הי' אפשרות לכ"א לזכות, ולכאורה יש להוכיח ג"כ מהא דלקמן דף ס"ט באומר כל שילקטו דאע"פ דבזמן שלוקחין אסור להם לקחת מ"מ כיון שאחרי הלקיחה נעשה הפקר למפרע מקרי הפקר ופטור מן המעשרות, וה"נ כאן אין עליו חיוב משום בורו, אי הוי אמרינן יש ברירה.

ויש לדחות דהתם כיון דכשילקוט יחול ההפקר למפרע ויהי' שלו, דמצד הבעלים הא הופקר כבר מה שילקטו, שייך שפיר לומר דנקרא דיש אפשרות לזכות תיכף דלא צריך יותר הסכמת הבעלים, אבל כאן דאז אם הי' לוקח איזה אדם החרסין, לא הי' יכול לזכות כיון דאולי הבעה"ב לא יתן לו לקחתם, נמצא דאף א' מהחרסין לא יצא עדיין מהבעלים יש מקום לומר דלא שייך הפקר למפרע, וחזינן מהנמוק"י דמ"מ הוי הפקר כה"ג אע"ג דבמציאות הי' עדיין אסור לזכות דעדיין שליטת כח הבעלים ע"ז, ולפי"ז להיפך אם במציאות הי' אפשר לקחת מ"מ כיון שאליבא דאמת יתברר דלא הי' הפקר לא יהי' לו דין הפקר, וצ"ע בחזו"א ליקוטים סי' י"ט על דף כ"ח דרוצה לפרש בתוס' דלכן הוי פיאה כיון דאז הי' יכולין העניים לזכות אע"פ שאיגלאי מילתא למפרע דלא הוי פיאה, ודוחק לומר דבין אם אפשר במציאות לזכות אע"ג דאיגלאי מילתא דזה לא הי' פיאה או הפקר בין אם איגלאי מילתא למפרע אע"פ שבמציאות לא הי' יכול לזכות הוי תמיד דין הפקר, ובעצם דברי הנמוק"י צ"ע דהא דבדאורייתא אין ברירה הא הוא משום דאזלינן לחומרא וא"כ איך יוציאו ממון מספק דאולי יש ברירה והוי הפקר ופטור, ועיין מש"כ בזה לקמן דף צ"ד א', [ועי' תשובות חדשות רעק"א סי' י']. (מהדו"ק)


תוד"ה פליגי. דאם הפכה בפחות מג' אם נתכוין לזכות בה חייב. והנה לקמן רצינו להוכיח דר"א סובר בור ברה"ר פטור מדאוקי מתני' דהופך הגלל בנתכוין לזכות, וביאר רש"י דאע"פ שהניחו שם לא הפקירו, ויש לעי' למאי דדחי, דר"א יסבור בור הפקר חייב ומיירי דהפך למטה מג', אם גם אז צריך לומר דלא הפקיר אח"כ הגלל, דאם הפקיר יש מקום לומר דחוזר חיוב לזה שהניח הגלל ברה"ר, דהא בעצם הא לא עשה בור זה שנתכוין לזכות, אלא דחייב מחמת דעלי' דידי' רמי לסלוקי כיון שקנה בור, א"כ כ"ז כשהוא שלו אבל אח"כ שוב חוזר חיובו לזה שכרה הבור, אפילו אם נסבור דמפקיר נזקיו אחרי נפילת אונס שהיה לו לסלקו ואח"כ הפקיר חייב כמו שכתב הריב"א בש"מ כאן, ודלא כהב"ח הובא באמרי משה סי' כ"ט ס"ק ט"ו, מ"מ כאן אולי יחזור חיובו להכורה בור, או דכיון דזכה מן ההפקר את הבור הוא צריך לזכות עם כל חיוביו, ונעשה כורה בור ממש, ואין כבר שום חיוב על הראשון, וא"כ גם אם יפקירנו לכו"ע יתחייב, אף להב"ח דס"ל דבנזקין שהפקיר אחרי שנפלו באונס והי' לו זמן לסלק פטור, מ"מ הכא הו"ל ממש דין כורה בור.

ואם נימא כן לא יצטרך לחכות זמן דהי' לו לסלק כדי להתחייב, דזהו רק אם ע"י שהוא שלו מתחיל חיוב לסלקו ואח"כ נעשה חייב על היזיקו, אבל כאן יתחייב דהוי כורה בור ממש, ובשו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון סי' רנ"ה הי' לו ס"ד דביורש בור חייב תיכף עיי"ש. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א