מראי מקומות/בבא קמא/כט/ב

מראי מקומות בבא קמא כט ב

בגמ' אבל בשעת נפילה מאי ד"ה פטור. מבואר בסוגיין דאע"פ דבשעת נפילה פטור דהו"ל אונס מ"מ לאחר נפילה חייב [ובירושלמי בה"ב איתא כן אליבא דאמת לשיטת ר"א] וע"כ משום דהו"ל לסלוקי, ומזה מוכח דבכרית אונס חייב דהו"ל לסלוקי, אכן בלא"ה הקשו הראשונים דבמפקיר נזקיו לאח"נ אונס בודאי פטור ועי"ש, ומ"מ יש להוכיח למאי דמשנינן דריו"ח מפרש דטעמא דפטרי חכמים הוא משום דהו"ל מפקיר נזקיו לאח"נ אונס, ומשמע דאם לא הפקיר חייב אע"ג דהוא בנפילת אונס וע"כ משום דהו"ל לסלוקי.

בגמ' במפקיר נזקיו דהכא דאנוס הוא ראיתי להקשות להריב"א דבהו"ל לסלוקי חייב אע"פ שהפקיר א"כ בפשוטו מיירי הכא אע"פ דהו"ל לסלוקי א"כ אין כאן אונס, וכן נתבאר בע"א דלהריב"א מיירי שמעתין כשלא הי' לו פנאי לסלק.

'ברש"י ד"ה' אליבא, דהשתא בהפקיר נזקיו הבא ע"י אונס כתב המהדו"ב הלשון מגומגם קצת דהא לר"מ נתקל לאו אונס הוא וכו', וראיתי ליישב קצת לפמש"כ הרשב"א בדכח: דנתקל לא הוי פושע גמור לר"מ ושו"ח פטור א"כ זהו כוונת רש"י דאף בכה"ג חייב וכ"ש בהפקר שתחלתו ברצון.

בד"ה כי עמהרש"ל ומהרש"א.

בתוד"ה ורבי, התוס' הוכיחו דלאח"נ אונס מודה ר"מ דפטור ממעלה קנקנים ויעויין בדבריהם במשה"ק עפ"ז, ולפמש"כ לעיל כח: לחלק דהנעשה ע"י רושא"מ גרע דלא חשיב מעשיו, אין ראי' מקנקנים ודו"ק.

איתא בירושלמי בסוף ה"ב דאף למ"ד מפקיר נזקיו בבור פטור מ"מ במפקיר שור שנגח ברה"ר חייב, ופי' המפרשים דמיירי בהפקירו קודם שהזיק ואעפ"כ חייב, ויעוין בחי' הגרשש"ק ריש מכילתין דנקט בפשיטות דפטור בכה"ג, והראוני דהגרש"ר עמד ע"ד, ולד' הר"מ פ"ח מנ"מ ה"ד דפטר בהפקר מקרא דרעהו לכאו' יפטר בזה.

שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו'

בגמ' דאר"א משום רי"ש שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' בור ברה"ר, מה שאמרו עשאו הכתוב היינו דהתורה אמרה בעל הבור אלמא דהוא ברשותו, כן פי' הר"ן פ"ק דפסחים [ג. מדפי הרי"ף].

והנה לקמן דף נ. אמרינן דלרי"ש דחיוב בור הוא רק ברה"ר מה שאמרה תורה בעל הבור הוא בעל התקלה, והתם קאי לפרושי לרי"ש דבור ברשותו פטור, אבל אם חייב על שניהם דהיינו בין ברשותו ובין ברה"ר א"כ דרשינן בעל הבור כפשטי', וע"ז קאמר דהוא כשלו ואפשר דאף למ"ד דחיובא דבור הוא רק ברה"ר מ"מ ג"כ הגדר דהוא בעל הבור, ועיין באבן האזל פ"ב מנז"מ הי"ז אות ג'.

התוס' לעיל ג: ד"ה וממונך כתבו דבבור ואש לא שייך לומר בהצד השוה שכן ממונך, אמנם הרשב"א בדף ב. הביא לרש"י דפי' דכיון דעשאן הכתוב כאילו ברשותו, א"כ חיובו מפני שהן ממונו והרשב"א הקשה ע"ז עי"ש.- ע"ע מש"כ לעיל כב. בהא דלא נמנה אש בהדי דברים שעשאן הכתוב כאילו ברשותו.

ובשו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סי' רנ"ה נסתפק בחופר בור ברה"ר ומת ואח"כ הוזקו בו אי מחייבי יורשין לשלומי, ודן שם בתרתי א. לחייב את היורשין מדין בעל הבור ב. לחייב את אביהם וכדין מי שמת והניח פרה שאולה כדאיתא בכתובות לד: וכתב דלא מסתבר כלל לחייב את אביהם, אבל את היורשים דן לחייבם, [וצ"ע מדוע בדף נא. לא מוקי בור של שני שותפין בשני אחין שירשו את אביהם]. ובהגר"א סי' ת"י ס"ק ה' הביא ירושלמי דיורש חייב אלא דהתם י"ל בבור ברשותו וכ"כ שעה"מ שם, [ועמשנ"ב סי' תל"ה ס"ק ג' בירושת חמץ].

במה שאמרו בור ברה"ר, משכח"ל עוד שאף החופר בור ברשות חבירו דחייב החופר אע"פ שהבור של חבירו כגון כ"ז שלא נודע לבעל החצר או שלא שילם לו נזקי חפירתו וכמבואר בשו"ע סי' ת"י סעי' ד'.

בגמ' וחמץ משש שעות ולמעלה ופירש"י דאינו ברשותו דאסור בהנאה ובפסחים ו: פירש"י שאינו שלו, וכבר האריכו בזה אי איסוה"נ אינו שלו, יעויין בקצות החושן (סימן ת"ו ס"ק א') ועי' בקונטרס שבסוף שו"ת הריב"ש, ונפ"מ מזה לחמץ שאינו ברשותו כגון נגזל האם עובר בב"י דאי איסוה"נ הוא שלו ואינו ברשותו ואעפ"כ בעינן לעשאן הכתוב מבואר דאינו ברשותו אינו עובר משא"כ אי איסוה"נ אינו שלו, ובגוף הדין אם הנגזל עובר עיין בשיטה מקובצת לק' צז: בשם הר"מ מסרקסטה וברמב"ן פסחים לא: ובנובי"ק או"ח סי' כ' וברע"א תשו' כ"ג, ונתבאר בפסחים שם.

ובמקו"ח בפתיחה לסי' תל"א אות ג' כתב דמה דחמץ בפסח אינו ברשותו הוא משום חיוב ההשבתה, ואף לריוה"ג דמותר בהנאה מ"מ אינו ברשותו, וכ"כ הבית מאיר שם והאריך דאיסוה"נ חשיב ברשותו, וחמץ בפסח שאני משום דמחוייב להשביתו והשיג על השאג"א דלא פי' כן.

הנובי"ת או"ח סי' ס"ג כתב [והעתיק מש"כ בצל"ח פסחים דף ו] דאם לקח נכרי חמץ של ישראל שוב אינו עובר עליו בב"י, דלא העמידה תורה ברשותו אלא באופן שלא זכה בו אחר וכתב וז"ל וסמך ראי' לדבר דברי חז"ל שאמרו שני דברים אינן ברשותו כו' בור בר"ה וחמץ משש שעות כו', ונקטי' חמץ דומי' דבור ברה"ר שעדיין הוא ברה"ר ולא זכה בו אדם וחייב החופר אף שאינו ברשותו וחמץ נמי דכוותי' כ"ז שרק אינו ברשותו ולא זכה בו אחר עכ"ד, והנה מש"כ דבבור ברה"ר אם זכה בו אחר פטור הראשון יבואר בעזה"י לקמן.

כתב השיטה מקובצת והקשה ה"ר יצחק מווינא דאמאי לא קחשיב שור המועד ג"כ דאע"ג דאסור בהנאה אעפ"כ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וצ"ע, מהר"י כ"ץ ז"ל עכ"ד, וצ"ע כוונתו אם כוונתו לשור הנסקל שהזיק לאחר שנגמר דינו, צ"ת א. מנלן דחייב. ב. מ"ט חייב. והתוס' לעיל כ"ד ע"א ד"ה ולא כתבו דלר"ת דשור הנסקל לא נאסר מחיים אם הזיק חייב, אלמא דאם נאסר בהנאה פטור, ובחזו"א סי' ג' ס"ק ט"ז (ד"ה צ') כתב דאף שנאסר בהנאה מ"מ כיון שיש לו זכות מצוה בסקילתו חייב בשמירתו וחייב על נזקיו, ויעוי"ש מש"כ עפ"ז בישוב קושית הרע"א בגלהש"ס בדף צ: [ויעויין עוד בחזו"א בדף כד. ע"ד התוס' שם מש"כ בזה ונתבאר שם] וע"ע בר"מ פי"א מנז"מ ה"ז ח' ובברכ"ש סי' כ"ה בשם הגר"ח, והי' מקו' לבאר בכוונת השיטה מקובצת דכיון דבעינן מיתה וגמ"ד כאחד וכדלעיל יג: והרי נאסר בגמ"ד א"כ אינו חשוב בעלים וע"כ דאוקמא רחמנא ברשותי', וכן ביאר העל"נ כריתות כד. (ד"ה בגמ' שור) ועי"ש שתי' עפ"ז קו' רע"א בגלהש"ס לק' צ. עי"ש, וצ"ת דמ"מ נאסר רק לאחר גמ"ד, ועוד דלא נתיישבו דבריו מדוע כתב שור המועד הא כ"ז נוהג אף בשור תם, וע"ע בשיעורי הגר"ד. והעירוני בכוונת השיטה מקובצת דהרי אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בב"ד וכדלעיל כד. וכמש"כ תוס' שם כג: ד"ה ולא, וממילא תיקשי דכיון שהועד בב"ד ונגמר דינו הא הו"ל איסוה"נ וכיצד חייב על נגיחה רביעית וע"כ דהוא ברשותו ודו"ק היטב. [ועמש"כ לקמן מא.] שו"ר בשו"ת שו"מ ח"ב מהדו"ת סי' נ"ט (מה – ב) שכתב דאיסוה"נ חשיב לכם וראי' לדבריו משור הנסקל דחשיב והועד בבעליו דהרי צריכים להעידו ואח"כ משלם כופר ובעינן שיהיו בעליו אלמא דאיסוה"נ הוא בעליו.- בעל"נ סנהדרין עט: בתוד"ה בשור (בא"ד דשור הנסקל) כ' דמקושיית השיטה מקובצת הוא ראי' לר"ת דשוה"נ לא נאסר מחים.

מקשים מדוע לא חשיב נמי אש דחייב המבעיר אע"פ שאינו שלו, וכמבואר בתוס' בדף ג: ד"ה וממונך ובדף כב. ד"ה אשו משום ממונו, ותירצו דחלוק חיובא דבור מחיובא דאש דחיובא דבור הוא משום בעל הבור, ובבור ברה"ר ג"כ התורה קראתו בעל הבור, משא"כ חיובא דאש הוא מדין המבעיר ולא חייבתו תורה מפני שהוא אשו, ויעויין בתרומת הכרי סו"ס שצ"ב שכפה"נ הרגיש בהערה זו, ועיין אבן האזל פ"ב מנ"מ הי"ז אות ב' וג', ועמש"כ לעיל כב. בזה, ועמש"כ לעיל כב. לדון בזה עפ"ד תוס' לק' נו: ד"ה המעמיד.

ברש"י ד"ה משש שעות לעבור עליו בב"י מדברי רש"י אלו הוכיח השעה"צ סי' תמ"ג ס"ק ב' דבע"פ ג"כ יש איסור בל יראה, והוא פלוגתא דקמאי.

בור שלו שלא כרהו

בגמ' ואר"א ל"ש אלא שנתכוין לזכות בהן וכו' אראב"א שהחזירה למקומה, התוס' לעיל ע"א ד"ה פליגי הוכיחו מסוגין דיש חיוב בור אע"פ שלא כרהו, דהרי בהחזירה למקומה אין כאן כריית בור חדש ואעפ"כ חייב משום שהוא ממונו, ומדברי תוס' משמע שפירשו דמיירי שבר חיובא הניח תחילה את הגלל והי' הפקר וזכה בו אחר השני חייב, דע"י דנעשה ממונו פקע חיובא דראשון, ואינו מוכרח די"ל דעיקר כוונת תוס' להוכיח דחייב על בור אע"פ שלא כרהו ולא מיירי שהניח בר חיובא כאן את הגלל.

והר"ח פירש להדיא דמיירי שאדם הניח את הגלל ואעפ"כ פטור הכורה, וכן משמע בלישנא דגמ' דקאמר איסתלקו מעשה ראשון, וכן יש להוכיח מדברי הטור סי' ת"י [והובא ברמ"א סעי' ד'] שכתב דהחופר בור בחצר חבירו כ"ז שלא נודע לבעל חצר חייב הכורה, אבל לאחר שנודע פטור הכורה, וחייב בעל הבור [וכמבואר ברמ"א]. [ועמש"כ לעיל מד' הנוב"י שמבואר כן] ובטעם הדבר צ"ל דכיון דהוא ממונו עלי' דידי' רמיא לסלוקי ונפטר הכורה.

ולשיטת המלחמות והרמב"ם בשמעתתא דקדרין דהכורה בור בשל חבירו אין בעל הבור חייב דזה כורה וזה מתחייב לא אמרינן צ"ל דהכא מיירי באופן שלא הניחו בר חיובא, כ"כ האמר"מ סי' כ"ט אות כ', ועמש"כ לקמן בשיטת הרמב"ם דנראה מדבריו דמיירי בנעשה ע"י בר חיובא.

אמנם עדיין קשה לפמש"כ רש"י בדף מח. בטעמא דהפקיר רשותו ולא בורו חייב דכשהפקיר נותן תקלה ברה"ר, ולא פירש משום דזה ממונו אלמא דס"ל לרש"י דא"א לחייב על ממונו אא"כ כרהו, וא"כ הכא שאין כאן כריית בור דהוא בור הראשון מדוע יתחייב.

והנה בסמוך קאמר ר"א דמיירי שהפכו פחות מג' והוכיחו מכאן התוס' דמהני הגבהה בפחות מג' דהא עלה קאמר דאם נתכוין לזכות חייב. והקשו הראשונים על שיטת רש"י בקידושין דף כו. דהגבהה בעינן ג"ט, ובשיטה מקובצת הביא להראב"ד שכתב דבאמת בקנין הגבהה בעינן ג"ט והכא דחייב פי' וז"ל מיהו כיון שנתכוון לזכות בה אע"ג דלא זכה בה הו"ל כמפקיר נזקיו וחייב אבל בשלא נתכוון לזכות בה ולא זכה בה כיון שלא עקר אותה מן הקרקע מעשיו דידי' לא מינכרי כלל ופטור דלאו נזקיו נינהו וכו' עכ"ד, ולכאו' נראה בכוונת דבריו דכשנתכוין לזכות בה הרי נתכוין ליטלה ולהשתמש בה [וכמש"כ הר"ח] ופקע מיד שם בור, וע"כ כשחזר והניחה הו"ל עשיית בור מחדש וממילא יש כאן כרי' חדשה, וממילא א"ש אף לד' רש"י שהרי הכא אין החיוב משום ממונו דהא לאו ממונו הוא, וא"ש רש"י לשיטתו דס"ל שאין חיוב בור דממונו אא"כ כרהו, דהכא שפיר חשיבא כרי' וכמשנ"ת.

וא"ש לפ"ז מה שהעירוני למ"ד הבטה בהפקר קנה למאי איצטריך ההופך את הגלל תיפו"ל דקנה בהבטה [ולפמש"כ תוס' בב"מ ב. ד"ה דבראי' דבעינן מעשה כ"ד ניחא] וכמו"כ העירוני דמדוע לא קאמר דקנה בד' אמות, ולהנתבאר בדעת רש"י א"ש דהכא עיקר הדבר תלוי במה שמתכוין לקחתה לרשותו ולא בגדרי הקנין, אכן ברש"י נראה דמתורת קנין נגעו בה וכמש"כ רש"י דאיכא למ"ד הבטה בהפקר קונה.

אמנם מד' הרמב"ן והרשב"א בקידושין כו. נראה כוונה אחרת בדרכו של הראב"ד, דהכוונה דבבור דחייבה תורה אף ברה"ר לזה סגי ג"כ בהגבהה פחות מג"ט.

ובחזו"א סי' ב' ס"ק י"ט (ד"ה יש) תי' לד' הרמב"ן מסוגין, וז"ל ואפשר דכיון דבשעה שהגלל בידו אינה בור וחשיב כבור מכוסה, כי זכה בה אינו רשאי לגלותה וכה"ג מודה הרמב"ן, וכתב החזו"א ושמעינן מכאן דנטל אבן של חבירו והניחה ברה"ר ובא הבעלים והגביהה פחות מג"ט והחזירה למקומה הבעלים חייבין עכ"ד, ע"ע נחל"ד לעיל ע"א שתי' דשאני הכא דזכה בבור שהוא מזיק ובזה מודה הרמב"ן.

ולפמש"כ המהר"ם שיף לקמן דף נ. לחדש בדעת רש"י דס"ל דהחופר בור ברשותו סמוך לרה"ר לכו"ע פטור דא"א לחייבו על מה שעושה ברשותו, וע"כ הוצרך רש"י בדף מח. לטעמא דההפקר כנותן תקלה ברה"ר דאל"כ כיון שהבור ברשותו ל"ש לחייבו משום בור, ולפ"ז באופן שאינו ברשותו מודה רש"י לתוס' שא"צ כרי', וכ"נ ברש"י בדף מח. ד"ה ונטנפו שיש חיוב בבור מדין ממונו אע"פ שאין שם כרי' [ועי"ש בתוד"ה וטינפו] וא"ש בסוגיין דכיון דהוא ממונו חייב, וכן מורים כ"ד רש"י בסוגיין דחיובו משום ממונו וס"ל דאע"ג דהגבהה בעיא ג"ט מ"מ בהפקר א"צ ג"ט, דהבטה בהפקר קונה ודו"ק.

מוצא בור מגולה וכיסהו

בגמ' למוצא בור מגולה וכסהו וחזר וגילהו, מבואר בסוגיין דהמוצא בור מגולה וכיסהו וחזר וגילהו פטור, וכתב הרמב"ם פי"ב מנז"מ ה"ו המוצא בור וכסהו וחזר וגילה בעל הבור חייב וזה האחרון פטור, ובהשגות בעל הבור חייב א"א בכדי שידע עכ"ד, פליגי הר"מ והראב"ד כ"ז שלא נודע לראשון שגילהו השני האם חייב הראשון דדעת הר"מ לחייב את הראשון והראב"ד פוטר, ופי' ה"ה בדעת הר"מ דס"ל דכיסוי של אחר לא חשיב כיסוי שהיה לו לחוש שמא יבא הלה ויטול כסויו.

ובברכ"ש סי' כ"ג הביא מהגר"ח לפרש עפ"מ שיש לחקור בבור מכוסה האם יש כאן בור אלא דיש כאן שמירה או"ד שאין כאן בור כלל. וכתב דבהא פליגי הרמב"ם והראב"ד דכו"ע מודו דבדין שמירה לא נפטר אא"כ הוא עצמו שמר ומה ששמרו אחר אינו פוטרו, אבל אם ע"י הכיסוי אין כאן חפצא דבור כלל א"כ מ"ל כיסהו בעצמו מ"ל כיסהו אחר, וביאר דהר"מ ס"ל דכיסוי כשמירה וע"כ שמירת אחר לא מהני מידי ואף קודם שנודע לראשון ג"כ חייב, והראב"ד ס"ל דבור מכוסה אין לו תורת בור ממילא אף כי כיסהו אחר ג"כ פטור, ויעויין עוד באבן האזל על דרך זו אלא שנקט בשיטת הראב"ד דס"ל דמהני שמירה של אחר עי"ש, וע"ע באב"ע.

ולדעת הראב"ד דכ"ז שלא נודע לראשון פטור הראשון יל"ח האם חייב השני, ובפשוטו אין לחייב את השני דהרי אין כאן כריית בור, אמנם הברכ"ש בשם הגר"ח כתב להדיא דכ"ז שלא נודע לראשון חייב השני, ויש לתמוה עפ"ז תמיהת המנחת שלמה דלפ"ז מבואר בראב"ד דכל הפטור של השני הוא מחמת שחזר חיובא דראשון, א"כ בגלל דהפקר דאין כאן חיובא דראשון בזה יתחייב השני לעולם וע"ש מש"כ בזה. ולפמש"כ לעיל מהר"ח דמיירי הכא שהגלל נעשה ע"י בר חיובא [וכן משמע שלמדו הר"מ והראב"ד דדומיא דבור דפירשו באופן דהראשון בר חיובא] א"ש דע"כ חזר חיובא דראשון ודו"ק.

ביונת אלם סי' ט"ז חקר בדין מצא בור וכיסהו וחזר וגילהו דהראשון חייב האם זה גם באופן שהראשון הי' רק פותח דג"כ אמרינן דחייב או"ד רק באופן שהראשון כרה את הבור וע"כ אמרינן דהשני פטור ועי"ש מש"כ בזה, ובחי' ר' נחום לעיל ב. (נדפס בכ' הגר"ח הנדמ"ח) כ' דמטו בי מדרשא משמי' דהגר"ח דבכה"ג נסתלקו מעשה ראשון.

יש לחקור במצא בור מגולה וכיסהו ובא אחר וגילהו האם חייב המגלה די"ל דע"כ לא פטרינן אלא למכסה עצמו שנטל כיסויו דא"א לחייבו דהו"ל כמכסה בור מעיקרא לזמן, אבל אחר שפיר י"ל דיתחייב דהרי פתח בור, והרי ז"פ דמכסה בור ומצא אחר וגילהו חייב השני דזהו כי יפתח האמור בתורה (וכמש"כ בפסקי הרי"ד נדפס בסוף המס' לדף נב., וכתב דאם אין ידוע מי הפותח חייב בעל הבור) ובמאירי לקמן דף ל. כתב בדין המכסה בורו בדליו של חבירו דלא חשיב כיסוי ואם בא בעל דלי ונטל דליו חייב, וכתב המאירי דה"ה אחר, ואין מדבריו ראי' לנ"ד דהתם כיון שנטל דליו של חבירו לא חשיב כיסוי כלל [וכדמוכח בשיטת הראב"ד דהתם א"צ בכדי שידע] משא"כ הכא שבעל הכיסוי עצמו כיסהו שפיר חשיב כיסוי ואם בא אחר וגילה חייב.

יש לשאול להמבואר בסוגיין דהמוצא בור מגולה וכיסהו וחזר וגילהו פטור דלא איסתלקו מעשה ראשון א"כ איך משכח"ל בור שחייבה תורה על כי יפתח הרי כשפותח חזר מעשה ראשון ואין כאן כריית בור ובשלמא אם נימא דהכא דוקא כשבעל הכיסוי חזר ונטל את שלו א"ש, דחיובא דפותח הוא כשבא אחר ופתח, והמחוור בזה דאם הבעלים כיסו את בורו ובא אחר וגילהו בודאי השני חייב ודו"ק. [ועפנ"י לק' נב. ד"ה בגמרא שחקר בכיסהו כראוי ונפתח באונס אם חייב הראשון והאריך בזה ומסיק דפטור].

כתב החזו"א סי' ב' ס"ק כ' נראה דאף אם כיסה בנסרים של בעל הבור וצ"ע עכ"ד, ולדברי המגיד משנה הנ"ל בכה"ג לכאו' א"א לחייב את הראשון קודם שנודע לו, דלא הי' לו לחוש שיטלנו.

בגמ' למוצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה, כ' החזו"א [שם] נראה דאפי' טממה בעפר שלו כיון דעשה בעצמו עכ"ד, ומ"מ כ' החזו"א בדין המכסה בורו בדליו של חבירו דנראה דאפי' לקח עפרו של חבירו וטמם בורו ובא בעל העפר ונטל עפרו חייב בעל הבור עי"ש ראייתו. ולפ"ז מש"כ החזו"א דבטמם בעפרו וגילה חייב כיון שעשה בעצמו היינו כיון שהוא טמם ע"כ חייב, והענין צ"ב דמדוע במה שהוא טמם הוא גורם יותר לחייבו מאשר אם אחר טמם בעפרו, וי"ל דכשטמם בעפרו הדבר עומד לישאר סתום וממילא אסתלקו מעשה ראשון, משא"כ כשאחר טמם בעפרו לא נסתלקו מעשה ראשון דשמא בעליו חפצים בזה, ועי' היטב ברא"ש (סי' ו') מש"כ לדמות סוגיא דלקמן לטממה, והתם לא מיירי בשלו, ועחזו"א מש"כ לדקדק מדברי הרא"ש כשיטתו.

בגמ' אלא אר"א כשהפכה לפחות משלשה ופירש"י דלא הגביה שלשה, ופי' החזו"א סי' ב' ס"ק י"ח דהטעם דלא חשיב שפקע שם בור אלא דהו"ל כבור שמור וכשהחזירו למקומו חזר בור הראשון.

ובהגהות הב"ח הביא להג"א דה"ה אם לא החזירה למקומה ממש אם לא הרחיקה שלשה חשיב שהחזירה למקומה, וכ"כ שאר ראשונים דכל דלא הרחיק שלשה לא אסתלקו מעשה ראשון, ול"ד לבא אחר והרחיב את הבור דחייב המרחיבו וכדלקמן נא: ומשמע דאף בהרחיב מעט דהתם יש כאן תוספת בבור, אבל הכא שלא נוסף בבור חשיב בור א', ואע"פ שמי שנפל עכשיו לא הוי נופל בבור הראשון, מ"מ נתחייב הראשון שעשה תקלה ברה"ר, ואין דנים על מקום התקלה, דכולה תקלה חדא היא. (והעירוני קצת לזה) וכן לא דמי לבור המתגלגל דלעיל ו' דחייב הראשון דהתם בנתגלגל הבור ע"י אדם שלא בכוונה או ע"י שור דהכל בכלל מעשה הראשון משא"כ הכא דאדם בכוונה יש כאן מעשה של השני,

ובהרחיקה יותר מג' השני חייב, ואע"פ שלא הי' שעה שפסק מעשה ראשון דבכל שעה הי' בור, ול"ד להגבי' שלשה דביד האדם לא הוי בור, מ"מ כל שהרחיקה ג' הו"ל בור אחר ונסתלקו מעשה ראשון, וברשב"א לעיל כח. [הובא בשיטה מקובצת] הביא ירושלמי שהרואה חבית של חבירו ברה"ר אינו יכול ליטלה ולהניחה במקום אחר דא"כ יעשה בור, ואי נימא דכל שאינו מגביה הוא בור של הראשון, א"כ יכול שלא יגביהנה.- כ"כ התורת חיים לעיל ו. וקדמו התורי"ד לעיל ל., דבור המתגלגל הוא במתגלגל שלא בכונה, ועי' דברי משפט סי' ש"צ ס"ק י' משכ"ב, והראו דבחי' תלמיד הרשב"א והרא"ש לעיל ו. עמד בקו' זו עי"ש, וע"ע לעיל יט: תוד"ה קשרו וברא"ש שם.- ובדברי משפט סי' ש"צ ס"ק ב' כתב בישוב ד' רש"י בדף י"ט: [מקושית התוס' והרא"ש שם] דסבר רש"י דאע"ג דהרחיקה שלשה הוא ג"כ בור של הראשון.

רש"י לעיל כז: ד"ה דוקא, כתב דהמניח כד ברה"ר ובא אחר ושברו ונתקל בחרסיו פטור משום דאיהו דאזיק אנפשי', והא דלא אמרינן דנסתלקו מעשה ראשון, דמיירי שנשבר במקומו [או דנימא בשיטת רש"י דכל שלא הגביהה לא נסתלקו מעשה ראשון] וק' א"כ מה הועיל רש"י בטעמא דאיהו דאזיק אנפשי' והרי מ"מ בור דראשון הוא. ובהופך את הגלל לפחות מג' והוזק בו ההופך לכאו' חייב הראשון, ואולי כוונת רש"י התם כדהעירוני דכיון דידע שיש שם בור הי' לו ליזהר שלא יתקל בזה וצ"ע.

בתוד"ה אלא דאפילו הבטה בהפקר קני, בגלהש"ס ציין הרע"א לד' תוי"ט פ"ד דשקלים מ"א, ובתוי"ט מתחילה פי' דהתוס' ס"ל להלכה כמ"ד הבטה בהפקר קנה, ולבסוף פי' דכוונתם בתורת ראי' דהפקר קל יותר דהא אשכחן למ"ד הבטה בהפקר קנה, וכ"כ בפירושו פלפולא חריפתא על הרא"ש אות צ', וע"ע ברע"א חו"מ סי' רע"ג סעי' י"א דג"כ פי' כן בכוונת התוס'. [ועראב"ד בשיטה מקובצת]. ובהא דהפקר קל יותר הוא משום דיצא מרשות בעלים, ואין הטעם משום שא"צ הסכמתו וכמש"כ הבית הלוי ח"ג סי' מ"ה אות ו' דאבידה לאחר יאוש דלא נפיק מרשות בעלים אינו נקנה בהבטה, וכ"כ האמר"מ סי' ל"ז אות ט"ז באבידת עכו"ם, וראיתי להעיר בזה מל' הריטב"א (הובא בשיטה מקובצת ב"מ ב.) דנראה דכל שא"צ דעת מקנה קונה בהבטה עי"ש, ועמש"כ ב"מ קיח..

בא"ד א"נ כשמגביה בידו, בקצות החושן (סימן רס"ח ס"ק ב') נקט בדעת רש"י בכתובות דף לא: דאין קנין יד אא"כ הגביה ג"ט, ולפ"ז לרש"י אין ליישב כתי' זה וא"ש דרש"י תי' באופ"א, אמנם הנתה"מ נחלק עליו דמה שבתוך היד מודה רש"י דקנה אבל מה שחוץ ליד בעינן הגבהה ג"ט [בדין קנין יד במה שיוצא חוץ ליד, ע"ע ברע"א תשו' רכ"ב אות כ"ג, ובבאוה"ל סי' שס"ו סעי' ט' שפסק כהנתה"מ].

המל"מ פי"ז מגו"א ה"ח הביא תשו' מהרי"ט דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו וע"כ א"צ כוונה לזכות, וכתב ע"ז המל"מ והריני דן לפני הרב בקרקע וכו' ובפ' המניח דף כ"ט וכו' ל"ש אלא שנתכוון לזכות וכו' ולפי דברי הרב דידו קונה לו שלא מדעתו הכי הל"ל, ל"ש אלא בשלא כיוון שלא לזכות אבל אם נתכוין שלא לזכות פטור עכ"ד, ויל"ד בד' המל"מ א. דמד' רש"י והראשונים נראה דאין בשמעתין משום קנין יד אף בנתכוין לזכות, וע"כ לא קנה בשלא נתכוין לזכות ב. לפמש"כ לעיל בשיטת רש"י דכל מה דנסתלקו מעשה ראשון הוא רק משום שנתכוין ליטלה לעצמו ולא משום דהוי ממונו, ולא מיירי הכא באופן שעשה מעשה קנין, א"כ ה"ה להיפוך באופן שקנה שלא מדעתו ג"כ אינו חייב דאין כאן כריית בור ודו"ק.

בא"ד והא דאמר בפ' חלון גבי חבית של שתופי מבואות וכו', הר"מ והשו"ע שם פירשו דלא מיירי כלל משום הקנין אלא להיכירא דשיתוף צריך להעמידו במקום גבוה טפח.

בגמ' למעלה מג' ואע"ג דלא נתכוין לזכות, התו"י יבמות נב: ד"ה וכסבור הוכיחו מכאן דמטלטלין א"צ כוונת קנין, והיינו דלמעלה מג' הוא משום דזכה בו ודבריו צ"ת.

בגמ' מצמצם מ"ט פטור לאו משום דהו"ל בור ברשותו. הקשו הראשונים מדוע לא מוכיח מהא דמפריח חייב דבור ברה"ר חייב, דמפריח הוא מפקיר נזקיו, ותי' דאין זה כמפקיר נזקיו אלא כשורו שיצא לחוץ ולא טפח לי' באפי' הוא דאזיל ואתי ברה"ר ומזיק עכ"ל, וצ"ב מ"ט הוצרך לבאר דהוא כשור תיפו"ל דכיון דלא אפקרינהו חייב משום בור, וברש"י ד"ה אלא כתב דהוא בור, והעירוני דלרש"י לעיל כח: מבואר דלמ"ד בור ברשותו פטור סבר דאסו"מ חיובו מטעם שור וצ"ע, ובפי' הר"ח נראה דבאמת פי' דההוכחה ממפריח, וצ"ת דלפ"ז מאי משני הש"ס ע"ז.

ברש"י ד"ה אבל צמצמן, דה"ל בור ברשותו ואע"ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרה"ר פטור, וכתב הפנ"י דכוונת רש"י דאם לא הפקיר רשותו א"כ פטור לכו"ע, ואיך מוכיח הש"ס דבור ברשותו פטור, וע"כ דמיירי בהפקיר רשותו דאל"כ מאי חדית ריו"ח.

ואכתי הקשה הרע"א מדוע לא פירש"י כפשוטו דהי' זה סמוך לרה"ר ותי' דרש"י לשיטתו דמשמע מדבריו בדף נ' דבחפר סמוך לרה"ר לכו"ע חייב וכמ"ש תוס' שם ד"ה בבור בכונת רש"י, משו"ה כתב רש"י דמיירי שלא הי' סמוך לרה"ר אלא דהפקיר רשותו ויעוי"ש מה שתמה ע"ז, ועוד העירוני דמה ההכרח דלריו"ח חיובא דבור הוא ברה"ר דלמא חיובא דבור הוא בחופר ברשותו סמוך לרה"ר אבל החופר ברה"ר פטור ומאי מקשי הש"ס וצע"ג.

ובמהרמ"ש לקמן נ. חידש בשיטת רש"י להיפוך דבחופר בור ברשותו סמוך לרה"ר לכו"ע פטור, וכל הפלוגתא היא בחופר ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו דההפקר כנותן תקלה ברה"ר, ופי' בזה ד' רש"י שלפנינו ואשה"ט. ויעויין בנמוקי יוסף (יד. מדפי הרי"ף) שכתב בשם הרמ"ה וז"ל והיכי דמי כגון החופר בור סמוך לרה"ר וכ"ש היכא דהפקיר רשותו ולא בורו עכ"ד, וצ"ב מהו כ"ש ולהמתבאר ניחא דהתם יש כאן כרי' במה שמפקיר.

ברד"ה להתחכך בכתלים עמש"כ לקמן ל. בזה.

בתוד"ה אלא, ושמא ריו"ח בבור ברשותי' נמי מחייב, צ"ע דסתם משנה לקמן מט: דחייב בבור ברשותו, וא"כ כשם דמוכיח הש"ס דריו"ח מחייב בבור ברה"ר דאמר הלכה כסתם משנה כמו"כ מוכח דמחייב בבור ברשותו וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף